יהודים-נוצרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "נצרנים" מפנה לכאן. לערך העוסק במשפחה במחלקת דגי הגרם, ראו נצרניים.

יהודים נוצרים או הכת היהודית נוצרית ולעתים גם נוצרים יהודים היו יהודים שקיבלו עליהם גרסה של הנצרות הקדומה עוד טרם הפיצול בין הנצרות ליהדות.

בתקופה בה פעלה הקהילה, לא נקראו אנשיה "נוצרים" אלא "נצרנים" (שומרים) או "משיחיים" (Χριστιανούς‏ (Christianoύs בתעתיק לאותיות לטיניות) וכך גם נכתב במעשי השליחים יא' 26, לפיכך ברוב שפות העולם נקראים הנוצרים "כריסטיאנים" מהמילה כריסטוס - משיח.

תולדות הכת היהודית-נוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצרות החלה כזרם בתוך היהדות. כפי שהיו זרמים אחרים בני אותה תקופה (פרושים, צדוקים, איסיים, בייתוסים, תיראפויטים, הפילוסופיה הרביעית, אלכסאים). היהודים הנוצרים ראו עצמם כיהודים ופרט לטבילה שהוסיפו לעצמם והאמונה כי ישו היה משיח קיימו את מצוות היהדות (כשרות[1], ברית מילה[2], שמירת שבת וכו') ואף ראו בבית המקדש את המרכז הרוחני והדתי שלהם‏[3]. ביקורת שהייתה לישו עצמו על הנעשה במקדש לא הייתה על עצם היותו של המקדש מרכז רוחני אלא על מעשי בני אדם במקדש (החלפנים למשל).

לאחר מותם של יוחנן המטביל וישו התקיימו ביהדות במקביל שתי כתות בעלות מאפיינים דומים, תלמידי יוחנן ותלמידי ישו.

כל חסידיו המוקדמים של ישו, כמעט כל כותבי הספרים הכלולים בברית החדשה והנוצרים הראשונים במהלך המאה הראשונה היו ממוצא יהודי, כלומר נוצרים יהודים.

עד הצטרפותו של פאולוס לקהילת הנצרנים בירושלים והשינויים שערך בעיקרי האמונה, ההבדלים בין היהדות לנצרות היו זניחים ולכן היו יהודים שהגדירו עצמם תלמידי ישו מנצרת (במושגי היום - נוצרים) ועדיין החשיבו עצמם כיהודים וכך גם הסביבה הקרובה ראתה בהם יהודים. היהודים הנוצרים ראו בהתחלה רק ביהודים מועמדים להצטרף לאמונתם אולם במשך הזמן הרעיון הנוצרי מצא חן גם בעיני נכרים (בעיקר בעלי תרבות הלניסטית) והם ביקשו להסתפח לכת. ברגע שהנכרים רצו להסתפח, התעוררו שאלות לגבי שני נושאים עיקריים והם שמירת הכשרות והמילה.

בחצר כנסיית דומינוס פלוויט בירושלים נמצאים קברים של יהודים-נוצרים מהמאות ה-1 וה-2.

קהילות יהודיות-נוצריות המשיכו להתקיים עד המאה ה-7 לפחות. יש קטעי מידע על יהודים-נוצרים בארץ ישראל וסביבותיה (בעיקר אנטיוכיה) במהלך המאות ה-5 וה-6, אולם אין מידע על קהילות אלו אחרי הכיבוש הערבי. על פי הסברה המקובלת רובם נטמעו בכנסיות הסוריות (הכנסיות המלכיתיות, הכנסייה האנטיוכית, הכנסייה הסורית אורתודוקסית). גם הכנסייה הסורית של מלבר בהודו טוענת לשורשים בקהילה היהודית-נוצרית. בנוסף, היו כתות כמו האתינגאנים, שייתכן והיו להן שורשים בקהילות יהודיות נוצריות.

יחס הרומאים ליהודים הנוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתחלה, הרומאים ראו ביהודים הנוצרים (ומאוחר יותר בנוצרים) כזרם או כת בתוך היהדות. איסורים והתרים שחלו על היהודים חלו גם על היהודים-נוצרים. בשלב מאחר יותר נרדפו הנוצרים בנפרד מהיהודים וזאת עד להפיכתה של הנצרות לדת מותרת.

התפצלות הנצרות מתוך היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התפצלות הנצרות מתוך היהדות

הפיצול בין היהדות הרבנית לבין הנצרות החל בתוך הקהילה היהודית נוצרית (הנצרנים) עוד בדור הראשון של שנים-עשר השליחים והתעצם במהלך המאות הראשונה והשנייה עד ששתי הקהילות נפרדו לגמרי במאה ה-3. זה היה תהליך איטי שהיה כרוך בהתפשרות על קיום מצוות מצד היהודים הנוצרים לטובת קליטה קלה של גויים אל תוך הקהילה.

תהליך ההיפרדות בין הקבוצה המשיחית לבין הזרמים המרכזיים ביהדות נמשך למעלה מ-100 שנה והסתיים סופית עם אימוץ הנצרות כדת המדינה של רומא. היהודים הנוצרים שבארץ ישראל כינו עצמם "נצרנים" (מהמילה "נוצר" במשמעות "שומר"), כלומר שומרי האמונה ובקהילת אנטיוכיה כינו עצמם "משיחיים" (כריסטיאנים).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "ויאמר פטרוס חלילה לי אדני כי מעולם לא אכלתי כל-פגול וטמא" - מעשי השליחים י, 14
  2. ^ "וירדו אנשים מיהודה והם מורים את-האחים לאמר אם-לא תמולו כדת משה לא תושעון" - מעשי השליחים טו, 1
  3. ^ "ויום יום היו שוקדים להיות במקדש לב אחד ויבצעו את-הלחם בבית בבית" - מעשי השליחים ב, 46
    "ופטרוס ויוחנן היו עולים יחדיו אל-המקדש לתפלת המנחה בשעה התשיעית" - מעשי השליחים ג, 1
    "ויקח פולוס את-האנשים ויטהר אותם וממחרת בא אל-המקדש ויגד כי-מלאו ימי טהרתם עד כי-הקרב קרבן כל-אחד מהם" - מעשי השליחים כא 26