משתמשת:Oritfr2/יחסי אם-בן בספרות העברית
 |
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
| |
| דף זה אינו ערך אנציקלופדי | |
"מאחורי דלתות "הבית", אנו לומדים את השיעורים הראשונים באמנות החיים: אהבה ודחייה, שכר ועונש, חלוקת אמצעים התאפקות. המשפחה מעניקה לנו תחילה את תחושות השייכות, החום והביטחון הראשוניות, ואחר כך נוטלת אותן מאיתנו באותו תהליך מכאיב הקרוי קבלת עיקרון המציאות"[1]. "בחיקה הצפוף של המשפחה אנחנו לומדים להיאהב ולאהוב, אבל גם לקנא ולכעוס ולהסתגר בתוך עצמנו ולסרב לדבר על זה"[2]. מערכת הקשרים האנושית הראשונה בתוכה אנחנו מזהים את עצמנו ואת זולתנו - המשפחה.
במשפחה המסורתית האישה קיבלה את התפקיד של גידול הילדים וזו הייתה האחריות שלה. מיתוס המשפחה טען: "לכאורה המשפחה היא בלתי-מנוצחת. נסה להרוס אותה, ותמצא את עצמך נהרס"[3]. כיוון שכך, המשפחה הוצגה בסיפורים כאוהבת וחמה כאשר "המשברים (זמניים) נפתרים לשביעות רצונם של בניה"[4].
כאשר תפיסות העולם השמרניות החלו להתקעקע, הן לגבי נשים והן לגבי גברים, החלו להופיע בספרות העברית אוטוביוגרפיות החושפות קנאות וכעסים, תסכולים ואי-הבנות "המשפחה במערומיה" על המורכבויות שבה.
יגאל סרנה, נתן זך ויהונתן גפן, הם סופרים מפורסמים שזכו להוקרה ולפרסום רב במדינת ישראל.
שלושת הסיפורים: "יד ענוגה"-יגאל סרנה[5], "מות אימי"-נתן זך[6], "אשה יקרה"-יהונתן גפן[7], הם אוטוביוגרפיות שנכתבו בגוף ראשון, החושפות ברמות שונות יחסים מורכבים בין אמהות לבניהן. מאפייני הדמויות וסיפורי החיים שונים ומגוונים, אך בכולם בולט הניתוק שהתפתח והתעצם עם השנים בין האמהות לבין בניהן. ההכנות לכתיבת הספרים ופרסומם, עזרו למסע מרתק אל העבר המשפחתי, במהלכו נחשפו אל עולמן של אמותיהן ונפרדו מהן.
יד ענוגה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
יגאל סרנה, נולד בתל אביב ב-15 במאי 1952. כישוריו העיתונאיים, השקדניים, הרגישים אך גם הבלתי מתפשרים של סרנה, מתבטאים בספרו "יד ענוגה" (2008). הספר הוא אוטוביוגרפיה החושפת פרטים רבים ללא הסוואה על משפחתו. הוריו היו יוצאי פולין, אביו היה מורה ואמו פקידה במלון. הספר מגולל את סיפור חיי אימו יוליה על המשברים המרובים שבו. הפרידה הצפויה מהאם הפכה לפגישה ראשונה עם האישה שגידלה אותו אך מעולם לא הכיר באמת. יגאל סרנה פנה לעבודת תחקיר מאומצת, שכללה שיחות עם האם, נבירה במסמכים, ראיונות וביקור באתרים מחייה.
דמות האם[עריכת קוד מקור | עריכה]
בערוב ימיה של אימו, כאשר הייתה במצב סיעודי בבית אבות, התחקה הבן יגאל סרנה אחר חייה הנסתרים.
הוא גילה אשה סגורה ושתקנית שננטשה ונטשה פעמים רבות בחייה. ילדה אהובה (במיוחד על ידי אביה) שנולדה בפולין (בין השנים 1914–1917) וגדלה בבית דתי ובו עשרה ילדים. בגיל 17 וחצי עלתה אמו בגפה לארץ ישראל. ב 10.2.39 היא נישאה לאמיל הוכברגר, גבר חולה במחלת ניוון שרירים ונולד להם תינוק (אחיו הגדול של סרנה) שמת בן יומו. זכרו ריחף כצל רפאים בבית. מאהב סודי, הגבר היחידי שבו התאהבה, משפחה שלמה שאובדנה במהלך השואה, השאירו את חותמם בנפשה של האם. לאחר 7 שנות סבל היא התגרשה, ובגיל 39 היא נישאה נישואים שניים לאביו של יגאל סרנה שאהב אותה כל חייו. המשפחה כולה חייה בצל סודיות ושקט חיצוני שכיסו על אי שקט פנימי משפחתי.
אמו של סרנה עיבדה את המשברים בחייה על ידי הדחקתם ומחיקתם. "היו הדברים קבורים: אמיל בעלה הנעלם של אמא, רוזה אמו, אביו המורעל סמי. התינוק המת. כל סודות הבית הושתקו בדיקטטורת השכחה של המשפחה"[8].
מערכת היחסים בין האם לבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
על אף ש"הסודות" לא נחשבו באופן גלוי, הם חלחלו אל סרנה והשפיעו עליו לסקרנות ולפענוח חייהם של רבים מהסובבים אותו. "בכל מאות הסיפורים שכתבתי חזרתי על אותה מתכונת שוב ושוב, בודק זירות רצח ואסון ומראיין קורבנות, רוצחים וחוקרים כדי להגיע לשורשו של איזה עניין סתום שהוטל עלי לברר בלי שידעתי מהו"[9].
סרנה נענה לצרכיה של אימו בחיבור חלקי הפאזל של חייה, בהוצאתם לאור, ובהכרה בהם. "בספר הזה אני מחזיר לה חוב. מזכיר לעולם שהאשה הזקנה שמוטלת בחיתול שלה, כמעט בלי שם, היו לה גברים, היו לה אהבות ותשוקות. אני מחזיר לה את הזהות שלה ובהזדמנות זו גם מטפל בעצמי וביחסים שלנו"[10].
המשברים והאובדנים יצרו אצל אמו חרדות, מתח ואי שקט תמידי, וסרנה נותן להם ביטוי. "מתי היית שקטה? אמא, מתי? אני נרגז. קשה לי לשמוע אותה קשה לי להביט בעיניים רדופות הפחד שעתה הן נטולות הגנה...כלום אין עדיין אמי אמורה לחצוץ ביני לבין הפחד? היא שבלי נשיקת הלילה טוב שלה לא הייתי נרדם, ילד אחוז אימת מוות שאין לה סוף"[11]. – חוסר השקט של אמו חלחל אליו והפך גם אותו למחוסר שקט.
סרנה חשף חלקים שונים במהלך חיי אימו. הוא התעכב על כפות ידיה ושיבצן בשער הספר, הוא שיבץ תמונות משפחתיות, תמונות של מקומות מחיה של אימו בדגשים שונים. הוא הוסיף ציטטות מיצירות של ספרים שאהבה, משירים כמו למשל: "יד ענוגה" מאת זלמן שניאור. השיר אותו אהבה לשיר טרם נישואיה עם אמיל. מילות השיר הן אודות הצד התמים, הענוג של נערה צעירה "על מצחה רעד עוד טל הילדות מלא הוד"[12]. במיוחד בולט איזכור זה בתהליך אובדן התמימות שליווה את השנים שלאחר הנישואים הראשונים ואילך ויצירת הסודות והצדדים האפלים שעוררו את סקרנותו של סרנה.
את ההרהורים על משבר הזקנה סרנה תיאר בחמלה רבה, "אדם זקן הוא סוג של פליט במקומו. ניצול. עקור. עולמו התפוגג. מכריו מתו. רחובות שבהם חי התרוקנו מחייו"[13].
סרנה בנחישות רבה המשיך לחקור לצורך ההשלמה של מלאכת ה"איחוי" של דמות האם. כאשר הוא שזר את אסונותיה אמו הגיבה בתחושת ניצחון: " דפקת למסמר על הראש!...(היא אומרת) כשאני שואל אותה אם התינוק מת בדיוק בזמן שבו הפסיקה לקבל מכתבים מהבית. כל החורבות קרו ביחד... אחרי כל העבודה שלי במשך השנים, אמא, הכתיבה על אסונות של אחרים הייתה חיפוש אחרי המסמר הזה, שיחבר את העולם עם מה שקורה פה"[14].
סרנה באיפוק, לא בנוסטלגיה ולא בסנטימנטליות "אף פעם לא היינו משפחה רגשנית, זולת אבי". סרנה המשיך והתוודה: "אין ולא הייתה ביננו קרבת נפש או דיבור, כאלה שיש לבן עם אמו. לא שיחות נפש ולא וידויים לא שיחות ארוכות ולא סיפורים"[15]. גם לא כשהיה ילד או מתבגר ואפילו לא בערוב ימיה."גם עתה אין לי עניין במה שהיא אומרת אלא אם נוגע לה עצמה לחיי הנפש שלה, שתמיד נסתרו מעיני ולכן רתקו אותי...מעט מילים. גם עתה-בבית האבות כששפע זמן עומד לרשותנו, שיחותנו קצרות"[15].
סרנה סיכם את מכלול התהיות ליחסיו עם אימו: "כלום אהבה אני מוצא שם? כבוד לכוחה הפשוט? כן. שקט. חיבור לאישה הזאת שברגעים קשים הייתה כמו ברזל, ששלפה ממסתור כסף לתת כשלא היה" "כשחשתי כעור אמרה לי שאני יפה, כשחשבתי שאפי ארוך אמרה לי שיש לי פרופיל אציל. האם זאת אהבה? פעם קראתי על הקושי של אנשים להכיר בחובם לאמם. זה חוב שמתאפיין בכך שאין אפשרות להחזירו, ואם הוא אינו מעובד, סופו שהוא מביא למחיקת האם. האם מחקתי אותה, וכעת אני מנסה לאסוף את פרטיה מכל מקום שבו נפזרו במשך השנים?"[16]
ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספר מיוחד בתחקיר המאומץ ובעבודת השטח הרבה שהושקעה לבדיקה וחשיפה של פרטים נוספים. סרנה צרף את גילוייו לפסיפס שחשף את סיפור חייה של אימו באופן מסודר וכרונולוגי. האוטוביוגרפיה מתמקדת באימו, ובולט בה הפירוט הרב על חייה לעומת הפרטים המעטים בלבד הנוגעים ליחסים בינה לבין סרנה במהלך השנים (מעורבותה במהלך חייו). קיימת תחושה שהוא נפרד מאימו אך גם מתפנה להגדיר את זהותו מחדש.
מות אימי[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
נתן זך נולד בברלין (גרמניה) ב-13 בדצמבר 1930. זך שנחשב לאחד המשוררים העבריים החשובים כתב יצירות רבות, אך את ספרו האישי ביותר: "מות אמי" (1997) החליט לפרסם 15 שנים אחרי מות אימו. הספר הוא אוטוביוגרפיה על חייו האישיים וחייהם של בני משפחתו, נכתב בשירה ובפרוזה.
הוריו של נתן זך, טינה (קיצור של קלמנטינה, באיטלקית) ונורברט, נפגשו במקרה בחשמלית באמסטרדם. אביו היה יהודי גרמני ואמו איטלקיה קתולית. "לא הייתה להם אפילו שפה משותפת חוץ מהרצון לברוח, הוא מאמו השתלטנית והיא מאחיותיה". הם נשאו כשאמו של זך הייתה בגיל 17 ובמשך שנים אחדות שוחחו ביניהם בתנועות ידיים או בצרפתית הדלה של הבעל. יחסיהם היו נטולי אהבה לא רק ביניהם, אלא גם כלפי בנם הקטן. זך היה ילד שמעולם לא שמע מאביו ומאמו "מלת אהבה אחת". אביו התאבד אחרי שירד מנכסיו ולא הסתגל לתרבות ולחיים בישראל.
הספר נערך מקטעי כתיבה קצרים- צרור רשימות שנכתבו לאחר מות האם ונשכחו במגירה כ 15 שנים. ברשימות תאורים מסוף תקופת חייה של אימו, וכן, זליגה לצדדים של זכרונות ילדות ומשפחתיות מורחבים. בתאורים הללו אין אהבה, אין רגשות חמלה, יש רק משפטי טרוניות מצד האם לבנה ולהפך. לקראת סוף הספר צרף נתן זך חלומות שחלם 15 שנה לאחר מותה, מעשיה ושירה.
דמות האם[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמו של זך, טינה, גדלה בבית עני. אמה מתה בילדותה, אביה שעסק בקומפוזיציות נפטר בגיל 43 ולאחיותיה הייתה כסינדרלה (לכלוכית במטבח). בילדותה למדה בבית ספר לנזירות שבו הוזהרה לא לקרא שירה שכן היא עלולה לקרא "ספרות מופקרת". היא גם קיבלה את פסיקת אביו של זך: "שירים הם דבר שאינו מאפשר לאדם להתקיים בכבוד. ושעל כן הם חסרי ערך, סתם בזבוז זמן.מן הסתם זכרה גם את המוזיקה של אביה, את עניו"[17].
אימו הייתה חולת נפש. "היא הייתה פתוחה לכל-לכל זר שנקרה לבית אירחה לכוס קפה, אולי חששה מהארץ הזרה, אולי היה זה טבעה"[18]. אחרי מות אביו של זך חיה אמו עם גבר אחר שלא אהב את זך, טינה ביקשה מזך שימעיט בביקוריו בבית. בן זוגה השני מת גם הוא לפניה ויומיים לאחר שמת (כשהייתה כבת 75), חלה הדרדרות במצבה . כשמחלת הנפש החמירה (וגם אי יכולתה התפקודית) זך אישפז אותה בבית אבות סיעודי וסעד אותה כל הזמן גם כשהתעוורה. היא נפטרה כמה חודשים לפני הגבורות "משום מה, רציתי שתגיע ליום הולדתה ה-80. אבל היא שוב איכזבה אותי"[19]. טינה נפטרה כמה ימים לפני יום הולדתו של זך.
מערכת היחסים בין האם לבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נתן זך מיעט לספר על יחסיו עם אימו בשנות ילדותו בטרם התפרצה מחלת הנפש של אימו. הוא ציין ש"מעולם לא גילתה שום עניין בשיר"[17] ומשום כך גם לא קראה את שיריו. גידול בנה היחיד לא קיבל בהתנהלותה משמעות עמוקה. בבית האבות הסיעודי אמרה כשראתה ילדים: "אחד כזה הייתי צריכה עכשיו. אז כשהיה לי לא ידעתי להעריך את זה"[20]. נתן זך סעד את אימו בביתה ולאחר מכן כשהייתה סכנה שתפגע, בבית האבות. השיחות ביניהם היו לעיתים לא ברורות "לעיתים קרובות דבריה פתחו במשהו שנשמע הגיוני – אחר כך הגיון הדברים השתבש, רק אחרי זמן מה ניתן היה לפענח את קשר האסוציאציות"[21].
זך לא האשים אותה בחוסר האהבה אליו או בטרוניות שלה כלפיו. אך לדבריו גם "בעצם לא אהבתי אותה מעולם, ואולי, אהבה נכזבת". היא לא הייתה עבורו דמות לחיקוי או דמות תומכת. חייה הקשים ומחלתה הביאו לכך שכל הזמן חשבה שיש לו טענות כלפיה. "כשבאתי להעביר אותה למוסד הביטה בי ואמרה: שוב באת בהבעה של שוטר. אתה בדיוק כמו אביך בן אדם רע. אחר-כך נבהלה כנראה, כי מיד הוסיפה: מה היינו עושים בעולם בלי שוטרים?"[22], ביום אחר נזפה בו: "מדוע אין לך בית. אתה מחכה שאמות? ואחר כך בייאוש: מה אני עושה לך. מה אני עושה"[23].
לא היו רגשות ביניהם, חרטות, געגועים, אפילו ברגעי הצלילות בהם בקשה את עזרתו שיביא לה גלולות כדי למות, הוא תהה בינו לבינו ממוקד, קצר, אך ללא החלטה: "ואני יודע שהיא צודקת-אבל האם יקום הבן על אמו להורגה? (יום אחד אני מחליט כן, ויום אחר-אחרת)"[24]. הבן קיים את חובתו לסעוד את אימו עד יום מותה. כשהאם נפטרה היה בחדר המתים מולה: "אני מלטף בידיים רועדות את הפנים הקרות, מנשק רק כדי לצאת ידי חובה, האם זאת אמי? לא, כבר לא"[25].
נתן זך לא סלח להוריו גם לאחר מותם. "את תאריך פטירתה אינני זוכר במדויק, מעולם לא פקדתי את קברי הורי"[26].
בחלומו 15 שנה לאחר מות אימו, תיאר זך מפגש עם אימו בנוכחות אורחים בביתה שאינו בישראל: "כולם מתפעלים: איזו אמא מקסימה יש לך. אני רוצה לומר להם שאין לי"[27]. בפעם זו התפרצו הרגשות בגלוי ובאופן ברור ביותר: "פתאום היא רואה אותי ופונה אלי. דבריה רווי שינאה: מה, שוב אתה? מה אתה רוצה ממני? הרי לקחת כל מה שיכולת לקחת. אתה רוצה לגנוב ממני משהו? כבר לקחת הכל. אינני מסוגל ואין לי שום רצון להגות את המלה: אמא. במקום זאת, אני מיישיר בה מבט רצחני, אבל כל מה שעולה בדעתי לומר לה, בחלום, הוא שאני גר בחדר מלון עלוב, חורבה ממש, מול ביתה. תגובתה אינה מאחרת לבוא: כדרך שאדם מציע את מיטתו, כך הוא ישן בה"[27].
ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ייחודיות הספר מתבטאת בכתיבתו הרזה, התמציתית. סגנון הכתיבה "מאופק, חד, יבשושי משהו, שאינו מביע כל רגשות אהבה"[28], אבל האיפוק (שסגנון הכתיבה מדגיש אותו) הוא למראית עין בלבד.
זך ניסה להבין את אימו ומצא בפעמים רבות צידוק להתנהגותה בהתפרצות מחלת הנפש אצלה, אך בכל זאת הוא נזכר: "מעולם לא נפגעה משום דבר, מחוץ למותה של הכלבה"[29]. זך נסע לקבור את גופת הכלבה שנפטרה מסרטן "כל הדרך לא יכולתי לעצור בעד הבכי. במותה של אמי לא בכיתי אף לא דמעה אחת"[30]. כתיבתו של זך מאופקת, אך הוא לא סלח להוריו. בהתנהגותו כלפי חוץ כאילו שכח מקיומם, אך בפנים, הוא התעמת עימם בחלומותיו. בסוף הספר נ.ב. קובץ שירים קצרים על קינה, פרידה, כאב ומוות. זך נפרד.
אישה יקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
יהונתן גפן נולד בנהלל, ב-22 בפברואר 1947. אימו נפטרה בגיל 45 כשגפן היה חייל בן 20 בלבד. 31 שנים לאחר מותה של אימו החליט גפן לפרסם רומן ביוגרפי, ווידוי מרתק, כן ואמיתי, עוצמתי, חושפני פולשני ומרגש, על חייו, אימו, אביו ואחיותיו, נהלל כפר הולדתו ומשפחתו המורחבת.
אמו של יהונתן, אביבה גפן (16.2.1922-15.11.1967) לבית דיין, אחותם של משה וזוהר דיין, נולדה וגדלה בנהלל. בגיל 19 היא נישאה לדב צי'זיס, התגרשה ונישאה לאביו של יהונתן, ישראל גפן, ש"היה מאוהב בה עד יום מותה". יהונתן ראה באביו כישלון ונפל מוסרי, שחי חיים בינוניים, את אימו ראה כאשה החולה במאניה דיפרסיה המתבגרת במלאנכוליה לעיתים קסומה ולעיתים מאיימת. האם ניסתה להתאבד בעבר, ובפעם השנייה לדבריו הצליחה בעזרת גלולות. גם אחותו נורית התאבדה מספר שנים אחריה.
"אשה יקרה" (1999) הוא סיפור על אמו של יהונתן שהייתה "נוכחת- נעדרת" במרבית חייה. הדור בו גדלה צמח למסגרת אידאולוגית קשוחה של הוריהם שקיבלו על עצמם את גאולת העם והארץ. הם עצמם המשיכו בכך ושכחו לאהוב את ילדיהם. מחלתה של אימו יצרה "התייחסויות חינוכיות" שהותירו צלקות ביהונתן.
גפן כותב את הספר במטרה: "לקח לי כמעט שלושים שנה – להפסיק לשקר את עצמי, להפסיק לרחם עלייך ועלי, להיפרד מהילדות ומהשקרים, להתחיל לחפש אותך, ומי יודע, אולי בסוף אמצע אותך, אולי בסוף אוהב אותך. סליחה אמא. תודה אמא"[31].
דמות האם[עריכת קוד מקור | עריכה]
אביבה, בתם של דבורה ושמואל דיין ואחותו של משה דיין הנערץ הייתה "ילדה צחקנית, רוכבת על סוסים, חולבת פרות, הולכת לחברים וחברות... ופתאם היא התחילה להיות לא שמחה ילדה-אישה עצובה כזאת... סגורה בתוך עצמה, נועלת ונעולה"[32]. "אמא היתה: פסיכית, מטורפת, מעורערת בנפשה, דיכאונית" "החלוצה הצעירה והיפה מנהלל" הייתה כלפי חוץ רעיה ואם מושבניקית למופת, אך בפנים היא הייתה אישה כבויה. אביבה נבגדה על ידי בעלה הראשון ופיתחה מרירות וחוסר אמון שליוו אותה כל חייה. היא החליטה לא להאמין באהבה ונתנה לילדיה להבין שהאהבה מכאיבה. "אמא שלנו...כל מה שהיה אנושי היה זר לה. היא נמלטה לספרות, לשירה, לקולנוע, לשינה, לחלומות, לדיכאון ולגלולות"[33].
בעיניו של יהונתן היא ואביו לא התאימו זה לזה והרגישו כישלון בנישואיהם. כישלון קיומי שהיה גם כישלון סופני. מאידך את משה דיין אחיה אהבה ללא פשרות. אביבה חייה בצילו ומעולם לא ניסתה ממש להילחם נגד המציאות ולהגשים את הפוטנציאל והכישרונות הטמונים בה. במחברת שיריה (בהם שתפה את חברת הנפש היחידה שהייתה לה) היו שירים שהעתיקה מכתבי אחרים, לא היה לה הביטחון שהיא אומנם יכולה לכתוב ולפרסם את רשימותיה שלה.
היא חייה חיים של אחרים, הגשימה חלומות לא שלה, שכחה את עצמה. מרירה, כי בגדה שוב ושוב בעצמה ובחלומותיה. "היית יכולה להיות כל דבר ולא נהיית דבר"[34].
מערכת היחסים בין האם לבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אביבה הייתה חרדה עד כדי היסטריה, לא הייתה לה סבלנות למשק, לבית לילדים. תגובותיה ליהונתן היו לגמרי רגשיות. הייתה לה מאניה דיפרסיה, ושירים היו הדרך הקצרה והבטוחה ביותר לתקשר איתה. גפן החל לכתוב שירים בגיל 11 ואמו הייתה מאד גאה בהם. "היא הייתה אומרת שהיא מרגישה רייקנות רק מפני שהיא לא כותבת, אבל יום אחד יותי יכתוב, וזה ימלא אותה..."[35]. אבל כילד לא יכול היה לדבר איתה, רק לשיר לה. הוא חיפש את אהבתה. כששיתפה את חברותיה בשיר שכתב לה הרגיש נבגד. למרות גילו הצעיר הוא ניסה להסתיר את העצבות שהייתה לו כשאימו הייתה עצובה "ולהעמיד פני גבר חזק וקשוח"[36], אך בתוכו הוא כעס עליה. כאשר ניסתה להתאבד בפעם הראשונה מחשבותיו היו: "יותר לא נשמע את הזיותיה המטורפות, לא נתהפנט מעיניה הזורעות דיכאון, לא נרגיש אשמים שאנחנו מפריעים לה לישון ולמות"[37]. "אמא שלי לא עשתה למעני דבר, לא למענה ולא למען אף אחד אחר. היא הייתה... אישה אומללה לא תפקדה כאמא"[38], אף על פי ש:"אין לי ספק שהיא אהבה אותי...היא חיפשה דרכים להראות לי את זה ולא מצאה"[39].
האם התעללה בו ובאחיותיו – גרמה להם לחרדות, חוסר ביטחון ורגשות אשמה. אביבה אמרה לו שהוא ילד רגיש ומיוחד ויהיה מישהו, "יותי לא יהיה חקלאי...יום אחד הוא יהיה משהו גדול...כל העולם יידע עליו!"[40], אך עם השנים נתנה לו להרגיש שהוא כישלון, כתם במשפחה. הסצנות שהציגה כשאונן, ההיסטריה וההתנהגות שלה כאשר חשדה שקיים יחסי מין (בהיותו חייל) עם חיילת ועוד, כעסים שלא עזבו אותו ואותה מעולם.
גפן התרחק מאימו אך גם בריחתו "לכל קצווי העולם" לא מנעו את "הפסיכולוגים, הסמים, גלולות הארגעה, חביות האלכוהול והנשים שלקחו ממני כל כך הרבה, ואפילו משאלת מוות"[41], בתקווה לשכוח את הגעגועים לאימו ולא לכעוס על ה"חום הראשון והבסיסי שמעולם לא היה לו"[42].
הקשר ביניהם נותר עד למותה באמצעות מכתבים וטלפונים בלבד."כשהתחלתי להתבגר, עיסוקי העיקרי היה לברוח מאמי, להתרחק עד כמה שאפשר מבית הזכוכית שנבנה לו במעגל ההתיישבות העובדת אחרי שתפסתי ...שאיני יכול להציל אותה, לא רציתי בחברתה"[43]
ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספר הוא סיפור נדיר בעוצמתו, בכנותו ובמידת החשיפה שבו. מידת ההעזה של גפן ייחודית: "חשבתי לספר את הסיפור של אמי, אבל לא יכולתי שלא לשרבב את עצמי, שוב ושוב, עירום וחשוף... מצאתי עד כמה אני דומה לה, ועד כמה חיי נובעים מחייה, כמו שמשאלת המוות שלי נולדה כנראה ממשאלת המוות שלה"[44]. גפן שיתף את הקוראים בפרטים אינטימיים רבים שלו ושל משפחתו ולא נרתע מלהביע את דעותיו ואת ביקורתו על המסגרות האידאולוגיות שהיו נפוצות בארץ, על סיסמאות שאומצו אך לא היה ברור כיצד ליישמן ועל ההתנהלות המשפחתית במשפחת דיין שהייתה משפחה נערצת ביישוב.
גפן נעזר בכל פרט שלדעתו יכול היה לעזור להבין את מערכת היחסים בינו לבין אימו. 31 שנים אחרי שאמו נפטרה למד יהונתן גפן להכיר את אימו ואת עצמו, לסלוח לה ולאהוב אותה.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מילות השיר "יד ענוגה" באתר mp3music
- האזנה לשיר "יד ענוגה" באתר יוטיוב
- ראיון עם יגאל סרנה, על כתיבתו ועל הספר "יד ענוגה" באתר יוטיוב
- לורי, אביבה. יגאל סרנה וחדר הסודות. הארץ, מוסף הארץ, כ"א באדר ב' תשס"ח, 28 במארס 2008, עמ' 32־34, 36, 38 <ראיון>
- וולך, לילך. אמא חבקיני חזק. ynet ידיעות אחרונות <מקוון>, 9 באפריל 2008. (על הספר "יד ענוגה")
- סתיו, שירה. הנכות שכרוכה בחיים נטולי אהבה. הארץ, מוסף ספרים, גל' 791 (י"ח בניסן תשס"ח, 23 באפריל 2008), עמ' 4. (על הספר "יד ענוגה")
- פרידמן, פאר. על "יד ענוגה". מעריב הבוקר <מקוון>, 25 באפריל 2008.
- על הספר "מות אימי" אתר הקיבוץ המאוחד
- לקסיקון הספרות העברית החדשה, נתן זך המחבר ויצירתו, "מות אימי" רשימת כתבות ופרסומים
- דליה, קרפל. נתן זך כמעט בן 80. שיחה על הזמנים שעוד יבואו הארץ - כללי 11.3.2010
- על הספר "אישה יקרה" אתר סימניה
- פורום על כתיבת הספר "אישה יקרה" אתר תפוז אנשים
- לקסיקון הספרות העברית החדשה, יהונתן גפן המחבר ויצירתו, "אישה יקרה" רשימת כתבות ופרסומים
- מרב, יודילוביץ.יהונתן גפן: "סופר אמיתי מוציא כביסה מלוכלכת" ynet 19.14.13
- חיים, אתגר. יהונתן גפן: "אני בן אדם עצוב עד כדי דיכאון" ראיון לתוכנית אנשים - Mako
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אביעד קליינברג, "על אהבת אם ועל מורא אב", הוצאת כתר, 2004, עמ' 7
- ^ אביעד קליינברג, "על אהבת אם ועל מורא אב", הוצאת כתר, 2004, עמ' 8
- ^ אביעד קליינברג, "על אהבת אם ועל מורא אב", הוצאת כתר, 2004, עמ' 12
- ^ אביעד קליינברג, "על אהבת אם ועל מורא אב", הוצאת כתר, 2004, עמ' 10
- ^ יגאל סרנה, "יד ענוגה", הוצאת כתר, 2008, 169 עמודים
- ^ נתן זך, "מות אימי", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997, 125 עמודים
- ^ יהונתן גפן, "אישה יקרה", הוצאת דביר, 1999, 203 עמודים
- ^ יגאל סרנה, "יד ענוגה", הוצאת כתר, 2008, עמ' 18
- ^ יגאל סרנה, "יד ענוגה", הוצאת כתר, 2008, עמ' 89
- ^ שגית בלומרוזן-סלע, ספריהם של ילדי המהגרים על אמותיהם שבורות-הזהות – "קול צעדינו" מאת רונית מטלון ו"יד ענוגה" מאת יגאל סרנה
- ^ יגאל סרנה, "יד ענוגה", הוצאת כתר, 2008, עמ' 67
- ^ יגאל סרנה, "יד ענוגה", הוצאת כתר, 2008, עמ' 63
- ^ יגאל סרנה, "יד ענוגה", הוצאת כתר, 2008, עמ' 14
- ^ יגאל סרנה, "יד ענוגה", הוצאת כתר, 2008, עמ' 88
- ^ 1 2 יגאל סרנה, "יד ענוגה", הוצאת כתר, 2008, עמ' 58
- ^ יגאל סרנה, "יד ענוגה", הוצאת כתר, 2008, עמ' 119
- ^ 1 2 נתן זך, "מות אימי", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 57
- ^ נתן זך, "מות אימי", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 81
- ^ נתן זך, "מות אימי", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 89
- ^ נתן זך, "מות אימי", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 35
- ^ נתן זך, "מות אימי", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 23
- ^ נתן זך, "מות אימי", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 31
- ^ נתן זך, "מות אימי", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 11
- ^ נתן זך, "מות אימי", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 59
- ^ נתן זך, "מות אימי", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 71
- ^ נתן זך, "מות אימי", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 79
- ^ 1 2 נתן זך, "מות אימי", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 111
- ^ ביקורת ספרותית "מות אימי" אתר סימניה
- ^ נתן זך, "מות אימי", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 83
- ^ נתן זך, "מות אימי", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 85
- ^ יהונתן גפן, "אישה יקרה", הוצאת דביר, 1999, עמ' 24
- ^ יהונתן גפן, "אישה יקרה", הוצאת דביר, 1999, עמ' 55
- ^ יהונתן גפן, "אישה יקרה", הוצאת דביר, 1999, עמ' 52
- ^ יהונתן גפן, "אישה יקרה", הוצאת דביר, 1999, עמ' 189
- ^ יהונתן גפן, "אישה יקרה", הוצאת דביר, 1999, עמ' 152
- ^ יהונתן גפן, "אישה יקרה", הוצאת דביר, 1999, עמ' 32
- ^ יהונתן גפן, "אישה יקרה", הוצאת דביר, 1999, עמ' 20
- ^ יהונתן גפן, "אישה יקרה", הוצאת דביר, 1999, עמ' 27
- ^ יהונתן גפן, "אישה יקרה", הוצאת דביר, 1999, עמ' 28
- ^ יהונתן גפן, "אישה יקרה", הוצאת דביר, 1999, עמ' 154
- ^ יהונתן גפן, "אישה יקרה", הוצאת דביר, 1999, עמ' 23
- ^ יהונתן גפן, "אישה יקרה", הוצאת דביר, 1999, עמ' 12
- ^ יהונתן גפן, "אישה יקרה", הוצאת דביר, 1999, עמ' 190
- ^ יהונתן גפן, "אישה יקרה", הוצאת דביר, 1999, עמ' 9