יוסף אליהו שלוש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יוסף אליהו שלוש
יוסף אליהו שלוש
יוסף אליהו שלוש
לידה 1870
יפו עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 ביולי 1934 (בגיל 64 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות טרומפלדור עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 7 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
שרידי שער הכניסה לבית החרושת למוצרי בניין של "האחים שלוש" ברחוב שלוש בנוה צדק, 12/07 הכתובת בצרפתית: FABRIQUE [C]HELOUCHE FRERES
יוסף אליהו שלוש בשלהי שנות ה-20 של המאה העשרים
קברו של יוסף אליהו שלוש בבית הקברות טרומפלדור
בית יוסף אליהו שלוש בשדרות רוטשילד 9 תל אביב

יוסף אליהו שלוש (1870, יפוי"א באב ה'תרצ"ד, 23 ביולי 1934, תל אביב) היה ממייסדי תל אביב, יזם, סוחר ותעשיין.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף אליהו שלוש נולד ביפו בשנת 1870. אביו, אהרן שלוש, מראשי העדה הספרדית בעיר, היה צורף, חלפן כספים וסוחר קרקעות. בילדותו התחנך בתלמוד תורה ובבית הספר תפארת ישראל בביירות. נישואיו בגיל 17 קטעו את לימודיו, והוא פנה לעיסוק במסחר. בתחילת שנות התשעים של המאה התשע-עשרה הקים יחד עם אחיו הבכור, אברהם חיים שלוש, את בית העסק של "האחים שלוש" לחומרי בניין, ובהמשך גם בית חרושת למוצרי בניין טרומיים תחת אותו שם.

עסקיו בתחום הבניין ועסקי הקרקעות של אביו דחפו את יוסף אליהו שלוש לעיסוק מעשי בבנייה. הוא החל לפעול גם כקבלן, ובמסגרת זו בנה בניינים שונים בצפונה של יפו ובתל אביב, בראשם בתי פיינגולד בשכונת יפה נוף אשר במנשייה, בית הספר לבנות ובית הספר של "כל ישראל חברים" בנווה צדק, שלושים ושניים מבתיה הראשונים של אחוזת בית ובניין הגימנסיה העברית הרצליה. במקביל המשיך לבדו ובשותפות עם אחרים בגאולת אדמות, בסביבות תל אביב וברחבי הארץ כולה. בשנת 1910 הוא השלים בניית בית יוסף אליהו שלוש בו התגורר.

מעבר לעסקיו הפרטיים הקדיש יוסף אליהו שלוש חלק ניכר מזמנו לענייני ציבור, ובראשם הדאגה לפיתוח שתי הערים בהן חי – יפו ותל אביב – ולרווחת תושביהן. יחד עם אשתו, פרחה שמחה לבית מויאל, היה בין המייסדים של תל אביב. לאחר מלחמת העולם הראשונה היה חבר מועצת העירייה הראשונה. בפעילותו בתחום זה יזם והגה רעיונות רבים לשיפור ולשכלול העיר, רעיונות שהוצאו לא פעם אל הפועל בידי אחרים.

הערבית, שהייתה שגורה בפיו, שימשה אותו פעמים רבות כדי לתווך ולקרב בין התושבים היהודים והערבים של תל אביב ויפו. בזכות יחסי הידידות שקשר עם ראשי הציבור הערבים יכול היה למצוא אצלם אוזן-קשבת בעתות שלום כמו גם בזמנים של פרעות ומתיחויות. במסגרת אגודת "המגן" פעל עוד לפני מלחמת העולם הראשונה כדי לשכנע מעל דפי העיתונות הערבית ובמפגשים עם אישים ערבים כי אין ניגוד אינטרסים עקרוני בין ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לבין השאיפות הערביות באותו מרחב. לא פעם נשלח על ידי ועד עיריית תל אביב לדבר על לבם של ערביי יפו ולהגיע איתם לכדי פשרה בנושאים שקשרו בין שתי הערים. למשל, הצליח לשכנע את חברי עיריית יפו לבטל את התנגדותם הנחרצת לחיבור יפו לרשת החשמל שהקים פנחס רוטנברג. המשימה הייתה לא קלה בשל היחסים העכורים בין התושבים המוסלמים והתושבים היהודיים של האזור בימים שלאחר הצהרת בלפור ופרעות תרפ"א ותרפ"ט.

כאחד מפרנסי תל אביב עשה יוסף אליהו שלוש רבות במהלך מלחמת העולם הראשונה כדי להתמודד עם הגזרות השונות שהטיל השלטון העות'מאני, ובראשן – גזרת הגירוש מן העיר. דאגתו הראשית הייתה אספקת הצרכים החיוניים של הגולים, אשר נותקו מבתיהם וממקורות פרנסתם. בטלטלותיהם הגיעו הוא ומשפחתו, ואיתם עשרות גולים נוספים, לפתח תקווה, ומשם לקלקיליה ולכפר ג'מאל. בכפר התפתחה קהילה גדולה של גולים, שמנו 152 בני-אדם, והתגוררה שם כחצי שנה. בתקופה זו אימו נפטרה, והוא רכש עבורה חלקת קבר בכפר, קבר אותה שם והציב עליה מצבה.[1]

בימי הגירוש, ביקר אותו מאיר דיזנגוף שעמד באותה תקופה בראש גולי תל אביב. בספר זכרונותיו עם תל אביב בגולה רשם דיזנגוף על הביקור:

[...] ומשם סרתי לקלקיליה לראות שם את ידידי מר יוסף אליהו שלוש, שבכפר הערבי הזה ישב עם משפחתו כמעט כל ימי הגירוש.
אחי-עזר ואחי-סמך היה עמי הרי"א [הרבי יוסף אליהו] שלוש בעבודתי הציבורית מעת שֵבתי בתל אביב, - ובייחוד הועיל הרבה בסידור יחסים טובים בינינו ובין הרשות ועיריית יפו בפרט, ובינינו ובין שכנינו בכלל. ספרדי טהור זה מילידי הארץ נכבד, נאמן וחביב הוא בין ראשי עם הארץ עד מאוד. עמו יחד נכנסתי גם בקבלנות בימי המלחמה לבניין כביש צבאי בין לטרון ובין עזה. - עסק פרטי שהיה בו אז ערך ציבורי ידוע ליישוב היהודי - והרבה זמן ומרץ נתַנו שנינו לעבודה זו, וגם הפסדנו בה את כל הכספים שהשקענו בתוכה מכיסנו, כי הרשות לא שילמה לנו התחייבויותיה. - עכשיו, לא בתל אביב משוש נפשנו, אשר שלוש היה מראשי בוניה, אלא בקלקיליה מצאתי את ידידי זה, - את שלוש עשיר הנכסים, בעל הקרקעות, בעל הבתים והחנויות ובעל בתי החרושת, שייסד זה חלוץ-התחייה התעשייתית בארץ, - והנה אחד בביתו של ערבי ממכיריו. חדר רחב וריק בלי שום רהיטים, ושלוש וביתו מתענים שם בדלות ובחסד ערביים ועל הארץ יִשנו כולם. - אף אני שכבתי בתוכם על רצפת האבן - ומרוב צער וכעס לא יכולתי לישון גם בלילה ההוא.
אכן עתה [= עת כתיבת הדברים לראשונה, בשנת 1931], אעשה נחת רוח לעצמי לציין כאן, כי כעת ידידי עודנו עומד על משמרתו כקדם, לעשות לציבור העברי בכל עת מצוא. כי אחי-עזר ואחי-סמך הוא לכל טוב ומועיל לישראל ולארצו. הוא חזר לכבודו וציר נאמן הוא לשולחיו לטובה. תחזקנה ידיך, אח נאמן וטוב!

בשנותיו האחרונות הלך והתרחק מעסקנות ציבורית, על-אף שהיה פעיל באגודות שונות, דוגמת התאחדות הספרדים העולמית בתל אביב. באותן שנים כתב ופרסם מאמרים בעיתונות העברית והערבית ובהם ניסה להשמיע קול שונה, לא מפלגתי במובהק, בשאלות היום.

בשנת 1931 פרסם את ספרו האוטוביוגרפי "פרשת חיי", המכיל תיאורים של פרשיות רבות מחייו בארץ, החל בימיו כילד ביפו ועד לאחר מאורעות תרפ"ט. בספר הוא מותח ביקורת על יחסם של מנהיגי היישוב לערביי ארץ ישראל: התעלמות מקיומם והזנחת יחסי השכנות

נגיד פה את האמת המרה והאיומה, אבל האמת - שמנהלינו והרבה מבוני היישוב שבאו מן הגולה על מנת לנהלנו לא עמדו כלל וכלל על הערך הגדול של יחסי השכנים, על הכלל היסודי והפשוט הזה. הם אולי לא הבינו או לא חפצו לעמוד עליו ובאי־עמידתם בשאלה זו יש עכשיו הרבה להאשים ששאלה זו נסתבכה כל כך ושנעשתה להשאלה המכאיבה מאוד ביישוב..מיום הופעתו של הרצל עם הרעיון של הציונות הפוליטית תיארה התעמולה הציונית בכל הארצות ובכל השפות את הארץ אשר בה אנו הולכים לבנות את יישובנו הלאומי כארץ מדבר שממה ועזובה רבה בה ואין יושב בה, ואחרי תיאור כזה את הארץ בכתב ובעל־פה אך ורק בתור קרקע בתולה, אז, על סמך ויסוד ודאות זו, הועמדו כל השיטות הציוניות בבניין הארץ, שהכל יש בהן חוץ מדבר אחד ששכחו והוא, תשומת הלב לאותם התושבים אשר יושבים כבר בארץ זו

"פרשת חיי"[2]

ליוסף אליהו ופרחה שמחה שלוש נולדו שבעה ילדים – משה, מאיר, אבנר, צדוק, הלל, יהודית ויורם.

יוסף אליהו שלוש נפטר בתל אביב בקיץ 1934, כשלושה חודשים לאחר מות אשתו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צבי אילן, אתרי טיול בארץ ישראל - מדריך לאזורי המרכז והדרום, עם עובד-תרבות וחינוך, 1982; עמ' 72. שם מובאים מקורות נוספים
  2. ^ צפי סער, ההוגים המזרחים שאף אחד לא זוכר, אתר הארץ, יוני 2013