טבעת הניבלונגים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"טבעת הניבלונגים" (בגרמנית: Der Ring des Nibelungen, "טבעת הניבלונג") הוא מחזור אופרות של המלחין הגרמני ריכרד וגנר. זוהי טטרלוגיה אפית המבוססת באופן רופף על "שירת הניבלונגים", על אגדות גרמניות פגאניות ועל המיתולוגיה הנורדית.

"טבעת הניבלונגים" כוללת ארבע אופרות:

וגנר כתב הן את המוזיקה והן את הליברית. הוא היה כבן 30 כשהתחיל לכתוב אותה ובן 56 בסיומה. בכורת האופרה "זהב הריין" הוצגה לראשונה ב-1869, ה"וולקירות" הושלמה ב-1856 אך בכורתה נערכה רק ב-1870, ואילו "דמדומי האלים" רק ב-1876.

העלילה מתבססת על טבעת קסומה אשר תמיט אסון על נושאיה. הטבעת עשויה להקנות לבעליה שליטה עולמית, אך הוא יתקשה מאוד להיפרד ממנה, מוטיב שהופיע גם בסיפורי "שר הטבעות" של טולקין. המיתולוגיה הגרמנית הייתה אהובה מאוד על לאומנים גרמנים. דיוויזיה 38 של האס אס נקראה בשם "ניבלונגן".

זהב הריין[עריכת קוד מקור | עריכה]

האל לוגי ובנות הריין, איור מאת ארתור רקהאם
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זהב הריין

תקציר העלילה: אלבריך, גמד ניבלונגי מכוער, מגיע לנהר הריין. בתחתית הנהר הוא רואה שלוש מבנות הריין משחקות ולרגליהן גוש זהב. הן מספרות לו שהן שומרות את הזהב עבור אביהן. זהו זהב מכושף שניתן ליצור ממנו טבעת קסמים אשר באמצעותה ניתן לשלוט על העולם.

אלבריך גונב את הזהב מתחתית הנהר ונעלם.

ווטאן, ראש האלים, עושה עסקה עם שני ענקים - פאזולט ופאפנר. הם יבנו לו מצודה חדשה -ואלהלה, והוא בתמורה יתן להם את אלת האהבה פריאה. לאחר שהענקים משלימים את המשימה, ווטאן מתחרט. לוגי, אל האש, מספר להם על הטבעת שיצר אלבריך. הענקים מוכנים לוותר על פריאה תמורת הטבעת, אך לוקחים אותה כבת ערובה. ווטאן מתחפש יחד עם לוגי, ויחד הם יורדים לכדור הארץ.

בינתיים משעבד אלבריך את כל הניבלונגים האחרים להיות לו לעבדים ולחצוב עבורו אבנים טובות וזהב. על אחיו מימה הוא מצווה ליצור קסדת קסמים אשר תאפשר לו להיות רואה ואינו נראה ולהפוך לבעל חיים. ווטאן ולוגי פוגשים באלבריך. אלבריך מספר בגאווה על תוכניות השליטה העולמית שלו, אך לוגי מערים עליו וגורם לו לשנות צורה לדרקון ואחר כך לקרפדה. ווטאן דורך עליו, ולוגי לוקח את הקסדה. אלבריך חוזר לצורתו הטבעית ושני האלים כופתים אותו ועולים איתו אל משכן האלים.

במשכן האלים מבטיחים ווטאן ולוגי לאלבריך לשחרר אותו תמורת זהב הריין. אלבריך מסכים בלית ברירה. אך כאשר הם מבקשים גם את הטבעת, הוא אינו מוכן לוותר על כוחה. לאחר מאבק קצר מצליח ווטאן להסיר את הטבעת מאצבעו של אלבריך ולענוד אותה על שלו, לא לפני שאלבריך מקלל את הטבעת כך שתמיט אסון על כל עונדיה. כאשר שבים הענקים, ווטאן עושה איתם עסקה חדשה. הם ישחררו את פריאה, אם ווטאן יוכל לכסות את כל גופה בזהב. ווטאן מכסה אותה בכל הזהב של אלבריך, אך חלק קטן מגופה עדיין נראה לעין. הענקים דורשים ממנו להסתיר אותו בטבעת אך ווטאן מסרב.

ארדה, אלת האדמה, משכנעת את ווטאן להימנע מהקללה ולתת את הטבעת. ווטאן מתרצה לבסוף ומכסה את החלק הגלוי של פריאה בטבעת. הענקים המרוצים מחלקים את השלל ביניהם שווה בשווה עד שהם מגיעים לטבעת. אז נוכח ווטאן בכוחה האמיתי של הקללה. פאפנר חובט בפזולט למוות ובורח עם כל השלל.

הוולקירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הוולקירות

תקציר העלילה :

ולקירה, איור מאת אדווארד רוברט יוז (אנ')

ווטאן שומע מארדה, אלת האדמה, כי לחזרתה של הטבעת לידי אלבריך יהיו השלכות חמורות על גורל האלים. לו ולארדה נולדות תשע ואלקירות, לוחמות הרוכבות על גבי סוסים ומלוות את נשמותיהם של גיבורי המלחמה שנפלו בקרב אל ואלהלה, מעון האלים. הגיבורים מגינים על ואלהאלה מפני התקפות הניבלונגים, אך אין בכך די. כדי לזכות שוב בטבעת, חייב לקום גיבור-על. ווטאן מביא לעולם את זיגמונד וזיגלינדה, אבל הלוחם הונדינג הורג את אמם של השניים, לוקח את האחות ומשאיר את זיגמונד לבדו.

לאחר שנים רבות זיגמונד נע ונד. הוא מסתתר מפני סערה ומוצא מחסה בביתו של הונדינג הלוחם. אשתו של הונדינג, זיגלינדה, היא בעצם אחותו התאומה של זיגמונד שהופרדה ממנו בגיל צעיר בנסיבות טראגיות. היא אינה אוהבת את בעלה, וחייה אומללים. היא מראה לזיגמונד חרב נעוצה בעץ, ואומרת לו שנווד זקן (שלא היה אלא האל ווטאן) הבטיח לה פעם שמצילה יהיה זה שיצליח לשלוף את החרב מן העץ. זיגמונד שולף את החרב הקסומה, בלמונג, מן העץ.

הונדינג חוזר לביתו וזומם לרצוח את זיגמונד. פריקה, אשת ווטאן, דורשת מבעלה לעזור להונדינג. ווטאן נכנע, ושולח את בְרונהילדה הואלקירה לעזרת הונדינג. ברונהילדה יוצאת למשימתה, אך מסייעת דווקא לזיגמונד. על סף ניצחונו של זיגמונד, ווטאן משתולל מזעם, ומנתץ את חרבו של זיגמונד בנו. זיגמונד מת, ווטאן הורג את הונדינג. ווטאן מעניש את ברונהילדה על ידי השארתה על צוק סלע, מוקפת בטבעת של להבות אש.




זיגפריד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זיגפריד
זיגפריד והדרקון המת, איור מאת ארתור רקהאם

האופרה "זיגפריד" הושלמה ב-1871 והוצגה לראשונה ב-1876 בביירוית שבגרמניה.

תקציר העלילה:

זיגלינדה יולדת בן ושמו זיגפריד. היא מתה בלידה, וזיגפריד נמסר למשמורת יחד עם שרידי החרב של אביו למימה, ניבלונג שהוא אחיו של אלבריך. מימה מנסה לחשל לזיגפריד חרב חדשה, ומספר לו על מוצאו האמיתי. מימה שואף להשיג את הטבעת בעזרת זיגפריד.

לאחר שזיגפריד מנתץ כל חרב שחישל עבורו מימה, עובר ביער האל ווטאן מחופש לנווד. הוא פוגש את מימה, ושואל אותו שלוש שאלות. על שתי השאלות הראשונות מימה עונה בקלות. השאלה השלישית היא: מי יוכל לחשל בחזרה את החרב "בלמונג", חרבו של זיגמונד שנותצה על ידי ווטאן. מימה אינו יודע את התשובה, שהיא: "זה אשר לא יידע פחד מהו". ווטאן נפרד ממימה ומודיע לו כי הוא עתיד לאבד את ראשו לזה שיחשל את החרב.

מימה מנסה ללמד את זיגפריד על פחד ומספר לו על הדרקון פאפנר, שאינו אלא אותו ענק ששולט על הטבעת. זיגפריד שש לקרב נגד הדרקון, ומחשל את החרב. מימה זומם להרעיל את זיגפריד ברגע שזה יחסל את הדרקון.

במערת הדרקון מחכה אלבריך לרגע בו יוכל לקבל את הטבעת לידיו. ווטאן מבשר לאלבריך על בואו של הגיבור שיחסל את הדרקון. הניבלונג מזהיר את הדרקון בתקווה לקבל את הטבעת במתנה, אך לשווא. זיגפריד מגיע למערה ותוקע בקרן היער שלו. לאחר מאבק קצר הוא תוקע את חרבו בלב הדרקון. ידיו, מגואלות בדם הארסי של הדרקון, לוהטות ובלי משים הוא מכניס אותן לפיו. עד מהרה הוא נוכח שביכולתו להבין את שפת חיות היער. הוא לוקח עמו את הטבעת ואת קסדת ההיעלמות, ופוגש את מימה - שמציע לו משקה מורעל, ומחסל אותו. או-אז הוא שם פעמיו בעזרת ציפורי היער אל צוק הסלע שעליו נמצאת ברונהילדה.

דמדומי האלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דמדומי האלים

תקציר העלילה:

האגן ואביו אלבריך, איור מאת ארתור רקהאם

ברונהילדה מתעוררת מתרדמתה. היא וזיגפריד חיים יחדיו במערה. זיגפריד יוצא לחפש הרפתקאות חדשות ומשאיר את הטבעת בידיה של ברינהילדה. היא משאילה לו את מגינה ואת סוסה. בארמונו של המלך גינתר על גדת הריין יושבים גוטרונה, אחותו, והאגן, אחיו החורג. האגן הוא בנו של אלבריך הניבלונג. הוא זומם להחזיר את הטבעת על ידי כך שיגרום לזיגפריד להתאהב בגוטרונה, כך שגינתר יוכל לחזר אחרי ברינהילדה ולשאתה לאישה. זיגפריד מגיע ונהנה מהכנסת האורחים של המלך. גוטרונה נותנת לזיגפריד ללגום משיקוי אהבה שרקח עבורו האגן, שיקוי הגורם לו להתאהב בה ולשכוח את אהבתו לברינהילדה. בהשפעת השיקוי מציע זיגפריד לגינתר שיישא לאישה את ברינהילדה, ובתמורה יקבל הוא, זיגפריד, את אחות המלך. גינתר מסכים.

זיגפריד משתמש בקסדת הקסם של אלבריך ועוטה על עצמו את דמותו של גונתר. הוא מופיע לפני ברינהילדה הנפעמת מכך שגבר אחר הצליח לחדור את להבות האש הקסומה שהצית ווטאן על צוק הסלע. היא מתנגדת לחיזוריו ועונדת את הטבעת על אצבעה, אך זיגפריד מושך את הטבעת ממנה בכוח.

על גדות הריין יושבים האגן ואביו אלבריך, וזוממים להחזיר את הטבעת לרשותם. עם עלות השחר מופיע זיגפריד, ומבשר להאגן כי ברינהילדה תהיה לגונתר לאישה. הם הולכים להכין את חגיגות הנישואים יחד עם גוטרונה. משמגיעים גינתר וכלתו, ברינהילדה הנדהמת כועסת על זיגפריד. היא רואה את אהבתו לגוטרונה, ואת הטבעת שעל אצבעו, ומבינה שרומתה ונבגדה. היא נוזפת בקול בזיגפריד, שעדיין שרוי תחת השפעת השיקוי, ואינו מסוגל להסביר את פשר הדברים. הוא נוטל משם את גוטרונה, בהשאירו את גינתר, ברינהילדה והאגן לבדם. גינתר רותח מזעם, וחש אף הוא כי רומה על ידי זיגפריד. האגן מציע להם להרוג את זיגפריד, וברינהילדה, המחפשת נקמה, מספרת להם על נקודת התורפה של זיגפריד: זיגפריד לעולם אינו מפנה את עורפו ונסוג, ולכן רק גבו אינו מוגן מפציעה.

הם מחליטים לערוך מסע ציד שבו ינסו להרגו. ביער שעל גדות הריין, זיגפריד נח לאחר מסע הציד. בנות הריין מפצירות בו להחזיר להן את הטבעת, אך לשווא. (אריה: "ביבשה ובמים למדתי את דרכי הנשים"). הבנות מבשרות לזיגפריד על מותו הקרב. הוא מצטרף שוב להאגן וגינתר, המשקים אותו שיקוי קסמים. הפעם זהו שיקוי שמחזיר לזיגפריד את זכרונותיו. הוא מספר להם על ברינהילדה, אותה העיר משנתה על הצוק כשנשק על פיה. האגן נועץ חנית בגבו. זיגפריד מת.

גופתו של זיגפריד מובאת לארמון המלך ללוויה. גוטרונה שבורה מצער. גינתר מאשים את האגן במותו של זיגפריד, וזה בתגובה מודה ברצח ותובע לעצמו את הטבעת. גינתר מתנגד, האגן נאבק בו והורג גם אותו. משמנסה האגן להסיר את הטבעת מאצבעו של זיגפריד המת, מורמת ידו של הגיבור באופן מאיים, והאגן נסוג. ברינהילדה, באבלה על אהובה המת, מצווה להקים מדורה על גדת הנהר כדי לשרוף את גופתו. היא שולחת עורבים כשליחים ללוקי אלוהי האש, ומבקשת שיעלה באש את ואלהלה - משכנות האלים. המדורה מודלקת. ברינהילדה מסירה את הטבעת מאצבעו של זיגפריד, וגופתו נשרפת על המוקד. ברינהילדה דוהרת עם סוסה וקופצת היישר אל תוך הלהבות. הנהר עולה על גדותיו ומכבה את האש. בנות הריין ממהרות וחוטפות את הטבעת מתוך האפר. האגן, שאורב לטבעת, מזנק בעקבותיהן וטובע בנהר.

ברקע נראית ואלהאלה, משכן האלים, כשהיא עולה בלהבות, ובתוכה האלים, הממתינים לקצם בשלווה. המסך יורד.

עיבודים לקולנוע, טלוויזיה ותיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1924, הבמאי האוסטרי פריץ לאנג יצר סדרת סרטי פנטזיה אילמים בת 2 סרטים: "הניבלונגים: זיגפריד" והסרט "הניבלונגים: נקמת קרימהילד". ב-1966 הופקו 2 סרטי אתחול באותם שמות.

ב-2004 הופקה מיני סדרה בשם "טבעת הניבלונגים: מלך הדרקון", בכיכובם של בֵּנוֹ פורמן וקריסטנה לוקן. הסדרה שודרה לראשונה בארצות הברית שנתיים לאחר מכן.

טבעת הניבלונגים, וגנר וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2001 ניצח דניאל בארנבוים על ה"ברלין שׁטאטסקפלה" שביצעה את הפתיחה לאופרה של ריכרד וגנר "טריסטן ואיזולדה" בפסטיבל ישראל בירושלים. הביצוע עורר סערה בישראל, כיוון שהמוזיקה של וגנר נחשבת במדינה למוקצה בשל האנטישמיות של וגנר. בארנבוים היה אמור תחילה לנצח על המערכה הראשונה של האופרה "הוואלקירות" (שנודעה כאופרה האהובה על היטלר) יחד עם שלושה סולנים, בהם הטנור פלאסידו דומינגו. מחאות מצד ניצולי שואה ומצד שרים בממשלת ישראל הביאו לכך שהנהלת הפסטיבל ביקשה שבארנבוים יעלה יצירה אחרת במקומה.

בארנבוים הסכים לבקשה והחליף את היצירה ביצירות אחרות, אך הביע את צערו על הבקשה. בתום הקונצרט הצהיר בארנבוים שהקונצרט תם, וששני הדרנים כבר נוגנו. הוא המשיך ואמר שברשות התזמורת נמצאים התווים לפתיחה של "טריסטן ואיזולדה", אופרה מאת ואגנר. הוא הודיע שאם הקהל ירצה, הם ינגנו את הפתיחה, והציע לאלו שעלולים להיפגע מכך לעזוב את האולם בשלב זה. חלק מהנוכחים הגיבו במחיאות כפיים בעוד אחרים הביעו את מחאתם. בארנבוים שוחח עם הקהל בעברית במשך כחצי שעה, הסביר את הרציונל שלו לנגינת היצירה, וקרא לאלו שהביעו מחאה לתת למוזיקה להישמע.

בארנבוים אמר שהוא החליט להתריס נגד החרם על וגנר בשל העובדה שבמסיבת עיתונאים שערך בשבוע שלפני ההופעה הוא שמע צלצול של טלפון סלולרי שמנגינתו הייתה "דהרת הוולקירות". הוא הסביר: "חשבתי שאם אפשר לשמוע אותה (קרי, את היצירה) בצלצול טלפון, מדוע אי אפשר לנגן אותה באולם קונצרטים?"

אופרות טבעת הניבלונגים של ריכרד וגנר
Ring6.jpg זהב הריין  Ring28.jpgהוולקירות  Ring45.jpg זיגפריד  Ring63.jpg דמדומי האלים


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]