טיפול תרופתי עצמי
טיפול תרופתי עצמי הוא בחירה ושימוש בתרופות (כולל צמחי מרפא ותרופות מסורתיות) שהפרט עושה על מנת לטפל במחלות או בסימפטומים שהוא זיהה בעצמו.[1] טיפול תרופתי עצמי הוא תהליך בו נקנים, נבחרים, ונצרכים תרופות ללא מרשם, תרופות מרשם, צמחי מרפא, תרופות סבתא, ויטמינים ותוספי תזונה.[2] מטרת הטיפול לקדם את הבריאות או לשפר ביצועים קוגניטיביים וגופניים, וכן למטרות אסטטיות ופנאי.[2] טיפול תרופתי עצמי נעשה ללא ייעוץ מקצועי, מרשם או מעקב. לכן, הוא עלול לגרום לשימוש מוטעה כמו מינון יתר, מינון חסר או ריבוי תרופות (אנ').[2] טיפול תרופתי עצמי כולל גם מצבים בהם נלקחת תרופה על סמך עצה ממקור לא מוסמך.[2]
טיפול תרופתי עצמי הוא תופעה עולמית צומחת. תופעה זו קשורה לבעיות בריאות כמו עמידות לאנטיביוטיקה, תופעות לוואי שליליות, מיסוך מחלות ותחלואה מוגברת.[2] בעיות נוספות כוללות אבחנה עצמית שגויה, אינטראקציות מסוכנות בין תרופות, אופן נטילה שגוי, מינון שגוי, בחירה שגויה של סוג הטיפול, פיתוח תלות והתמכרות[3]. למרות הסכנות, טיפול תרופתי עצמי יכול להוות סוג של טיפול עצמי, שיכול לתרום באופן משמעותי לבריאותו הנפשית והפיזית של האדם.[3]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
טיפול תרופתי עצמי נצפה לא רק בבני אדם, אלא גם ביונקים שונים. קופי אדם באפריקה, למשל, משתמשים במוצרים צמחיים ללא ערך תזונתי כדי לטפל במחלות טפיליות.[2] התופעה נצפתה גם בפרפרים. הדנאית המלכותית אוכלת אסקלפיאס אדום (אנ') על מנת להילחם בזיהום טפילי.[2] ישנן עדויות לכך שגם האדם הניאנדרטלי צרך צמחים כמו קמומיל ואכילאה אלף העלה לצרכים רפואיים.[2] ניתן, עם כך, לראות בטיפול תרופתי עצמי את תחילתו של הטיפול הרפואי שהועבר מדור לדור.[2]
טיפול תרופתי עצמי מהווה תופעה עולמית שכיחה, בעיקר במדינות מתפתחות. השימושים העיקריים הם לטובת הפחתת כאב, חום ודלקת.[2]
טיפול תרופתי עצמי אחראי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי ארגון הבריאות העולמי, טיפול תרופתי עצמי יכול להיות אחראי בכמה תנאים:[1]
- לתרופות יש אפקטיביות מוכחת ואיכותן ובטיחותן נבדקה
- התרופות משמשות למצבים אשר ניתן לזהותם באופן עצמאי או שהשימוש נעשה במצבים מתמשכים לאחר קבלת אבחון רפואי
- התרופות נועדו לטפל במצב הספציפי
- הן נלקחות במינון המתאים
מומלץ שהתרופות או התוצרים הנלקחים לשם טיפול עצמי ילוו במידע הכולל את אופן צריכת התרופה, תופעות לוואי אפשריות, אינטראקציות אפשריות, אזהרות, משך השימוש והתנאים בהם יש לפנות לקבלת מידע מקצועי.[1]
חומרים המשמשים לטיפול תרופתי עצמי[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוספי תזונה ותרופות שלא מצריכות מרשם רופא, הם בין החומרים הנפוצים ביותר המשמשים לטיפול תרופתי עצמי. על פי רוב, חומרים אלו משמשים לטיפול ביתי בבעיות רפואיות שכיחות.
תוסף תזונה הוא מוצר המכיל ויטמינים, מינרלים, חומצות אמינו, רכיבים צמחיים או רכיבי תזונה אחרים. הם מיוצרים במפעלים ייעודיים ונמכרים בצורות שונות, כמו למשל: כמוסות, טבליות או משקאות. להבדיל מתוסף תזונה המתווסף לתזונה הכללית כמוצר נפרד, תוסף מזון מתייחס לרכיב בתוך מוצר מזון כגון צבעי מאכל, ממתיקים וכו'. עקב הדמיון בשם יש נטייה בציבור הרחב להתבלבל בין שני המושגים.
הבחנה בין תוסף תזונה לתרופה מבוססת על הצורך של הגוף במרכיביהם לשמירה על בריאותו. החומר הפעיל של התרופות אינו חיוני לפעילות התקינה של תאי הגוף. כתוצאה מכך חומרים תזונתיים כמו פחמימות, חלבונים, שומנים ומים, אינם נחשבים לתרופה[4], אלא לתוספי תזונה.
צריכת תוספי תזונה מומלצת במטרה לספק חומרים חיוניים כגון ויטמינים, מינרלים, חומצות שומן או חומצות אמינו החסרים או לא מספיקים, בדיאטה הרגילה. לשימוש נכון ומותאם בתוספי תזונה, יש לפנות לייעוץ ומעקב של דיאטן קליני.
חומרים פסיכואקטיביים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חומר פסיכואקטיבי
חומר פסיכואקטיבי הוא חומר שנועד להשפיע לצורך לא רפואי או רפואי על מערכת העצבים המרכזית על מנת לגרום לשינוי בתפקוד המוח על מרכיביו, וכתוצאה מכך לגרום שינויים בהכרה, בתפיסה, במצב רוח או בהתנהגות. ישנו מגוון רחב של חומרים פסיכואקטיביים, הם כוללים בין היתר חומרים כמו : אלכוהול, קפאין, טבק, קנאביס, הלוצינוגנים, אופיואידים ועוד.
בני אדם נוהגים להשתמש בחומרים פסיכואקטיביים מזה אלפי שנים למטרות מגוונות, כמו למשל: אקסטזה רוחנית, הנאה, הקלה בכאבים פיזיים וטיפול בבעיות רגשיות[5][6]. על פי רוב, המונח סם פסיכואקטיבי מתייחס לחומרים פסיכואקטיביים המשתמשים למטרות לא רפואיות ופעמים רבות הוא מקושר לקונוטציות שליליות כמו פגיעה בבריאות, הפרה של החוק והתמכרויות.
היפותזת הטיפול תרופתי העצמי[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי היפותזת הטיפול תרופתי העצמי, אנשים צורכים חומרים פסיכואקטיביים כדי להפחית רגשות שליליים[5][7]. בהתאם לכך, היפותזת הטיפול תרופתי העצמי היא הסבר אפשרי לקשר בין מצוקה רגשית והתמכרות[5]. למעשה, המוטיבציה לטיפול תרופתי עצמי ממגוון של בעיות פסיכיאטריות ומצבים נפשיים כואבים, היא אחת הסיבות המרכזיות לשימוש יתר ולפיתוח תלות בחומרים פסיכואקטיביים, כך שמצבים אלו אינם נובעים רק מחיפוש פשוט אחר אסקפיזם, אופוריה או נטייה להרס עצמי[7].
הקשר בין הפרעת קשב להתמכרות לסמים ולאלכוהול, מוסבר בין היתר על ידי הנטייה לשימוש בחומרים ממריצים או בתרופות הרגעה לטיפול תרופתי עצמי בגיל ההתבגרות. נטייה זו גוברת עם הזמינות של אותם חומרים ובמיוחד בהיעדר טיפול[8]. אחד הפתרונות הראשונים של אנשים עם הפרעת קשב לטיפול תרופתי עצמי בהיעדר טיפול הוא השימוש בקפאין, שהוא בעצם חיקוי של הטיפול בממריצים. בהתאם לכך, הרבה אנשים עם הפרעת קשב מדווחים על צריכה גדולה של משקאות כגון קוקה-קולה וקפה. במצבי קיצון ומצוקה, יש המגיעים אף לשימוש בממריצים לא חוקיים[8].
הבדלה בין שימוש רפואי לשימוש לרעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההבדלה בין חומרים פסיכואקטיביים שנחשבים לסמים ובין כאלו שלא, מתבססת בעיקר על אופן השימוש בהם ולא על סוג החומר. לדוגמה בחומר מורפין ניתן לעשות שימוש רפואי כתרופה משככת כאבים וניתן גם לעשות בו שימוש לרעה כסם משכר שעלול להוביל להתמכרות. בעקבות זאת, ברוב העולם ישנם מנגנוני פיקוח והסברה מגוונים, המיועדים לאפשר את השימוש הראוי והמועיל בחומרים פסיכואקטיביים, תוך הימנעות או צמצום מרבי של השימוש לרעה בחומרים אלו.
פיקוח והסברה ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאמור, השימוש בטיפול תרופתי עצמי יכול להיות הן לטובה והן לרעה. משום שלא ניתן למנוע את השימוש בטיפול תרופתי עצמי, על מערכות הבריאות ואנשי המקצוע נדרשים להשכיל את הציבור על היתרונות והחסרונות של טיפול תרופתי עצמי, כמו גם על אופן השימוש הנכון בו[3].
כמו כן, ישנם חומרים אשר יכולים להועיל לאדם בנסיבות מסוימות, אך להזיק באחרות. כדי לאפשר שימוש ראוי באותם חומרים ולצמצם ככל הניתן את השימוש לרעה, ברוב העולם יש פיקוח על טיפול תרופתי עצמי. פיקוח זה בא לידי ביטוי בין היתר בכך שסוגי תרופות מסוימים זמינים רק באמצעות מרשם רפואי. למשל, פקודת הסמים המסוכנים התשל"ג-1973 היא פקודה (חקיקה שמקורה בתקופת המנדט) המגבילה את העיסוק בסמים במדינת ישראל.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 ארגון הבריאות העולמי, The Role of the pharmacist in self-care and self-medication : report of the 4th WHO Consultative Group on the Role of the Pharmacist, ארגון הבריאות העולמי, 1998
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Daniela Baracaldo-Santamaría, Maria José Trujillo-Moreno, Andrés M. Pérez-Acosta, John Edwin Feliciano-Alfonso, Carlos-Alberto Calderon-Ospina, Franklin Soler, Definition of self-medication: a scoping review, Therapeutic Advances in Drug Safety 13, 2022-01, עמ' 204209862211275 doi: 10.1177/20420986221127501
- ^ 1 2 3 Shafie, M., Eyasu, M., Muzeyin, K., Worku, Y., & Martín-Aragón, S. (2018). Prevalence and determinants of self-medication practice among selected households in Addis Ababa community.
- ^ Neil R. Carlson, (2013). Physiology of Behavior. Boston: Pearson.
- ^ 1 2 3 Torres, C., & Papini, M. R. (2016). Emotional self-medication and addiction. In Neuropathology of drug addictions and substance misuse (pp. 71-81).
- ^ מוניץ, ח' (עורך). (2016). פרקים נבחרים בפסיכיאטריה מהדורה שישית. תל אביב: דיונון.
- ^ 1 2 Khantzian, E. J. (1987). The self-medication hypothesis of addictive disorders: focus on heroin and cocaine dependence. In The cocaine crisis (pp. 65-74). Springer, Boston, MA.
- ^ 1 2 מנור, א', וטיאנו, ש' (2012). לחיות עם הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות. תל אביב: דיונון.
