מבצע ציפורן הנשר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שברי מסוקים באתר "מדבר 1"

מבצע "ציפורן הנשר"אנגלית: Operation Eagle Claw), או מבצע "אור ערב", היה מבצע של צבא ארצות הברית אשר נועד לחלץ את 52 בני הערובה השבויים בשגרירות ארצות הברית בטהראן, איראן. המבצע נערך ב-24 באפריל 1980, אך נכשל. לכישלון המבצע היו השפעות הרסניות על סיכויי בחירתו-מחדש של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר.

בני הערובה האמריקאים שוחררו לבסוף ב-20 בינואר 1981 (יומו האחרון של ג'ימי קרטר כנשיא), בסיומו של משא ומתן דיפלומטי ולאחר 444 ימים בשבי. למרות שקרטר הבטיח כי השחרור ייעשה בעת כהונתו, בפועל אירע השחרור מיד לאחר שמחליפו, הנשיא רייגן, נשבע אמונים וקיבל לידיו את תפקיד הנשיא.

תוכנית המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולת השחרור תוכננה להתבצע בשני שלבים, לאורך שני לילות שונים. השלב הראשון של המשימה היה ליצור בסיס פעולה בתוך איראן, ליד טאבאס שבמחוז יזד. האתר הנבחר נודע בכינויו "מדבר 1" ונועד לשמש רצועת נחיתה ארעית למטוסי התובלה מסוג הרקולס ולמסוקים שהיו אמורים לבצע את משימת החילוץ עצמה. לאחר תדלוק המסוקים, התוכנית הייתה שכוחות הקרקע יעלו על המסוקים ויגיעו באמצעותם אל אתר "מדבר 2", ליד טהראן. עם איתור השבויים וחילוצם מטהראן, המחלצים והמשוחררים יועברו במסוקים אל בסיס חיל האוויר "מנצריה" שמחוץ לטהראן, ושם יקחו מטוסי התובלה אל מחוץ לאיראן תחת מטרייה אווירית של מטוסי הקרב.

האירועים שהובילו לכישלון הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרשים אתר "מדבר 1"

סופת חול נמוכה ובלתי צפויה גרמה לשניים מתוך שמונת המסוקים המשתתפים בפעולה הראשונית לסטות ממסלולם בדרך לאתר הפעולה "מדבר 1", וזאת כבר לאחר שהועברו לשם לוחמים וציוד. מסוק שלישי נתקל בקשיים מכניים ולא יכול היה להמשיך במשימה. לאחר שנתקבלה ההחלטה להפסיק את המבצע, אחד המסוקים הנותרים איבד שליטה לאחר ההמראה והתרסק על מטוס התובלה העיקרי. ההתפוצצות והאש שנגרמו גרמו למותם של שמונה לוחמים משני כלי הטיס. במהלך הפינוי, נותרו מאחור בשטח שישה מסוקים ולא הושמדו בנטישה (מסוקים אלה משרתים כיום את חיל האוויר האיראני). בהיחפזם לפנות ולנטוש במהרה את המסוקים, הותירו הלוחמים מאחור תוכניות סודיות של המבצע. שני מטוסי פינוי (המוצבים בדרך כלל במצרים) אספו את הפצועים, אנשי צוות המסוקים, ולוחמי כוח דלתא, חזרו לבסיס ואדי קנה, והפצועים הועברו לבסיס חיל האוויר האמריקאי בגרמניה.

בעקבות הכישלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות כישלון המבצע נערכו שינויים מבניים באופן הפעלתן של יחידות מיוחדות בצבא ארצות הברית. רפי איתן, איש המוסד, שימש כיועץ לכוח דלתא בתיחקור המבצע[1]. כלקח צבאי, הוביל הכישלון את צבא ארצות הברית להקים פיקוד מיוחד ל"מבצעים מיוחדים", וכן להקמתה של יחידה מוטסת (160 - "עוקבי הלילה") למבצעים אוויריים מיוחדים.

לא עבר זמן רב מאז כישלון המשימה, וב-6 במאי 1980 נערכה המתקפה על שגרירות איראן בלונדון. אירוע סמוך זה הקשור אף הוא ביחסי איראן והמערב, המחיש את יכולותיו של כח משימה של קומנדו מערבי מוטס, הפעם בריטי, וזאת על רקע כשלונו הקולוסאלי של כח המשימה האמריקאי בנסיון שחרור בני הערובה. פיקוד הכוחות המשולבים של צבא ארצות הברית מינה מפקד לשעבר של מבצעים אוויריים בצבא ארצות הברית, אדמירל ג'יימס הולוויי, לעמוד בראש ועדת חקירה רשמית שהוקמה באותה שנה לבדיקת הסיבות לכישלון המבצע. דוח הולוויי הצביע בעיקר על כשלים בתכנון המשימה, בפיקוד ושליטה, ובאופן הביצוע בשטח. הדוח שימש זרז לארגון מחדש של מחלקת ההגנה ולחקיקת חוק גולדווטר-ניקולס בשנת 1982.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]