נימוסים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נימוסים בראי תקופתם - נשיקת יד גברת, איור מסביבות 1780

בסוציולוגיה, נימוסים הם נורמות התנהגותיות המעידות על מעמד. מטרת כללי הנימוס היא להשליט נועם ורוגע בקרב בני אותה החברה, אך ניתן להשתמש בנורמות חברתיות אלו כדי להטיל בושה בסקטור חברתי מסוים.

כללי הנימוס מוגדרים בחברה מסוימת ובתקופה מסוימת, ומה שנחשב מנומס בחברה אחת, עשוי להיחשב חסר נימוס או חריג בחברה אחרת. למשל בחברה הישראלית, הדרכים הישירות מקובלות ומתקבלות ככנות, ואילו הדרכים העקיפות משמשות לעתים דווקא לניסוח ציני ומזלזל.

אסכולה סוציולוגית מקובלת גורסת שכללי נימוסים והליכות היו גורם ראשון במעלה לתהליך התִרבות שעבר המערב החל מתום ימי הביניים, תהליך שבמסגרתו פחת שיעור האלימות בסדר גודל שלם ויותר. תהליך מקביל אירע בחלק מדינות מזרח אסיה, בתוצאות מבורכות דומות‏[1].

הגדרה סוציולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסוציולוגים בראון ולוינסטון מבדילים בין ארבעה סוגי אסטרטגיות ניסוחיות:

  • ישירות: בדרך זו לא נעשה כל מאמץ להקטין את האיום על האחר או למנוע ממנו מבוכה או אי נוחות. דרך זו משמשת בעיקר בסביבתו הקרובה מאוד של הדובר, בה הוא מרגיש נח ומקובל, או לצורך פנית אזהרה או חירום, למשל: "קרא לי כשתסיים", "תן לי לנסות" או "החזק חזק!"
  • נימוס בדרך החיוב: מנסה ליצור יחסים חיוביים בין הצדדים, למשל: "אתה בטח רעב, אולי נלך לאכול?" או "זה יהיה בסדר אם...?". דרך זו מכבדת את צורך האחר להיות מובן ואהוד בכך שמכירה בערכו. דרך זו משמשת בעיקר בסביבה קרובה ומוכרת ומדגישה את יחסי הקרבה בין הצדדים תוך צמצום הפערים. הניסוח בדרך כלל יהיה ישיר ואוהד ויבטא דאגה, הסכמה ידועה מראש ("מתי תבוא לבקר?"), או הימנעות מחוסר הסכמה (בתשובה לשאלה: "משהו כזה, אולי קצת יותר...").
  • נימוס בדרך השלילה: גם דרך זו מכירה בערכו של האחר, ובנוסף מנסה למזער את הפלישה למרחב הזולת. הניסוח יהיה בדרך כלל עקיף כגון: "אם זו לא טרחה גדולה מדי..." או "אני לא רוצה להפריע, אבל...".
  • עקיפות: הימנעות מבקשה או אמירה ברורה. דרך זו משאירה מקום לזולת להציע לפי בחירתו או לפרש אמירה מסוימת לפי דרכו, למשל: "אני מחפש ספר" או "אם מישהו היה חושב על זה קודם...".

אטיקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

כללי נימוסים והליכות (בלועזית: Etiquette, אטיקט) מהווים מערכת של ציפיות להתנהגות חברתית, הכולל נורמות התנהגותיות מקובלות. כללי נימוסים והליכות מהווים בדרך כלל קוד חברתי בלתי כתוב, אולם לעתים ולצורך נסיבות מסוימות הוא מנוסח אף במסמך כתוב. האטיקט משקף בדרך כלל כללים של התנהגות אשר קיבלו אישוש חברתי או מסורתי. בהתאם, אטיקט הוא תלוי תרבות ועל כן קשה להניח כי כללי אטיקט, כאלה או אחרים, הם בעלי תוכן אוניברסלי. האטיקט משקף לעתים קוד אתי הנמצא בבסיסו.

נורמות והשפעות של אטיקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אטיקט בבסיסו מכתיב ומגביל את הדרך שבה אנשים מתקשרים זה עם זה וכן מראים כבוד לאחרים על ידי אימוץ הנורמות הנהוגות בחברה. כללי אטיקט מערבי מודרני מכתיבים לנו למשל: לברך חברים ומכרים בצורה לבבית ומכובדת, להימנע מהשמעת עלבונות או שאלות חטטניות, לארח חברים ולהתנהג לאורחים באופן נדיב, להתלבש באופן התואם לאירוע שבו אנו נוכחים, לתרום לשיחות שבהן אנו משתתפים מבלי להשתלט על השיחה, להציע כסא לישיבה או יד תומכת למי שזקוק לעזרה, לאכול בשקט, להימנע מלהפריע לסובבים במוזיקה רועשת או ברעשים מיותרים אחרים, לציית לכללי התנהגות מקובלים במועדון או בחוג מרגע שהתקבלנו אליו, להופיע בדייקנות לפגישות, לנחם אבלים ולהגיב להזמנות.

רק לשם דוגמה אחרת, האטיקט ברומא העתיקה השתנה בהתאם למעמדות. במעמד העליון של החברה הרומאית, על פי כללי האטיקט, היה על הגבר לברך חברים ומכרים בנימוס, בהתאם למעמדם, להימנע מלהפגין רגשות בציבור, לבודד ולהסתיר את נשותיו מאלה הבאים לעסקו, וכו'.

הפרת אטיקט, במידה והיא חמורה, עלולה לגרום לעלבון פומבי ובאופן פרטי לפגוע ברגשותיו של האדם, ליצור חוסר הבנה, כאב וסבל ואפילו להחמיר עד כדי מעשי נקם אלימים. מריבות משפחתיות רבות החלו על רקע הפרות פעוטות ערך של כללי אטיקט אשר חשיבותן נופחה מעבר למידה. בסיפור ההינדי העתיק מהאבאראטה, הקונפליקט מחריב העולמות שבין צבאות שני שבטים, החל כאשר שליט אחד, דוריודהנה, מתנהג בשתי הזדמנויות באופן לא נימוסי (faux pas) כלפי הטירה של בן דודו וזוכה עקב כך ללעג. ניתן להשקיף על כללי אטיקט כפוליטיקה מינימלית הבאה למנוע קונפליקט רציני בחברה נימוסית ועל כן, אטיקט הוא היבט חשוב של אתיקה יישומית.

במערב מקובל כי הרעיון של האטיקט התפתח כרעיון צרפתי במקורו אשר התגבש בחצרו של המלך לואי הארבעה עשר, והושם לעתים ללעג כתחום אליטיסטי או מיושן. לדעת המלגלגים מדובר בקוד התנהגות המתעניין בשאלות כגון: "באיזה מזלג להשתמש ומתי?". יש הטוענים כי האטיקט מיותר ומציב מגבלות בלתי נחוצות על חופש הביטוי העצמי; אחרים רואים בביטוי חופשי התנהגות לא נימוסית וגסת רוח. לדוגמה, הופעה בפיג'מה לחתונה באולם מפואר עשויה להראות כביטוי עצמי ייחודי, מנגד היא עשויה גם לגרום לחתן ולכלה לחשוד כי האורח מבטא בסגנון לבושו זלזול או לעג לרצינות המעמד ולחשיבותו למשתתפים בו. ניתן לאכוף אטיקט בדרכים מעשיות, כך למשל, בארצות הברית, כמו גם במדינות אחרות, תלויים לעתים שלטים בכניסה למסעדות הסמוכות לחופי הים או למקומות נופש: "אין נעלים, אין חולצה, אין שירות". יש הטוענים כי אטיקט פשוט, הידוע לכל ומקובל על הכל, מפשט את התקשורת האנושית, עושה אותה לנעימה יותר ומפחית את הסיכוי לחוסר הבנה.

הבדלים תרבותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליית כינים חברתית בציורו של אנדריאס בות'

אטיקט הוא תלוי-תרבות; מה שיראה כהתנהגות בהתאם לאטיקט בחברה אחת עשוי לעורר הלם ורתיעה בחברה אחרת. אטיקט מתפתח בתוך התרבות. בציור משמאל מדגים הצייר ההולנדי אנדריאס בות' כי פליית כיני ראש (וערווה כנראה), הייתה חלק מהתנהגות של טיפוח הדדי מקובלת בימי הביניים והייתה חלק מפעילות שהדגישה את המעמד היחסי של אלה המשתתפים בפליית הכינים, פולה הכינים לעומת האדם שמשערותיו הוצאו הכינים. אותה התנהגות חברתית הפכה בשנות השלושים של המאה השבע-עשרה לעיסוק שרק איכרים עסקו בה בחברותא. הצייר מתאר סיטואציה זו של פליית כינים הדדית, כדבר שביום-יום, תיאור שונה עד מאוד מן הדרך הלגלגנית שבה הייתה מתוארת כנראה סצנה דומה במאה ה-19.

אטיקט עשוי להיות שונה במידה רבה בין תרבויות וארצות שונות. בסין, אדם הנוטל את פיסת המזון האחרונה מקערה משותפת המונחת על השולחן, מבלי שיציע אותה לאחרים הסועדים עימו, ייחשב כגס רוח ועולב בקבלת האורחים של מארחו. באופן דומה, בין נשים אוסטרליות זקנות, אשה הנוטלת את פיסת המזון האחרונה נקראת רווקה זקנה. לעומת זאת, בתרבויות אירופאיות שונות מצפים כי האורחים יסיימו את כל המזון המוגש להם, כאות לטיבו של המזון המוגש להם. בתרבויות מסוימות אכילה ביד שמאל היא בלתי נימוסית ומעוררת גועל, זאת כיוון שיד שמאל היא היד השמורה למטלות מלוכלכות, ואף אנשים איטרים נאלצים לאכול בימינם, בעוד שבאחרות כלל חברתי כזה לא קיים.

אטיקט וריסון האלימות בחברה מתורבתת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסוציולוג נורברט אליאס הציג בספרו המכונן תהליך התִרבות ראיות חזקות לכך שחלק ניכר מהאטיקט הנהוג במערב, ומהאטיקט הנהוג בחלק ממדינות דרום-מזרח אסיה, הוא פורמליזציה של כללים שנועדו לרסן ולהפחית את מידת האלימות בחברה. למשל לחיצת יד היא הליך פורמלי שבמסגרתו שני אנשים מראים זה לזה שהם אינם אוחזים בנשק, וכך גם נפנוף היד לשלום. דוגמה נוספת היא השקת כוסית, שבמקור כללה שפיכת מעט מהמשקה בכוס אחת לשנייה ולהיפך - כך וידאו משיקי הכוס שאין בכוונת ריעם להשקה להרעילם. אליאס ממשיך את הטיעון להסבר כולל לכך שהן במערב והן בדמ"ז-אסיה שיעורי האלימות ירדו בחדות במאות השנים האחרונות, והם הנמוכים ביותר בעולם כיום.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ברוך ברקאי, אנציקלופדיה לנימוסין, מסדה, 1976

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Steven Pinker et al, The Better Angels Of Our Nature, p59-127