איחוד האמירויות הערביות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האמירויות הערביות המאוחדות
الإمارات العربيّة المتّحدة
Flag of the United Arab Emirates.svg Emblem of the United Arab Emirates.svg
דגל סמל
מוטו לאומי: אין
המנון לאומי: תחייה הרבה אומתי
מיקום איחוד האמירויות הערביות
יבשת אסיה, המזרח התיכון, חצי האי ערב
שפה רשמית ערבית
עיר בירה אבו דאבי
24°28′00″N 54°22′00″E / 24.4667°N 54.3667°E / 24.4667; 54.3667
העיר הגדולה ביותר דובאי
משטר מונרכיה פדרטיבית
ראש המדינה
- נשיא
- ראש ממשלה
נשיא
שייח' ח'ליפה בן זאיד אאל נהיאן
שייח' מוחמד בן ראשד אאל מכתום
הקמה
- עצמאות
- תאריך

מהממלכה המאוחדת
2 בדצמבר 1971
שטח[1]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים
83,600 קמ"ר 
115 בעולם
זניח
אוכלוסייה[2]‏ (הערכה)
- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות
5,628,805 נפש 
112 בעולם
67.33 נפש לקמ"ר
136 בעולם
תמ"ג[3]‏ (הערכה לשנת 2013)
- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש
269,800 מיליון $ 
49 בעולם
47,932 $
15 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[4]‏ (2013)
- דירוג עולמי
0.827 
40 בעולם
מטבע דירהם UAE ‏ (AED)
אזור זמן UTC +4
סיומת אינטרנט .ae, امارات
קידומת בינלאומית 971+
העיר דובאי באמירות דובאי
חלוקת האמירויות לפי שטח (לחצו להגדלה)

איחוד האמירויות הערביות הידועה גם בשם האמירויות הערביות המאוחדותערבית: الإمارات العربيّة المتّحدة אלאִמַארַאת אלעָרַבִּיָּה אלמֻתָּחִדָה) היא מדינת מדבר עשירה בנפט הנמצאת בדרום-מזרח חצי האי ערב בדרום מערב אסיה, וכוללת שבע אמירויות: אבו דאבי, עג'מאן, דובאי, פוג'יירה, ראס אל-ח'ימה, שארג'ה ואום אל-קיוין.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתו של איחוד האמירויות בשבטים של יורדי ים שהתאסלמו עם הכיבוש המוסלמי במהלך המאה ה-7. במאות ה-10 עד המאה ה-12 שלטו באזור הקרמטים בני הכת האסמעילית.

בראשית המאה ה-16 החלה ההתערבות האירופית באזור המפרץ. הראשונים שהגיעו לשם היו הפורטוגלים. הבריטים וההולנדים הצטרפו למירוץ האימפריאלי במהלך המאה ה-17, מרוץ שהוכרע לטובת בריטניה בסוף המאה ה-18. במהלך אותה מאה הרבו השייח'ים ראשי השבטים לעסוק בשוד ימי אינטנסיבי, שהוציא לאזור את כינויו "חוף שודדי הים". בריטניה הוטרדה מאוד מהפעילות הפירטית הזו שסיכנה את מסחרה עם הודו, ובראשית המאה ה-19 החלה לנקוט צעדים צבאיים כדי להפסיקה. ב-1820 כפתה על שליטי החוף הסכם להפסקת השוד הימי, הסכם שהורחב בשנת 1853 לכדי חוזה שלום ימי קבוע, ומאז קיבל האזור את השם "חוף שביתת הנשק" (Trucial Coast). במסגרתו פרסה למעשה בריטניה את חסותה על מדינות החוף והתחייבה לעזור בכספים לשליטיהן (חסות והתחייבות שנמשכו עד שנת 1971).

ב-1952, בהשראת בריטניה, החל שיתוף פעולה פדרלי למחצה בין שבע האמירויות, בצורת מועצה קבועה בראשות נציג בריטי. אולם ב-1968 החליטה בריטניה לפנות את כוחותיה שממזרח לתעלת סואץ. כחלק מהחלטה אסטרטגית זו הסירה בריטניה את חסותה מעל אמירויות "חוף שביתת הנשק", וב-1971 הן נעשו עצמאיות.

בין ההחלטה הבריטית על הפינוי לבין הפינוי עצמו התנהל משא ומתן בין שבע האמירויות לבין בחריין וקטאר על הקמתה של פדרציה משותפת. המשא ומתן נכשל, ובמהלך שנת 1971 הפכו בחריין וקטר למדינות עצמאיות. בתום אותה שנה התאחדו שש מן האמירויות לפדרציה בשם "האמירויות הערביות המאוחדות", ושנה לאחר מכן הצטרפה אליהן ראס אל ח'יימה. יציאת הבריטים יצרה מתיחויות במקום, הן כלפי פנים (היריבויות בין האמירויות החריפו), והן כלפי חוץ - ויכוחים על קו הגבול בין הפדרציה החדשה לבין עומאן וערב הסעודית; השתלטות איראן על איי טונב והאי אבו מוסא, שהנסיכויות ראו אותם כשייכים להן (סוגיה שלא מצאה את פתרונה עד היום).

היציבות השברירית בפדרציה שבה והתערערה בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן (1979), מלחמת איראן-עיראק (1980-1988) ופלישת עיראק לכווית (1990). האמירויות שרדו את הזעזועים הללו במידה רבה הודות לנשיא שייח' זאיד בן סולטאן אאל נהיאן, שהשכיל לנצל את עושר הנפט של אבו דאבי לפיתוח שאר האמירויות, ולגייס תמיכה בינלאומית למען ביטחון הפדרציה.

ב-1990 האשימה עיראק את איחוד האמירויות הערביות ואת כווית בהפקה מוגברת של נפט, מעבר למכסות שקבע אופ"ק, והציגה להן דרישות כספיות מופלגות. עיראק פלשה לכווית, והאמירויות הצטרפו לקואליציה הבינלאומית בראשות ארצות הברית, אשר לחמה בעיראק והביאה לשחרורה של כווית (1991). בעקבות המלחמה הרחיבו האמירויות את מעגל קשרי החוץ שלהן, אם כי לא לעבר איראן, שהן ממשיכות לראות בה אויבת, בניגוד לעמדת ערב הסעודית, המגששת בכיוון של שיפור והידוק היחסים עם איראן.

בנובמבר 2004 הלך לעולמו נשיא האמירויות השייח' זאיד בן סולטאן אאל נהיאן (בגיל 86), אשר הנהיג את המדינה למן ראשית עצמאותה (1971). זמן קצר לאחר מותו בחרו נציגי שבע האמירויות את בנו השייח' ח'ליפה כיורשו בתפקיד.

האמירויות הערביות המאוחדות, כחברות בליגה הערבית מאז הקמת הפדרציה, נקטו עמדה עוינת לישראל ונמנעו מכל קשר עמה עד להסכמי אוסלו של תחילת שנות ה-90. בעקבות פתיחתו של תהליך השלום היו גישושים בין ישראל לבין האמירויות, אולם הם פסקו כאשר נקטע התהליך.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – יחסי איחוד האמירויות הערביות-ישראל

האמירויות הערביות היא פדרציה של שבע אמירויות שלכל אחת חוקים משלה. בראש כל אמירות עומד שייח' ששלטונו עובר בירושה. המנהיג של כל אמירות מכריע בשאלות פנימיות של מדיניות בתחומי כלכלה, חברה ודת, ואילו מדיניות החוץ וההגנה של האמירויות היא משותפת. בשנת 1971 הקים האיחוד פדרציה שבה כל אמירות החזיקה בכוח רב שכלל גם את זכויות הכרייה (בעיקר נפט), ולכן הממשל הפדרלי התפתח בצורה איטית.

החוקה יצרה את תפקיד הנשיא וסגן הנשיא, אשר נבחרים על ידי מנהיגי האמירויות לתקופה של 5 שנים. בראש המדינה עומד הנשיא, ואילו בראש "מועצת השרים" (הקבינט) עומד ראש הממשלה.

"המועצה העליונה" מורכבת מהמנהיגים של שבע האמירויות, אלה בוחרים את הנשיא וסגן הנשיא כל 5 שנים, אולם בפועל השייח' זאיד בן סולטאן אאל נהיאן אמיר אבו דאבי היה נשיא המדינה מאז העצמאות ועד מותו ב-2 בנובמבר 2004 ויום לאחר מותו נבחר בנו שייח' ח'ליפה בן זאיד אאל נהיאן לתפקיד כמורשת אביו.

"המועצה העליונה" של מנהיגי האמירויות בוחרת גם את "מועצת השרים" (הקבינט), ואילו "האספה הלאומית", שבה יושבים 40 שרים שנבחרים מכל האמירויות, בוחנת חוקים שמוצעים.

קיימת מערכת משפט פדרלית, וכל האמירויות מלבד אבו דאבי וראס אל-ח'ימה הצטרפו אליה. לכל האמירויות יש חוקים חילוניים וחוקים אסלאמיים לאזרחים, לפושעים ולבתי המשפט הגבוהים. המשטר באמירויות נחשב סובלני יחסית בכל הקשור למעמד הנשים ולאורח החיים של הזרים החיים במדינה.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנות ה-60 נחשבה כלכלת האמירויות לכלכלה נחשלת, דלת אמצעים ומשאבים, והתבססה בעיקר על פעילות ימית - דיג, שליית פנינים, בניית סירות וסחר ימי. אולם מאז גילוי הנפט בתחומה בראשית שנות ה-60 חלה מהפכה כלכלית, המאפשרת מאז ואילך רמת חיים מן הגבוהות בעולם. עתודות הנפט של האמירויות גדולות, רובן מצויות באבו דאבי.

החל משנת 1974 הפדרציה חברה בארגון אופ"ק, ארגון המדינות המייצאות נפט אשר מטרתו לקבוע יחד עם חברות הנפט את קצב הפקת הנפט, מחיריו, וזיכיונות עתידיים. בעזרת החברות בארגון האמירויות משפיעות על ויסות קצב הפקת הנפט בעולם ושולטות יחד עם חברי הארגון במחיר הנפט העולמי - בעיקר על ידי קביעת מכסות הפקה לכל אחת מהמדינות החברות.

כאמור, כלכלת המדינה מושתתת בעיקר על ענף הנפט והגז הטבעי אולם לצד הענף מפתחות האמירויות ענפי כלכלה נוספים כגון ייצור אלומיניום, טקסטיל, חומרי בניין, הפקת אמוניה, עיבוד מזון. תנאי האקלים אינם מאפשרים את התפתחותה של חקלאות ענפה. כיוון שכך, תרומתה לתוצר הלאומי מצומצמת.

מאז שנות ה-80 מספר התיירים גדל באופן דרמטי בעיקר אירופים המחפשים חורף מתון וקל ובמיוחד לאחר שהוחלט לשנות את מדיניות הטיסות למדיניות "שמיים פתוחים" שגרם להורדת מחירי הטיסות מאירופה ושימוש בנמל התעופה כנקודת ביניים בין אירופה למזרח הרחוק.

המאזן המסחרי של האמירויות מרשים, בשנת 2000 עמד העודף במאזן על כעשרים מיליארד דולר. אחד ממאפייניה הייחודיים של כלכלת האמירויות הערביות המאוחדות הוא הסתמכותה הבלעדית כמעט על עבודה זרה: יותר מ-90% מכוח העבודה.

באמירות דובאי גורדי שחקים ומלונות פאר רבים; עם המפוארים שבהם נמנה בורג' אל-ערב, שהוא מן המלונות הגבוהים בעולם.

בשנת 2006 סוכם על תחילת פעילות מדעים בתחום החלל ובשנת 2009 שוגרה לחלל חללית דובאי סאט 1.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איחוד האמירויות הערביות
(למפת איחוד האמירויות הערביות רגילה)

רובה של המדינה הוא מדבר שחון. במזרח מתנשאים הרי חג'ר (2,500 מטר בשיאם), ומהם משתפלת במתינות רמה מדברית צפונה ומערבה עד סבחת מאטי - מישור מלחה המגיע עד לגבול ערב הסעודית.

אין בשטחי האיחוד נחלים, אגמים או מאגרי מים עיליים כלשהם. מים מצויים בנאות מדבר כמו אל-עין וליווה, נשאבים מאקווה (אקוויפר) תת-קרקעית, או מותפלים ממי הים.

בקיץ עשויות הטמפרטורות לעלות עד °49. בשאר ימות השנה נעים יותר, °20 - °35. כמות המשקעים הממוצעת היא כ-80 מילימטר גשם בשנה. סופות החול שכיחות והן מלוות ברוחות שָׁמָל (רוח צפונית-מזרחית הנושבת לאורך דרומו של עמק הפרת והחידקל והמפרץ הפרסי) וחמסין (רוח דרומית יבשה).

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסייתו של איחוד האמירויות הערביות מונה 4,588,697 תושבים (נכון לשנת 2006) והוא 113 בעולם במספר תושביו. היחס בין כמות הגברים לנשים במדינה הוא אינו טבעי ויש פי 2.743 גברים מנשים. זהו הפער הגדול ביותר בין כמויות גברים לנשים בעולם. כ-88% מהאוכלוסייה חיים ביישובים עירוניים.

במדינה אוכלוסייה מלאומים שונים ומגוונים. 19% מהם אמירתיים ו-23% הם ערבים, אירניים, ובלוכים. 50% הם דרום אסיאתים (פקיסטנים, הודים, בנגלדשים וסרי לנקאים). 8% הם אחרים, ברובם ממזרח או מערב אסיה (נכון לשנת 1982). רובם הגיעו לעבוד באמירויות עם תחילת שגשוג תעשיית הנפט בשנות ה-60.

איחוד האמירויות הערביות מאופיין בכך שיותר משלושה רבעים מתושביו מוסלמים. למעשה 76% מהתושבים הם מוסלמים. מתוכם 85% הם סונים ו-15% הם שיעים. 9% מהאוכלוסייה הם נוצרים ו 15% הם אחרים.

קרוב ל-15% מהאוכלוסייה הם ילידים בעוד 85% הם מהגרים. פחות מ-20% מהאוכלוסייה הם אזרחי המדינה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  2. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  3. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  4. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2013 בדו"ח 2014 של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות


מדינות המפרץ הפרסי

איראן · איחוד האמירויות הערביות · בחריין · כווית · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · קטאר

מדינות המזרח התיכון

איחוד האמירויות הערביות · איראן · בחריין · טורקיה · ישראל · ירדן · כווית · לבנון · מצרים · סוריה · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · קטאר · קפריסין · תימן

פורטל: המזרח התיכון
P middle east.png
מדינות אסיה

אוזבקיסטן · אזרבייג'ן · איחוד האמירויות הערביות · אינדונזיה 3 · איראן · אפגניסטן · ארמניה · בהוטן · בחריין · בנגלדש · ברוניי · גאורגיה 1 · הודו · המלדיביים · הפיליפינים · הרפובליקה הסינית 2 · הרפובליקה העממית של סין · וייטנאם · טג'יקיסטן · טורקיה 1 · טורקמניסטן · יפן · ירדן · ישראל · כווית · לאוס · לבנון · מונגוליה · מזרח טימור 3 · מיאנמר · מלזיה · נפאל · סוריה · סינגפור · סרי לנקה · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · פקיסטן · קוריאה הדרומית · קוריאה הצפונית · קזחסטן 1 · קטאר · קירגיזסטן · קמבודיה · קפריסין · רוסיה 1 · תאילנד · תימן


הערות: 1 חלק משטח המדינה נמצא באירופה. 2 הרפובליקה הסינית (טאיוואן) לא מוכרת על ידי האומות המאוחדות כמדינה רשמית. 3 חלק משטח המדינה נמצא באוקיאניה.
אסיה
ארגון הוועידה האסלאמית

מדינות חברות: אפגניסטן | אלג'יריה | צ'אד | מצרים | גינאה | אינדונזיה | איראן | ירדן | כווית | לבנון | לוב | מלזיה | מאלי | מאוריטניה | מרוקו | ניז'ר | פקיסטן | תימן | ערב הסעודית | סנגל | פלסטין (מיוצגת על ידי אש"ף) | סודאן | סומליה | תוניסיה | טורקיה | בחריין | עומאן | קטאר | איחוד האמירויות הערביות | סיירה לאונה | בנגלדש | גבון | גמביה | גינאה ביסאו | אוגנדה | בורקינה פאסו | קמרון | קומורו | עיראק | המלדיביים | ג'יבוטי | בנין | ברוניי | ניגריה | אזרבייג'ן | אלבניה | קירגיזסטן | טג'יקיסטן | טורקמניסטן | מוזמביק | קזחסטן | אוזבקיסטן | סורינאם | טוגו | גיאנה | חוף השנהב

מדינה מושעית: סוריה

מדינות משקיפות: בוסניה והרצגובינה | הרפובליקה המרכז-אפריקאית | צפון קפריסין | תאילנד | רוסיה

ארגונים בינלאומיים משקיפים: הליגה הערבית | האו"ם | המדינות הבלתי-מזדהות | ארגון אחדות אפריקה
Flag of OIC.svg
חברות הליגה הערבית

איחוד האמירויות הערביותאיי קומורואלג'יריהבחרייןג'יבוטיהרשות הפלסטיניתירדןכוויתלבנוןלובמאוריטניהמצריםמרוקוסודאןסומליהסוריה (מושעית) • עומאןעיראקערב הסעודיתקטארתוניסיהתימן

אופ"ק - ארגון המדינות המייצאות נפט

אלג'יריהאיחוד האמירויות הערביותאנגולהאיראןונצואלהכוויתלובניגריהעיראקערב הסעודיתקטאר

אמירויות איחוד האמירויות הערביות
אבו דאביעג'מאןדובאיפוג'יירהראס אל-ח'ימהשארג'האום אל-קיוין דגל איחוד האמירויות הערביות