קרב שביל קוקודה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב שביל קוקודה
מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
39 Bn (AWM 013289).jpg
חיילי החטיבה ה-39 האוסטרלית
תאריך התחלה: 21 ביולי 1942
תאריך סיום: 16 בנובמבר 1942
משך הסכסוך: 119 ימים
מקום: פפואה גינאה החדשה
תוצאה: ניצחון אסטרטגי לבעלות הברית
הצדדים הלוחמים
מפקדים

Seal of the US Department of the Army.svg דאגלס מקארתור

Flag of Australia.svg תומאס בלאמי

Flag of Australia.svg סידני רווול

Flag of Australia.svg אדמונד הרינג

Flag of Australia.svg ארתור אלן

Flag of Australia.svg ג'ורג' וסי

כוחות
13,500 חיילים‏[1]  30,000 חיילים‏[1] 
אבידות
6,500 הרוגים 

625 הרוגים
1,055 פצועים

מעל 4,000 חולים 
שביל קוקודה מסומן במפת פפואה גינאה החדשה

קרב שביל קוקודה הוא למעשה סדרת קרבות שהתרחשו מ-21 ביולי עד 16 בנובמבר 1942, בשביל קוקודה, פפואה גינאה החדשה, בין כוחות בעלות הברית וכוחות האימפריה היפנית, במהלך מלחמת העולם השנייה. שביל קוקודה עצמו הוא מסלול הליכה המתחיל מצפון לפורט מורסבי שלחופי ים האלמוגים ונמתח לאורך 96 קילומטרים עד לכפר קוקודה, כשבדרכו הוא חוצה את רכס אואן סטנלי. השביל עובר בתוואי שטח קשה ומבודד, ומשלב ימים חמים ולחים, לילות קרים, גשמים עזים ומחלות כגון מלריה, וניתן לחצותו ברגל בלבד. לכל אלה הייתה השפעה רבה על הלוגיסטיקה של הקרב, על סדרי הגודל של הכוחות ועל סגנון הלחימה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מהאסטרטגיה שלהם באוקיינוס השקט, תכננו היפנים לכבוש את פורט מורסבי ובכך לנתק את קווי האספקה והתקשורת של בעלות הברית בין אוסטרליה וניו זילנד לארצות הברית, להשיג גישה נוחה לאוקיינוס ההודי ואף לתקוף את אזורי צפון ומזרח אוסטרליה. הניסיון הראשון לכיבוש העיר בדרך הנחתת כוחות מהים בוטל בעקבות פרוץ קרב ים האלמוגים במאי 1942, וחודש לאחר מכן הושמד צי נושאות המטוסים של יפן כמעט לחלוטין בקרב מידוויי, אירוע שהפך נחיתה אמפיבית לכמעט בלתי אפשרית. כוונתם של היפנים לכבוש את פורט מורסבי נותרה בעינה, ולפיכך החליט הצבא הקיסרי היפני לחצות ברגל את רכס אואן סטנלי ולכבוש את העיר בדרך היבשה.

בחפשו אחר דרכים לבלום את ההתקדמות היפנית בדרום האוקיינוס השקט החליט המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באזור דרום מערב האוקיינוס השקט, גנרל דאגלס מקארתור, לשלוח כוח צבאי לפפואה גינאה החדשה כהכנה למתקפה על הבסיס היפני הראשי ברבאול. הנחיתות היפניות בבונה איימו על כפר קוקודה, ומכאן גם על פורט מורסבי, ומקארתור ביקש ממפקד כוחות הקרקע של בעלות הברית, גנרל תומאס בלאמי, כיצד ניתן להגן על הכפר. בלאמי, בתורו, הורה על גנרל באזיל מוריס, מפקד כוח גינאה החדשה, לאבטח את האזור ולהתכונן להדיפת האויב. מוריס יצר כוח מיוחד להגנת הכפר והשביל שהכיל את גדוד הרגלים הפפואני ואת הגדוד ה-39, וקרא לו "כוח מרוֹאוּבְּרָה". הכוח נשלח לקוקודה ב-7 ביולי, כשמתוך הגדוד ה-39 הצטרפה רק פלוגה B שכללה 129 חיילים (הגדוד הפפואני כלל כ-300 חיילים), בעוד שאר הגדוד נותר בצד הדרומי של רכס אואן סטנלי על מנת לשפר את קווי התקשורת. לאחר שהגיע הכוח לקוקודה ב-12 ביולי החלו החיילים להקים עמדות והתכוננו להגעת היפנים, שנחתו בחוף המזרחי של פפואה גינאה החדשה ב-21 ביולי.

נחיתות ופעילות ראשונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפלישה לבונה-גונה

ב-21 ביולי נחתו היפנים בצפון מזרח פפואה גינאה החדשה, לאחר שכבר כבשו את צפון המדינה מוקדם יותר באותה שנה, והקימו ראשי חוף בכפרים בונה, גונה וסננאנדה. המפגש הראשון בין כוחות יפנים לכוחות אוסטרלים על אדמת האי אירע ב-22 ביולי כשמחלקה מהגדוד הפפואני דיווחה על הנחיתות. המחלקה קיבלה פקודה לתקוף את האויב, אך לאחר ביצוע תצפית והצבת מארב על הכביש המוביל לגונה נאלצה היחידה לסגת אל תוך הג'ונגל בשל מספרם הרב של החיילים היפנים.‏[2]

בימים הראשונים לנחיתות היפניות פעלו מטוסי בעלות הברית מעל חופי הנחיתה ושיבשו אותן. בעוד שחלק מספינות התובלה נאלצו לשוב לרבאול מבלי להנחית את החיילים על החוף וחלקן טובעו, היו ספינות שהצליחו לפרוק את תכולתן. עד 21 באוגוסט נחתו בפפואה גינאה החדשה כ-10,000 חיילים יפנים ועוד כ-3,500 אנשי מטה ופועלים קוריאנים וטייוואנים, והתכוננו לנוע לעבר ההרים בדרכם לפורט מורסבי.‏[3]

קרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב קוקודה הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיתקלות הראשונה בין הכוחות אירעה ב-23 ביולי לאחר שכוח קטן מהגדוד הפפואני, תחת פיקודו של מייג'ור ויליאם ת'ורנטון ווטסון, נתקל בכוח יפני. הראשונים נאלצו לסגת אל מעבר לנהר קומוסי והרסו את הגשר שחצה אותו. לאחר ששמע מפקד פלוגת B, קפטן סם טמפלטון, על ההיתקלות הוא שלח מיד מחלקה נוספת כתגבורת, ואלה פתחו בחילופי אש עם היפנים מהגדה הנגדית של הנהר. הנחתים היפנים החלו לחצות את הנהר בחיפוי אש מרגמות ומקלעים והכוח האוסטרלי נאלץ לסגת. הם נסוגו מספר קילומטרים עד שהגיעו לעמדה בה הקים טמפלטון מארב בעזרת כ-60 חיילים ושני מקלעי לואיס. ביום המחרת נלכד הכוח היפני במארב ו-15 חיילים יפנים נהרגו או נפצעו, אך בשל העליונות המספרית הברורה של היפנים לא הצליחו האוסטרלים לעצור את התקדמותם ושוב נאלצו לסגת, הפעם לגבעת אויבי (Oivi), כ-14 קילומטרים מזרחית לקוקודה.

בבוקר 26 ביולי נחתו באויבי שני מטוסי תובלה ובהם 32 חיילים נוספים מהגדוד ה-39 על מנת לתגבר את שתי המחלקות במקום. המטוס הראשון נחת בסביבות השעה 15:00, ובאותה שעה ערכו היפנים מתקפה חזיתית על העמדות האוסטרליות. במשך שש השעות הבאות ערכו היפנים מתקפות חוזרות ונשנות, אך לא הצליחו להתגבר על ההתנגדות האוסטרלית. שאר התגבורת, שהתקדמה ברגל, איחרה להגיע, ובשעה 17:00 יצא טמפלטון להודיע להם על הימצאות היפנים באזור ועל מנת לבדוק את ההגנות העורפיות. הוא לא ידע בשעה זו כיתרו היפנים את הכוח שלו, וזמן קצר לאחר שעזב את מתחם ההגנה נהרג.‏[4]

למרות שהיו מכותרים על ידי היפנים, הצליחו הכוחות האוסטרלים לצאת מהכיתור, בהדרכתו של מקומי מהגדוד הפפואני שהוביל אותם לכפר דניקי, שם פגשו ביום המחרת בשאר חיילי פלוגה B. מפקד הפלוגה, לוטננט קולונל ויליאם אואן, החליט לעמוד בפני היפנים בשדה התעופה של קוקודה, זאת למרות שתחת פיקודו עמדו 117 חיילים בלבד, אל מול 500 נחתים יפנים. ב-28 ביולי פרש אואן 77 מחייליו בקוקודה, וביקש תגבורת נוספת מפורט מורסבי. זמן קצר לאחר מכן הגיעו שני מטוסי תובלה שעליהם היו חיילים נוספים מהגדוד ה-39, אך לאחר שחגו מעל לשדה התעופה מספר דקות שבו לפורט מורסבי מבלי לנחות.

בשעה 02:00 ב-29 ביולי תקפו היפנים את שדה התעופה, לאחר ריכוך קצר של מרגמות ומקלעים. עם התקרבות היפנים לעמדות האוסטרליות החלו להתפתח קרבות פנים אל פנים, ובמהלכם נהרג אואן. ווטסון, שנטל את הפיקוד על הכוח, הורה על נסיגה לדניקי, רק לאחר שנפלה העמדה בה שהה, ושדה התעופה נפל בידי היפנים. לאחר שהשיגו את יעדם הראשון, ובמחיר אבידות רבות, לא רדפו היפנים אחר הכוח האוסטרלי הנסוג.

לכיבוש שדה התעופה הייתה חשיבות אסטרטגית גדולה בשל העובדה ליפנים היה כעת בסיס אספקה בשביל קוקודה, דבר שאיפשר להם להתחיל לנוע לאורך השביל לכיוון פורט מורסבי. משימת חציית השביל וכיבוש פורט מורסבי הוטלה על "כוח הימים הדרומיים" בן 10,000 החיילים. כוח זה הכיל כוחות מהדיוויזיות ה-20 וה-51 מהארמייה ה-18, בפיקודו של מייג'ור-גנרל טומיטארו הוריאי.

תגבורת אוסטרלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אובדן שדה התעופה בקוקודה אילץ את הפיקוד האוסטרלי לשלוח את שארית הגדוד ה-39, את הגדוד ה-49 ואת הגדוד ה-53 לחזית בדרך השביל ולא בדרך האוויר. בנוסף, נאלצו חילות האוויר של צבא ארצות הברית להצניח לחיילים האוסטרלים אספקה מהאוויר, ולא יכלו לפנות פצועים מהשטח בשל אובדן השדה.

עד השבוע הראשון של אוגוסט הגיעה לדניקי כל התגבורת שנשלחה, והעלתה את מספר הכוחות האוסטרליים ל-521 חיילים.‏[5] מייג'ור אלן קמרון נטל את הפיקוד על הכוח ותכנן לתקוף את קוקודה. באותו זמן עסק בלאמי בהעברת תגבורות אוסטרליות לפורט מורסבי. הדיוויזיה השביעית עזבה את המזרח התיכון בדרכה לפפואה גינאה החדשה, החטיבה ה-18 נשלחה לתגבר את הכוחות במפרץ מילן שבדרום מזרח האי והחטיבות ה-21 וה-25 נשלחו לפורט מורסבי. החטיבה ה-21, תחת פיקודו של בריגדיר גנרל ארנולד פוטס, הייתה הראשונה להגיע ליעדה, ומיד החלה להתקדם צפונה לאורך שביל קוקודה על מנת לתגבר את כוח מרואוברה.

קרבות לאורך השביל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתקדמות היפנית לאורך שביל קוקודה

קרב קוקודה השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמרון תכנון לתקוף את קוקודה משלושה כיוונים שונים, ועם שחר ב-8 באוגוסט יצאו שלוש פלוגות מדניקי. מתוך השלוש רק פלוגה אחת, פלוגה A, הגיעה לכפר קוקודה ולאחר שמצאה שהוא אינו מוגן כבשה אותו. פלוגה D נתקלה בדרכה בעמדות היפניות ובמקום התפתח קרב שנמשך כל היום, בעוד היפנים מוסיפים לחזק את עמדותיהם ללא הרף. עם רדת החשיכה החלה פלוגה D לסגת. פלוגה C נפלה למארב יפני ולאחר שמפקדה נהרג ניסו החיילים לסגת אך רותקו למקומם למשך היום. רק עם רדת החשיכה הצליחה הפלוגה לסגת, אך היפנים רדפו אחריהם עד דניקי, שם המשיכו לתקוף למשך מספר שעות ושבו ופנו לקוקודה. בשעה 10:00 ב-9 באוגוסט דיווחו שליחים פפואנים לקמרון שפלוגה A כבשה את קוקודה יום קודם לכן והמתינה לתגבורת לאספקה. לאחר שיצר קשר עם פורט מורסבי נמסר לקמרון שבשל תנאי מזג האוויר לא תשלח תגבורת עד יום המחרת.

לאחר שהדף את פלוגות D ו-C, פנה הכוח היפני כנגד פלוגה A. החל בבוקר 9 באוגוסט תקפו היפנים את קוקודה, עד שבחסות החשיכה הצליחו לחדור מבעד לקווי ההגנה האוסטרלים, ופעם נוספת התפתחו קרבות פנים אל פנים שנמשכו עד בוקר המחרת. עד אחר הצהריים, 10 באוגוסט, כילו האוסטרלים את כל האספקה שלהם והתחמושת אזלה והלכה. בשל המצב הקשה הורה מפקד הפלוגה על נסיגה מערבה בשעה 19:00, ובאור ראשון פנו לדניקי. לאחר שלא הצליחו לפרוץ מבעד לקווים היפנים בעודם סוחבים את פצועיהם, נכנסו חיילי פלוגה A לכפר נארו, ומשם שלחו מקומי לבקש עזרה מהפיקוד בדניקי. כוח קטן נשלח מדניקי, פגש בפלוגה A בנארו, והוביל אותה מסביב לקווים היפנים, דרך הכפר איסוראבה, לדניקי, לשם הגיעו ב-13 באוגוסט.

קרב איסוראבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 באוגוסט הורה טוריאי ל-2,500 חייליו לנוע לכיוון דניקי, ולתקוף את הכוח האוסטרלי שמנה כ-400 חיילים. לאחר זמן נתקלו היפנים בעמדות הקדמיות של כוח מרואוברה והחלו לתקוף אותן חזיתית בסיוע תותחי הרים ומרגמות. בו בזמן גילו סיירים יפנים שביל מקביל לשביל קוקודה שהוביל לדניקי אך עקף את איסוראבה, עליו הגן הגדוד ה-53. יום קודם יצא הגדוד ה-14 ממיולה (Myola) על מנת להחליף את הגדוד ה-39, ובצהרי 26 באוגוסט הגיעה אחת מפלוגותיו והתפרשה באזור איסוראבה. מכיוון שהבין המפקד החדש של כוח מראוברה, ארנולד פוטס, שהיפנים עורכים מתקפה גדולה החליט לפרוש את כל הגדוד ה-14 באיסוראבה.

הטקטיקה היפנית נותרה כפי שהייתה בקרב מלאיה - ריתוק האויב לעמדותיו באמצעות תקיפה חזיתית, בזמן שיחידות נוספות מאגפות את האויב במטרה לכתר אותו. אולם בשלב זה היו הכוחות היפנים מוגבלים בזמן, וחיפוש האגפים האוסטרלים פירושו האטה והחלשה של החיילים. לכן המשיכו היפנים במתקפה חזיתית במשך ארבעה ימים.

עם שחר 27 באוגוסט שוב ירו היפנים פצצות מרגמה ופגזים על הכוח האוסטרלי באיסוראבה, והחלו לשלוח יחידות בניסיון לפרוץ את קווי ההגנה. עם התקדמות הקרב הצליחו חלק מהיחידות לפרוץ את הקו אך הגדוד ה-14 העמיד התנגדות עיקשת ועד רדת החשיכה נסגרו הפרצות בקו ההגנה האוסטרלי. עם זאת, בשביל המקביל לשביל קוקודה נרשמה הצלחה לצד היפני, שם הם הצליחו לפרוץ את קו ההגנה בעודם הורגים את מפקד הגדוד לוטננט קולונל קנת' וורד. כתוצאה מכך נותקה התקשורת בין הפלוגות השונות של הגדוד, שנאלצו לסגת בחזרה לשביל קוקודה. מכיוון שהדרך למפקדת כוח מראוברה נפתחה בפני היפנים קרא פוטס לגדוד ה-16 להגיע לאזור כתגבורת.

ב-28 באוגוסט נמשכה הלחימה לאורך החזית והאגפים האוסטרלים. הוריאי הבין שתגבורות אוסטרליות הגיעו לאזור ועל כן החליט להפעיל שני גדודי עתודה ובכך העלה את סדרי הכוחות היפנים הלוחמים לשישה גדודים. ביום המחרת המשיך הקרב כשהיפנים שולטים בשני הרכסים המתנשאים משני צידי העמק בו התמקם הכוח האוסטרלי, וממטירים אש מרגמות ומקלעים לסיוע המתקפה החזיתית שלהם. מתחם ההגנה האוסטרלי החל לקרוס כנגד הלחץ הכבד שהפעילו עליו היפנים, ומספר פלוגות יפניות שחצו את האגפים התקרבו לעורף הגדודים ה-39 וה-14 ואיימו בכיתור. האוסטרלים נאלצו לסגת ופוטס הורה לגדודים ה-39 וה-53, שנלחמו מראשית הקרב, לשוב לפורט מורסבי.

כוח מראוברה נסוג לכפר אפוגי (Efogi),מערבית למיולה, אליו הגיע ב-5 בספטמבר. עם הגעת הכוח נוצרה בעיה חדשה: אגם יבש סמוך לכפר מיולה שימש מצבור אספקה, והנסיגה איפשרה ליפנים להתקרב למצבור ונראה היה שהוא ייפול בידם. מקארתור ובלאמי הורו לפוטס להקים עמדות ולהגן על המצבור, ולהתכונן למתקפת-נגד, אך פוטס, לאחר שהבין שהוא נמצא באזור קשה מאוד להגנה, החליט לסגת בכל זאת תוך שהוא משמיד את המצבור.

קרב גבעת החטיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרך לבונה

לאור עצירתם של היפנים במפרץ מילן נשלח הגדוד ה-27 לחזית, והצטרף לכוח מראוברה בקאגי (Kagi) ב-4 בספטמבר. ב-6 בספטמבר הצטרפו לגדוד ה-27 הגדוד ה-14 והגדוד ה-16, ובכך עלה מספר הכוחות של פוטס לסדר גודל של חטיבה. פוטס פרש את כוחותיו על הרכס שהתנשא מעל שביל קוקודה, שמאוחר יותר קיבל את השם "גבעת החטיבה", ואלה המתינו ליפנים. בינתיים הנחיתו היפנים תגבורות נוספות, וב-8 בספטמבר תקף כוח בן כ-1,000 חיילים את העמדות האוסטרליות על הרכס. המתקפה נפתחה בהתקפה חזיתית, אך זו נהדפה בזכות הגנה עיקשת. אז ערכו היפנים התקפה על האגף האוסטרלי עם כוח של כ-5,000 חיילים וההתקפה פיצלה את כוח מראוברה לשניים, בהפרידה את מפקדת החטיבה משלושה גדודים. בשל המצב נאלצו פוטס ואנשי מטהו לסגת במורד השביל עד לכפר מנרי.

הגדודים ה-27, ה-14 וה-16 נפלו לכיתור היפני ומספר ניסיונות לפרוץ אותו נכשלו. מאחר שאזלה האספקה והתחמושת, וסכנת ההשמדה הייתה קרובה, קיבלו החיילים את הפקודה להיכנס לסבך ("go bush"), כלומר כל אדם לעצמו ושעליהם לעשות דרכם דרך הג'ונגל למנרי. חיילי הגדודים ה-14 וה-16 הצליחו להימלט למנרי, אך הגדוד ה-27 התעכב וטרם הגיע לכפר כשהיו היפנים קרובים אליו, ושאר החטיבה נאלצה לסגת פעם נוספת. הגדוד ה-27 נאלץ לסגת בשביל מקביל לשביל קוקודה וחבר לכוח העיקרי רק שבועיים לאחר מכן, לאחר שהחלה הנסיגה היפנית, וזאת לאחר שחצה את ההרים והגיע לכפר ג'ווארהרה (Jawarere). יחד המשיכה החטיבה כולה בנסיגה, ראשית לאיוריבאיווה (Ioribaiwa), ואחר כך לרכס אימיטה.

התבוסה של כוח מראוברה בגבעת החטיבה חיסלה למעשה את ההגנה האוסטרלית בשביל קוקודה והייתה לניצחון יפני מוחץ, וב-10 בספטמבר החליף בריגדיר גנרל סלווין פורטר את פוטס כמפקד כוח מראוברה. התבוסה גם הנחיתה מכה קשה על המורל באוסטרליה. ב-30 באוגוסט דיווח מקארתור לג'ורג' מרשל ש"האוסטרלים הוכיחו עצמם בלתי מסוגלים להשתוות לאויב בלוחמת ג'ונגלים. חסרה מנהיגות תקיפה".‏[6] על מנת לעורר את הכוחות הלוחמים הורה מקארתור על בלאמי לנסוע לפורט מורסבי וליטול את הפיקוד על הכוחות, אליהם הגיע ב-23 בספטמבר.

איוריבאיווה ורכס אימיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנסוגו האוסטרלים לאיוריבאיווה החלה לנוע תגבורת מפורט מורסבי. ב-5 בספטמבר יצא הגדוד השלישי ויום לאחר מכן יצא הגדוד הראשון, בעוד פלוגת הקומנדו השישית, בפיקודו של מייג'ור הארי הארקורט, נשלחה לכפר ללוקי והחלה לסייר לאורך גדת נהר גולדי לכיוון איורובאיווה. בנוסף, כוח חדש שהכיל חיילי מהגדוד ה-39 ומפלוגת הקומנדו השישית נשלח לתקוף את קווי האספקה היפניים בין נאורו למנרי.

ב-11 בספטמבר הגיעה התגבורת הראשונה לאזור הלחימה והתפרשה בעמדות ברכס איוריבאיווה, מימין לכוח מראוברה, ומשמאלו סיירה הפלוגה השישית. ביומיים הבאים הפגיזו היפנים את העמדות האוסטרליות בעוד יחידות קטנות חיפשו אחר נקודות תורפה בהגנות. בלילה שבין 13 ו-14 בספטמבר הגיעה לאזור החטיבה ה-25, שהכילה את הגדודים ה-25, ה-31 וה-33 תחת פיקודו של בריגדיר גנרל קן אית'ר, והחליפה את החטיבה ה-21. זמן קצר לאחר מכן החלה מתקפה יפנית ואית'ר החליט לסגת לרכס איטימה, מרחק 40 קילומטרים מפורט מורסבי, מפני שלדעתו היה אזור מתאים יותר להגנה. עד ה-20 בספטמבר נפרשו החטיבה ה-25, הגדוד השלישי והגדוד הראשון בעמדותיהם ברכס בעוד החטיבה ה-21 נסוגה. יום לאחר מכן הצטרפה לכוח האוסטרלי סוללת תותחי 25 ליטראות מרגימנט השדה ה-14, שעשתה דרכה במעלה השביל. לאחר שהתמקמו בעמדות ברכס איטימה, החלו חיילי החטיבה ה-25 לערוך סיורים שמטרתם הייתה עיכוב היפנים בעוד הם עצמם מתכוננים להתקפת-נגד.

כשהגיעו לאיוריבאיווה החלו היפנים לחגוג מכיוון שמהגבעות שמסביב לכפר יכלו לראות את אורות העיר פורט מורסבי ומעבר לה - את ים האלמוגים. עם זאת, לא עשו היפנים כל ניסיון לתקוף את עמדות החטיבה האוסטרלית, ובמקום זאת הורה הוריאי להתחפר על רכס איוריבאיווה. כל כוחות התגבורת של הכוח היפני נשלחו לגוודלקנל וקווי האספקה שלו נמתחו יתר על המידה. האספקה הזעומה שנפלה שלל בידי החיילים היפנים לא הספיקה למתקפה נוספת, והוריאי האמין שחייליו כה רעבים וחלשים עד שחשב שלא יוכלו להגן על העמדות הנוכחיות שלהם, ובטח שלא יוכלו לערוך מתקפה נוספת.‏[7]

הנסיגה היפנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקפתו של מייג'ור גנרל קיוקוטאקה קווגוצ'י בגוודלקנל במטרה לכבוש את שדה הנדרסון נכשלה ב-14 בספטמבר. כשהגיעה הידיעה למטה הכללי הקיסרי בטוקיו התכנסה ישיבת חירום בה הוחלט שלא ניתן לתמוך בשתי חזיתות - בגוודלקנל ובפפואה גינאה החדשה - בו זמנית. המסקנה שהתקבלה הייתה שגוודלקנל ושדה התעופה שבו חיוניים לפעולות הצי הקיסרי היפני בדרום האוקיינוס השקט, ולוטננט גנרל הארוקיצ'י היאקוטאקה החליט לשלוח כוחות נוספים על מנת לכבוש את גוודלקנל. בהתאם, הורה היאקוטאקה להוריאי להסיג את כוחותיו לראשי החוף בבונה-גונה עד שתיפתר סוגיית גוודלקנל.

כישלון נסיונות האיגוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב זה רצה מקארתור לאגף את היפנים, והורה על אנשי מטהו לתכנן תמרון איגוף שיהדוף את היפנים אל מעבר להרים. למטרה זו שלח מקארתור את הדיוויזיה ה-32 האמריקאית לגינאה החדשה. כשהגיע ראש אגף הלוגיסטיקה של מקארתור לפורט מורסבי הוא נוכח לדעת שתוכנית האיגוף אינה ישימה מכיוון שהמסלול חצה את העורף האוסטרלי באזור בו יוכלו היפנים לנתק את היחידות, ומכיוון שהוא עובר בשטח הררי בו הדרך היחידה לקבל אספקה היא דרך האוויר. לפיכך נבחן מסלול חדש: שביל היוצא מפורט מורסבי לחוף קאפה קאפה, ואז פונה לפנים האי, דרך קליקודובו, ארפארה ולרוני, ומסתיים בג'אור. מג'אור ישנם מספר שבילים שיובילו את החיילים לוואירופי ולבונה. בסך הכול הגיע אורך המסלול לכ-210 קילומטרים.

התקדמות בעלות הברית מעבר לרכס אואן ס טנלי

ב-14 באוקטובר יצאו 1,250 חיילים מהדיוויזיה ה-32 - מהגדוד השני, מהרגימנט ה-126, מגדוד ההנדסה ה-114 ומיחידות רפואה - לדרכם ברגל, וב-25 באוקטובר הגיעו ליעדם - ג'אור. משם המשיכו צפונה בשבילים נוספים וב-2 בנובמבר הגיעו לכפר נטונגה, שם הצטיידו מחדש והמשיכו. ב-12 בנובמבר הגיעו החיילים לכפרים גורה ובופו, וב-20 בנובמבר, לאחר 42 ימי צעידה מאומצת בג'ונגלים דחוסים ובמעלה הרים גבוהים, הגיעו לכפר סופוטה שבחזית. כשהגיח הגדוד השני מהג'ונגל, היו כבר הרגימנטים ה-126 וה-128 - שהוטסו לחזית - והגדוד האוסטרלי העשירי בעיצומה של הלחימה ביפנים.

התקפת-נגד אוסטרלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית אוקטובר, כשהיה ברור שהיפנים נסוגים צפונה, החל האוסטרלים לרדוף אחריהם. שתי חטיבות - החטיבה ה-25 והחטיבה ה-16 - נבחרו למשימה זו, ופעלו תחת פיקודו של מייג'ור גנרל ארתור אלן. שתי החטיבות דחקו ביפנים הנסוגים, אך האחרונים, כמו האוסטרלים לפניהם, נקטו בפעולות עיכוב וההתקדמות הייתה איטית ועלתה בחיי אוסטרלים רבים. בשל חוסר שביעות הרצון של הפיקוד העליון מקצב התקדמות הכוחות החליף מייג'ור גנרל ג'ורג' וסי את אלן בתור מפקד הכוחות האוסטרלים. ב-2 בנובמבר הגיע סיור של החטיבה ה-25 לקצה שביל קוקודה, הניף שם את דגל אוסטרליה ובכך סימל את כיבוש השביל מחדש.‏[8] האוסטרלים המשיכו בהתקדמותם ועד 16 בנובמבר חברו לכוחות האמריקאים שהתפרשו באזור וואירופי.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרי כוחות ואבידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הקרב נחתו על חופי פפואה 13,500 חיילים יפנים,‏[9] ומתוך אלה כ-6,000 חיילים היו מעורבים ישירות בלחימה.‏[10] כנגדם הציבו בעלות הברית כ-30,000 חיילים בפורט מורסבי, אך במשך מרבית הקרב לא השתתפו בלחימה מספר כוחות העולה על חטיבה, כלומר לא יותר מ-3,500 חיילים.‏[10]

בין 22 ביולי ל-16 בנובמבר 1942 נהרגו 39 קצינים ו-586 חיילים אוסטרלים, ובנוסף 64 קצינים ו-991 חיילים נפצעו בקרב. אין מידע מדויק לגבי יחס מספר האבידות למחלות, אך ההערכה היא שעל כל אבידה בקרב אבדו בין שניים לשלושה חיילים במחלות.‏[11] מספר האבידות היפניות לא ידוע במדויק, אך ההערכות הן שכ-75% מסך הכוחות שהשתתפו בלחימה נהרגו, נפצעו או חלו. מתוך 13,500 החיילים שהתחילו את הקרב הגיעו לבונה בנובמבר כ-5,000 חיילים בלבד.

תקרית "הארנבות הבורחות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 באוקטובר, לאחר שהחליפה החטיבה ה-25 את החטיבה ה-21 בחזית, ביקר בלאמי את כוח מראוברה ליד פורט מורסבי. בהגיעו שיחרר בלאמי את פוטס מתפקידו כמפקד הכוח בתואנה שהוא נכשל במשימתו להדוף את היפנים, אף על פי שלרשותו עמדו כוחות גדולים יותר, ובכך הפר פקודה ישירה.

זמן קצר לאחר מכן, כינס בלאמי את חיילי החטיבה ה-21 ברחבת המסדרים. חיילי החטיבה ציפו לשמוע מילות ברכה ועידוד מפי בלאמי על הצלחתם בהדיפת היפנים. בניגוד גמור לכך, אמר להם בלאמי שהם הובסו על ידי כוח נחות מהם. בלאמי המשיך ואמר לחיילים "זכרו, הארנבת שבורחת היא שנורית, לא האדם המחזיק ברובה." הערה זו גרמה להתמרמרות רבה בקרב החיילים, וקצינים רבים סיפרו לאחר מכן שלבלאמי היה מזל שהוא יצא מהמקום בחיים.‏[6] לאחר מכן, כשביקר בלאמי פצועים אוסטרלים, היו החיילים מכרסמים חסה ומעקמים את אפם, בדרך לעג על דבריו.‏[6]

אירועים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת חציית נהר קוסומי על סוסו נסחף המפקד היפני הוריאי בזרם, אך הצליח להינצל תודות לקאנו, שעליו שהו קצינים יפנים נוספים, שאסף אותו. לאחר שהפליג הקאנו משפך הנהר על הים סחפה אותו סופה פתאומית אל עומק הים ואיש מהנוסעים לא שב לחוף בחיים.‏[12]

היפנים נסוגו לראשי החוף שלהם בבונה-גונה ואליהם הצטרפו תגבורות מרבאול. מבצע משותף של הכוחות האוסטרלים והאמריקאים נערך כנגד ראשי חוף אלה, במה שעתיד להקרא קרב בונה-גונה. לאחר סיום קרב זה נשלחו 30 השורדים האחרונים מהחטיבה ה-39 בחזרה לאוסטרליה, שם התפרקה החטיבה באופן רשמי ביולי 1943. פעילות בעלות הברית כנגד היפנים בגינאה החדשה נמשכה עד סיום המלחמה ב-1945.

חשיבות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שמערכת גליפולי במלחמת העולם הראשונה הייתה המבחן הצבאי הראשון של אוסטרליה כמדינה חדשה, היה קרב שביל קוקודה הפעם הראשונה בה הייתה המדינה תחת איום ישיר. אף על פי שלאחר מכן התברר שפלישה לאוסטרליה לא הייתה אפשרית ואפילו לא הייתה בתכנון היפני, באותו זמן שררה באוסטרליה התחושה שהדבר אפשרי, והביאה לכך שרבים ראו בקרב שביל קוקודה את הקרב שהציל את אוסטרליה.‏[13] כתוצאה מכך נטבע הקרב בזיכרון האוסטרלי, ובעיקר פעילותה של החטיבה ה-39 בקרב איסוראבה, בתור "קרב תרמופילאי האוסטרלי."‏[14]

על אף ניצחון בעלות הברית בקרב, סבל המאמץ המלחמתי מקשיים וליקויים חמורים. המודיעין האוסטרלי לא הצליח לאמוד נכונה את גודל הכוח היפני, המפות בהן השתמשו היו מיושנות והחיילים לא הכירו את השטח. הפיקוד הבכיר, ובהם מקארתור ובלאמי, לא היו מודעים לתנאי השטח והאקלים הקשים ששררו באזורי הקרבות, ולכן נתנו לעתים פקודות בלתי אפשריות לביצוע. למרות זאת, הובילה אסטרטגיית בעלות הברית לניצחון, שעלה באבידות רבות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Happell, Charles. The Bone Man of Kokoda. Macmillan, 2008. ISBN 9781405038362.
  • Horner, David. Crisis of Command: Australian Generalship and the Japanese Threat, 1941–1943. Australian National University Press. ISBN 0708113451.
  • Keogh, E.G. South West Pacific 1941–45. Grayflower Publications, 1965. OCLC 7185705.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 מקארתי, עמ' 234.
  2. ^ מקניקול.
  3. ^ מקארתי, עמ' 146.
  4. ^ מקארתי, עמ' 126.
  5. ^ מקארתי, עמ' 132.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 Kokoda track.
  7. ^ בולארד, עמ' 158.
  8. ^ מילנר, עמ' 104.
  9. ^ מקארתי, עמ' 146.
  10. ^ 10.0 10.1 מקארתי, עמ' 334.
  11. ^ מקארתי, עמ' 335.
  12. ^ טמורה.
  13. ^ סטנלי, עמ' 1.
  14. ^ סטיבנס.
המערכה בגינאה החדשה

רבאולהקרב מול בוגנווילהפלישה ללאה-סלמאואהמבצע MOים האלמוגיםהפלישה לבונה-גונהשביל קוקודהמפרץ מילןבונה-גונהוואוים ביסמרקמבצע אי-גוקרב לאה-סלמאואהמבצע גלגלוןוייווקפיניסטרחצי האי הואוןבוגנווילהפשיטות על רבאולבריטניה החדשהאיי האדמירליותאמיראוטאקה איצ'ימערב גינאה החדשה

קואורדינטות: 8°52′39.95″S 147°44′14.99″E / 8.8777639°S 147.7374972°E / -8.8777639; 147.7374972