דניאל בארנבוים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דניאל בארנבוים

דניאל בארנבוים (נולד ב־15 בנובמבר 1942) הוא פסנתרן ומנצח ישראלי-ארגנטינאי, מנהל מוזיקלי של תזמורות נודעות, ומבקר בולט של מדיניות ישראל בסוגיה הפלסטינית.

כיום הוא המנהל המוזיקלי של בית האופרה "לה סקאלה" במילאנו, האופרה של ברלין, והתזמורת הממלכתית של ברלין. היה מנהלן המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של שיקגו ושל תזמורת פריז.

זכה באותות הוקרה רבים, ובהם אביר במסדר האימפריה הבריטית, חבר לגיון הכבוד הצרפתי, חבר מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה וחתן פרסי נסיך אסטוריאס.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דניאל בארנבוים בגיל 11 עם המנצח איתן לוסטיג והתזמורת הסימפונית של הגדנ"ע, 1953

בארנבוים נולד בבואנוס איירס, ארגנטינה, להורים יהודים רוסים ששניהם היו מורים לפסנתר. אמו של בארנבוים החלה ללמד אותו נגינה בפסנתר כשהיה בן חמש. אחריה נטל אביו את תפקיד המורה. אביו לא האמין בתרגול רב ועל כן בארנבוים הסתפק בשעתיים תרגול ביממה.‏[1] ב-19 באוגוסט 1950, עוד לפני שהיה בן שמונה, ניגן לראשונה בקונצרט בבואנוס איירס.

בשנת 1952 עלתה משפחת בארנבוים לישראל. באותה שנה הופיע כפסנתרן ברומא ובווינה. למד בבית החינוך ע"ש א"ד גורדון בתל אביב ולאחר מכן בתיכון חדש. בקיץ של שנת 1954 לקחו אותו הוריו לזלצבורג כדי להשתתף בשיעורי הניצוח של איגור מרקביץ', בזכות מלגה של הקרן האמריקנית למוסדות בישראל. באותו קיץ פגש לראשונה את וילהלם פורטוונגלר וניגן עמו. בשנת 1955 למד הרמוניה והלחנה אצל נדיה בולאנז'ה בפריז והופיע בפריז לפני קהל. בשנת 1956 הופיע בלונדון ובשנת 1957 הופיע בניו יורק תחת שרביטו של לאופולד סטוקובסקי. מאז יצא למסעות הופעות תדירים באירופה, בארצות הברית, בדרום אמריקה, באוסטרליה ובמזרח הרחוק. בהיותו בן ארבע עשרה סיפר בראיון כי אביו דחה הזמנה שקיבל לבוא ולנגן בברלין, משום שלא יכול היה "להרשות לי כישראלי להופיע בגרמניה".‏[1]

בשנת 1964 החלו להפיק הקלטות של בארנבוים, ומאוחר יותר הוא הקליט את כל הסונאטות לפסנתר של מוצרט ושל בטהובן, והקונצ'רטי לפסנתר של מוצרט (הן כמנצח והן כפסנתרן), בטהובן (עם אוטו קלמפרר), בראהמס (עם ג'ון ברבירולי) וברטוק (עם פייר בולז). בעקבות הופעת הבכורה שלו כמנצח עם תזמורת פילהרמוניה בלונדון בשנת 1967, הוזמן בארנבוים לנצח על תזמורות אירופאיות ואמריקאיות רבות. בין השנים 19751989 כיהן כמנהל המוזיקלי של תזמורת פריז, שם ניצח על חלק ניכר מהמוזיקה הקלאסית של המאה ה-20.

בארנבוים ניצח לראשונה על אופרה בשנת 1973, עת ניצח על הביצוע של האופרה "דון ג'ובאני" של מוצרט בפסטיבל אדינבורו. הוא הופיע לראשונה בפסטיבל ביירוית בשנת 1981, והיה למנצח קבוע שם עד שנת 1999.

דניאל ברנבוים (מימין) יחד עם נשיא גרמניה, ריכרד פון וייצקר ויו"ר הקהילה היהודית בברלין, פטר קירשנר, בביקור בבית הקברות היהודי בברלין, 1990

בין השנים 1991–2006 היה המנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של שיקגו, תפקיד שמילא קודם לכן המנצח הנודע גיאורג שולטי. הוא גם מכהן, החל משנת 1992, כמנהל המוזיקלי של האופרה של ברלין, ומשנת 2006 משמש כמנצח אורח ראשי בבית האופרה "לה סקאלה" במילאנו, איטליה.

ביוני 1967, בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים, במהלך המלחמה ולאחריה נתן עם ארוסתו, הצ'לנית הבריטית ז'קלין די פרה, סדרה של קונצרטים ברחבי ישראל.‏[2] ב-15 ביוני 1967 נישאו בארנבוים ודה פרה, בטקס שנערך בכותל המערבי לאחר שדה פרה התגיירה. דה פרה הייתה מוזיקאית מחוננת שהקריירה שלה נגדעה בשנת 1973 עקב מחלת טרשת נפוצה. בשנים האחרונות לחייה של דה פרה, שנפטרה בשנת 1987, חי בארנבוים בחשאי עם הפסנתרנית אלנה בשקירובה ונולדו להם שני ילדים. הם נישאו בשנת 1988. קורות חיי הזוג, כמו גם יחסי ז'קלין די פרה עם אחותה ובעלה של אחותה, מומחזים בסרט הדוקודרמה "הילארי וג'קי" (1998).

במשך שנים רבות שיתף בארנבוים פעולה עם יצחק פרלמן, פנחס צוקרמן וזובין מהטה וז'קלין די פרה שרבים כינו אותם בהומור "המאפיה הישראלית". הם הרבו בהקלטות ובהופעות משותפות. במהלך מלחמת יום הכיפורים הופיע בארנבוים בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של מהטה.‏[3]

בשנת 2011 קיבל תואר "אביר מפקד" (KBE) במסדר האימפריה הבריטית. באוקטובר 2011 מונה למנהל המוזיקלי של בית האופרה "לה סקאלה" במילאנו.‏[4]

השמעת המוזיקה של וגנר בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 ביולי 2001 ניצח בארנבוים על התזמורת הממלכתית של ברלין שביצעה את הפרלוד לאופרה של ריכרד וגנר "טריסטן ואיזולדה" בפסטיבל ישראל בירושלים. הביצוע עורר סערה בישראל, משום שהמוזיקה של וגנר נחשבת במדינה למוקצה בשל האנטישמיות של וגנר וחיבת הנאצים ליצירתו. בארנבוים היה אמור בתחילה לנצח על המערכה הראשונה של האופרה "הואלקירות" יחד עם שלושה סולנים, בהם הטנור פלאסידו דומינגו. מחאות מצד ניצולי השואה ומצד שרים בממשלת ישראל הביאו לכך שהנהלת הפסטיבל ביקשה שבארנבוים יעלה יצירה אחרת במקומה.

בארנבוים הסכים לבקשה והחליף את היצירה ביצירות מאת רוברט שומן ואיגור סטרווינסקי, אך הביע את צערו על הבקשה. בתום הקונצרט הצהיר בארנבוים שהקונצרט תם, וששני הדרנים כבר נוגנו. הוא המשיך ואמר שברשות התזמורת ישנם התווים לפתיחה של "טריסטן ואיזולדה", אופרה מאת וגנר. הוא הודיע שאם הקהל ירצה, הם ינגנו את הפתיחה, והציע לאלו שעלולים להיפגע מכך לעזוב את האולם בשלב זה. חלק מהנוכחים הגיבו במחיאות כפיים בעוד אחרים הביעו את מחאתם. בארנבוים שוחח עם הקהל בעברית במשך כחצי שעה והסביר את הרציונל שלו מאחורי נגינת היצירה, וקרא לאלו שהביעו מחאה לתת למוזיקה להישמע.

בארנבוים אמר שהוא החליט להתריס נגד החרם על וגנר בשל העובדה שבמסיבת עיתונאים שערך בשבוע שלפני ההופעה הוא שמע צלצול של טלפון סלולרי שמנגינתו הייתה "דהרת הוואלקירות". הוא הסביר: "חשבתי שאם אפשר לשמוע אותה בצלצול טלפון, מדוע אי אפשר לנגן אותם באולם קונצרטים?".

בעקבות הדברים הכריזה עליו ועדת החינוך של הכנסת, בשנת 2001, כאישיות בלתי רצויה וקראה למארגני אירועי תרבות וחינוך בישראל שלא להזמינו יותר.‏[5] אולם, ב-2004 הוענק לבארנבוים פרס וולף במשכן הכנסת.‏[6]

התנגדותו לשליטת ישראל בפלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארנבוים הוא מבקר חריף של מדיניות ישראל בגדה המערבית וברצועת עזה, ולדבריו המדינה "מאבדת את יתרונה המוסרי [בכך שהיא] נלחמת נגד הזהות של האנשים". בראיון למבקר המוזיקה נורמן לברכט בשנת 2003 האשים בארנבוים את ממשלת ישראל בהתנהגות שהיא "תועבה מוסרית וטעות אסטרטגית" ובכך שהיא "מעמידה את עצם קיומה של מדינת ישראל בסכנה".‏[7] כמחווה של סולידריות עם הפלסטינים, הופיע בארנבוים בשטחים, בעיקר בגדה.

חזרה של תזמורת דיוואן מזרח-מערב בניצוחו של בארנבוים, 2005

בשנת 1999 יסד בארנבוים, יחד עם אדוארד סעיד שעמו היה בידידות קרובה, את תזמורת דיוואן מזרח-מערב. התזמורת היא יוזמה לקבץ בכל קיץ קבוצה של מוזיקאים צעירים מוכשרים מישראל וממדינות ערב. בארנבוים וסעיד נמנו בשנת 2002 עם מקבלי פרס נסיך אסטוריאס על עבודתם ב"שיפור ההבנה בין האומות".

בארנבוים וסעיד כתבו יחד את הספר "קווי דמיון ופרדוקסים" (Parallels and Paradoxes) על בסיס סדרת דיונים פומביים שערכו בקרנגי הול בניו יורק. בשנת 2005 הוציאו את הספר ובארנבוים ארגן ערב למכירתו בתל אביב. הוא סירב להתראיין לכתבת של גלי צה"ל כל עוד היא לובשת מדי צה"ל.‏[8][9]

ב-2007 קיבל בארנבוים באופן סמלי אזרחות פלסטינית.‏[10][11] על הופעתו ברמאללה עם תזמורת דיוואן מזרח-מערב ב-2009 נמתחה ביקורת מצד גורמים פלסטיניים, שקראו להחרמת המופע.‏[12]

בינואר 2009, בזמן פלישת צה"ל לעזה, ביטל בארנבוים שני קונצרטים של תזמורת דיוואן מזרח-מערב שהיו אמורים להתקיים בקטאר ובקהיר. לדברי בארנבוים, הוא ביטל את הקונצרטים "מתוך דאגה לשלומם של הנגנים בגלל האלימות המתגברת בעזה".‏‏‏[13]

בשנת 2010 הצטרף בארנבוים לחרם האמנים על היכל התרבות באריאל.‏[14]

בשנת 2014, בזמן מבצע צוק איתן, קרא בארנבוים לישראלים ולפלסטינים להסכים על העובדה שאין לסכסוך פתרון צבאי, ולדון בפתרון ש"ידון בשאלת הצד לפלסטינים, שמבושש להופיע", ו"על ביטחון לישראל, שאותו היא דורשת בצדק". הוא טען שחלוקת הארץ יכולה להתרחש רק אחרי ששני הצדדים יקבלו ויפנימו את העובדה שהם יכולים לחיות יחד אלו לצד אלו,‏[15]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 ר. עזריהתלמיד החמישית בבית ספר תיכון חדש ואמן בחסד, מעריב, 26 באוקטובר 1956
  2. ^ הפסנתרן בארנבוים יופיע בפני חיילים, מעריב, 29 במאי 1967
    אוליה זילברמן, המנצח זובין מהטה והזוג בארנבוים, מעריב, 20 ביוני 1967
  3. ^ זאב רב-נוףמוסיקה כנשק, דבר, 12 באוקטובר 1973
  4. ^ חגי חיטרון, דניאל בארנבוים מונה למנהל המוזיקלי של "לה סקאלה", באתר הארץ, 16 באוקטובר 2011
  5. ^ מרב יודילוביץ', ועדת החינוך: דניאל ברנבוים - אישיות לא רצויה, באתר ynet‏, 24 ביולי 2001
  6. ^ אילן מרסיאנו, בארנבוים קיבל את פרס קרן וולף ותקף את "המשך הכיבוש", באתר ynet‏, 9 במאי 2004
  7. ^ Norman Lebrecht, Daniel Barenboim - Playing Politics, LaScena Misocale site, 3 December 2003.
  8. ^ ברנבוים: "לא אדבר עם חיילת", מעריב, 2005
  9. ^ המנצח דניאל בירנבוים סירב להתראיין "בידי חיילת במדים", נענע 10, 2005
  10. ^ אמנון מרנדה ורויטרס, המנצח דניאל ברנבוים קיבל אזרחות פלסטינית, באתר ynet‏, 13 בינואר 2008
  11. ^ הרשות הפלסטינית אינה מוסמכת להעניק אזרחות או מעמד משפטי דומה למי שלא נכלל במרשם האוכלוסין המקורי שלה, אלא באישור ישראל. לפיכך להענקת האזרחות יש משמעות סמלית בלבד.
  12. ^ דנית הלוי, ‏דניאל ברנבוים לא רצוי ברמאללה, באתר ערוץ 7, 16 ביולי 2009
  13. ^ ‏על פי דיווח של ה-BBC, כפי שדיווח העיתון ניו יורק טיימס
  14. ^ רן דגוני, ‏חרם אריאל מתרחב: פרנק גרי ודניאל בירנבוים הצטרפו לאמנים, באתר גלובס, 22 בספטמבר 2010
  15. ^ בארנבוים: "הן הישראלים והן הפלסטינים מפסידים במאבק הזה"אופוס-המגזין למוזיקה קלאסית