עיקור כפוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עיקור כפוי הוא עיקור שהיה נהוג במדינות רבות בתחילת המאה ה-20, בדרך כלל כחלק מתוכנית אאוגנית שמטרתה למנוע מ"חברים בלתי רצויים בחברה" להתרבות.

במחצית הראשונה של המאה ה-20 נעשה שימוש מסיבי בעיקור במדינות מסוימות באירופה ובצפון אמריקה. תומכי העיקור הציגו זאת כניסיון לפטור את החברה ממחלות גנטיות ובהן מחלות נפש מסוימות או הפרעות התנהגותיות מסוימות. היסטוריונים של המדע טוענים שמחלות כאלו שיש להן רקע גנטי הן נדירות יחסית ועל כן עיקור המוני אינו נחוץ לשם מניעתן ואינו אפקטיבי, והעיקור לא היה אלא ניסיון לעצב את החברה באופן שיסלק ממנה יסודות שהוגדרו כא-סוציאליים, כדי לשמור על סדר חברתי ספציפי או לעצב סדר חברתי רצוי.‏[1]

לרוב הוסמך מוסד רפואי או גוף חוקי אחר להורות שאדם ינותח למטרת מניעת התרבותו, לרוב כנגד רצונו, ולעתים ללא ידיעתו.

תוכניות מסוג זה עודדו עיקור באמצעות חיתוך צינור הזרע ("וסקטומיה") בגברים וכריתת חצוצרות בנשים. ניתוחים אלו לא פגעו ביצר המין, או באישיותו של המנותח (להבדיל מניתוח סירוס). עובדה זו לא התקבלה כהסבר ראוי על ידי חלק מהקבוצות והאנשים אשר תומכים בזכויות אדם.

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצג מתוך התערוכה הבינלאומית השנייה לאאוגניקה (שנערכה במסגרת הקונגרס הבינלאומי השני לאאוגניקה, 1921), המציג את המדינות בארצות הברית בהן עיקור כפוי אושר על פי חוק, נכון ל-1921

המדינה הראשונה החשובה בה החלה תוכנית של עיקור כפוי למטרה אאוגנית היא ארצות הברית. העיקור הכפוי נועד למנוע את התרבות המפגרים בשכלם וחולי הנפש. לעתים עוקרו שוכני בתי כלא ומוסדות ענישה אחרים, בהנחה כי הנטייה לפשיעה עוברת בתורשה, אך מקרים אלו היו נדירים יחסית.

המדינה הראשונה שקיבלה חקיקה המאפשרת עיקור כפוי הייתה פנסילבניה בשנת 1905, אך מושל המדינה השתמש בזכותו והטיל וטו על החקיקה. אינדיאנה הייתה המדינה הראשונה בה נחקק חוק פעיל של עיקור כפוי בשנת 1907, ומיד לאחריה באו וושינגטון וקליפורניה בשנת 1909. תוך מספר שנים היו בארצות הברית כשלושים מדינות בהן התקבל חוק המאפשר עיקור כפוי.

בתחילה היה השימוש בעיקור הכפוי נדיר, אך בשנת 1927 ניתנה פסיקתו של בית המשפט העליון של ארצות הברית בעניין באק נגד בל. קארי באק הייתה אישה צעירה, אשר אמה אושפזה במוסד, והיא עצמה ילדה ילד מחוץ לנישואים. על פי החוק שהתקבל בוירג'יניה היה די בכך כדי להורות על עיקורה הכפוי. באק לא קיבלה את הדין וערערה לבית המשפט העליון של ארצות הברית. בית המשפט דחה את ערעורה ברוב של שמונה מול אחד. השופט אוליבר ונדל הולמס כתב בפסק הדין:

עדיף לעולם אם במקום לחכות להוצאתם להורג של הצאצאים המנוונים בשל פשעיהם, או לתת להם לרעוב למוות בשל אווילותם, תוכל החברה למנוע מאלו שאינם ראויים במובהק להמשיך את מינם... שלושה דורות של אימבצילים הם די והותר.

בדיעבד התברר כי למעשה אף אחד משלושת הדורות לא היה אימבציל. אמא של בק הושמה במוסד עקב "התנהגות מינית מופקרת". בק, שעוקרה, ששוחררה מהמוסד זמן קצר מאוד לאחר עיקורה, וחייתה שנים רבות אחר-כך, הייתה בעלת אינטֶליגנציה ממוצעת, כמו גם בתה (שנולדה למעשה כתוצאה מאונס).

פסק הדין הביא לעליה חדה במספר העיקורים הכפויים, עד שפסק דין אחר "סקינר נגד אוקלהומה" סיבך את המצב החוקי כשפסק, בשנת 1942 שאין להשתמש בעיקור כעונש.

לאחר מלחמת העולם השנייה דעת הקהל נטתה כנגד העיקור הכפוי, והרעיונות האאוגניים נראו כרעיונות שהביאו לאסון הנורא של המלחמה והשואה. העיקור הכפוי המשיך עדיין במספר מדינות עד שנות ה-70. כמה מדינות לא ביטלו את חוקי העיקור שלהן למשך זמן רב. מעריכים כי 64,000 אנשים עוקרו בכפייה בארצות הברית בזמן בו החוקים היו בתוקף. כשליש מאלו עוקרו בקליפורניה. בשנים האחרונות התנצלו מושלי מדינות רבות באופן פומבי על תוכניות העיקור הכפוי שלהן. אף מדינה לא יצרה תוכנית לפיצוי הנפגעים, בטענות שרובם עוד אינם בחיים, ומהגדרתם אין להם צאצאים, וכן כי הרשומות הנוגעות לתוכניות העיקור הכפוי הן פגומות וחלקיות.

גרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית העיקור הכפוי הגדולה ביותר התנהלה בגרמניה הנאצית, בימי משטרו של אדולף היטלר. אחד מהחוקים הראשונים שהתקבלו לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון, היה "החוק למניעת צאצאים החולים במחלות תורשתיות" (Gesetz zur Verhütung erbkranken Nachwuchses), שנוסחו התבסס על חוקים שהוצעו או כבר נחקקו בארצות הברית. החוק הקים 200 "בתי דין לתורשה" להם הגישו רופאים מרחבי המדינה מסמכים הנוגעים לחוליהם שהיו לקויים בשכלם, חולי נפש, אפילפטים, חרשים, או שסבלו מעיוותים גופניים כלשהם. רופאים שלא דיווחו על חולים אלו היו צפויים לעונשים קשים. אלכוהוליסטים וחולי מחלת הנטינגטון היו צפויים אף הם לעיקור כפוי. מסמכי החולה הוצגו בפני בית הדין, אשר החליט אם לעקרו.

עד סוף מלחמת העולם השנייה עוקרו בכפייה בגרמניה כארבע מאות אלף איש (רובם במהלך ארבע השנים הראשונות להפעלת התוכנית). אמנם הקריטריון לעיקור לא היה גזעי, אך בין המעוקרים היו גם צאצאים מעורבים מבחינה גזעית של חיילים אפריקנים בצבא הצרפתי ששהה בחבל הריין (צאצאים אלו לאפריקנים ולגרמניות כונו "ממזרי הריין" וכמה מאות מתוכם עוקרו בכפיה). כן עוקר מספר רב של צוענים, אך זאת לא על רקע "נחיתות גזעית" אלא בשל סיווגם כ"א-סוציאלים".

תוכנית העיקור הייתה אך הקדמה לתוכנית מרחיקת לכת יותר לחיסולם הפיסי של כל אלו שפגעו ב"היגיינה הגזעית". תוכנית זו המכונה "תוכנית T4 - אותנסיה" החלה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, והיא קשורה בקשר הדוק לשואה שכן הצוות שביצע את התוכנית, והשיטות ודרכי הפעולה ששימשו בה, שימשו לאחר מכן להשמדת היהודים, במיוחד במבצע ריינהארד.

מדינות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות רבות ברחבי העולם (ובמיוחד באירופה) ביצעו תוכניות של עיקור כפוי. אמנם אלו לא הגיעו לשיעורי עיקור כבגרמניה ובארצות הברית. בשנים האחרונות נתגלה כי בשבדיה פעלה תוכנית במסגרתה עוקרו כ-62,000 איש במשך כארבעים שנה. כן פעלו תוכניות דומות בקנדה, באוסטרליה, בנורבגיה, בפינלנד, באסטוניה, בשווייץ, באיסלנד ובכמה מדינות באמריקה הלטינית ובהן פנמה ופוארטו ריקו.

הכנסייה הקתולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האפיפיור פיוס ה-11 פרסם ב-1930 את האנציקליקה ("איגרת הרועים") Casti Connubii, בה קבע שאסור להתערב בהליכי רבייה אנושיים שעליהם החליטו שני הצדדים לרבייה מרצונם החופשי, ובתנאי שלפי מושגי הכנסייה הם אינם חוטאים.‏[2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Pichot Andre, The Pure Society: From Darwin to Hitler (London: Verso, 2009), p. 109
  2. ^ Pichot Andre, The Pure Society: From Darwin to Hitler (London: Verso, 2009), p. 123