מוות מוחי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה.
הסיבה שניתנה לכך היא: טרמינולוגיה לא רפואית, חוסר בקישורים, לא מדויק. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

מוות מוחי הוא מוות מוחלט ובלתי הפיך של גזע המוח. המוח המאורך (Medulla Oblongata) אשר נמצא בגזע המוח, שולט בפעולות העצמוניות, ביניהן נתינת הפקודה ללב להתרחב ולהתכווץ כדי לאפשר הזרמת דם לאיברים השונים (כולל דם לא מחומצן לריאות, ובכך לאפשר את פעולת הנשימה). במצב של הפסקת פעילות בלתי הפיכה של גזע המוח לא תיתכן נשימה עצמונית. אדם הנמצא במצב של מוות מוחי הוא מת לכל דבר ועניין, ואינו נמצא במצב של "צמח", או "קומה".

[עריכה] היסטוריה

מוות מוחי נקבע כאשר התרחשה פגיעה (והרס) בלתי הפיך של גזע המוח. בשנת 1959 קבעו שני רופאים נוירולוגים בצרפת, מלרט וגולון, את המונח Coma de Passe. הם תיארו 23 חולים שהיו שרויים בתרדמת עמוקה, ללא נשימה עצמונית וללא כל תגובה לגרוי חיצוני. אצל החולים הללו, שעברו פגיעה או מחלה תוך גולגולתית, לא נרשמה פעילות חשמלית במוח, הייתה נטייה לאובדן חום הגוף, והיה חוסר יציבות בערכי לחץ הדם. המונח Coma de Passe כלל לראשונה אבחנה של נזק מוחי בלתי הפיך, ובכך סלל את הדרך לביסוס הקביעה שמותו של המוח הוא מוות לכל דבר.

ב-1968 יצאה הצהרת סידני של ה-World Medical Assembly בה הוגדר שמוות מוחי הוא מוות לכל דבר, גם אם נותרו בגוף תאים, או אפילו איברים, המתפקדים עדיין. באותה שנה אוניברסיטת הארוורד שבארצות הברית הציעה לראשונה נהלים לקביעת המוות המוחי, שלא התקבלו במקומות רבים אז והיום, כיוון שהם כוללים מצבים בהם יש עדיין פעילות מוחית (קומה צמחית). הנהלים שונו והתחדשו עם התקדמות הרפואה, ונהלי קביעת המוות המוחי לפי אוניברסיטת הארוורד שהיו קיימים אז אינם קיימים כיום.

[עריכה] קביעת מוות מוחי

בדיקה לקביעת מוות של גזע המוח היא מסובכת, צריכה להתבצע על פי קריטריונים מדויקים, ודורשת ידע וניסיון רב. קיימות כיום בחינות עזר רבות ושונות לקביעה ואישוש של מוות מוחי שרותמות לצורך כך תופעות פיזיקליות שונות . בחינות העזר הללו יכולות לאשש תוצאות מבחנים קליניים להוכחת העדר תפקוד גזע המוח המתבצעים ליד מיטת האדם אותו רוצים לבדוק. בישראל יש פרוטוקול ארוך ומפורט שהוציא משרד הבריאות בנושא. בישראל מוות מוחי יכול להיקבע רק על ידי שני רופאים לפחות, שלאף אחד מהם אין נגיעה כלשהי לתחום השתלות האיברים, ולפחות אחד מהם חייב להיות בדרגת מנהל מחלקה ומעלה.

[עריכה] בדיקות

בדיקות נפוצות לאישוש מצב של מוות מוחי הן: 1. צילום בעזרת חומר ניגוד המוכנס לכלי הדם בצנתור ומצלמת גמא (אנגיוגרפיה) היתרון של בדיקה זו הוא היכולת לבצע אותה ליד מיטת החולה). 2. בדיקת TCD (בדיקה על קולית שתפקידה להוכיח כי לא קיימת זרימת דם בכל ארבעת כלי הדם המובילים אל המוח). 3. בדיקת EEG (אלקטרואנצפלוגפיה)- בדיקה חשמלית של התגובה במוח, שמודדת את השדה החשמלי). 4. מבחן BERA (מבחן לתגובה מעוררת של גזע המוח על ידי גירוי עצב השמיעה).

[עריכה] מבחנים קליניים

המבחנים הקליניים משמשים לאישוש חוזר. ביניהם: 1. אישונים מורחבים שאינם מגיבים לאור. 2. חוסר תגובה של גלגלי העיניים לגירוי קור (על ידי הזלפת מי קרח לאוזן). 3. מבחן האפניאה (מבחן הפסקת הנשימה), אולי המבחן החשוב ביותר.

בתהליך קביעת המוות המוחי לפי מבחנים אלה מתגלות לעתים בעיות הדורשות ניסיון רב מצד הצוות המאבחן על מנת להתגבר עליהם (לדוגמה תעלת חצוצרת השמע חסומה בשעווה, וכתוצאה מכך אין תגובה של גלגלי העיניים לקור- כך יכול להחשב מצב של מוות מוחי בטעות). לשם כך משתמשים בבדיקות העזר.

מצב של מוות מוחי מציב דילמה מוסרית ראשונה במעלה לפני כל הגורמים העוסקים בהשתלת איברים - לכאורה, מרגע שמאבחנים מצב של מוות מוחי, האדם עצמו נחשב למת, משום שכל מה שהיווה את אישיותו אבד לאין השב. במקרה זה, מדע הרפואה רואה צידוק מלא לקצור ממנו כל איבר כשר להשתלה כדי להציל חיים אחרים.

[עריכה] חוק מוות מוחי נשימתי

ב23.3.08 אישרה מליאת הכנסת את חוק מוות מוחי-נשימתי. על פי החוק נקבע כי זמן המוות המוחי-נשימתי יהיה מצב בו מותו של האיש נקבע על ידי שני רופאים מוסמכים, על פי פרמטרים קבועים (העדר לחץ דם, העדר נשימה עצמונית, העדר תגובה של האישונים ורפלקסים נוספים). בתוך כך, הפסקת פעילות המוח תיקבע באמצעות בדיקה במכשירים אובייקטיבים (דוגמת מכשיר ה-CFM הבודק פעילות חשמלית מוחית).

נוסף על כך, מגדיר החוק כי הצוות המוסמך לקבוע מוות בכל בית חולים יכלול לפחות שני רופאים בכירים שאינם שותפים בשום צורה להשתלת אברים. רופאים אלו לא יטפלו בחולה, ולא ייצגו אינטרס של חולה אחר הזקוק להשתלה. רופאים אלה יעברו השתלמות מיוחדת על ידי ועדה שתוקם לצורך הסמכתם. בוועדה יהיו עשרה חברים: יו"ר המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל שישמש כיו"ר; שלושה רופאים; שלושה רבנים שימונו בהמלצת הרבנות הראשית ובתנאי שאחד מהם לפחות הוא רופא; וכן שלושה נציגים נוספים – אחד העוסק באתיקה, אחד העוסק בפילוסופיה ואחד בעוסק במשפט, שימונו בהמלצת נשיאת בית המשפט העליון, בתנאי שאחד מהם לפחות הוא רופא ואחד מהם הוא בן עדה דתית מוכרת בישראל שאינו יהודי.

הוועדה קבעה גם את מעמדה של משפחת המטופל – ובין היתר את הצורך להודיע להם כי קיים חשש שבן משפחתם במצב של מוות מוחי-נשימתי, וכן לשמוע את דעתם בדבר רצון המטופל בעניין זה ויביא את עמדת המשפחה בחשבון.

[עריכה] יחס ההלכה היהודית

כעיקרון, מצב של מוות מוחי התקבל כמוות גם לפי ההלכה היהודית, כיוון שזו מצביעה על הדמיון האטימולוגי בין המילים "נשמה" ו-"נשימה" (ללא נשימה, לא תיתכן נשמה – ולכן האדם מת). כמו כן היא מתבססת על הפסוק "כל אשר נשמת רוח חיים באפו", ומכאן מצביעה על כך שקיום נשימה עצמונית היא הקובעת אם האדם חי או מת. בתלמוד הבבלי במסכת יומא בסוגיית "מפקחין עליו את הגל", מתואר מקרה בו אם נפל על אדם גל אבנים בשבת והוא קבור תחתיהם וספק מת, מתחילים להסיר מעליו את האבנים, אם הגיעו קודם כול לחזהו וראו שלבו לא פועם וחזהו לא עולה ויורד- חייבים להמשיך להסיר מעליו את האבנים עד שיגיעו לחוטמו ויראו גם שאינו נושם. מצד שני, אם הגיעו קודם כול לחוטמו וראו שאינו נושם- "מניחין אותו", כלומר לא ממשיכים לחלל עליו את השבת כיוון שהוא מת בוודאות. כמו כן גם פסיקת החזון איש בנושא.

בשנות השמונים התקבלה החלטה של הרבנות הראשית בישראל לאשר תרומות לב בבית החולים הדסה עין-כרם בירושלים בתנאי שיתמלאו ארבעה תנאים אותם הציבו הרבנים בפני משרד הבריאות. אחד מהם היה שבכל הליך קביעת מוות מוחי יקח חלק רופא או איש מקצוע שעבר השתלמות על ידי הרבנות בנושא. משרד הבריאות לא הסכים לתנאי זה עד היום.