קיטש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גמד גינה - אמנות מתקתקה בייצור המוני.
העתק של הפסל דוד בפיג'מה מצוירת, ניו יורק. העתקת דבר הנחשב יפה תוך הוצאתו מהקשר.

קיטש (גרמנית: Kitsch) הוא מושג שאינו מוגדר היטב. בשפת הדיבור כיום מוגדר קיטש, לעתים קרובות, כחפץ נחות מבחינה אסתטית, שיוצר בזול, שתפקידו לזהות את בעליו עם סטטוס מעמדי חדש, יותר מאשר להביא לתגובה אסתטית ממשית. לעתים נעשה בו שימוש בו ככינוי גנאי לטעם אמנותי.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי רוב "קיטש" הוא בעל אחד מאפיינים מסוימים הבאים:

  • המוניות:
    • יצירות האהובות רק על אנשים פשוטים או על מתעשרים חדשים
    • פריטים אמנותיים המיוצרים בייצור המוני עם פרטים גסים
  • העתקה גסה:
    • העתק נחות של סגנון אמנות קיים
    • יצירה עמוסה קלישאות וגנבות אמנותיות
    • העתקת דבר הנחשב יפה תוך הוצאתו מהקשר
    • אמנות חסרת חידוש וחסרת מסר או שאינה מגרה את המחשבה
  • מתקתקות:
    • אמנות המציגה רק את הצדדים הנעימים ביותר, הזוהרים והיפים ביותר של החיים
    • אמנות שסובלת מעודף רגשנות - "אולטרה מלודרמה"
  • אמנות יומרנית אך דלת השקעה כספית או אמנות עתירת השקעה כספית אך דלת השקעה מחשבתית

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם כי האטימולוגיה של המילה אינה ברורה, מקובל כי המילה הגיעה משוק האמנות במינכן בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19, שם תיארה ציורים זולים שקל למוכרם. "קיטש" בגרמנית גם מתקשר לפועל "קיטשן", שפירושו "לגרד בוץ מהרחוב". הקיטש התאים לטעם של הבורגנות המינכנית החדשה, שכמו רוב המתעשרים החדשים, חשבו כי הם יכולים להגיע לסטטוס של אלה מהאליטה התרבותית בהם הם קינאו על ידי חיקוי גס של המאפיינים הבולטים ביותר בהרגלים התרבותיים שלהם. גרסה נוספת היא, כי משמעות המילה נעשתה "ליצור (אמנות) בחיפזון".

אוונגרד וקיטש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אוונגרד וקיטש

המילה התפרסמה בשנות ה-30 בזכות התאורטיקנים תיאודור אדורנו, הרמן ברוך וקלמנט גרינברג, שביקשו להגדיר את האוונגרד והקיטש כהפכים. לעולם האמנות של אותו הזמן, הפופולריות העצומה של הקיטש הובנה כאיום לתרבות. הטענות של תאורטיקנים אלה הסתמכו על הגדרה של הקיטש כסוג של "תודעה כוזבת", מושג מרקסיסטי שפירושו כי התודעה הכללית של הציבור בקפיטליזם מולכת שולל לגבי רצונותיה האמיתיים. מרקסיסטים מניחים כי יש חוסר התאמה בין המצב האמיתי במציאות לבין איך שהיא נראית.

אדורנו ראה זאת במסגרת של "תעשיית התרבות", שבה האמנות נשלטת ומנוסחת על ידי צורכי השוק, ומסופקת לאוכלוסייה פסיבית שמקבלת אותה – האמנות המסופקת אינה מאתגרת ואין לה משמעות, אך היא ממלאת את התפקיד של בידור והעסקת האוכלוסייה. היא גם עוזרת לדיכוי האוכלוסייה בקפיטליזם בכך שמסיחים את דעתה מהניכור שלה. האמנות עבור אדורנו אמורה להיות סובייקטיבית, מאתגרת, ומכוונת כנגד הדיכוי של מבנה הכוח. הוא טען כי הקיטש הוא פרודיה של הקתרזיס, ופרודיה של התודעה האסתטית.

ברוך קרא לקיטש "הרעה בתוך מערכת הערכים של האמנות" – כלומר, אם אמנות אמיתית היא "טוב", הרי שקיטש הוא "הרע". ברוך טען כי הקיטש בוזז את האמנות היצירתית בכך שהוא מאמץ נוסחאות שמחקות אותה, אך מגביל את עצמו למוסכמות ודורש שלטון מוחלט של אותם מוסכמות. עבורו, הקיטש הוא לא רק אמנות גרועה – הוא יוצר מערכת משל עצמו. הוא טען כי הקיטש מנסה להגיע ל"יופי" במקום ל"אמת", וכי כל ניסיון לעשות משהו יפה מוביל לקיטש.

גם לגרינברג היו דעות דומות; במאמרו "אוונגרד וקיטש" (1939) הוא טען, כי האוונגרד קם כדי להגן על הסטנדרטים האסתטיים מפני הדרדרות בטעמה של החברה הצרכנית, וכי הקיטש והאמנות הם הפכים. אחת מהטענות היותר מעוררות מחלוקת שלו היא שהקיטש מקביל ל"אמנות אקדמית": "כל קיטש הוא אקדמי, וכל שאקדמי הוא קיטש". טענתו הייתה מבוססת על כך שהאמנות האקדמית, כמו זו של המאה ה-19, הדגישה חוקים ונוסחאות שנלמדו, וניסתה לעשות את האמנות לדבר נלמד שקל לבטאו. מאוחר יותר הוא חזר בו מעמדה זו. אם כי ייתכן שאמנות אקדמית מסוימת אכן הייתה קיטש, אין זה נכון ביחס לכולה, ולא כל הקיטש הוא אקדמי.

תאורטיקנים אחרים גם הם קשרו את הקיטש לטוטליטריות. הסופר הצ'כי מילן קונדרה, בספרו "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" (1984), הגדיר זאת כ"הכחשה המוחלטת של החרא". טענתו הייתה כי הפונקציה של הקיטש היא להסתיר כל דבר שקשה לבני אדם להתמודד עמו, ובמקום זו הוא מציע תמונת עולם מטוהרת שבה "כל התשובות ניתנות בהתחלה, ואינן מאפשרות שאלות כלל". בהקשר זה, מתייחס קונדרה גם לקיטש שבמוות: "לפני שאנו נשכחים, אנו הופכים לקיטש. הקיטש הוא תחנת-המעבר בין החיים והשיכחה."

קונדרה הציע כי הקיטש מנסה לטייח את המורכבות והסתירות של החיים האמיתיים, ולפיכך הוא קשור באופן הדוק לטוטליטריות. בדמוקרטיה בריאה, אנשים בעלי רצונות מגוונים מתחרים ודנים זה עם זה על מנת להגיע לקונצנזוס כללי; לעומת זאת, "כל דבר שמפריע לקיטש", כולל אינדיבידואליזם, ספק, ואירוניה, "יש להגלותו" כדי שהקיטש ישרוד. לפיכך, קונדרה כותב, "בכל מקום שבו תנועה פוליטית אחת משתלטת על כל הכוח בחברה, אנו מוצאים "קיטש טוטליטרי".

עבור קונדרה, "קיטש מעלה שתי דמעות זו אחר זו. הראשונה אומרת: כמה נחמד לראות ילדים רצים על הדשא! השנייה אומרת: כמה נחמד שכמו כל האנושות, גם אני מתרגש מילדים שרצים על הדשא! רק הדמעה השנייה היא שעושה את הקיטש לקיטש".

אמנות אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש רבים שעדיין מחשיבים את האמנות האקדמית בת המאה ה-19 כקיטש, אם כי דעה זו מבוקרת על ידי מבקרים מודרניים. אולי התאוריה הטובה ביותר היא זו של ברוך, שטען כי תחילתו של הקיטש הייתה ברומנטיקה, שלא הייתה קיטש בעצמה, אך פתחה לכך פתח בכך שהדגישה את הצורך באמנות רבת הבעה.

ישנה סיבה כפולה מדוע האמנות האקדמית, שהמשיכה את המסורת הזו, מקושרת לקיטש. אין זאת משום שהאמנות האקדמית הייתה נגישה לכל – למעשה, בתקופה זו האינטלקטואלים החלו להנגיד בין "אמנות גבוהה" ל"אמנות נמוכה". האמנות האקדמית ביקשה להיות חלק מהמסורת המושרשרת בחוויה האסתטית והאינטלקטואלית. בהחלט היו איכויות אינטלקטואליות ואסתטיות באמנות זו – דוגמאות טובות שלה הוערכו ביותר על ידי האמנים האוונגרדים שמרדו נגדה. אך נשמעה ביקורת על היותה "יפה מדי" ו"דמוקרטית מדי", באופן שגרם לאמנות להיראות פשוטה וחיצונית.

אמנים אקדמאיים רבים ניסו להשתמש בנושאים מהאמנות הנמוכה ולהאציל אותם כאמנות גבוהה, על ידי כך שימצאו בהם את הצורה והיופי, ובכך ניסו לעשות את עולם האמנות לדמוקרטי יותר. באנגליה, אקדמאיים מסוימים אף אמרו כי על האמן לעבוד בשוק. המובנים מסוימים מטרה זו של דמוקרטיזציה אכן הושגה, והייתה הצפה של אמנות אקדמית, והאמנות הייתה פופולרית בציבור כמו הקולנוע כיום. הבנה באמנות נעשתה לדבר נפוץ, וכך גם העשייה האמנותית עצמה, והחל להיות ערבוב בין האמנות הגבוהה לנמוכה. לעתים אמנות שנחשבה כקיטש הציגה כישרון טכני גבוה, כגון ייצוג מדויק, אך לא הייתה בטעם טוב.

שנית, הנושאים והדמויות שהוצגו באמנות האקדמית, אם כי היו מקוריים בתחילה, הופצו בציבור בצורת גלויות והדפסים – דבר שהאמנים עצמם תמכו בו בדרך כלל – ותמונות אלה הועתקו עד אין סוף באופן קיטשי, עד שהם נעשו לקלישאות נדושות.

האוונגרד הגיב להתפתחויות אלה בכך שהרחיק עצמו מהיבטים מסוימים של האמנות כמו ייצוג ציורי והרמוניה שהציבור אהב, על מנת להדגיש את חשיבותה של האסתטיקה. מבקרים רבים מעדיפים שלא להגדיר את האמנות האקדמית כקיטש, מכיוון שהם מכירים בתפקיד ההיסטורי שלה כמקור לקיטש ולאוונגרד גם יחד.

פוסטמודרניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי רכב בצורת נעל עקב

עם עלייתו של הפוסטמודרניזם בשנות ה-80 של המאה ה-20, הגבולות בין הקיטש לאמנות הגבוהה נעשו שוב מטושטשים. התפתחות אחת הייתה דעה חיובית על מה שקרוי "טעם קאמפ". קאמפ מתייחס להערכה אירונית של מה שאחרת עשוי להיחשב כנדוש או קיטשי, כגון אירועי תרבות פופולריים מיושנים במיוחד או רציניים יתר על המידה, כמו סרטי מדע בדיוני משנות ה-50 וה-60. לעתים קרובות, תרבות הפופ ניסתה להשתמש בדימויים מהתרבות הפופולרית והקיטש; אמנים בכל זאת נחשבו ללגיטימיים, מכיוון שאמרו שהם רק "מצטטים" דימויים, כשהציטוט הוא בדרך כלל אירוני. באיטליה, קמה תנועה שקרויה ה"חדש חדש" (נואובי נואובי), שהלכה במסלול אחר: במקום לצטט קיטש באופן אירוני, הם אימצו ישירות את הכיעור והגסות, בסוג של אנטי-אסתטיקה.

אמנות מושגית ודה-קונסטרוקטיביזם מציבות עצמן כאתגר מעניין, מכיוון שכמו הקיטש הן מחשיבות פחות את המבנה הפורמלי של האמנות, לטובת אלמנטים אחרים שנמצאים בה ומקשרים אותה לתחומי חיים אחרים. למרות זאת, רבים בעולם האמנות עדיין דובקים בדיכוטומיה כלשהי בין אמנות לקיטש, וחושבים כי אין להתייחס ברצינות לאמנות רגשנית או ריאליסטית מדי. עמדה זו מותקפת על ידי מבקרים שטוענים כי להכיר בחשיבות של אמנות אקדמית וציור פיגורטיבי מסורתי. האמן הנורבגי אוד נרדום נוקט בטקטיקה אחרת: הוא ניסח מניפסטו, "על הקיטש", ובו הוא מכריז על עצמו כ"אמן קיטש" ולא "אמן", למרות שמעט מאוד מבקרים אכן רואים את יצירתו כקיטש.

נרדום טען כי בקריירה שלו ובקריירה של אמנים רבים אחרים, הממסד האמנותי (אותו הוא מכנה "הקורייטורט"), כופה ערכים מסוימים, ומונע ביטוי אישי – הוא הופך את הנוסחאות של אדורנו וקונדרה. הוא טוען כי בזמן שהאמנות משרתת את הציבור, קיטש משרת את הביטוי העצמי; אמנות משרתת את הפוליטיקה, ואילו הקיטש מאבד עצמו בחושניות נצחית וטהורה, "כישרון עירום חושף את עצמו". נדרום מכריז: "אמנות קיימת עבור האמנות עצמה, ופונה אל הציבור. קיטש משרת את החיים, ופונה אל האדם". גם הפוסטמודרניזם מותקף על ידי נרדום, מכיוון שהוא מחזיק בטעם הקאמפ, שרק מעריך את הקיטש כאירוניה של "רצינות כושלת", ואילו הוא טוען כי יש לראות את הקיטש כביטוי אמיתי ונצחי של היופי.

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנת הרכבת העילית שברחוב אשלנד שבשיקגו. על כל אחד מהרציפים, מאחורי הסככות, עומד מבנה, חסר התאמה לשאר המבנים בתחנה, חסר התאמה לנוף העיר וחסר כל היגיון ארכיטקטוני. אחד המבנים האלה מכיל את גרם המדרגות אל התחנה ואת דוכן הכרטיסים. השני סגור וחסר שימוש. המבנים, בצבעי לבן וירוק בהיר, הדומים לבניין כפרי אירופאי. בגגות הרעפים מותקנות קוקיות המובילות אל משטח עץ דמוי חלון ועל גגות הרעפים יש מגדלים צרים שאינם מתאימים לכל שימוש שהוא. תחנה זו נחשבת יפה בעיני אנשים רבים ומודל שלה מוצג כחלק מדגם הרכבות במוזאון המדע והתעשייה בשיקגו.

אחד מהציירים הראשונים ששימש כדוגמה לקיטש היה ההונגרי צ'ארלס רוקה. אף שעולם האמנות שנא אותו, העם אהב אותו. הוא התפרסם בשל הווריאציות הרבות שלו לציורו "ילדה צוענית", שבו הוא צייר צוענים בסגנון "פינ-אפ", ועבור הפורטרטים הסנטימנטליים שלו של ילדים עם כלביהם.

דוגמה מודרנית יותר של צייר שנחשב בעיני רבים כיוצר קיטש הוא הצייר האמריקאי המצליח תומאס קינקדה, שקורא לעצמו "צייר האור", וטוען כי הוא "האמן החי הנאסף ביותר באומה". קינקדה מצייר נופים של בתי אבן, מגדלורים, רחובות מרוצפים אבן, כפרים שלווים, עם הדגשה על משחק עם האור והצמחיה הטבעית. יצירתו אמורה להיות סנטימנטלית, פטריוטית, חמודה ורוחנית.

כמה ציורים של "כלבים משחקים פוקר" שצוירו בתחילת המאה על ידי סי. מ. קולידג' נחשבים כקיטש. עוד ציירת קיטש היא מרגרט קין, שפעלה בשנות ה-50 וה-60, וציירה בעיקר פורטרטים של ילדים; בין אם מושא הציור היה ילד, מבוגר או בעל חיים, תמיד היו להם עיניים ענקיות ובוהות המסתכלות ישירות על הצופה.

"הילד הבוכה" - כינוי שניתן לסדרת ציורים מהם הודפסו עותקים רבים, שהיו נפוצים מאוד בישראל ובמקומות אחרים בשנות ה-70 וה-80. במוכר מכולם מוצגת דמותו של ילד לבוש סחבות, שדמעות זולגות על לחייו. הציור מיוחס לצייר מסביליה שבספרד בשם ברונו אמאדיו (Bruno Amadio), שחתם על ציוריו גם בשמות ג'ובאני בראגולין (Bragolin) או פראנשוט סביי (Franchot Seville).

אופרות סבון, במקורן, היו קיטש מובהק. הן נכתבו על ידי תסריטאים זולים שקיבלו הנחיה יחידה - יצירת עלילה מסועפת שלא נגמרת לעולם והן שוחקו על ידי שחקנים זולים שלא השקיעו כמעט זמן בחזרות. באופרות סבון אין תפאורה יקרה, אין פעלולים, אין מוזיקה ואין כוראוגרפיה.

זמר מתורגם לעברית בסגנון טורקי הוא הרבה פעמים קיטש. ישנם זמרים עבריים ששרים כמעט רק שירים טורקיים ישנים שעל הלחן שלהם אבדו זכויות היוצרים והם תורגמו לעברית על ידי אלמוני ששוגה בדקדוק. השירים הנ"ל גם מוקלטים על פי רוב בפרק זמן קצר מהמקובל. המלחין אביהו מדינה התרעם על מבצעי סוגה זו וטען שהם לא יוצרים כלום.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]