גירוש תל אביב

ג'מאל פאשה - המושל הטורקי שיזם את הגירוש

גירוש תל אביב היה אירוע בתולדות היישוב במלחמת העולם הראשונה, באביב 1917. השלטונות העות'מאניים הוציאו צו גירוש כולל לתושבי העיר יפו והשכונה תל אביב, אולם למעשה הוא נאכף בעיקר כלפי יהודים. העות'מאניים הסבירו את דרישתם לפינוי התושבים, בכדי להגן עליהם מפני פגיעת האוייב בדרך הים, ובעקיפין טענו כי התושבים היהודים עלולים לבגוד ולסייע לחדירת האוייב. הצו לגירוש תל אביב הובא לפני פרנסי השכונה בערב פסח תרע"ז, 6 באפריל 1917. חתם עליו אחמד ג'מאל פאשה, המושל הצבאי של ארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה.

תושבי תל אביב ויפו היהודים אירגנו את "ועד ההגירה" בראשותו של מאיר דיזנגוף ומנחם יצחק קליונר (חברי הוועד הנוספים היו: שמעון רוקח, אברהם לב, שמואל אשכנזי, י"ד הורוביץ ובצלאל יפה), והם דאגו לבואם של תושבי מושבות הגליל וצפון הארץ, אשר הגיעו לתל אביב עם עגלותיהם והובילו את המגורשים למקומות ישוב חדשים.

כ-10,000 גולים (לפי אומדנים אחרים עד 5,000) יצאו מתל אביב, אל רחבי הארץ, והעיר התרוקנה מתושביה; מלבד כמנין שומרים מבני השכונה, שנקראו "הקבוצה היפואית". הגולים נדדו לירושלים, למושבות במרכז הארץ (פתח תקוה וכפר סבא) ובצפונה, שם התפזרו בין מושבות הגליל התחתון, בזכרון יעקב, טבריה ובצפת. בתי היהודים ורכושם בעיר הנטושה נשמרו ברשות השלטונות על ידי קומץ שומרים יהודים וכמו כן שיחרר ג'מאל פאשה שני רופאים יהודים שהצטרפו לשניים הקיימים על מנת לטפל בגולים. למרות זאת המגורשים סבלו מרעב ומתחלואה וחלקם מתו בעת גלותם. רק לאחר כיבוש חלקה הצפוני של הארץ בידי הבריטים בסוף שנת 1918 ניתן לגולים לשוב לבתיהם.

הרקע והסיבות לגירוש

הודעת המשרד הארצישראלי אל תושבי הארץ היהודים נתיני המדינות הזרות לסדר את נתינותם העות'מאנית עד ה-15 במאי 1915

מבחינה רשמית הגירוש הופנה כלפי יהודים וערבים כאחד אך למעשה עיקר המגורשים היו יהודים. תושבי יפו הערבים נשארו בבתיהם או שהיו יוצאים וחוזרים אליהם מדי יום, בעוד שיהודי יפו ותל אביב גלו גלות מלאה, ורק לאחר יותר משנה וחצי הורשו לחזור לבתיהם. ד"ר גור אלרואי טען כי דובר בהתנכלות מכוונת כלפי היהודים והעלמת עין מהערבים: "צורת הגירוש וההתייחסות למגורשים לאחר מכן לא הותירו ספק כי מדובר היה בפעולה עוינת עד מאוד לציונים"

מאידך, ד"ר יגאל שפי, מדגיש את הכורח הצבאי - הטורקים העדיפו להסיר מעל סדר יומם את הצורך להקדיש תשומת לב לאוכלוסייה האזרחית בעת התנגשות צבאית - על פני השיקול האנטי ציוני בעיני השלטונות הטורקים בבואם להחליט על הגירוש, ולראיה מביא ד"ר שפי את גירוש כ-40,000 ערביי עזה ערב קרב עזה הראשון, אירוע שכמעט נמחק מן ההיסטוריה של המערכה על ארץ ישראל וסיני במלחמת העולם הראשונה. ד"ר שפי גורס שהטורקים היו אנטי תנועות לאומיות מחשש שיפוררו את האמפריה העות'מאנית ולאו דווקא אנטי ציונים. במהלך המלחמה התמודדו הטורקים אל מול המרד הערבי ובתחומי ארץ ישראל הוציאו להורג כ-500 ערבים באשמת ריגול וחברות בתנועות לאומיות בעוד שיהודים הוצאו להורג 3-4.

תקופת מלחמת העולם הראשונה הייתה תקופה קשה בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, ועם פרוץ המלחמה עזבו תושבים רבים את הארץ. רבים היגרו למצרים ואחרים גורשו. אלה שנשארו גויסו לצבא העות'מאני והשתתפו במלחמה נגד הצבא הבריטי שפלש לארץ ממצרים.

דן גלעדי ומרדכי נאור מביאים את תיאורו של אהרון אהרונסון למצב הכללי בארץ, המתייחס דווקא ללא יהודים:

	"בינתיים גוועים אנשים מרעב, פשוטו כמשמעו. מראות זועה ראו עינינו: זקנים נשים וטף משוטטים, רעב ובלהות-טירוף בעיניהם הגוססות ומאפס מזון נופלים תחתם ומתים".

הם מוסיפים כי גם מצב היהודים היה בכי רע. עד ראיה סיפר כי:

	"אפילו אנשים אמידים בירושלים הולכים ונעשים למקבלים (של נדבות) ואף מחזרים על הפתחים".

בפברואר 1917 הפגיזו אוניות בריטיות מטרות בתל אביב. בין היתר הופגזו בית חרושת ווגנר, שהיה שייך לגרמני טמפלרי, ששכן על דרך יפו-תל אביב, קולנוע עדן בקצה רחוב לילינבלום ושכונת נווה צדק. כמו כן התרחש ניסיון מצד הצבא הבריטי לפרוץ את קו ההגנה הטורקי על עזה בקרב עזה הראשון שהתחולל ב-26 במרץ של אותה השנה. בעקבות אירועים אלה הוצאה פקודת הגירוש בנימוק של שמירה על חיי התושבים ושלומם.

תגובת היישוב היהודי

מצבה בבית העלמין סגולה בפתח תקווה. חיה שרייבר - "קרבן גירוש יפו" - נפטרה בשנת 1917 בהיותה בת 18

מאיר דיזנגוף, ממנהיגי היישוב היהודי באותם הימים וראש העיר הראשון של תל אביב לאחר מכן, החליט כי עדיף לקיים את הפקודה ללא התנגדות, אך בה בעת לפעול באופן מאורגן למען קורבנותיו. ההנחה הייתה שהיות ורבים מבין תושבי תל אביב חוו על בשרם את הפרעות ברוסיה מוראו של הפריץ לא סר מזכרונם, הם לא ישושו לבחון את רצינות איומיו של ג'אמל פשה, ולכן ימלאו אחר פקודת הגרוש ללא עוררין.

לעומתו טען מרדכי בן הלל הכהן כי אין להיחפז והציע לפעול ב"דרכי הגויים" (הערבים, תושבי יפו). אלה הסכימו לגירושם אל הפרדסים שממזרח ליפו במשך היום, אך בערבים שבו לבתיהם. הערבים סברו כי ג'מאל פאשה אינו ממהר לבצע דבר ואכן נותרו ללא פגע.

ד"ר גור אלרואי סבור כי ג'מאל פאשה העלים עין בכוונה תחילה מאי ביצוע פקודת הגירוש בקרב התושבים הערבים ועל כן לא היה טעם בדברי מרדכי בן הלל הכהן.

עם היוודע פקודת הגירוש הוקם "ועד ההגירה ליהודי יפו" שפרסם את הקריאה הבאה:

	"על היישוב העברי ביהודה נגזרה גזרת גירוש ובשעה חמורה זו נאלצים אנו לפנות אליכם ולבקש את עזרתכם. היישוב הגלילי עומד לעת עתה מחוצה לאסון ועכשיו על כן בידו למלאות חובה היסטורית חשובה של הצלה. צריך לשער שחלק חשוב מגולי יהודה יהיה מוכרח להיכנס לתוך ערי ומושבות הגליל והיישוב הגלילי צריך איפוא להתכונן בהקדם לקראת הכניסה הזאת. אפשר מאוד שהוצאת התושבים תוכרח לצאת לפועל בזמן קצר מאוד והננו זקוקים ע"כ לאמצעי הובלה מרובים שיהיו ברשותנו בהקדם הכי אפשרי. ובכן אחים! הכנות להכנסת אורחים והספקה של עגלות להובלת הנודדים אלה הן הדרישות ההכרחיות של הרגע, ובכדי שיתברר לכם המצב ושתוכלו לעזור באופן מתאים הננו ממלאים ידי שליחנו מר א' ינובסקי.... אין אנו מפקפקים אף לרגע ברגש האחוה וההתעוררות מצד אחינו בגליל והננו אסירי תודה למפרע".

תושבי הגליל מצידם נענו לקריאה ובאו לאסוף את הגולים אליהם או אל יעדים אחרים ברחבי הארץ. באוקטובר 1918, יותר משנה וחצי לאחר ההגליה פרסם מאיר דיזנגוף את הכרוז הבא:

	"קול קורא אל אחינו האכרים לפני שנה ושמונה חודשים, בעת אשר על פי גזרת ג'מל- פחה עמדה עדת יפו על פרשת דרכים ותרמילה על שיכמה, עמדה בעיניים דומעות מבלי הבין היטב מגדל האסון ומפתאומיותו עד כמה החורבן יגיע, עמדה ושאלה את השאלות הנוראות- לאן ? איך ? הופעתם אתם האיכרים כמלאך- מושיע. בבת אחת נפתרו שתי השאלות: - "לאן" ? אל כל המקומות שיהודים נחתים שמה. "איך" ? מאות עגלות עומדות מוכן לשרת את עדת יפו האומללה, וכשמש בוקר המגרש את הערפל וצללי לילה ומאיר לעולם, כן זרחתם להם, וקרני תקווה חדרו ללבותיהם החרדים, תקווה שעוד לא אבדה תקוותם ויום יבוא ושבו בנים לגבולם. אחים! היום המאושר הזה בא, נגדעה קרן העריצות וארץ ישראל החופשית התאחדה תחת דגל אחד. האפשרות נתנה לגולים האומללים לשוב לעיר מגורם משוש נפשם. לא כל היוצאים אז- ישובו עתה. רבים נפלו חללים במשך גלותם, אין כמעט משפחה שלא יחסר בה מי שהוא. רבים מהם שבורים, רצוצים, חולים סחופים ודווים ומלאך המוות כבר פרש את כנפיו עליהם, ורק השיבה המהירה הביתה מסוגלת להצילם מצפרני המוות [.....] אל תתנו לחלק מכם לגווע בעוני ובצער בעת שכולכם נגאלתם ! גיוס כללי של כל העגלות הנמצאות במושבות העבריות אנו דורשים. כאלפים נפש מחכים לכם בכליון עיניים. חושו להצלת אחיכם בעוד מועד!"

יעד המגורשים

השלט שמוצב במתחם קורבנות גירוש תל אביב בכפר-סבא

כ-7,000 מהמגורשים התפזרו במושבות זכרון יעקב, חדרה, פתח תקווה וכפר סבא. חלקם אף עלה לירושלים. מעטים בלבד היו בעלי אמצעים שאפשרו להם לשכור דירות וחדרים ולכלכל עצמם מכספם. שאר המגורשים יצאו לצפון הארץ אל מושבות הגליל התחתון. תושבי הצפון, למרות יכולתם המוגבלת, התגייסו לעזרת המגורשים באמצעי תובלה ובשטחים שהקצו למגורשים. טבריה קלטה כ-1,200 מגורשים, צפת כ-700, יבנאל כ-130 ויתר המושבות הגליליות כ-200.

הגולים שוכנו באוהלים ובבקתות. תחילה הצליח ועד ההגירה לספק מזון ועזרה לגולים, אך בחורף 1917-1918 כאשר מחציתה הדרומית של הארץ נכבשה בידי האנגלים ומחציתה הצפונית שימשה שטח כינוס והתארגנות של הצבא הטורקי, נפגעו הגולים באזור זה ו-450 מהם, בעיקר ילדים וזקנים, מתו מרעב, קור וממחלות. עם דבר גילויה של רשת ניל"י בספטמבר 1917 החמירו רדיפות היהודים ומצבם.

בכפר סבא מצאו המגורשים מקלט זמני בסוכות שבנו מעצי אקליפטוס בשולי המושבה. חוסר התנאים הסניטריים גרם למגיפות ורבים מהמגורשים מתו. בבניין הח'אן הוקם בית חולים ארעי וצוות רפואי קטן, בהנהגת צבי אריה סלור, ניסה לעזור כמיטב יכולתו. הרופא הידוע ד"ר הלל יפה שבקר בכפר־סבא בתחילת 1918 כתב ביומנו: "כמעט כל היישוב בכפר־סבא חולה, מלוכלך, לקוי בכינים. יש שם 250 חולים. כ־25 מתים כל שבוע". רבים מהפליטים מתו אלמונים והם קבורים עד היום בקבר אחים בסמוך לבית הקברות הצבאי של כפר־סבא.

"העירונים מתל אביב" לא הסתגלו לתנאי השדה הקשים ששררו במושבות ובפריפריה. מבין תושבי טבריה היו שלא קיבלו היטב את המגורשים, ובעיקר בקרב החרדים שרר חשש מפני תחרות מצד המגורשים על המעט שהיה לוותיקים ממקורות הצדקה. אחרים היו עוינים כבר אז את "המתיישבים החדשים" בארץ ישראל‏‏. חלק מהמגורשים עזבו את ארץ ישראל למצרים ולסוריה וחלק אחר לאמריקה ואירופה.

תרומת המגורשים ליהודי טבריה

באתר עמותת משפחות מייסדי תל אביב, מובא סיפורה של בת העיר טבריה, אדל ממן (בנעוריה נקראה אדלינה טולידאנו) לפיו, אותם יהודים שגורשו מיפו תרמו רבות לתושבי העיר. אחת, גברת גרין, הקימה, יחד עם התושבים הוותיקים בטבריה (בהם נסים טולידאנו), בית יתומים גדול וגן ילדים לבנות. בזכות גננת בשם קלרה גביזון החלו הבנות היהודיות, שעד אז דיברו ביניהן ערבית, לשוחח בשפה העברית. יוזמה "יפואית" נוספת הייתה פתיחת קורסי ערב לבנות ללימוד השפה העברית ולהכשרה בסיעוד. בשנת 1921 הקימו היפואים בית ספר לבנות ששפת הלימוד בו הייתה עברית. פועלם של תושבי יפו שיפר במידה רבה את המצב הכלכלי והחברתי הירוד בטבריה, כך שעם כניסת הבריטים לארץ ישראל נמצאה בעיר תשתית של פקידות ממשלתית טובה ושל בעלי עסקים.

הנצחת זכרם

מצבת גולי תל אביב בבית הקברות של כנרת

נדב שרגאי התייחס לנושא במאמרו משנת 2007 "מדוע לא מנציחה עיריית תל אביב את נספי גירוש 1917?":

	בבתי הקברות בצפון הארץ: של יבנאל, כנרת, טבריה, צפת, חיפה ועוד מקומות, עומדות מצבות של המתים מקרב המגורשים מתל אביב בעת הגירוש. (גם בכפר סבא 224 קברים כאלה ואפילו בדמשק 75 קברים). כמה מאות נפטרו ובעיקר בחורף הקשה של 1917/1918. המצבות מוזנחות בעליל ללא מבקרים מקדם, חלקן כאלמונים, מספרות על המחיר הנורא. רק בבית הקברות של כנרת נעשה מעט סדר, מצבה כללית וכבוד למתים ואלו רק תודות לשמואל חדש, קיבוצניק שלקח את הנושא על עצמו.
– נדב שרגאי, מדוע לא מנציחה עיריית תל אביב את נספי גירוש 1917?, באתר הארץ, 12/09/2007

ועד ההגירה המרכזי בראשותו של מאיר דיזנגוף מינה ועדי משנה מקומיים בכל אחת מנקודות היישוב ברחבי ארץ ישראל אליהן הגיעו המגורשים. ראשי הוועדים המקומיים, כזאב ליבוביץ, בטבריה, ניהלו רשימות מדויקות של הנפטרים מקרב המגורשים, אף הציבו ציונים זמניים על קבריהם, והעבירו את הרשימות למנחם יצחק קליונר, ראש הוועד המקומי בכפר סבא ששימש גם כמזכיר של ועד ההגירה המרכזי. לטענת שמואל חדש מקבוצת כנרת, על בסיס הרשימות המדויקות של ועד ההגירה, בידי עיריית תל אביב-יפו רשימה שמית של 950 מבני העיר שגורשו באפריל 1917 וניספו בנקודות השונות אליהן נדדו.

עמותת משפחות מייסדי תל אביב פועלת מזה שנים במשותף עם חברה קדישא להקים גלעד בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב לזכר הנספים מקרב מגורשי תל אביב.

באוקטובר 2009 החליטה מועצת עיריית כפר סבא לשנות את שם רחוב הטייסים בעיר לרחוב "תל אביב-יפו". הבחירה ברחוב הטייסים נעשתה במטרה להעלות את זכר מגורשי תל אביב שהתגוררו בסוכות בחורשת אוסישקין הצמודה לרחוב.

אזכורים בספרות

שניים מספריו של נחום גוטמן אזכרו את גירוש תל אביב. בספר "עיר קטנה ואנשים בה מעט" תיאר גוטמן את האירוע כמי שלא נפגע ממנו באופן ישיר; אך בספרו "שביל קליפות התפוזים" הוא מתאר את האירוע בגוף ראשון של נער שנוטש את מחנה המגורשים בפתח תקווה ויוצא ברגל אל תל אביב הריקה. ספר זה זיכה את גוטמן באות ובפרס הבינלאומי על שם הנס כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער.

הסופר יוסף חיים ברנר היה בין המגורשים והשתכן בחדרה עד שהורשה לחזור ליפו. על בסיס חוויותיו מאותה תקופה כתב את הסיפור "המוצא".

מצבת ילד שנולד בתקופת הגירוש - משפחתו גלתה מפתח תקווה לחדרה, ושם נולד בשנת 1917. הוא נפטר בשנת 1919, לאחר חזרת המשפחה לפתח תקווה

ראו גם

• כפר סבא בפרק מלחמת העולם הראשונה
• תל אביב הקטנה

קישורים חיצוניים

• הגירוש באתר עיריית תל אביב
• גור אלרואי, גירוש 1917, אתר "עמותת משפחות מייסדי תל אביב
• נדב שרגאי, מדוע לא מנציחה עיריית תל אביב את נספי גירוש 1917?, באתר הארץ, 12.9.2007

לקריאה נוספת

• אליהו אלישר, לחיות עם יהודים, ירושלים: הוצאת י. מרכוס, 1981.
• נחום גוטמן ואהוד בן עזר, תל אביב: בין חולות ותכול שמים, תל אביב: הוצאת יבנה, 1980.
• דן גלעדי ומרדכי נאור, תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה - עורך ראשי משה ליסק, ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים - מוסד ביאליק, תשס"ג-2003.
• נתן דונביץ', תל אביב: חולות שהיו לכרך, תל אביב: הוצאת שוקן, 1959.
• מאיר דיזנגוף, עם תל אביב בגולה: פרקי זכרונות מן העבר הקרוב, דפוס אמנות ארץ ישראל, תל אביב, תרצ"א; מהדורה נוספת, בהדפסת צילום: בית התנ"ך – בית דיזנגוף, תל אביב, תשס"א-2000.
• יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, כרך א, תל אביב: הוצאת מערכות והוצאת עם עובד, 1972.
• מנחם יצחק קליונר, מגילת כפר סבא - קורות הגולים בכפר-סבא תרע"ז-תרע"ח, הוצאת מתתיהו אליהו, יפו, תר"פ-1920.
• יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי, פרקים י"ד-כ"ד, תל אביב: הוצאת המחבר, 1931, (מהדורה נוספת, הוצאת בבל, תל אביב, 2005).
• רוברט שרשבסקי ומספר חוקרים, ימי השלטון העות'מאני 1917-1850, תל אביב: הוצאת ספרית מעריב, 1968.
• דוד תדהר, בשירות המולדת, תל אביב: הוצאת ידידים, 1961.

מאמרים

• גור אלרואי, ‏גולים בארצם? פרשת מגורשי תל-אביב ויפו בגליל התחתון, 1918-1917, קתדרה 120, יוני 2006, עמ' 160-135
• דן בר-אל וזלמן גרינברג, ‏חולי וכולרה בטבריה במלחמת העולם הראשונה, קתדרה 120, יוני 2006, עמ' 182-161