קילוואה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קילוואה
Kilauea Shield Volcano Hawaii 20071209A.jpg
חרוט המגן של קילוואה
גובה 1,247 מטרים
מיקום

הוואי

רכס הרים איי הוואי
סוג הר הר געש מטיפוס חרוט מגן
מספר הר געש -1302-01‏[1]
התפרצות אחרונה רצופה מ-1983 עד ימינו
קואורדינטות 19°23′00″N 155°12′00″W / 19.383333°N 155.2°W / 19.383333; -155.2קואורדינטות: 19°23′00″N 155°12′00″W / 19.383333°N 155.2°W / 19.383333; -155.2
הפארק הלאומי הרי הגעש של הוואי
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Puu oo.jpg
התפרצות געשית של לוע פו אואו בהר קילוואה
מדינה Flag of the United States.svg ארצות הברית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 1987, לפי קריטריון 8
חמשת הרי הגעש היוצרים את האי הוואי

האי הוואי והפארק הלאומי הרי הגעש של הוואי
קשת בענן ואפר געשי יחד עם פליטה של גופרית דו-חמצנית מלוע האלמאומאו
חתך סכמטי ברצועת הבקעים המזרחית של קילווואה

קילוואהאנגלית: Kīlauea, מבוטא [kiːlouˈɛjəˈ] בהוואית) הוא הר געש פעיל באיי הוואי, אחד מחמשת הרי הגעש מטיפוס חרוט מגן שהצטרפו יחד על מנת ליצור את האי הוואי. פירוש המילה קילוואה בהוואית הוא "פולט" או "מתפשט מאוד" בהתייחס לפליטת הלבה התכופה של ההר. מאז 3 בינואר 1983 (יותר מ-27 שנים) נפלטת לבה ברציפות מחרוט האפר של פּוּ אוֹאוֹ (Puʻu ʻŌʻō). מאז 1952 נמנו בהר שלושים ושלוש התפרצויות געשיות וזאת מבלי לכלול את האירוע הנוכחי המתמשך. קילוואה הוא הר הגעש הפעיל ביותר על פני כדור הארץ,‏[2] (90% מההר מכוסים בלבה שגילה פחות מ-1,000 שנים), והוא מהווה מקור יקר ערך למחקר עבור וולקנולוגים.‏[3]

קילוואה הוא האחרון מבין שרשרת של הרי געש שיצרו את הארכיפלג של איי הוואי, שנוצרו כאשר הלוח הפסיפי נע (ועדיין ממשיך לנוע בקצב של 95 מ"מ לשנה) בכיוון צפון-מערב מעל לנקודה חמה (הנקודה החמה של הוואי) (ראו הר המצולה לואיהי (Lōʻihi Seamount)‏).‏[4]

בדת של ילידי הוואי משמש הר הגעש כביתה של אלת הר הגעש פלה. האגדה מספרת כי התפרצויות מתרחשות בכל פעם שהאלה כועסת. אמונות אלו נכללות במזמורים השבטיים של ילידי המקום.

בשנת 1987 נכלל קילוואה יחד עם מאונה לואה, הר הגעש הפעיל הנוסף בהוואי, באתר המורשת העולמית הפארק הלאומי הרי הגעש של הוואי.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

האי הוואי בנוי מחמישה הרי געש מטיפוס חרוט מגן שהתפרצויותיהם התרחשו כרונולוגית בזה אחר זה, כאשר בדרך כלל הייתה חפיפה בין התפרצויות של שני הרי געש. להלן רשימת הרי הגעש (מהעתיק ביותר לצעיר ביותר):

קילוואה שוכן על האי הוואי, חלק מהארכיפלג של איי הוואי בארצות הברית. ההר צמוד למדרון הדרום מזרחי של הר הגעש הפעיל מאונה לואה הגדול ממנו בהרבה. ממדיו העצומים וגובהו (4,169 מטרים מעל לפני הים) של מאונה לואה עומדים בניגוד חריף לקילואה שגובהו הוא 1,247 מטרים בלבד, ונראה מהקלדרה בפסגה כרמה נרחבת השוכנת בצילו הארוך של מאונה לואה, שלעתים פסגתו, במרחק של 24 קילומטרים מפסגת קילוואה, מכוסה שלג. קילוואה הוא חרוט מגן נמוך ושטוח – שונה מאוד בצלליתו מהרי געש שכבתיים כדוגמת הר פוג'י, הר הוד והר סנט הלנס, שפסגותיהם גבוהות ומדרונותיהם תלולים.

האזורים העיקרים בהר הם הקלדרה בפסגת ההר, רצועת הבקעים המזרחית (East Rift Zone), רצועת הבקעים הדרום-מערבית (South West Rift Zone), מערכת ההעתקים קואה (Koa'e), המדרון הדרומי והמדרון הצפוני. מאגר מאגמה נמצא בעומק שבין 2 ל-7 קילומטרים מתחת לחלקה הדרומי של הקלדרה. המאגמה זורמת דרך צינורות הזנה במאונך אל הקלדרה, ובעיקר במאוזן אל רצועות הבקעים המזרחית והדרום-מערבית.

הקלדרה של קילוואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסגת קילוואה מצויה קלדרה שצורתה מעגלית וממדיה הם 3x5 ק"מ ושוליה בגובה שעד 145 מטרים. קלדרה זו היא צעירה יחסית ונוצרה ב-1790 כתוצאה מהתרוקנות מסיבית של תא המאגמה מתחתיה. קלדרה זו היא רק האחרונה בשרשרת של קלדרות שנוצרו בפסגת קילווואה. הקלדרה של פאורס (Powers caldera) שקוטרה כ-6 קילומטרים נוצרה לפני 2,100 שנים וממנה נותרו שרידים מהשוליים הצפוניים והדרום-מזרחיים.‏[5] בסמוך לקלדרה מצוי מרכז המבקרים של הפארק הלאומי הרי הגעש של הוואי (שחלקים מקילוואה כלולים בתחומו) כשהוא משקיף על לוע האלמאומאו (Halemaʻumaʻu), מכתש שקיעה המצוי בחלקה הדרום מערבי של הקלדרה. עומק המכתש הוא 83 מטרים מקרקעית הקלדרה, קרקעיתו מעגלית וממדיה הם 770 מטרים על 900 מטרים.

רצועת הבקעים המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוחבו של החלק התת-קרקעי של רצועת הבקעים המזרחית הוא בין 3 ל-6 קילומטרים ואורכו כ-55 קילומטרים. כאשר החלק התת-ימי של הרצועה נמשך לאורך של 80 קילומטרים נוספים. לאורך הרצועה יש כמה לועות, מכתשי שקיעה והעתקים רגילים. נוהגים לחלק את הרצועה לשלושה חלקים:

  • החלק העליון משתרע ממכתש פוהימאו (Puhimau) עד מכתש מאונה אולו (Mauna Ulu). בתחילה, לאורך של 6 קילומטרים, כיוונה של הרצועה הוא לדרום מזרח, ממכתש פוהימאו בשוליים של קלדרת פאורס, ועד מכתש פאוהאי (Pauahi). במכתש פאוהאי מתמזגת רצועת הבקעים המזרחית עם חלקה המזרחי של מערכת ההעתקים קואה. דרומית למכתש פאוהאי משנה רצועת הבקעים את כיוונה לכיוון מזרח לאורך רכס פונה (Puna) ועד חוף האי. שינוי כיוון זה מיוחס לתזוזה דרומה של המדרון הדרומי של ההר או לתזוזה צפונה של פסגת ההר. כמעט שלא מתרחשת פעילות געשית בחלק זה של רצועת הבקעים.
  • החלק המרכזי ממאונה אולו ועד מכתש האיהאיאאולו (Heiheiahulu).
  • החלק התחתון מהאיהאיאאולו ועד כף קומוקאי (Cape Kumukahi).

ברצועת הבקעים המזרחית מתרחשת פעילות געשית רבה, אם כי כאשר יש פעילות געשית בולטת בקלדרה של קילוואה פוחתת הפעילות הגעשית ברצועה. לאורך הרצועה זרועים כמה לועות התפרצות, הבולט שבהן הוא חרוט האפר של פּוּ אוֹאוֹ שהתפרץ ב-1983 ומאז פולט לבה ללא הפסקה.

רצועת הבקעים הדרום-מערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצועת הבקעים הדרום-מערבית צרה וקצרה מרצועת הבקעים המזרחית. אורכה 38 קילומטרים, רוחבה 4 קילומטרים וכמעט שאין לה חלק תת-מימי. בחלק זה התרחשו רק חמש התפרצויות ידועות. דפילד (W. A. Duffield) משער כי על מנת שתקרה התפרצות בחלק זה של ההר צריכים להתקיים שלוש תנאים: תא מאגמה מלא מתחת לקלדרה של קילוואה, תא מאגמה ריק מתחת למאונה לואה ותנועה משמעותית דרומה של המדרון הדרומי של קילוואה מאז ההתפרצות הקודמת שהייתה ברצועת הבקעים המערבית.

מערכת ההעתקים קואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת ההעתקים קואה (Koa'e) היא אזור שכיוונו הכללי צפון מזרח-דרום מערב, שרוחבו בין שניים לשלושה קילומטרים ואורכו כ-15 קילומטרים. המערכת מחברת בין רצועת הבקעים הדרום-מערבית לרצועת הבקעים המזרחית. מערכת העתקים זו מפרידה בין פסגת קילוואה למדרון הדרומי של ההר הנוטה לנוע בשל מחדר דייקי לתוך רצועות הבקעים המזרחית והדרום-מערבית. הגבול בין מערכת ההעתקים למדרון הדרומי מאופיין במתלול העתקה הפונה דרומה.

המדרון הדרומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדרון הדרומי של קילוואה נע דרומה עם הזמן, ויש הוכחות לתזוזה של סלעים כ-500 מטרים לאורך מתלול ההעתקה שבין המדרון למערכת ההעתקים קואה. התזוזות הגדולות ביותר הם דרומית לקלדרה בפסגת ההר ובחלקים העליונים. ככל שהמרחק מהקלדרה גדל כך התזוזה האנכית הולכת ופוחתת וכמעט שלא ניתן להבחין בה בנקודת ההשקה המזרחית ביותר בין המדרון הדרומי לרצועת הבקעים המזרחית בקצה המזרחי של האי. ההשערות לתנועת המדרון נעות בין שקיעת המדרון תחת כוח המשיכה, מחדר דייקי לתוך רצועות הבקעים המזרחית והדרום-מערבית או לחץ שמופעל מתוך תא המאגמה התת-קרקעי.

המדרון הצפוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדרון הצפוני של קילוואה המשתרע בעיקר ממזרח ומצפון מזרח לקלדרה של קילוואה נתמך במדרון הדרומי של הר הגעש מאונה לואה והוא יחסית יציב ונטול העתקים. המדרון מכוסה בלבת מקלעות או בשמה בהוואית לבת פָּהוֹיהוֹי שמקורה בפסגת קילוואה, מלועות קרובים ברצועת הבקעים המזרחית, ואפילו שפכי לבה מרצועת הבקעים הצפון מזרחית של מאונה לואה.

פטרולוגיה וסטרטיגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קילוואה מכוסה בבזלת תולאיטית שהרכבה הכימי משתנה באזורים שונים של ההר ובעומקים שונים של שכבת הסלע. ההבדל הבולט בין הסוגים הוא קיומו של המינרל אוליבין שבמקומות מסוימים מהווה עד 15 אחוז ממשקל הסלע ובמקומות אחרים הוא פחות מ-7%.

מקובל כיום לחלק את שכבות הסלעים לשלושה סוגים:

  • בזלת הילינה (Hilina) - הסוג העתיק ביותר. ניתן כיום לראותה רק במתלול העתקה הגדול במדרון הדרומי של ההר שם עוביה גדול מ-300 מטרים. הגיל המשוער של בזלת הילינה הוא בין 100,000 ל-30,000 שנים.
  • אפר פאהלה (Pahala Ash) – מכסה את בזלת הילינה ועוביו כ-15 מטרים. רוב האפר שקע לפני 24,000 עד 10,000 שנים, כנראה כתוצאה מהתפרצויות פריאטו-מגמטיות שהתרחשו כאשר הקלדרה בפסגת קילוואה התמוטטה.
  • בזלת פונה (Puna) – בזלת זו שנוצרה במהלך 10,000 השנים האחרונות משפכי לבה, פליטות לבה מלועות ומחדרים, מכסה את רוב שטחו של קילוואה. עובייה המקסימלי בפסגת קילוואה הוא 300 מטרים, אבל עובייה הולך ומצטמצם ככל שמתרחקים מהפסגה. עדות לפעילות הגעשית הרציפה של ההר ניתן למצוא בכך ש-90% משטח ההר מכוסה בבזלת פונה צעירה מ-1,100 שנים וכ-70% משטח ההר בבזלת צעירה מ-500 שנים.

התפרצויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפרצות קילוואה ב-1954

בחינה של התפרצויות ההר במאתיים השנים האחרונות, מיפוי גאולוגי מפורט, תיארוך פחמן-14, ומחקר פליאומגנטיזם הובילו למסקנה כי קילוואה התפרץ לעתים תכופות מפסגתו ולאורך שתי רצועות הבקעים שלו במהלך תור הרביעון.‏[5]

הר הגעש התפרץ לעתים תכופות, אם כי מידע כתוב קיים רק מ-1820. במאורע קודם, סביב 1790, נהרגו בהתפרצות של קילואה חבורה של לוחמים ומשפחותיהם.‏[6] חבורת חיילים זו הייתה חלק מצבאו של קאואוה קאוהולה (Keōua Kuahuʻula), המנהיג השבטי האחרון שהנהיג התנגדות צבאית לקמחאמחה הראשון.

ב-1825 ביקר אדמירל לורד ביירון, בן דודו של המשורר הידוע לורד ביירון, את הר הגעש. המקום שבו הקים את מחנהו ידוע עדיין כ"מדף ביירון" וממוקם בקוארדינטות 19°24′54″N 155°15′23″W / 19.41500°N 155.25639°W / 19.41500; -155.25639.

בעוד שכיום קילוואה ידוע בשל התפרצויותיו השקטות יחסית, הרי בעבר התרחשו בו כמה התפרצויות סוערות במיוחד.‏[7] ההתפרצות האלימה האחרונה התרחשה ב-1924, כאשר המאגמה באה במגע עם מי תהום כאשר אגם הלבה בלוע האלמאומאו (Halemaʻumaʻu) התרוקן. משערים כי עמוד ההתפרצות הגיע אז לגובה של 9 ק"מ וייתכן שאף לגבהים שבין 15 ל-20 ק"מ – גבוה מגובה השיוט של מטוסי הנוסעים. מזרקת לבה מרהיבה נוצרה ב-1959, בעת התפרצות במכתש השקיעה קילוואה איקי (Kīlauea Iki). מזרקת הלבה התרוממה עד לגובה של 580 מטרים. ההתפרצויות מקילוואה ידועות גם ביצירת ערפיח געשי, שמקורו בפליטת הגז גופרית דו-חמצנית מהלועות שבהר, שבדרך כלל מתפשט על חלקים באי הוואי, אבל יכול להתפשט גם על אזורים נרחבים של איי הוואי כאשר במקביל להתפרצות נושבת רוח שכיוונה צפון או צפון מערב. פליטת הגופרית הדו-חמצנית אחראית גם להיווצרות מדבר געשי - מדבר קאו (Kaʻū Desert) - שטח נטול הצמחייה לחלוטין מדרום מערב לקלדרה של קילוואה. אף שבאזור זה יורדים גשמים מרובים (מעל ל-1,000 מ"מ גשם בשנה), הרי שהתגובה הכימית בין הגופרית הדו-חמצנית ללחות באוויר יוצרת טיפות של חומצה גופריתית הנושרת כטיפות של גשם חומצי, שערך ה-pH שלו מגיע לרמה של 3.4, על הקרקע. החומציות הגבוהה של המים מונעת היווצרות צמחייה באזור זה.

התפרצויות בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תימרות עשן וולקניות מתמרות משלושה אתרים: לוע האלמאומאו (Halemaʻumaʻu), לוע פו אואו (Puʻu ʻŌʻō) ולאורך חוף הים כאשר הלבה הזורמת מאזור ההעתקים המזרחי נשפכת לאוקיינוס. התימרות יצרו שמיכת ערפיח געשי שעטפה את האי

ההתפרצויות של קילוואה מתרחשות בעיקר מהקלדרה של פסגת ההר או לאורך אזורי ההעתקים: המזרחי והדרום מערבי המשתרעים החל מהקלדרה ומשתרעים פחות או יותר במקביל לקו החוף. בעשרות השנים האחרונות היו ההתפרצויות רציפות, כשבדרך כלל מגיעים זרמי הלבה לחוף האוקיינוס השקט. כ-90% מפני השטח של קילוואה מכוסים בזרמי לבה שהם בני פחות מ-1,000 שנים, 70% מפני השטח מכוסים בלבה שנוצרה ב-600 השנים האחרונות. במהלך המאה ה-20 היו 45 התפרצויות בקילוואה.

התפרצות מאונה אואלו, 1974-1969[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפרצות מאונה אולו של קילוואה החלה ב-24 במאי 1969 והסתיימה ב-22 ביולי 1974. בזמנה הייתה זו ההתפרצות הצדית הממושכת ביותר של איזשהו הר געש בהוואי מאז הוחל בתיעוד ההתפרצויות. ההתפרצות יצרה לוע חדש, כיסתה שטחים נרחבים בלבה והרחיבה את שטח האי.

התפרצות מאונה אולו החלה תחילה כסדק שנפער בין שני מכתשי שקיעה, אלואי (ʻĀloʻi) ואלאה (ʻAlae), שממנה נוצר חרוט המגן של מאונה אולו. הן לבת טרשים (אָאָ) והן לבת מקלעות (פָּהוֹיהוֹי) נפלטו מהחרוט. קודם לכך נפלטו מהר הגעש מזרקות של לבה שהגיעו לגובה של 540 מטרים. בתחילת 1973 התרחשה רעידת אדמה שגרמה להפסקת פליטת הלבה בסמוך לאתר המקורי של מאונה אולו והיא החלה התפרץ בסמוך למכתשים פאואהי (Pauahi) והייאקה (Hiʻiaka). עם זאת תוך זמן קצר חזרה ההתפרצות לאתר ההתפרצות הקודם.

התפרצויות בשנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבה מתפוצצת כאשר היא נפגשת בגלי האוקיינוס

ההתפרצות הנוכחית של קילוואה החלה ב-3 בינואר 1983, לאורך רצועת הבקעים המזרחית משני אתרים: לוע פּוּ אוֹאוֹ וכן מלוע קופאינהה (Kūpaʻianahā). לבה הזורמת למרחק של 11 עד 12 קילומטרים מלועות אלו דרך מערכת של צינורות לבה נשפכת לים בשני אתרים: ואהאולה (Wahaula) וקמוקונה (Kamokuna).‏‏[8] התפרצות זו כיסתה 117 קמ"ר בחלקו הדרומי של קילוואה והוסיפה לאי 2 קמ"ר של אדמה על חשבון הים. מאז 1983 נפלטו מההר יותר מ-2.7 קילומטרים מעוקבים של לבה, ההתפרצות הגדולה ביותר בהיסטוריה הידועה של קילוואה. 189 מבנים נהרסו. בתחילת שנות ה-80 היה קילוואה ידוע כהר הגעש שניתן להגיע אליו בנסיעה ברכב. כל אחד היה יכול להגיע ולראות את מזרקות הלבה, חלק שהגיעו לגובה של 300 מטרים, מתוך מכוניתו.

ב-1987 קברו זרמי הלבה את מרבית אזור רויאל גרדנס (Royal Gardens), שהיה בסמוך לגבול הפארק הלאומי הרי הגעש של הוואי. זרמי הלבה של 1990 ידועים לשמצה במיוחד בשל ההרס שגרמו; העיירות קלפנה (Kalapana) וקאימו (Kaimu) נהרסו כליל, כמו גם מפרץ קאימו וחוף החול השחור של קלפנה, וקטע גדול מכביש מספר 130, שכיום הוא חסום בזרמי הלבה שנקרשו.

התפרצות לוע הפסגה ב-2008[עריכת קוד מקור | עריכה]

תימרות אדים נוצרות כאשר לבה לוהטת נשפכת לאוקיינוס בשלושה מקומות בואיקופאנהה (Waikupanaha) ובמקום אחד ובקי לבה. 4 באפריל 2008

בשעות הבוקר המוקדמות של 19 במרץ 2008 התרחשה ההתפרצות הראשונה של לוע האלמאומאו מאז 1924 וההתפרצות הראשונה בקלדרה שבפסגת קילוואה מאז ספטמבר 1982. לוע קיטור שנפתח קרוב לאזור המצפה התפוצץ, גרם לרעידת אדמה בעוצמה של 3.7, ופיזר סלעים על שטח בגודל של 750 דונם. ישוב סמוך דיווח גם על כמות קטנה של אפר שניתכה עליו. השברים מהפיצוץ כיסו חלקים מהדרך המקיפה את שולי הקלדרה וגרמו נזק למצפה האלמאומאו. מהתפרצות זו לא נפלטה לבה, מה שמעיד לדברי המדענים שמקורה הידרותרמי או מגזים.‏[9] לאחר אירוע התפרצות התגברה כמות הגופרית הדו-חמצנית שנפלטה מהלוע לרמות מסוכנות שחייבו את סגירת כל הדרכים המובילות ללוע וסביבו.

בשעות הבוקר המוקדמות של 24 במרץ 2008 השתנתה הפליטה מהלוע מגז לבן לאפר חום-אפור, וחלקיקי לבה ניתזו מהלוע, כשהם יוצרים דמעות פלה ושערות פלה (טיפות לבה שחורות בעלות מבנה אווירודינמי או סיבים שנוצרו מטיפות לבה שהועפו באוויר ונמתחו, קרויות על שם אלת האש והרי הגעש של הוואי) ונתזים בקוטר של 10 ס"מ סביב הלוע. היה זה הפעם הראשונה מ-1982 שלבה התפרצה בלוע.

החל בשנים 2008 והלאה התגברה הפעילות ההרסנית של הלבה וביולי 2010 היא קברה בנינים נטושים בקלפנה גרדנס (Kalapana Gardens).

עתיד ההר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוצמת מחדרי הדייקים, הנקבוביות והחדירות של המאגמה, התגברות השינוי בפעילות ההידרותרמית ככל שהעומק גדל (כפי שנתגלה בקידוחים), והידע שהצטבר על הפעילות הגעשית והסיסמית בעבר של הר הגעש מעידים כי מאגמה ממשיכה להיות מסופקת לתאי המאגמה העמוקים והרדודים שמתחת להר. מכאן מסיקים כי הפעילות הגעשית והסיסמית בהר עתידה להימשך במשך אלפי שנים בעתיד.

קילוואה במיתולוגיה המקומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במיתולוגיה של ילידי הוואי שוכנת בקילוואה פלה אלת האש והרי הגעש של הוואי. כמה תצורות מיוחדות של לבה קרויות על שמה, כולל דמעות פלה (טיפות קטנות של לבה שמתקררות באוויר ושומרת על צורת הדמעה) ושערות פלה (סיבי זכוכית געשית דקים ופריכים שנוצרים לעתים קרובות במהלך התפוצצויות הנגרמות מכניסת לבה לאוקיינוס).

במיתולוגיה של הוואי התרחש בקילוואה מרבית העימות בין פלה ואל הגשם, קמפפואה (Kamapua'a). מקור השם האלמאומאו, "בית שרך האמאומאו" (שרך מהסוג Sadleria), במאבק הסופי בין שני האלים. מכיוון שקמפפואה נלחץ מיכולתה של פלה לגרום לקילוחי לבה להיפלט מהאדמה כרצונה, הוא כיסה מקום זה, שהיה משכנה החביב של פלה, בעלי שרכים. הדבר הוציא את פלה מרבצה כשהיא נחנקת מהעשן שלא היה לו לאן להתפזר יותר. כשהוא מבינים כי כל אחד מהם יכול להביא את חורבנו של השני החליטו שני האלים להסכים לתיקו בקרב ביניהם, וחילקו את האי ביניהם. קמפפואה קיבל את חלקו הצפון מזרחי הפונה לרוח, ופלה קיבלה את קונה (הצד המוגן מהרוח) הצחיח יותר. האגדה טוענת כי צורתם החלודה והצרובה של עלים צעירים של שרך הSadleria הם תוצאה של מאבק אגדי זה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קילוואה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר Global Volcanism Program
  2. ^ Juvik, Sonia P. (1998) Atlas of Hawaii, University of Hawaii Press, ISBN 978-0-8248-2125-8, p. 45.
  3. ^ Interesting Facts. Edu. Oracle Foundation.
  4. ^ Hawai'i Volcanoes National Park: Geologic Resources Inventory Report. Gov. The National Park Service, Natural Resource Program Center.
  5. ^ 5.0 5.1 Richard B. Moore and Frank A. Trusdell, Geology of kilauea volcano
  6. ^ Swanson, D. A.; Rausch, J. (December 2008). "Human Footprints in Relation to the 1790 Eruption of Kīlauea". American Geophysical Union Swanson, D. A.; Rausch, J., American Geophysical Union.
  7. ^ Kilauea explosions
  8. ^ USGS Hawaiian Volcano Observatory
  9. ^ "Halema’uma’u Eruption Reaches Five-Year Anniversary"


Flag of the United States
סמל אונסק"ו
אתרי מורשת עולמית בארצות הברית

תילי קהוקיהתרבות צ'אקוהיכל העצמאותהפארק הלאומי מסה ורדה • שארלוטסוויל: מונטיצ'לו ואוניברסיטת וירג'יניהפואבלו דה טאוספסל החירותהפארק הלאומי מערות קרלסבדפארק השלום הבינלאומי ווטרטון-גליישר (בשיתוף עם קנדה) • הפארק הלאומי אוורגליידספפהאנאומוקואקאההפארק הלאומי גרנד קניוןהפארק הלאומי גרייט סמוקי מאונטיינזהפארק הלאומי הרי הגעש של הוואי: מאונה לואה, קילוואההפארק הלאומי מערת מאמות'הפארק הלאומי אולימפיקמערכת הפארקים רדוודהפארק הלאומי ילוסטוןהפארק הלאומי יוסמיטי • מערכת הפארקים הלאומיים - ראנגל-סנט אליאס, גליישר ביי, טאטשנשיני-אלסק (בשיתוף עם קנדה) * פוברטי פוינט

דגל
פוארטו ריקו: המצודה והאתר ההיסטורי הלאומי בסן חואן