כרובית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgכרובית
Bloemkool.jpg
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו־פסיגיים
סדרה: צלפאים
משפחה: מצליבים
סוג: כרוב
מין: כרוב הבר
תת־מין: כרובית
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Brassica oleracea var. botrytis
דוכן כרובית בשוק

כרובית היא ירק חד-שנתי, זן של מין כרוב הבר ממשפחת המצליבים. לכרובית יש ראשי פרחים לבנים, שמסודרים על ענפים הנובטים מגבעול אכיל. יש המוצאים דמיון בצורה ובטעם בין הכרובית לברוקולי. המילה "כרובית" היא חידוש של אליעזר בן יהודה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצאה המדויק של הכרובית לוט בערפל, אך מניחים שהיא בויתה מכרוב הבר באגן הים התיכון בתקופה הרומית. ג'ון ג'ררד כתב בספרו שמהתיאור של הכרוב בספרו של מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס ניכר שהוא לא הכיר את הכרובית, אך מכותבים רומים מאוחרים יותר ניכר שהם הכירו את הכרובית[1]. פליניוס הזקן מנה מספר זנים של כרוב ויש המזהים את הכרובית עם אחד מהם [2]. אזכורים נוספים שככל הנראה מתייחסים לכרובית מופיעים במאה השישית, ובמאה ה-12 תוארו שלושה זנים של כרובית על ידי המאוּרים בספרד כזנים שהגיעו מסוריה [3]. רמברט דודואנס מזכיר אותה בספרו, וטוען שהיא ככל הנראה לא הייתה ידועה בעת העתיקה [4]. בכתבים מהמאות ה-17 עד ה-19 מוצגת הכרובית כמגיעה מקפריסין [5]. הכרובית החלה להתפשט מאיטליה לצפון ומערב אירופה במאה ה-17 [6], אולם עוד בשנת 1694 כמעט ולא גידלו אותה בצרפת [7]. בשלב מסוים היא עלתה על שולחנו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת ובמהירות רבה החלה לצבור פופולריות מיוחדת בקרב חקלאי חבל ברטאן שבצפון-מערב צרפת שרבים מהם החלו לגדל את הכרובית.

בתחילת המאה ה-19 החלו לגדל בהודו זן של כרובית שהתאים את עצמו לאקלים החם והלח של הודו [8].

גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרובית רגישה במיוחד לתנאי גידולה. בדרך כלל היא מתפתחת טוב באקלים קריר ולח. קולסי (ראשי) הכרוביות שגדלות ביובש הם קטנים ולא מוצקים. עם זאת, קור קיצוני עלול לפגוע בכרובית בצורה קשה.

לרוב, צמחי כרובית מתחילים את גידולם בחממה בו הם מונבטים מזרעים וגדלים לתקופה של 35-40 ימים. לאחר מכן, צמחי הכרובית מועברים לשדה בו הם גדלים 40-300 ימים נוספים, בהתאם לזן ותנאי הגידול המקומיים. חשיפת ראש הכרובית לאור השמש בשדה גורמת לשינוי מלבן לצהוב ועל כן נהוג לקשור את עלי הכרובית סביב ראש הכרובית באופן המסתיר את ראש הכרובית מהשמש [9].

על פי הערכה לשנת 2002, ברחבי העולם גידלו כ-15.3 מיליון טון של כרובית על שטח של 8120 קמ"ר. אזורי הגידול העיקריים של כרובית היו סין - 3030 קמ"ר, הודו - 2600 קמ"ר, אירופה - 1200 קמ"ר, צפון אמריקה - 370 קמ"ר, המזרח התיכון - 200 קמ"ר, צפון אפריקה - 100 קמ"ר ויפן - 100 קמ"ר. באפריקה הטרופית מגדלים את הכרובית בכמות קטנה ברמות גבוהות עם אקלים יחסית קריר, ובמערב אפריקה בעונה הקרה [10].

בישראל, שטח הגידול של כרובית גדל בהתמדה משנת 1970 עד שנת 2000, משטח של 5.2 קמ"ר ב-1970, 6.7 קמ"ר ב-1980, ו-9.9 ב-1990 ל-12.2 קמ"ר בשנת 2000, גידול שתאם את הגידול באוכלוסייה. בשנת 2005 גידלו כרובית על שטח של 11.3 קמ"ר וב-2006 על שטח של 15.8 קמ"ר [11]. היקף התפוקה של הכרובית בשנים 2000-2008 נע בין 20.2-26.1 מיליון טון לשנה [12].

אכילת הכרובית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרובית
ערך תזונתי ל-100 גרם
קלוריות 23 קק"ל
חלבונים 1.5 ג'
פחמימות 4.6 ג'
שומן 0.1 ג'
ויטמין A 2 מק"ג
ויטמין C 72 מ"ג
ברזל 0.6 מ"ג
סידן 25 מ"ג
מגנזיום 21 מ"ג

הכרובית זכתה לפופולריות עוד ביוון העתיקה ובקיסרות הרומית, בהן היה נהוג לאכול רק את "החלק הלבן" של הכרובית, דהיינו את הפרחים ועוקציהם. בהמשך, האיטלקים אימצו גם את העלים והגבעולים הירוקים של הכרובית.

בימינו מגדלים כרובית בעיקר בשל התפרחת שלה. בדרך כלל אוכלים את הכרובית מבושלת או מטוגנת, אך יש מתכונים רבים גם לכרובית טריה, לרוב קצוצה דק לתוך סלט, אפויה וכבושה. הכרובית מהווה חלק מסלטים רבים - בדרך כלל עם ברוקולי, אפונה וגזר. הכרובית נמכרת טרייה וקפואה וגם בתערובת של ירקות מיובשים [13].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]