חצי האי האנטארקטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 69°30′0″S 65°0′0″W / 69.50000°S 65.00000°W / -69.50000; -65.00000

חצי האי במפת אנטארקטיקה
מפת חצי האי

חצי האי האנטארקטי הוא חצי אי ביבשת אנטארקטיקה, החלק הצפוני ביותר ביבשת והקרוב ביותר לקצה הדרומי של דרום אמריקה (980 ק"מ דרומה מקייפ הורן), ומופרד ממנה על ידי מעבר דרייק. בשל רגישותו הרבה של חצי האי לשינויי אקלים ונגישותו יחסית לחלקים אחרים באנטארקטיקה, מצויים בחופיו ובאיים הסמוכים אליו תחנות מחקר רבות של אומות שונות. חצי האי נמצא בגזרה שבה מתקיימות תביעות ריבונות חופפות של ארגנטינה, צ'ילה ובריטניה, שכולן מושעות במסגרת הברית האנטארקטית. הוא משתרע בין קייפ אדמס בדרום בקו רוחב 75°S, עד קו רוחב 63°S בנקודה הצפונית ביותר בו, ואורכו כ-2,000 ק"מ.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חצי האי הררי באופיו. הפסגות הגבוהות ביותר בו מתנשאות לגובה מעל 2,800 מטרים. רכס ההרים המרכזי הוא המשכם של הרי האנדים ומקושר אליהם באמצעות רכס מרכז אוקייני[1]. תביעת הריבונות של ארגנטינה וצ'ילה נובעת מהיותו של חצי האי המשך גאוגרפי של ארץ האש.

שטח האי הוא טונדרה ארקטית עם גלישה של קרחונים למדפי קרח, המרובים יותר בצידו המערבי מאשר בצידו המזרחי. ככלל, הצד המערבי מפורץ יותר וכולל יותר חצי-איים מאשר הצד המזרחי. האיים הסמוכים לחצי האי מקושרים אליו רוב ימות השנה בקרח. בצפון חצי האי נמצאת תעלת למרי (Lemaire Channel), יעד תיירות פופולרי יחסית לאנטארקטיקה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חצי האי היה החלק היבשתי הראשון של אנטארקטיקה שנצפה על ידי אדם. היה זה האדמירל הרוסי פביאן גוטליב פון בלינגסהאוזן ב-27 בינואר 1820. שלושה ימים לאחר מכן מופה חלק קטן מחצי האי על ידי אדוארד ברנספילד וויליאם סמית. ב-1832 רשם מגלה הארצות ג'ון ביסקו את קצהו הצפוני של חצי האי כ"ארץ גרהאם" על שם ג'יימס גראהם שהיה הלורד הראשון של הימייה, השם אושר על ידי ועדת שמות בינלאומית ב-1964 כשמו הרשמי של צפון חצי האי, בעוד מחציתו הדרומית נקראת "ארץ פאלמר" על שם הספן וצייד כלבי הים האמריקאי נתניאל פאלמר. ב-1841 ביקרה בחצי האי משלחת אמריקאית בראשותו של ג'יימס וילקס ובשנים 1897 - 1899 חקרה אותו משלחת בלגית.

בין פברואר 1902 ו-1904 נחתו על קרקע חצי האי וחקרו אותו אנשי המשלחת השבדית בניצוחו של אוטו נורדנשלד (Otto Nordenskiöld). ב-1916 ניסתה משלחת בראשות ארנסט שקלטון להגיע לאנטארקטיקה אך נקלעה לאי הפיל בקצה הצפוני של חצי האי ושהתה בו במשך ארבעה חודשים עד שחולצה. ב-1928 טסו לראשונה החוקר האוסטרלי יוברט וילקינס והטייס קרל בן אילסון מעל חצי האי. בין 1934 ל-1937 חקרה את ארץ גרהאם מן האוויר משלחת מחקר בריטית (British Graham Land Expedition) שגילתה כי אין מדובר בארכיפלג איים אלא בחצי אי.

ב-1944, במהלך מלחמת העולם השנייה ומבצע מחקר איי פוקלנד הקימה בריטניה תחנת מחקר בפורט לוקרוי (Port Lockroy) שבחצי האי, שהייתה הבסיס הקבוע הראשון באנטארקטיקה היבשתית (בשנת 1904 הוקם הבסיס הארגנטינאי הראשון, בסיס אורקאדאס, באיי אורקני הדרומיים) מאז 1996 משמש המקום כמוזיאון המתעד את ראשית התיישבות האדם ביבשת ופועל בו סניף הדואר המלכותי הדרומי ביותר בעולם.

בשנים 1947 - 1948 חקרה את חצי האי משלחת חקר אמריקאית פרטית ((Ronne Antarctic Research Expedition (RARE) בראשותו של הנורבגי פין רון (Finn Ronne)‏‏[2]. במהלך השנה הגאופיזית הבינלאומית (מ-1 ביולי 1957 ועד 31 בדצמבר 1958) ניתנה תשומת לב לאזור והוקמו בו תחנות מחקר קבועות.

אמיליו מרקוס פלמה, האדם הראשון שנולד ביבשת אנטארקטיקה (7 בינואר 1978) בא לעולם בתחנת המחקר הארגנטינית בסיס אספרנסה.

שינויי אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חצי האי רגיש ביותר להשפעות של ההתחממות העולמית, כאשר צפונו רגיש יותר. בכל עשור בחמישים השנים האחרונות עלתה הטמפרטורה הממוצעת בחצי האי בחצי מעלת צלזיוס בשנה‏[3]. בין 1947 ל-2006 הצטמצמו כל מדפי הקרח סביב חצי האי בשטחם וחלקם התפרקו כליל כתוצאה מההתחממות‏[4][5][6][7].

ההתחממות היחסית של מי הים והגידול בלחות משפיעים על הביומסה ובפרט על הפיטופלנקטון במי האוקיינוס, המהווה את תחתית שרשרת המזון העולמית שכמותו בסביבות צפון חצי האי פחתה ב-12% ב-30 השנים האחרונות‏[8].

חי וצומח[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלב ים בשיא הקיץ על קרקע סלעית חשופה מכוסה טחב

אקלימו של חצי האי הוא המתון ביותר באנטארקטיקה והוא תומך בעולם חי וצומח עשיר וייחודי. בעבר, לפי שרידי מאובנים היו באזור חיים שוקקים ואף דינוזאורים, בהיותה של היבשת חלק מהיבשת הקדומה גונדוונה, לפני כ-200 מיליון שנה‏[9][10].

במשך חודשי הקיץ נחשפת סביב קו החוף בחצי האי קרקע סלעית עליה ישנן כ-250 מיני חזזיות, 100 טחבים וכ-700 מיני אצות ימיות ויבשתיות. שני הצמחים הפורחים היחידים של אנטארקטיקה (Deschampsia antarctica ו-Colobanthus quitensis) גדלים בחלקים הצפוניים והמערביים של חצי האי.

מימי המפרצים בקו החוף של חצי האי והאיים הסמוכים שוקקים בעולם חי ימי עשיר הכולל דגים וקרילים. החופים מהווים כר מחייה ליונקים ימיים וטורפים ימיים בעיקר דוב ים אנטארקטי (Arctocephalus gazella), פיל ים דרומי, כלבי ים, בעיקר כלב ים ודל (Leptonychotes weddellii), הידרורגה נמרית (Hydrurga leptonyx) ולובודון הסרטנים (Lobodon carcinophagus).

על החופים מקננים מיני פינגווין רבים בהם פינגווין קיסרי, פינגווין לבן אוזן, פינגווין רצועת הסנטר ופינגווין אדלי. ציפורים נוספות בהם מספר מיני יסעוריים כיסעור הכף, יסעור אנטארקטי ויסעור שלג, מספר מיני חמסן גדול (catharacta skua) ו"שיאנית הנדידה" שחפית הקוטב, מקננות בחצי האי אף הן. על האי דיון במפרץ מרג'ורי שבמערב חצי האי חיה רוב אוכלוסיית הפינגווין הקיסרי באנטארקטיקה‏[11].

תחנות ובסיסי מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבסיס ההיסטורי הבריטי פורט לוקרוי בשנת 1962
זיהום סביבתי בבסיס הרוסי תחנת בלינגסהאוזן

בשנת 1950 הוקמו בחצי האי בסיסי קבע של בריטניה, ארגנטינה וצ'ילה הטוענות לריבונות בחצי האי, כאשר תחומי המחקר העיקריים שלהן היו מטאורולוגיה וגאולוגיה. בשל האקלים המתון האזור הוא המיושב ביותר באנטארקטיקה ומכיל ריכוז של תחנות מחקר ובסיסים המשמשים גם ספינות תיירות בעונת הקיץ.

הבסיסים הגדולים ביותר הם:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]