גירוש תל אביב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'מאל פאשה - המושל הטורקי שיזם את הגירוש

גירוש תל אביב היה אירוע בתולדות היישוב בתקופת מלחמת העולם הראשונה. באביב 1917 הוציאו השלטונות העות'מאניים צו גירוש כולל לתושבי העיר יפו והשכונה תל אביב, אולם למעשה הוא נאכף בעיקר כלפי יהודים. העות'מאניים הסבירו את דרישתם לפינוי התושבים, כדי להגן עליהם מפני פגיעת האויב בדרך הים, ובעקיפין טענו כי התושבים היהודים עלולים לבגוד ולסייע לחדירת האויב. הצו לגירוש תל אביב הובא לפני פרנסי השכונה בערב פסח תרע"ז, 6 באפריל 1917. חתם עליו אחמד ג'מאל פאשה, המושל הצבאי של ארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה.

תושבי תל אביב ויפו היהודים ארגנו את "ועד ההגירה" בראשותם של מאיר דיזנגוף ומנחם יצחק קליונר (חברי הוועד הנוספים היו: שמעון רוקח, אברהם לב, שמואל אשכנזי, י"ד הורוביץ ובצלאל יפה), והם דאגו לבואם של תושבי מושבות הגליל וצפון הארץ, אשר הגיעו לתל אביב עם עגלותיהם והובילו את המגורשים למקומות ישוב חדשים.

כ-10,000 גולים (לפי אומדנים אחרים עד 5,000) יצאו מתל אביב אל רחבי הארץ, והעיר התרוקנה מתושביה, מלבד כמנין שומרים מבני השכונה שנקראו "הקבוצה היפואית". הגולים נדדו לירושלים, למושבות במרכז הארץ (פתח תקוה וכפר סבא) ובצפונה, שם התפזרו בין מושבות הגליל התחתון, בזכרון יעקב, טבריה ובצפת. בתי היהודים ורכושם בעיר הנטושה נשמרו ברשות השלטונות על ידי קומץ שומרים יהודים‏[1] וכמו כן שיחרר ג'מאל פאשה שני רופאים יהודים שהצטרפו לשניים הקיימים על מנת לטפל בגולים.‏[2] למרות זאת סבלו המגורשים מרעב וממחלות וחלקם מתו בעת גלותם. רק לאחר כיבוש חלקה הצפוני של הארץ בידי הבריטים בסוף שנת 1918 ניתן לגולים לשוב לבתיהם.

הרקע והסיבות לגירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודעת המשרד הארצישראלי אל תושבי הארץ היהודים נתיני המדינות הזרות לסדר את נתינותם העות'מאנית עד 15 במאי 1915

מבחינה רשמית הופנה הגירוש כלפי יהודים וערבים כאחד, אך למעשה עיקר המגורשים היו יהודים. תושבי יפו הערבים נשארו בבתיהם או שיצאו וחזרו אליהם מדי יום, בעוד שיהודי יפו ותל אביב גלו גלות מלאה, ורק לאחר יותר משנה וחצי הורשו לחזור לבתיהם. ד"ר גור אלרואי טען כי דובר בהתנכלות מכוונת כלפי היהודים והעלמת עין מהערבים: "צורת הגירוש וההתייחסות למגורשים לאחר מכן לא הותירו ספק כי מדובר היה בפעולה עוינת עד מאוד לציונים"

מאידך, מדגיש ד"ר יגאל שפי את הכורח הצבאי - הטורקים העדיפו להסיר מעל סדר יומם את הצורך להקדיש תשומת לב לאוכלוסייה האזרחית בעת התנגשות צבאית - על פני השיקול האנטי ציוני בעיני השלטונות הטורקים בבואם להחליט על הגירוש, ולראיה מביא שפי את גירוש כ-40,000 ערביי עזה ערב קרב עזה הראשון, אירוע שכמעט נמחק מההיסטוריה של המערכה על ארץ ישראל וסיני במלחמת העולם הראשונה. שפי גורס שהטורקים היו נגד תנועות לאומיות מחשש שיפוררו את האימפריה העות'מאנית, ולאו דווקא אנטי ציונים. במהלך המלחמה התמודדו הטורקים אל מול המרד הערבי ובתחומי ארץ ישראל הוציאו להורג כ-500 ערבים באשמת ריגול וחברות בתנועות לאומיות בעוד שיהודים הוצאו להורג 3-4.

תקופת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל הייתה תקופה קשה בתולדות היישוב היהודי, ועם פרוץ המלחמה עזבו תושבים רבים את הארץ. רבים היגרו למצרים ואחרים גורשו. אלה שנשארו גויסו לצבא העות'מאני והשתתפו במלחמה נגד הצבא הבריטי שפלש לארץ ממצרים.

דן גלעדי ומרדכי נאור מביאים את תיאורו של אהרן אהרנסון למצב הכללי בארץ, המתייחס דווקא ללא יהודים:

"בינתיים גוועים אנשים מרעב, פשוטו כמשמעו. מראות זועה ראו עינינו: זקנים נשים וטף משוטטים, רעב ובלהות-טירוף בעיניהם הגוססות ומאפס מזון נופלים תחתם ומתים".

הם מוסיפים כי גם מצב היהודים היה בכי רע. עד ראייה סיפר כי:

"אפילו אנשים אמידים בירושלים הולכים ונעשים למקבלים (של נדבות) ואף מחזרים על הפתחים".‏[3]

בפברואר 1917 הפגיזו אוניות בריטיות מטרות בתל אביב. בין היתר הופגזו בית חרושת וגנר, שהיה שייך לגרמני טמפלרי, ששכן על דרך יפו-תל אביב, קולנוע עדן בקצה רחוב ליליינבלום ושכונת נווה צדק. כמו כן התרחש ניסיון מצד הצבא הבריטי לפרוץ את קו ההגנה הטורקי על עזה בקרב עזה הראשון שהתחולל ב-26 במרץ של אותה השנה. בעקבות אירועים אלה הוצאה פקודת הגירוש בנימוק של שמירה על חיי התושבים ושלומם.

תגובת היישוב היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבה בבית העלמין סגולה בפתח תקווה. חיה שרייבר - "קרבן גירוש יפו" - נפטרה בשנת 1917 בהיותה בת 18

מאיר דיזנגוף, ממנהיגי היישוב היהודי באותם הימים וראש העיר הראשון של תל אביב לאחר מכן, החליט כי עדיף לקיים את הפקודה ללא התנגדות, אך בה בעת לפעול באופן מאורגן למען קורבנותיו. ההנחה הייתה שהיות ורבים מבין תושבי תל אביב חוו על בשרם את הפרעות ברוסיה מוראו של הפריץ לא סר מזכרונם, הם לא ישושו לבחון את רצינות איומיו של ג'אמל פשה, ולכן ימלאו אחר פקודת הגרוש ללא עוררין.

לעומתו טען מרדכי בן הלל הכהן כי אין להיחפז והציע לפעול ב"דרכי הגויים" (הערבים, תושבי יפו). אלה הסכימו לגירושם אל הפרדסים שממזרח ליפו במשך היום, אך בערבים שבו לבתיהם. הערבים סברו כי ג'מאל פאשה אינו ממהר לבצע דבר ואכן נותרו ללא פגע.

ד"ר גור אלרואי סבור כי ג'מאל פאשה העלים עין בכוונה תחילה מאי ביצוע פקודת הגירוש בקרב התושבים הערבים ועל כן לא היה טעם בדברי מרדכי בן הלל הכהן.

עם היוודע פקודת הגירוש הוקם "ועד ההגירה ליהודי יפו" שפרסם את הקריאה הבאה:

"על היישוב העברי ביהודה נגזרה גזרת גירוש ובשעה חמורה זו נאלצים אנו לפנות אליכם ולבקש את עזרתכם. היישוב הגלילי עומד לעת עתה מחוצה לאסון ועכשיו על כן בידו למלאות חובה היסטורית חשובה של הצלה. צריך לשער שחלק חשוב מגולי יהודה יהיה מוכרח להיכנס לתוך ערי ומושבות הגליל והיישוב הגלילי צריך איפוא להתכונן בהקדם לקראת הכניסה הזאת. אפשר מאוד שהוצאת התושבים תוכרח לצאת לפועל בזמן קצר מאוד והננו זקוקים ע"כ לאמצעי הובלה מרובים שיהיו ברשותנו בהקדם הכי אפשרי.

ובכן אחים! הכנות להכנסת אורחים והספקה של עגלות להובלת הנודדים אלה הן הדרישות ההכרחיות של הרגע, ובכדי שיתברר לכם המצב ושתוכלו לעזור באופן מתאים הננו ממלאים ידי שליחנו מר א' ינובסקי.... אין אנו מפקפקים אף לרגע ברגש האחוה וההתעוררות מצד אחינו בגליל והננו אסירי תודה למפרע".

תושבי הגליל מצידם נענו לקריאה ובאו לאסוף את הגולים אליהם או אל יעדים אחרים ברחבי הארץ. באוקטובר 1918, יותר משנה וחצי לאחר הגירוש, פרסם מאיר דיזנגוף את הכרוז הבא:

"קול קורא אל אחינו האכרים לפני שנה ושמונה חודשים, בעת אשר על פי גזרת ג'מל- פחה עמדה עדת יפו על פרשת דרכים ותרמילה על שיכמה, עמדה בעיניים דומעות מבלי הבין היטב מגדל האסון ומפתאומיותו עד כמה החורבן יגיע, עמדה ושאלה את השאלות הנוראות- לאן ? איך ? הופעתם אתם האיכרים כמלאך- מושיע. בבת אחת נפתרו שתי השאלות: - "לאן" ? אל כל המקומות שיהודים נחתים שמה. "איך" ? מאות עגלות עומדות מוכן לשרת את עדת יפו האומללה, וכשמש בוקר המגרש את הערפל וצללי לילה ומאיר לעולם, כן זרחתם להם, וקרני תקווה חדרו ללבותיהם החרדים, תקווה שעוד לא אבדה תקוותם ויום יבוא ושבו בנים לגבולם. אחים! היום המאושר הזה בא, נגדעה קרן העריצות וארץ ישראל החופשית התאחדה תחת דגל אחד. האפשרות נתנה לגולים האומללים לשוב לעיר מגורם משוש נפשם. לא כל היוצאים אז- ישובו עתה. רבים נפלו חללים במשך גלותם, אין כמעט משפחה שלא יחסר בה מי שהוא. רבים מהם שבורים, רצוצים, חולים סחופים ודווים ומלאך המוות כבר פרש את כנפיו עליהם, ורק השיבה המהירה הביתה מסוגלת להצילם מצפרני המוות [.....] אל תתנו לחלק מכם לגווע בעוני ובצער בעת שכולכם נגאלתם ! גיוס כללי של כל העגלות הנמצאות במושבות העבריות אנו דורשים. כאלפים נפש מחכים לכם בכליון עיניים. חושו להצלת אחיכם בעוד מועד!"

יעד המגורשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלט שמוצב במתחם קורבנות גירוש תל אביב בכפר-סבא

כ-7,000 מהמגורשים התפזרו במושבות זכרון יעקב, חדרה, פתח תקווה וכפר סבא. חלקם אף עלה לירושלים. מעטים בלבד היו בעלי אמצעים שאפשרו להם לשכור דירות וחדרים ולכלכל עצמם מכספם. שאר המגורשים יצאו לצפון הארץ אל מושבות הגליל התחתון. תושבי הצפון, למרות יכולתם המוגבלת, התגייסו לעזרת המגורשים באמצעי הובלה ובשטחים שהקצו למגורשים. טבריה קלטה כ-1,200 מגורשים, צפת כ-700, יבנאל כ-130 ויתר המושבות הגליליות כ-200.

הגולים שוכנו באוהלים ובבקתות. תחילה הצליח ועד ההגירה לספק מזון ועזרה לגולים, אך בחורף 1917-1918, כאשר מחציתה הדרומית של הארץ נכבשה בידי האנגלים ומחציתה הצפונית שימשה שטח כינוס והתארגנות של הצבא הטורקי, נפגעו הגולים באזור זה, ו-450 מהם, בעיקר ילדים וזקנים, מתו מרעב, מקור וממחלות. עם דבר גילויה של רשת ניל"י בספטמבר 1917 גברו רדיפות היהודים ומצבם הורע.

בכפר סבא מצאו המגורשים מקלט זמני בסוכות שבנו מעצי אקליפטוס בשולי המושבה. התנאים הסניטריים הירודים גרמו למגיפות, ורבים מהמגורשים מתו. בבניין הח'אן הוקם בית חולים ארעי וצוות רפואי קטן, בראשות צבי אריה סלור, ניסה לעזור כמיטב יכולתו. הרופא הידוע ד"ר הלל יפה שביקר בכפר־סבא בתחילת 1918 כתב ביומנו: "כמעט כל היישוב בכפר־סבא חולה, מלוכלך, לקוי בכינים. יש שם 250 חולים. כ־25 מתים כל שבוע". רבים מהפליטים מתו אלמונים והם קבורים עד היום בקבר אחים בסמוך לבית הקברות הצבאי של כפר־סבא.

"העירונים מתל אביב" לא הסתגלו לתנאי השדה הקשים ששררו במושבות ובפריפריה. בטבריה מתו כ-300 מתוך 1,000 המגורשים, כ-70 מהם בשתי התפרצויות כולרה[4], מבין תושבי טבריה היו שלא קיבלו היטב את המגורשים, ובעיקר בקרב החרדים שרר חשש מפני תחרות מצד המגורשים על המעט שהיה לוותיקים ממקורות הצדקה. אחרים היו עוינים כבר אז את "המתיישבים החדשים" בארץ ישראל‏‏‏[5]. חלק מהמגורשים עזבו את ארץ ישראל למצרים ולסוריה, וחלק אחר לאמריקה ולאירופה.

תרומת המגורשים ליהודי טבריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באתר עמותת משפחות מייסדי תל אביב, מובא סיפורה של בת העיר טבריה, אדל ממן (בנעוריה נקראה אדלינה טולידאנו) לפיו, אותם יהודים שגורשו מיפו תרמו רבות לתושבי העיר. אחת, גברת גרין, הקימה, יחד עם התושבים הוותיקים בטבריה (בהם נסים טולידאנו), בית יתומים גדול וגן ילדים לבנות. בזכות גננת בשם קלרה גביזון החלו הבנות היהודיות, שעד אז דיברו ביניהן ערבית, לשוחח בשפה העברית. יוזמה "יפואית" נוספת הייתה פתיחת קורסי ערב לבנות ללימוד השפה העברית ולהכשרה בסיעוד. בשנת 1921 הקימו היפואים בית ספר לבנות ששפת הלימוד בו הייתה עברית. פועלם של תושבי יפו שיפר במידה רבה את המצב הכלכלי והחברתי הירוד בטבריה, כך שעם כניסת הבריטים לארץ ישראל נמצאה בעיר תשתית של פקידות ממשלתית טובה ושל בעלי עסקים.

הנצחת זכרם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבת גולי תל אביב בבית הקברות של כנרת

נדב שרגאי התייחס לנושא במאמרו משנת 2007 "מדוע לא מנציחה עיריית תל אביב את נספי גירוש 1917?":

Cquote2.svg

בבתי הקברות בצפון הארץ: של יבנאל, כנרת, טבריה, צפת, חיפה ועוד מקומות, עומדות מצבות של המתים מקרב המגורשים מתל אביב בעת הגירוש. (גם בכפר סבא 224 קברים כאלה ואפילו בדמשק 75 קברים). כמה מאות נפטרו ובעיקר בחורף הקשה של 1917/1918. המצבות מוזנחות בעליל ללא מבקרים מקדם, חלקן כאלמונים, מספרות על המחיר הנורא. רק בבית הקברות של כנרת נעשה מעט סדר, מצבה כללית וכבוד למתים ואלו רק תודות לשמואל חדש, קיבוצניק שלקח את הנושא על עצמו.

Cquote3.svg
נדב שרגאימדוע לא מנציחה עיריית תל אביב את נספי גירוש 1917?, באתר הארץ, 12/09/2007

ועד ההגירה המרכזי בראשותו של מאיר דיזנגוף מינה ועדי משנה מקומיים בכל אחת מנקודות היישוב ברחבי ארץ ישראל אליהן הגיעו המגורשים. ראשי הוועדים המקומיים, כזאב ליבוביץ, בטבריה, ניהלו‏[6] רשימות מדויקות של הנפטרים מקרב המגורשים, אף הציבו ציונים זמניים על קבריהם, והעבירו את הרשימות למנחם יצחק קליונר, ראש הוועד המקומי בכפר סבא ששימש גם כמזכיר של ועד ההגירה המרכזי. לטענת שמואל חדש מקבוצת כנרת, על בסיס הרשימות המדויקות של ועד ההגירה, הייתה בידי עיריית תל אביב-יפו רשימה שמית של 950 מבני העיר שגורשו באפריל 1917 ונספו בנקודות השונות שאליהן נדדו.

עמותת משפחות מייסדי תל אביב פועלת מזה שנים במשותף עם חברה קדישא להקים גלעד בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב לזכר הנספים מקרב מגורשי תל אביב.

באוקטובר 2009 החליטה מועצת עיריית כפר סבא לשנות את שם רחוב הטייסים בעיר לרחוב "תל אביב-יפו". שם הרחוב נבחר במטרה להעלות את זכר מגורשי תל אביב שהתגוררו בסוכות בחורשת אוסישקין הצמודה לרחוב.

אזכורים בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שניים מספריו של נחום גוטמן אזכרו את גירוש תל אביב. בספר "עיר קטנה ואנשים בה מעט" תיאר גוטמן את האירוע כמי שלא נפגע ממנו באופן ישיר; אך בספרו "שביל קליפות התפוזים" הוא מתאר את האירוע בגוף ראשון של נער שנוטש את מחנה המגורשים בפתח תקווה ויוצא ברגל אל תל אביב הריקה. ספר זה זיכה את גוטמן באות ובפרס הבינלאומי על שם הנס כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער.

הסופר יוסף חיים ברנר היה בין המגורשים והשתכן בחדרה עד שהורשה לחזור ליפו.‏[7] על בסיס חוויותיו מאותה תקופה כתב את הסיפור "המוצא".‏[8]

מצבת ילד שנולד בתקופת הגירוש - משפחתו גלתה מפתח תקווה לחדרה, ושם נולד בשנת 1917. הוא נפטר בשנת 1919, לאחר חזרת המשפחה לפתח תקווה

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏12 במספר. על פי מאמר בעמותת משפחות מייסדי תל אביב, על הנשארים נמנו: יצחק הוז, יצחק אולשן, אברהם אלדמע, סעדיה שושני ועוד.‏
  2. ^ ‏ד"ר משה שרמן וד"ר יהודה לייב פוחובסקי. השניים הקיימים היו ד"ר חיים חיסין וד"ר גרין.‏
  3. ^ מרדכי בן הלל הכהן, "גיוס בני הארץ לצבא הטורקי", בתוך: במצור ובמצוק, עורך: מ. אליאב, ירושלים, 1991, עמ' 444
  4. ^ דן בר-אל וזלמן גרינברג, ‏חולי וכולרה בטבריה במלחמת העולם הראשונה, קתדרה 120, יוני 2006, עמ' 182-161
  5. ^ ‏ראו בעניין זה את הפרק "היישוב הישן וההתיישבות החדשה" בתוך יהושע קניאל, המשך ותמורה: היישוב הישן והיישוב החדש בתקופת העלייה הראשונה והשנייה, עמודים 102 - 128‏
  6. ^ רשימתו של ליבוביץ הנמצאת בידי שמואל חדש, האחראי על בית הקברות של המושבה כנרת וחקר בנושא עשרת קברי האלמונים מקרב המגורשים בבית הקברות עליו הוא ממונה, מונה 430 שמות מקרב המגורשים שניספו במושבות וערי הגליל
  7. ^ ראו בכתבה של נדב שרגאי המופיעה בקישורים החיצוניים
  8. ^ הסיפור "המוצא", בפרויקט בן יהודה