מנקי נקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מנקי נקו

מַנֶקִי נֵקוׁיפנית: 招き猫,‏ Maneki-neko) הוא פסל נפוץ בתרבות יפן, של חתול מחרסינה או חרס, שלפי האמונה מביא מזל לבעליו. משמעותו המילולית של השם ביפנית היא "החתול המזמין" (מנקי - מזמין, נקו - חתול). המנקי נקו ידוע גם כ"חתול המזל" או "חתול הכסף", והוא מוצג בחנויות, במסעדות ובעסקים רבים.

בפסל מוצג החתול, מגזע יפני קצר-זנב, כשהוא מאותת למתבונן ומזמין אותו: אחת מכפותיו מורמת, עמדה שבתרבות יפן רומזת "בוא". לפי המסורת, כשכפו הימנית מורמת הוא מושך כסף, ואילו כשכפו השמאלית מורמת הוא מושך לקוחות.

מנקי נקו נחשב לקיטש בתרבות המערב. הוא מיוצר במגוון של צבעים וסגנונות ובמידות שונות של קישוט והצטעצעות. החתול מופיע על מחזיקי מפתחות, קופות חיסכון, מרענני אוויר וזוטות אחרות.

מאפיינים נפוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתושבי מערב אירופה או אמריקה עשוי המנקי נקו להיראות כאילו הוא מנפנף ולא מזמין, משום שכפו המורמת של החתול היא חיקוי למחווה שבה מזמינים אדם ביפן, שהיא שונה מהמחווה הנהוגה בעולם המערבי. ביפן, בדומה לארצות רבות באסיה, מזמינים אדם או מאותתים לו על ידי הרמת היד, כשגב כף היד מופנה אחורה, ומקפלים את האצבעות מעלה ומטה - ומכאן מראה הפסל. ישנם מנקי נקו שיוצרו במיוחד לשווקים מערביים, ובהם מופנה גב הכף של החתול אל המתבונן - מחווה מוכרת יותר לצופה המערבי [1].

רוב המנקי נקו מרימים את כף שמאל או את כף ימין, אם כי ישנם פסלים ששתי כפותיהם מורמות. משמעות הכף המורמת משתנה עם המקום ועם הזמן. לפי האמונה הנפוצה, כף שמאל מורמת מזמינה לקוחות, וכף ימין מורמת מזמינה בריאות ומזל טוב, אך יש המאמינים שהסדר הפוך. אחרים אומרים שכף שמאל מורמת מתאימה לפאבים או לבארים, וכף ימין - לשאר חנויות.

מקובל לחשוב שככל שהכף מורמת גבוה יותר, כך יביא המנקי נקו יותר מזל. בהתאם לכך, הלכו כפות החתולים ועלו מעלה מעלה עם השנים. יש היודעים להעריך את גילם של מנקי נקו עתיקים בצורה גסה לפי הגובה שאליו מורמת הכף. אמונה נפוצה נוספת היא שככל שהכף מורמת יותר, כך יגיע המזל הטוב מרחוק יותר.

בשנים האחרונות נפוצים מנקי נקו שמופעלים מסוללה או מתא סולרי והם מניעים את כפם ללא הפסק, בתנועת הזמנה.

צבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש מנקי נקו במגוון גדול של צבעים. במקור הייתה מטרת הצבעים השונים קישוטית בלבד, אך כיום מקשרים צבעים שונים לתכונות שונות:

  • טריקולור (קליקו): רקע לבן עם כתמים של שחור וצהוב. לפי האמונה צבע זה הוא ממוזל במיוחד והוא צבעם השכיח ביותר של מנקי נקו. ייתכן שמקור האמונה בכך שהצבע נדיר בחתול היפני קצר הזנב, שהוא המודל למנקי נקו.
  • לבן: חתולים לבנים מסמלים טוהר והם הבאים בתור בסדר הפופולריות.
  • אדום: ביפן נחשב הצבע האדום לצבע מגן, ומאמינים שהוא מרחיק רוחות רעות ומחלות.
  • שחור: מנקי נקו שחורים אמורים להרחיק רוע. הם פופולריים במיוחד אצל נשים, כי הם אמורים להרחיק מהן אנשים שעוקבים אחריהן. כמו האדומים, הם מקושרים לעתים גם עם בריאות.
  • זהב: מזמין עושר.
  • ורוד: ורוד אינו צבע מסורתי אך הוא זוכה כיום לאהדה, ומקושר לאהבה [2].

קולר, סינר ופעמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

צווארם של המנקי נקו מקושט בדרך כלל. לפעמים במטפחת או בצעיף, אך לרוב בקולר, בפעמון ובסינר דקורטיבי. זהו כנראה חיקוי לצורה שבה הולבשו חתולים בבתי עשירים ביפן בתקופת אדו. קולרים מפרחים אדומים היו פופולריים, ואליהם נהגו לחבר פעמונים קטנים, לקישוט החתול וכדי לדעת את מקום הימצאו.

הסינר עשוי להיות קשור לסינרים שבהם מקושטים ביפן פסלי הבודהה ג'יזו. ג'יזו הוא מגן הילדים החולים והגוועים, והורים מלאי הכרת תודה על שילדיהם החלימו נוהגים לשים סינר סביב צווארו של ג'יזו.

המטבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנקי נקו בטוקיו מזמין לקוחות לקנות כרטיסי הגרלה.

לעתים מחזיק המנקי נקו מטבע בכפו, בדרך כלל מטבע זהב בשם "קובַּן" שהיה בשימוש בתקופת אדו. על הקובן שמחזיק המנקי נקו נקוב לרוב ערך של כ-10 מיליארד דולר. המטבע קשור לתפקיד החתול: הבאת מזל טוב וממון. מנקי נקו נמצאו בבנקים ביפן לפחות משנות התשעים של המאה ה-19, בדומה לקופות החיסכון בצורת חזיר.

לעתים משאירים על המנקי נקו מטבעות קטנים כמִנְחה - מנהג דומה לזריקת מטבעות למזרקה.

חומר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרך כלל עשוי המנקי נקו מחרסינה או מקרמיקה, אך פסלים זולים מיוצרים מחומרים אחרים: פלסטיק, עץ, עיסת נייר או חרס. מנקי נקו יקרים עשויים מירקן או מזהב. המנקי נקו הנעים (שמופעלים על ידי סוללה) עשויים לרוב מפלסטיק.

מקורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שמאמינים שמקור המנקי נקו הוא מסוף תקופת אדו (1603 - 1867), העדות הראשונה להופעתו היא משנות ה-70 של המאה ה-19, בתקופת המייג'י. החתול מוזכר במאמר בעיתון ויש עדות כי במקדש באוסקה הפיצו מנקי נקו לבושים קימונו באותה תקופה. לפי פרסומת מ-1902 היו המנקי נקו פופולריים בסוף המאה ה-19 [3]. אין מידע ודאי אחר על מקורו המדויק של המנקי נקו.

לפי האגדות, אחד מקיסרי יפן או מהסמוראים עבר יום אחד ליד חתול שנראה כאילו הוא מנופף לו. האציל פירש את תנועת החתול כאות, והתקרב אליו. אז הבחין שבמסלול המקורי שבו צעד הייתה מלכודת שהונחה עבורו. מאז נחשבו החתולים לבעלי חיים נבונים ולרוחות מביאות מזל. בבתים ובמקדשים יפניים רבים נמצאות דמויות של חתול שכפו מורמת כאילו הוא מנופף - ומכאן מקורו של המנקי נקו, שמכונה לפעמים "קאמי נקו" כינוי המתייחס לרוחו ("קאמי") של החתול.

לפי תאוריה אחת קשור מוצא המנקי נקו (או לפחות עליית הפופולריות שלו) לעליית משטר המייג'י. המשטר החדש ניסה להפוך את החברה היפנית המסורתית למערבית יותר ואסר להשתמש בקמעות שמתארים יחסי מין, שהיו נפוצים עד אז והוצגו לראווה בבתי בושת. בהיעדר הקמעות המסורתיים האלה תפס המנקי נקו את מקומם כתחליף כישוף, ותנועת היד שלו היא חיקוי לתנועתה של אישה מזמינה.

אחרים הבחינו בדמיון בין עמידת המנקי נקו לבין חתול הרוחץ את פניו. לפי אמונה יפנית, חתול שרוחץ פנים מסמל שאורח עתיד להגיע בקרוב. אמונה זו קשורה אולי לפתגם סיני קדום שקובע שאם חתול רוחץ את פניו, ירד גשם. ייתכן שמתוך כך התבססה אמונה שדמות של חתול שרוחץ את פניו תביא לקוחות.

בימינו נפוץ המנקי נקו מאוד גם בארצות הברית, מסיבה לא ברורה. הם מוכרים בארצות הברית לפחות מ-1963, אז כתבה עליהם פטרישה דייל-גרין את הספר "כת החתול". המנקי נקו אהוב גם בצ'יינהטאון של ימינו בניו יורק ובסן פרנסיסקו, שם מוכרים מגוון חתולים, בעיקר לתיירים.

אגדות וסיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנקי נקו הוא נושאן של מספר אגדות. הנה שלוש מהידועות ביותר, המסבירות את מקורו:

  • חתול המקדש: לפי הסיפור, אדון פאודלי עשיר תפש מחסה מתחת לעץ ליד מקדש שינטו במערב טוקיו במהלך סופת רעמים. הוא ראה את החתול של נזיר מהמקדש מזמין אותו ועקב אחריו. לאחר רגע פגע ברק בעץ. העשיר התחבר עם הנזיר העני והמקדש החל לשגשג. כשמת החתול, מספרת האגדה, נבנה לכבודו המנקי נקו הראשון [4] (ראו גם כאן).
  • היצאנית: זונת צמרת בשם אוּסוּגוּמוׁ ממזרח טוקיו גידלה חתול ואהבה אותו מאוד. לילה אחד החל החתול למשוך בקימונו שלה, והתמיד בכך ויהי מה. בעלי בית הבושת ראה זאת, האמין שהחתול מכושף וכרת את ראשו. אז עופף ראשו של החתול אל התקרה, והרג שם נחש שהיה מוכן להכיש. אוסוגומו הייתה מדוכאת ממותו של החתול. כדי לעודד אותה הכין לה אחד מלקוחותיה מתנה: פסל עץ בדמות החתול, ודמות זו נעשתה פופולרית כמנקי נקו.
  • הזקנה: אישה זקנה שחיה באימאדו (מזרח טוקיו) נאלצה למכור את החתול שלה כי הייתה ענייה מאוד. זמן קצר לאחר מכן הופיע החתול בחלומה ואמר לה לפסל את דמותו בחומר. היא עשתה כן, ומכרה את הפסל אחרי זמן קצר. אז הכינה פסלים נוספים ומכרה גם אותם. הם היו לפופולריים מאוד והיא התעשרה [5].

השפעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

למנקי נקו השפעה תרבותית ניכרת, ודמויות ודימויים רבים נוצרו בהשראתו:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Dale-Green, Patricia, The Cult of the Cat (Houghton Mifflin, Boston, 1963).
  • Daniels, Inge Maria, 2003. Scooping, raking, beckoning luck: luck, agency and the interdependence of people and things in Japan. Royal Anthropological Institute 9 (4), 619-638.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]