תותח 25 ליטראות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


25 ליטראות
25 ליטראות סימן II ללא בלם רתע במוזיאון הבריטי המלכותי

תותח 25 ליטראות סימן II ללא בלם רתע במוזיאון הבריטי המלכותי
מדינה Flag of the United Kingdom.svg  בריטניה
שנה 1937-1969
דגם קודם 18 ליטראות, הוביצר "4.5
מערכה מלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות, מלחמת קוריאה, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים
קליבר "3.45 (87.6 מילימטר)
אורך 5.53 מטרים
רוחב 1.83 מטרים (7 רגל)
אורך קנה 31 קליברים
משקל 1.8 טון
צוות 6
סוגי תחמיש רגיל של 3 תחמישים וסופר
משקל פגז 25 פאונד (11.34 ק"ג)
בריח ורטיקלי החלקה
בלם לוע הידרופניאומטי
זווית צידוד 360 מעלות (על פלטפורמה), 4 מעלות- כוונות
זווית עלרוד 45 + , 5 - מעלות
קצב אש 6-8 פגזים לדקה
מהירות לוע 520 מ' לשנייה
טווח מקסימלי 12,250 מטר (תחמיש מוגדל)

תותח 25 ליטראות הוא כלי ירי ארטילרי שפותח ויוצר במטרה לאחד בכלי ירי אחד שני סוגי תותחים:

  1. תותח שדה מסוג 18 ליטראות היורה בכינון ישיר.
  2. תותח הוביצר "4.5 היורה בכינון עקיף.

בספרות האנגלית נקרא: Libras 25 או גם 25 pdr QF. האותיות QF פירושן "מהיר ירי".

התותח הוכנס לשרות ערב מלחמת העולם השנייה והיווה בתקופת המלחמה את עמוד שדרה של הארטילריה הבריטית ושאר בנות הברית בהיותו תותח שדה וגם הוביצר וזה בעקבות היותו בעל קנה קצר.

התותח הוגדר ככלי ירי ארטילרי הטוב ביותר בזמן המלחמה מבין כל הכלים של הצבאות באירופה למעט תותח ה-88 הגרמני. בתכנונו שולבו קצב אש גבוה, תחמושת מגוונת נגד טנקים וניידות מעולה. ביחידות הארטילריה הבריטית החליף התותח הזה את קודמו, ה-18 ליטראות, והמשיך לשרת בהן עד שנות ה-60 של המאה ה-20 ככלי מבצעי ועד שנות ה-80 של המאה ה-20 ככלי לאימון.

התותח שירת גם בצה"ל בחיל התותחנים ממלחמת העצמאות עד סוף שנות ה-60 של המאה ה-20.

תותח 25 ליטראות 87 מ"מ עם בלם רתע בקצה הקנה

תכנון ופיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, חיפש הצבא הבריטי תחליף מתקדם יותר לשני תותחים: לתותח השדה הסטנדרטי מסוג 18 ליטראות וכן לתותח ההוביצר "4.5‏[1]. במקום לפתח ולייצר תותח חדש לכל אחד מהתותחים הנ"ל, גמלה ההחלטה לפתח ולייצר תותח אחד שיכלול את התכונות של השניים גם יחד. התותח היה בעל יכולת כפולה: לירות בזווית הגבהה כמו של הוביצר יחד עם יכולת של ירי בכינון ישיר זהה לזו של תותח 18 ליטראות‏[2]. לשילוב זה היו יתרונות רבים, דהיינו צמצום סוגי התחמושת בשדה הקרב, וכן חיסכון בייצור ואספקת חלקי חילוף וציוד.

לאחר בדיקה מעמיקה הוחלט שחיל התותחנים זקוק לתותח בקוטר של "3.7 (94 מ"מ) בקרוב ובעל טווח ירי של 15,000 יארד (13.7 ק"מ). הנסיונות החלו בשנת 1933 בתותחים בני 18, 22, ו-25 ליטראות. לאחר בדיקת התוצאות הוחלט במטכ"ל הבריטי לאמץ את תותח ה-25 ליטראות כתותח הסטנדרטי העתידי של הצבא הבריטי.

הדגם הראשון הוזמן בשנת 1934 אולם עקב בעיות תקציב, הוחלט שבמקום לייצר תותח חדש, יוחל בייצור תותח שיתבסס על המרכב והכרעיים של דגם ה-18 ליטראות הישן, אולם הקנה והבריח יהיו של ה-25 ליטראות. דגם זה כונה: 18/25 ליטראות. בשלב ראשון נשמר המרכב המתפצל (Split Trail) של תותח ה-18 ליטראות. ההחלטה לאמץ את המרכב של ה-18 ליטראות גרמה לירידה בטווח. היות שלא ניתן היה לירות מטען חזק דיו שיאפשר לפגז להגיע לטווח הרצוי, על כן הגיע טווח תותח ה-18/25 ל- 10.7 ק"מ בלבד. חלק גדול מתותחים אלה אבד לצבא הבריטי עם הנסיגה במבצע דינמו בחופי דנקירק.

בשנת 1938 חודשו הנסיונות ואז הוחלט לאמץ את המרכב הסגור (Box Trail) יחד עם הפלטפורמה העגולה. דגם זה זכה בשם 25 ליטראות סימן 2 עם מרכב סימן 1 . דגם אחרון זה הפך לתותח הסטנדרטי של הצבא הבריטי. (באנגלית: Ordnance QF 25 - pounder MK-2 on carrige Mk-1). התוצאה הסופית הייתה תותח בעל טווח ירי גדול יותר, בעל פגז כבד יותר ומהירות לוע גבוהה יותר.

בסופו של התהליך יוצר תותח שדה/הוביצר בעל קוטר קנה של "3.45 (87 מילימטר) בו היו לפגז 3 מטענים הודפים.

הפלטפורמה העגולה הייחודית שאפשרה לסובב את התותח במהירות ל- 360 מעלות
יחידת תותחנים אוסטראלית בזמן ירי באזור אל-עלמיין, קיץ 1942
תותח 25 ליטראות שהיה בשימוש צה"ל ומוצב כאנדרטה במחנה ג'וערה

צוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתותח ה- 25 ליטראות סימן 2 (עם מרכב סימן 1) היה צוות מפעיל של 6 חיילים:

  1. מפקד - מס' 1.
  2. מפעיל ירי - מס' 2.
  3. עוזר טען - מס' 3.
  4. טען - מס' 4.
  5. מכין מרעומים לפגזים - מס' 5.
  6. סגן מפקד - מס' 6.

במקרי חרום הופעל התותח גם על ידי צוות מצומצם של 4 לוחמים.

תחמושת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה סוגי התחמושת כללו פגז חודר שריון (ח"ש), פגז נפיץ רגיל, ופגז עשן. לפגזים היו ארבעה מטענים הודפים שהשימוש בהם היה בהתאם לטווח הירי.

הפגזים אוכסנו בארגזי מתכת, 8 פגזים בארגז.

מידות הארגז: 55 ס"מ אורך, 26 ס"מ רוחב, 33 ס"מ גובה.

תובלה והפעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביחידות הבריטיות הופעלו התותחים בסוללות בנות 8 קנים. כל סוללה נחלקה ל-4 צוותים עצמאיים של 2 קנים בצוות.

בשעת הצורך בניוד, חובר התותח לעגלת תחמושת (Caissons או Limber) שנגררה על ידי רכב מיוחד שתוכנן לכך מתוצרת חברת מוריס (Morris C8 FAT Quad). פירוש השם FAT הוא Field Artillery Tractor. כמו כן נגררו התותחים באמצעות משאיות בנות 1.5 טון, 4x4 מתוצרת פורד ושברולט מדגם CMP 15 (פירוש ראשי התיבות הוא CMP- Canadian Millitary Pattern).‏[3]

משאית מוריס C8 גוררת עגלת תחמושת תותח, 1942

כל עגלת תחמושת הכילה 32 פגזים. המשאית הגוררת (ה-Quad) נשאה את הצוות ואת הציוד שלו. לכל זוג תותחים הייתה משאית מוריס Quad שלישית שגררה 2 עגלות תחמושת. כך שבסוללה בת 8 תותחים היו 8 גוררות תותחים Quad , 4 גוררות Quad שכל אחת גררה זוג עגלות עם 64 פגזים וכן היו גם 3 משאיות 3 טון מסוג CMP 60 שנשאו כל אחת 3 טון פגזים. משאיות אלה היו בדרך כלל מרוחקות מהסוללה מטעמי בטיחות. כל משאית מוריס (Quad)נשאה פרט לציוד האישי של הצוות גם 24 פגזים נפיצים, 8 פגזים נ"ט וכן 32 פגזים ---. 32 הפגזים שנשאו בעגלת התחמושת ה-Limber ואלה שבמשאית ה - (Quad)היוו התחמושת שנועדה לשימוש המיידי.

לפי יומנו של תותחן בריטי מקרב אל עלמיין, היה מבנה הסוללה הבריטית כדלהלן:

  • 8 תותחים שנגררו על יד 8 רכבי מוריס Quad.
  • 4 משאיות תחמושת Quad שכל אחת מהן גררה עגלת תחמושת (Limber).
  • 3 משאיות תחמושת 3 טון מסוג CMP-60 שנקראו Amn3 ,Amn2 ,Amn1. כל משאית נשאה 480 פגזים.

משאיות התחמושת היו ממוקמות בדרך כלל במרחק רב מהסוללה. מילוי המשאיות היה באחריות מפקדת הדיוויזיה.

כך לכל תותח הייתה תחמושת שסופקה משתי עגלות נגררות ומשאית Quad. ברגע שהעגלה הראשונה התרוקנה, הייתה משאית ה Quad השנייה גוררת אותה למרחק ומביאה במקומה את העגלה השנייה המלאה.

בעת פריסת הסוללות הן הוצבו במרחק של 300-600 מטר אחת מהשנייה. המחלקות בתוך הסוללה הוצבו במרחק של 60-120 מטר אחת מהשנייה. מרחק זה היה קרוב מספיק לשמירה על קשר ואספקת תחמושת ומספיק רחוק לאפשר הגנה כנגד אש אויב.

עם ההגעה לשטח הירי המתוכנן, הורדה הפלטפורמה העגולה והתותח הועלה עליה. הפלטפורמה אפשרה להפעיל את התותח במהירות ובצורה קלה יחסית בזווית היקפית של 360 מעלות.

טעינת התחמושת התבצעה בשני שלבים: בשלב ראשון הוכנס הקלע ולאחריו, בשלב השני, המטען ההודף.

דגמים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סימן 2 - בעוד שתותח ה-25 ליטראות סימן 2 (Mark 2 ) היה כלי הנשק הארטילרי הנפוץ ביותר בתקופת מלחמת העולם השנייה, נבנו ארבעה דגמים נוספים:
  • סימן 3 (3 Mark)- היה למעשה סימן 2 בו הותקן אלמנט מיוחד שנועד למנוע החלקת פגזים למטה כאשר הקנה נטוי בזווית גבוהה.
  • סימן 4 (4 Mark)- היה כבר דגם חדש שכלל את השינוי שבוצע בסימן 3.
  • דגם נוסף שיוצר במיוחד לשימוש הכוחות האוסטרלים שפעלו ביערות אסיה. זה היה למעשה סימן 1 מקוצר ומוקטן שניתן היה לגרור אותו בעזרת רכב קטן. כמו כן ניתן היה לפרק אותו ל-13 חלקים לניוד בעזרת בהמות משא לאותם אזורים שלא היו עבירים לרכב.
  • Baby 25 pdr - דגם זה יוצר בדומה לסימן 2 אלא עם מפתח גלגלים מוקטן (155 ס"מ, לעומת 212 ס"מ של שאר הדגמים הסטנדרטים), עם יכולת קיפול המרכב וכן עם פלטפורמה עגולה מוקטנת. דגם זה התאים לתובלה אווירית והיה בשל ממדיו הקטנים יחסית, נוח לניוד. התותח המוקטן פעל בשרות הכוחות הבריטים בעיקר בג'ונגלים של אסיה.

נעשו נסיונות רבים לייצר תותח מתנייע. בין הדגמים האלה התבלטו שלושה:

תותח 25 ליטראות על מרכב של טנק ולנטיין במדבר המערבי (Bishop), ספטמבר 1942
תותח 25 ליטראות על מרכב טנק קנדי מסוג Ram - סקסטון ( Sexton)
  1. Bishop - כלי זה יוצר כתוצאה מלחץ של זמן לספק לשדות הקרב במערכה במדבר המערבי בצפון אפריקה תותח 25 ליטראות מתנייע. התותח הותקן על מרכב של טנק בריטי מסוג ולנטיין.הכלי כונה בשם: Ordnance QF 25 pdr on Valentine Carrier או בשם המקוצר: Bishop.התכנון החל בקיץ 1941. בנובמבר אותה שנה הוזמנו 100 כלים ראשונים. אולם עקב החסרונות הרבים יוצרו רק 80 תותחים. התוצאה הייתה כלי נשק שסבל ממגרעות רבות: צללית גבוהה מאד שהייתה בעייתית ביותר במרחבי המדבר המערבי השטוחים, טווח שהוגבל לחצי מהטווח של התותח הנגרר עקב מגבלת זווית ירי ומהירות נמוכה.

הצורך בתותחים מתנייעים הושלם עם הגעת הכלים האמריקאים הטובים יותר מסוג M7 שנקראו: Priest.

  1. M7 Priest - התקן אמריקאי של תותח בקוטר 105 מ"מ על מרכב של טנק שרמן. תותח מתנייע מוצלח זה, נתן דחיפה לתעשייה הבריטית והקנדית לייצר תותחי 25 ליטראות מתנייעים.
  2. Sexton - הדגם המוצלח ביותר, תוצרת התעשייה הקנדית. הותקן על גבי מרכב של טנק קנדי מסוג : רם (Ram) ונקרא סקסטון.
  3. Yeramba - התקן תוצרת אוסטרלית של תותח ה-25 ליטראות על גבי מרכב של טנק מסוג M3-Lee.

שירות מבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התותח נחשב על ידי רבים לכלי הארטילרי הטוב ביותר במלחמת העולם השנייה. זאת עקב קצב האש, גמישות הפעלתו, הניידות והיכולות המגוונות שלו גם כנשק שטוח מסלול וגם תלול מסלול (הוביצר).

לכל דיוויזית רגלים בריטית היו מוצבים תקנית 72 קנים. לפני 1940 היו לכל גדוד בריטי 2 סוללות כל אחת בת 12 קנים.

מאמצע 1940 ואילך שונו הנהלים ומעתה היו לכל דיוויזיה 3 רגימנטים (Regiments), כל אחד עם 24 קנים שאורגנו במסגרת של 3 סוללות כל אחת בת 8 קנים. לדיוויזיות המשוריינות היו לכל אחת 2 גדודי תותחים.

משנת 1944 ואילך נשאר גדוד אחד עם אותם תותחים נגררים ואילו השני עם תותחים מתנייעים מסוג "סקסטון" (Sexton).

פרט לכוחות הבריטים השונים, השתמשו בתותח הצבאות של צרפת החופשית, היוונים, הפולנים, הצ'כים, ההולנדים והבלגים.

הירי הארטילרי הראשון של כוחות אמריקאים על גרמנים במלחמת העולם השנייה היה באמצעות תותח 25 ליטראות של דיוויזיית הרגלים ה-34. לאחר שהכוחות הבריטים נוכחו ביעילות של התותח המתנייע האמריקאי ה"פריסט", הם החלו בייצור כלי דומה. התותח הותקן על מרכב של טנק קנדי מסוג Ram וזכה לשם "סקסטון" (Sexton).

מלחמת העצמאות בדרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוללת תותחים מצרית אחת הוצבה באזור גבעת עלי מונטר שליד עזה והפגיזה את קיבוץ בארות יצחק. סוללה אחרת הוצבה בבית חנון והפגיזה את קיבוץ ניר עם ואזור מפקדת חטיבת הנגב ששכנה לידו וכן את קיבוץ יד מרדכי בשבוע שהותקף, החל מ-18 במאי ועד ל-24 במאי.

מאוחר יותר, הוצבה סוללה ליד חווה חקלאית מצפון מזרח לאשקלון באזור בו נמצא כיום כפר סילבר והפגיזה את קיבוץ נגבה.

בעת ההתכתשות עם הצבא המצרי בדרום, הובא תותח אחד ויחידי שנרכש על ידי אנשי הרכש של ההגנה מקפיטן אוסטראלי בחיפה. התותח הנדיר הובא לגזרת הלחימה של חטיבת גבעתי והוצב בתוך בוסתן ערבי סמוך לכביש קסטינה-מג'דל כקילומטר דרומית להסתעפות כפר ורבורג.‏[4]

מאחר שהמצרים ניסו לפרוץ צפונה החל מה-8 ביולי 1948 תוך הפרת הסכם הפוגה ראשון, הופעל התותח לראשונה. לתותח היה מספר פגזים מוגבל. לאחר שירה כ- 12 פגזים, זיהו המצרים מציאות כלי ארטילרי חדש בזירה ועשו מאמצים כבירים לגלות את מיקום הסוללה. הנקודות החשודות ביותר בעיני המצרים היו המטעים של כפר ורבורג, באר טוביה ושני בוסתנים ערביים שהיו באזור. פעולה ראשונה הייתה שליחת מטוסי סיור בשם "וסטלנד לייסנדר" שאמנם גילו את אחת מעגלות התחמושת שהייתה במרחק של כ-2 ק"מ מהתותח באזור כפר ורבורג. כתגובה התחילו המצרים בירי גישוש של תותחיהם לעבר כפר ורבורג ומספר פגזים נפלו בקרבת התותח. היה ברור שזו רק שאלה של זמן עד שיגלו אותו, ולכן באותו לילה נאלצו להוציאו ולסלקו מהאזור.

תותח ומאחוריו עגלת תחמושת סטנדרטית (Limber) אליה היה התותח מחובר בזמן תנועה, המוזיאון הצבאי הפולני

שימוש צה"לי לאחר מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים שלאחר מלחמת העצמאות רכש צה"ל כמות תותחים שהספיקה להקמת חמישה גדודים. על מנת לשמור ולחסוך בתחמושת, נערכו האימונים באש חיה בתותחי 65 מ"מ (הנפוליאונצ'יקים).

במבצע שומרון (פעולת קלקיליה) שהתקיים בחורף 1956 הופעלו תותחים אלה לפיצוח משטרת קלקיליה בכינון ישיר.

במבצע קדש בשנת 1956 סופחה מפקדת גדוד 404 יחד עם שתי סוללות לחטיבת הצנחנים 202. הסוללות יחד עם התותחים הנגררים השתתפו בכיבוש כונתילה, א-תמד וא-נח'ל והגיעו עד למעבר המיתלה. מפקד סוללה שלוש, נתן שרוני, הצטרף לחולית הפיקוד של מפקד הגדוד, רפאל איתן, בכניסה למיתלה, במטרה לתכנן הפגזת העמדות המצריות שבמצר, אולם בהפצצת מטוסים מצרית נהרג קשר הסוללה והתוכנית בוטלה.

עד 1967 היוו סוללות ה-25 ליטראות את הגדודים הבאים: גדוד 402 סדיר, גדוד 899 ("פורקן"), גדוד 834 ושניים נוספים בצפון.

מבנה הגדוד הצה"לי הסדיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בכל גדוד היו 3 סוללות, כל סוללה כללה 4 קנים (בסך הכל 12 קנים בגדוד).
  • התותחים נגררו על ידי משאית GMC (שישה גלגלים).
  • מוצב הפיקוד (המפי"ק) על גבי נ"נ.
  • מפקד הסוללה וצוותו היו מצטרפים כקש"א.
  • סוללת המפקדה: מרכז ניהול אש (מנ"א) על גבי משאית GMC (שישה גלגלים).
  • קצין סיירים ומדידות (קס"מ) - על גבי נ"נ.
  • מג"ד - על גבי ג'יפ. (מאחר ולא היה מס"ח, הוא היה מיועד להיות מת"צ אוויר).
  • סמג"ד - על גבי נ"נ.

גדודי המילואים היו בנויים באותה צורה, אולם בשעת חירום המג"ד מונה לסגן מפקד אגד או תפקיד מטה אחר.

פעילות מבצעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעילות המבצעית המרשימה ביותר של תותחי ה-25 ליטראות הייתה במלחמת ששת הימים. לאוגדה בפיקודו של אריאל שרון הוקצה אגד ארטילרי בפיקודו של סא"ל יעקב עקנין שכלל בין השאר שני גדודי תותחי 25 ליטראות, ס"ה 24 קנים. הקצאת התחמושת הייתה גדולה: לגדוד אחד כ-1,500 פגזים ולגדוד שני כ-1,700 פגזים אותם היה עליהם לירות בזמן קצר יחסית. פעילות האגד הארטילרי הייתה טובה מאוד ותרמה רבות כסיוע לכוחות השריון והחי"ר בכיבוש מתחמי אום-כתף ואבו עגילה עת לראשונה בהיסטוריה הצה"לית הופעלו התותחים ליצירת "מסך אש מתגלגל" לפני הכוחות הנעים.

הפעילות המבצעית האחרונה של תותחי ה-25 ליטראות במסגרת צה"ל הייתה במבצע כראמה ב-21 במרץ 1968. במבצע זה קיבלו הכוחות התוקפים סיוע של שני גדודים וסוללה אחת.‏[5]

הוצאת התותחים מהסד"כ הצה"לי החלה בצורה הדרגתית באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20, עוד לפני מלחמת ששת הימים והסתיימה לאחר מבצע כראמה בשנת 1968.

פעילות מבצעית בארצות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרית דבר (בארץ)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק גדול של התותחים פוזר בשנות השבעים בשטחי האימונים של צה"ל ושימש כמטרות. בשנים שקדמו לאולימפיאדת בייג'ינג, במיוחד בשנת 2004 כאשר מחיר הברזל בעולם האמיר, נגנבו אותם תותחים על ידי הבדואים[6], נחתכו ונמכרו לסוחרי ברזל שהעבירו אותם לבסוף באניות (כנראה) לסין.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו ערך אנגלי QF 4.5 inch Howitzer
  2. ^ ראו ערך אנגלי Ordnance QF 18 pounder
  3. ^ ראו ערך אנגלי בשם: "CMP 15 cwt"
  4. ^ ראו ספרו של פנחס וזה המשימה רכש, ע' 115.
  5. ^ סא"ל בני מ., ‏מבצע "תופת", מערכות 293-292, מרס-אפריל 1984, עמ' 25
  6. ^ הדברים נכתבו בעקבות עדות ראייה של הכותב שנכח בפעולות השוד האלה יחד עם פקח רשות הגנים הלאומיים בנגב במשך תקופה ארוכה.