ריכוזיות תקשורתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

ריכוזיות תקשורתית היא היחס בין מספר בעלי השליטה באמצעי תקשורת המוני, לבין כמות המושפעים מאותו אמצעי. נושא זה הוא עניין למחקרים בנושאי סוציולוגיה ותקשורת, כמו גם חשיבות עליונה בעיצוב דעת קהל ואמונותיו של היחיד. נושאים חשובים אחרים המתקשרים לנושא זה הם: עצמאות עיתונאית, הטיה תקשורתית וחופש העיתונות.

ריכוזיות תקשורתית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שהוגש לוועדת חוקה חוק ומשפט נאמר:

"...נראה כי הסכנה הטמונה בשימוש מניפולטיבי בעיתונות לשם קידום אינטרסים פרטיים, מקבלת בשנים האחרונות משנה תוקף. העלמותם של עיתונים בבעלות ציבורית לטובת עיתונות בבעלות פרטית, ותוך ריכוז הבעלות במדיות התקשורת השונות (עיתונות כתובה, משודרת וטלוויזיונית) בידי אותם גורמים עצמם, נותנת בידי גורמים אלו יכולת להכתיב את סדר היום הציבורי...בשנות התשעים נוצר טיפוס חדש של מו"ל ישראלי. זהו מו"ל צעיר השולט על כמה כלי תקשורת - עיתון ארצי, מקומונים, זיכיון להפעלת טלוויזיה בכבלים, שבועונים, זיכיון לשירותי טלוויזיה [...] נוסף על הבעלות הצולבת על כלי תקשורת יש לו לעתים קרובות גם אינטרסים כלכליים נוספים: הוצאות ספרים, חברות תקליטים, עסקי דלא-ניידי, חברות בנייה, מלונות, עסקי סחר בנשק. המו"ל החדש אינו חושש ואינו מהסס להתערב בשיקולי העריכה של העיתון. הוא מינה עצמו לעורך הראשי או לעורך האחראי ומפעיל בעצמו שיקולי עריכה...הסכנה הטמונה בהתערבות אינטרסנטית מצד בעלי ההון האוחזים בבעלות על אמצעי התקשורת, מקבלת משנה תוקף ככל ששוק העיתונות ריכוזי יותר, דהיינו ככל שבידו של מו"ל יחיד מרוכזים יותר כלי תקשורת, וככל שמצטמצם מספרם של המו"לים... הביטוי "ריכוזי" הינו הביטוי הנכון לענייננו שכן אין די בקיומם של כלי תקשורת רבים ומגוונים לשם הבטחת פלורליזם רעיוני וחופש העיתונות. זאת, שכן אם כל כלי התקשורת נשלטים על ידי אותם בעלי הון הרי שביכולתם של אלו לכוון את התכנים המתפרסמים בעיתונות כולה... תופעה זו של ריכוזיות השליטה והבעלות הצולבת, היא מן התופעות המאפיינות את שוק התקשורת הישראלי והיא ספגה ביקורת מצד כל המלומדים ומצד כל הוועדות שבחנו את שוק העיתונות בישראל ...ככל שהדבר נוגע להבטחת הדמוקרטיה בישראל תופעת ריכוז הבעלות טומנת סיכון פוליטי רב משמעות שכן המתמודדים על שוק הדעות נאלצים "לעבור דרך" אותם גופים השולטים על העיתונות לשם הגעה אל כלל הציבור הרחב. בכך ניתנת בידי השולטים על ברז העיתונות היכולת לנווט את המערכת הפוליטית, להמליך פוליטיקאים אחדים ו"להעלים" פוליטיקאים אחרים"..."סיכון נוסף הנובע מריכוזיות שוק התקשורת הוא הזמינות של "קרטל דעות", קרי הסכמות בין הגופים השולטים על התכנים המסוקרים על ידם. על סוגיה זו עמדה גם ועדת צדוק בציינה כי "בעיה זו חריפה במיוחד במדינה שבה לא ניתן לסמוך על כוחות השוק ועל התחרות החופשית שיחשפו עד מהרה את כל ניגודי העניינים שהתגלו בעיתונות."...‏[1]

עמדת בג"ץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בג"ץ נדרש לסוגיה בעת שדן בעתירה של ד"ר שלמה כהן נגד לשכת עורכי הדין בישראל, שהוגשה לאחר שד"ר כהן ביקש לפרסם מאמר המבקר את ראשי הלשכה בבטאון הלשכה, והבקשה סורבה על ידי הוועד המרכזי של עורכי הדין. בפסק הדין כותב נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר:

"הסכנה ל"שוק הרעיונות" נובעת, בראש ובראשונה, מריכוזיות בשליטה באמצעי התקשורת. הפתרון לריכוזיות האמורה טמון בתכנון מבנה שוק השליטה בענף אמצעי התקשורת. פירושו של דבר כי מוטלות הגבלות על רמת השליטה של חברות מסוימות בסך כל אמצעי התקשורת. על ידי פיזור השליטה מובטח הגיוון בשליטה. ההנחה היא כי הגיוון בשליטה יסייע לקיומו של "שוק רעיונות" חופשי. דא עקא: השוק החופשי עלול להיכשל. עלול להיווצר "כשל שוק חוקתי" שבו חוג מצומצם של בעלי שליטה מכתיבים ומעצבים את "שוק הרעיונות". לשם כך מבקשים להקדים רפואה למכה ולמנוע את ריכוזיות השוק. המכשירים הטכניים למניעת ריכוזיות זו עשויים להיות מגוונים – החל בהתנאת רישוי אמצעי תקשורת בתנאים מסוימים וכלה בדינים ספציפיים של הגבלים עסקיים בכל הנוגע לאמצעי תקשורת."‏[2]

השליטה באמצעי תקשורת המונים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידיעות אחרונות מצוי בבעלות קבוצת "ידיעות אחרונות", כמו כן בבעלותה 17% ממניות חברת הכבלים HOT[3]. בנוסף הרכב המניות של זכיינית ערוץ 2 רשת, דומה לזה של ידיעות אחרונות. עסקי תקשורת נוספים בבעלות הקבוצה: רשת המקומונים ידיעות תקשורת, העיתון הכלכלי "כלכליסט" (שראה אור בפברואר 2008), השבועונים לאשה, פנאי פלוס וראש 1, שבועון הילדים עולמו של דיסני, הירחונים בלייזר, מנטה, עלמה ו-Go, הוצאת הספרים ידיעות ספרים, אתר האינטרנט ynet, העיתון בשפה הרוסית וסטי, שבועון שער למתחיל בעברית קלה עד בינונית ועוד. דמות דומיננטית בקבוצה זו היא ארנון מוזס המחזיק ב35% ממניות הקבוצה, ומהווה עורך אחראי לעיתון.

העיתן "מעריב מוחזק בידי "מעריב החזקות" עוד בידי קבוצה זו: כתבי עת כגון: את, מעריב לנוער, נשיונל ג'יאוגרפיק, רייטינג. רשת מקומונים, וכן אתר האינטרנט nrg. השליטה בחברה נמצאת בידי נוחי דנקנר.

העיתון "מקור ראשון" מצוי בידי "קבוצת הירש מדיה" המחזיקה גם בכתב העת "נקודה".
העיתון "הארץ" מצוי בידי קבוצת הארץ, עוד בבעלות קבוצה זו: הוצאת הספרים שוקן, מקומוני "רשת שוקן", כ-33% מפורטל וואלה!, אתר TheMarker, המגזין לילדים "עיניים" ובית דפוס המדפיס את עיתוני הקבוצה. השליטה בקבוצה זו מתפלגת בין משפחת שוקן (75%) לבין דומונט-שאוברג המחזיק 25% מהקבוצה.

נכון לאוגוסט 2009 השליטה בערוץ 10 מצויה 51% בידי איש העסקים יוסי מימן, 25% בידי אנשי העסקים ארנון מילצ'ן ורופרט מרדוק, ו25% בידי איש העסקים רון לאודר.‏[4] כאמור מעלה, בערוץ 2 שתי זכייניות, האחת רשת, שהרכב מניותיה דומה לזו של ידיעות אחרונות, וקשת ששני שלישים ממנה מוחזקים בידי איש העסקים מוזי ורטהיים.‏[5]

סקירה היסטורית של ריכוזיות תקשורתית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתונות הכתובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1990-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיתונות הכתובה היו אלו שנים של גידול הריכוזיות, בין היתר מפני שבשנים אלו נסגרו עיתונים מודפסים רבים:
חדשות (1993), על המשמר (1995), העולם הזה (1993), דבר (1996). תהליך זה, המכונה "מותה של העיתונות המפלגתית", הגדיל מאד את ריכוזיות שוק העיתונות הכתובה (על הסיבות לתהליך הזה ניתן לקרוא כאן [1]). ב-1996 נסגר גם העיתון הכלכלי טלגרף.

יוצא מן הכלל לעניין זה היא הופעתו של העיתון "מקור ראשון" כגורם מפזר. עיתון זה הופיע לראשונה בשנת 1997, תחילה כשבועון ואחר כך כיומון, וזכה לכ4% חשיפה ברבות הימים.

לאור כל זאת, הכריזה הרשות להגבלים עסקיים על ידיעות אחרונות כמונופולין ב-12 באפריל 1995.‏[6], וחידשה את ההכרזה כעבור ארבע שנים‏[7]. בהנמקה לכך כותב הממונה על ההגבלים העיסקיים כי ידיעות אחרנות מספק מעל מחצית הגיליונות המודפסים של עיתונות עברית (הן בימות החול והן בסופי שבוע) ולפיכך מדובר במונופולין‏[8]. לגבי ריכוזיות השוק קובע הממונה:"אם ניתן לזהות מגמות בשוק העיתונות בארבע השנים שחלפו (1995-1999), תהא התגברות הריכוזיות בענף - שהיה ריכוזי מלכתחילה - המרכזית שבהן". מעלף לציין כי הממונה מכיר כבר אז בחשיבות התקשורת באינטרנט, וחוזה לה התפתחות מכרעת בעתיד, ולכן מעדיף לחכות ולא להפעיל רגולציה על הענף, עד שיתבהרו התנאים הטכנולוגיים תחתם הוא פועל.

2000-2008[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגמה הבולטת בעשור זה היא ירידה בקריאת עיתונים מודפסים, ע"פ נתוני TGI:

העיתון אחוז החשיפה בשנת 2000 אחוז החשיפה בשנת 2007 אחוז הפחת
ידיעות אחרונות 50.7 39.3 21.4
מעריב 27 17.4 35.55
הארץ 11 6.7 39
גלובס 4.1 3.3 19.5

נתונים אלו מראים את המשך התחזקות מגמת הביזור של העיתונות הכתובה העברית הישראלית. שכן למרות הפחת הכולל במספר קוראי העיתונים, אחוז קוראי "ידיעות אחרונות" מקרב קוראי העיתונים גדל. כך גם היחס בין מספר קוראי "הארץ" ו"גלובס" לבין מספר קוראי "מעריב", גם כאן גידול בחלק היחסי של העיתון הגדול יותר. יוצא דופן אחד הוא פריצתו לשוק של החינמון "ישראלי", הלה התחזק ביחס לעיתונים האחרים, ואכן מגמה זה תקבל משנה תוקף עם הפצתו של החינמון ישראל היום שתחל בשנת 2008, עוד על השפעת החינמון על הריכוזיות התקשורתית בישראל בהמשך. לאור כל אלה השאיר הממונה על ההגבלים העיסקיים את קביעתו משנת 1999 לפיה ידיעות אחרונות היא מנופולין‏[9].

באמצעי תקשורת אחרים חלה דווקא מגמה הפוכה, ראשית המדיה הדיגיטלית התפתחה מאד. עלו לרשת אתרים המציעים לגולשים לכתוב בלוגים משלהם, בין היתר בנושאי תקשורת, חדשות ואקטואליה ((למשל:ישרא-בלוג, תפוז).יתרה מזו, פתיחתה של מדיה זו איפשרה העלת אתרי חדשות בעלות נמוכה בהרבה מהפצת עיתון יומי, כך למשל פתח העיתונאי יואב יצחק את האתר חדשות מחלקה ראשונה בשנת 2000, וזאת לאחר פרישתו ממעריב.

2008- היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיתונות הכתובה, תקופה זאת התאפיינה בעלית החינמונים. כבר לפני תקופה זאת החלה החדירה של החינמון ישראלי כגורם מפזר ריכוזיות כמתואר מעלה. העיתון הגיע בשיאו לאחוזי חשיפה של כ12%, כלומר יותר מעיתון "הארץ". העיתון נרכש על ידי שלדון אדלסון, אך השליטה אבדה לו בעקבות עניינים משפטיים (עוד על כך עיינו ערך ישראלי), והוא פעל להקמת החינמון "ישראל היום". ישראל היום החל להתפרסם ביולי 2007, ותוך כשמונה חודשים זינק זינוק מרשים עד הפיכתו לעיתון השני בגודלו בישראל.‏[10] ע"פ נתונים שמפרסם אתר mako עולה כי גם בין 2008 ל-2010 המשיכה החלשות העיתונים המודפסים בתשלום והמשיכה התחזקות החינמונים‏[11]

כל אלו הובילו להודעת הרשות להגבלים עסקיים בינואר 2010: "בדיקה שערכה רשות ההגבלים העסקיים לאחרונה העלתה כי כניסתו של "ישראל היום" לשוק הובילה לשחיקה משמעותית בנתחי השוק של ידיעות אחרונות ולשינויים מהותיים בשוק. לפי חוק ההגבלים העסקיים, בעל מונופולין הוא מי שמספק מעל למחצית מכלל האספקה לשוק. על פי ממצאי הבדיקה, ידיעות אחרונות מספקת פחות ממחצית מכלל האספקה ולכן אינה עוד בעל מונופולין‏[12]." הודעה זו מהווה אסמכתא רשמית ל"שינויים מהותיים בשוק" שמורגשים מסוף העשור הראשון ותחילת העשור השני של המאה. יתרה מזו, הרשות קושרת ישירות בין אובדן המונופולין של ידיעות אחרנות לבין הגידול בנתח השוק של ישראל היום. מגמות שרווחו בעשור הקודם בשאר המדיה בולטות גם כאן: שיפור באחוזי ההאזנה לרדיו האזורי.‏[13] גידול במידרוג של הבלוגים, כך למשל מדווח הבלוג של גיא בכור על 15000 כניסות ביום בשנת 2008, לעומת כמה אלפים שנתיים קודם‏[14].

רדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית המדינה עד שנות ה-70 של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית ימי המדינה פעלו בארץ שתי תחנות רדיו בשפה העברית, קול ישראל, ומ-1950 גם גלי צה"ל. מאחר ששתיהן בראשות המדינה, אין ביניהם תחרות ממש ולפיכך מדובר במצב של שידור ריכוזי מאד.

שנות ה-70 של המאה ה-20 עד 1995[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורם מפזר ראשון לשוק הרדיו העברי בישראל הייתה תחנת ערוץ 7 (אומנם עוד לפניכן פעלה תחנת "קול השלום" אף היא במתכונת פירטית, אבל בשפה האנגלית).בסוף שנות השמונים החלה לשדר "ערוץ 7", וסיימה לפעול (מעל גלי האתר) בשנת 2003 לאחר שניסיונות להכשירה נדחו על ידי בית המשפט העליון, וכמה מראשיה נשפטו לעונשי מאסר בפועל וקנסות. התחנה הפסיקה לשדר על גלי האתר ועברה לשדר אך ורק באינטרנט (עוד על פרשה זו עיינו ערך ערוץ 7).
ערוץ זה היה המבשר של גל הקמת תחנות רדיו פיראטיות כגורם מפזר של שוק הרדיו בישראל. ב-1995 אותרו בישראל 35 תחנות רדיו פירטיות על ידי פרופ' יחיאל לימור‏[15]. הרדיו הפיראטי התפתח בעיקר בקרב מגזרים שסבלו מתת-ייצוג ברדיו הריכוזי. כך למשל זוהו מספר רב של תחנות רדיו המופנות למאזינים החרדים, ותחנות רדיו המופנות למאזינים באזור גאוגרפי מסוים, בעיקר אזור הדרום.‏[16][17]

1995-2008[עריכת קוד מקור | עריכה]

שינוי גדול בריכוזיות שוק הרדיו העברי חל בשנים אלו עם פריצתו לשוק של הרדיו האזורי במסגרת הרשות השנייה. תחנות רדיו אזוריות מטיבן הן גורם מפזר משום שתחום השפעתן מוגבל לאזור ג"ג מסוים.בסוף שנת 2005 עלו לאוויר תחנות אזוריות ירושלים, בחיפה, בשרון ובאילת‏[18]. כלומר אזורים המרוחקים מאזור המרכז, בכך נמצא הרדיו האזורי נכנס לואקום שהתיר אחריו הרדיו הריכוזי, ונגס בנתח השוק של הרדיו הפיראטי. תחנות אלו זכו לאחוזי ההאזנה גבוהים, ובשנת 2006 הודיעה הרשות השנייה כי "כיום מהווה הפרסום ברדיו כ-6% מעוגת הפרסום הכללית, כאשר נתח פרסום הרדיו האזורי מתוך נתח הרדיו בכלל הינו כ-40% (עפ"י נתוני איגוד המפרסמים לשנת 2006)".‏[19]כלומר נתח משמעותי מאד מהשוק.

2008- היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנושא שידורי הרדיו, חל פיזור באחוזי ההאזנה, תחנות הרדיו האזורית של הרשות השנייה שמרו על יציבות באחוזי ההאזנה, בעוד רשות קול ישראל והרשתות הצבאיות חוו שחיקה מתמדת באחוזי ההאזנה שלהם. כתוצאה מכך הפך הרדיו האזורי למדיה הקולית המובילה באחוזי ההאזנה בישראל.‏[20]

טלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1968- שנות ה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1968 הוקם הערוץ הראשון ונשאר מונופולין ממלכתי עד שנות ה-80

שנות ה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים אלו החלו לצוץ בארץ תחנות כבלים פירטיות כגורם מפזר. תחנות אלו היו מוגבלות בזמן והקף הפעילות של והתרכזות בעיקר בהקרנת סרטי ערב.(עוד על כך עיינו ערך טלוויזיה פיראטית).

ניסיונות מדינתיים להסדרת השליטה בשוק התקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור בפתיח מרכז מחקר ומידע של הכנסת הציג את הסיכונים הכרוכים בשוק תקשורת ריכוזי. לאור מחקרים אלא ודומים להם שנעשו לאורך השנים ניסיונות מדינתיים לפיזור שוק התקשורת בישראל. כך למשל הוקמה הוקמה בפברואר על ידי שר המשפטים ושר הפנים בפברואר 1996 "הוועדה הציבורית לחוקי העיתונות", הידועה בכינויה "ועדת צדוק", והגישה את מסקנותיה בספטמבר 1997. בין מסקנות הוועדה כאלה הקשורות לריכוזיות התקשורת:

  • להגביל את הריכוזיות בתחום העיתונות הכתובה ולמנוע בעלות צולבת על כלי תקשורת כתובה ומשודרת.
  • ההסדר החקיקתי הקיים בנושא העיתונות, מורשת התקופה המנדטורית, איננו הולם שיטת ממשל דמוקרטית.
  • הוועדה המליצה, בין היתר, לבטל את הדרישה לקבלת רישיון כתנאי מוקדם להוצאה לאור של עיתון...החשש לשימוש לרעה בדרישת רישוי כללית, המאפשרת מניעה מוקדמת גורפת, בעיקר בחברה שסועה ומקוטבת, הינו חמור הרבה יותר מן הסכנות המשמעותיות שיש בפרסומים לא-ראויים.
  • לקבוע הגבלות לבעלות על עיתון, שתהיה אסורה על מי שהורשע בעבירה שיש עימה קלון.
  • אין לקיים בידי גורם כלשהו ברשות מבצעת, ובכלל זה רשות צבאית ומינהלית, סמכות לסגור עיתון לתקופה קצובה או לצמיתות
  • לעגן בחקיקה איסור על "מתן הוראה לעיתונאי להפר את כללי האתיקה או לפעול באופן המחייב הפרה של כללי האתיקה"

המלצות הוועדה לא יושמו באופן ממשלתי. ניסיונם של חברי כנסת ליישם את הצבעת החוק באמצעות הצעות חוק פרטיות לא צלח.‏[21]

התערבות הממונה על ההגבלים העיסקיים בשוק התקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממונה על ההגבלים העסקיים רשאי להגדיר עסק מסוים כמונופול בשוק מסוים תחת כמה תנאים, החשוב שבהם הוא שליטה של מעל 50% מנתח השוק מסוים באזור מסוים. על מונופול רשאי הממונה להשית הגבלות מסוימות, וזאת כדי לשמור על חופש התחרות.‏[22] הממונה על ההגבלים העסקיים הכריז ב12.04.95 על ידיעות אחרונות כ"מונופולין בשוק העיתונות היומית בעברית". חמש שנים אחר כך (13.04.99) חידש הממונה את ההכרזה. בתחילת שנת 2010 ביטל הממונה את ההכרזה: "בדיקה שערכה רשות ההגבלים העסקיים לאחרונה העלתה כי כניסתו של "ישראל היום" לשוק הובילה לשחיקה משמעותית בנתחי השוק של ידיעות אחרונות ולשינויים מהותיים בשוק. לפי חוק ההגבלים העסקיים, בעל מונופולין הוא מי שמספק מעל למחצית מכלל האספקה לשוק. על פי ממצאי הבדיקה, ידיעות אחרונות מספקת פחות ממחצית מכלל האספקה ולכן אינה עוד בעל מונופולין‏[23]."

בשנת 2002 מנע הממונה מ"פישמן אחזקות" להעלות את אחוזי הבעלות על ידיעות אחרונות מ25% ל35% משום שלקבוצה זו בעלת השליטה בעיתון "גלובס".‏[24]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דן להב, חופש העיתונות בישראל, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מוצג באתר חדשות מחלקה ראשונה
  2. ^ [web1.nevo.co.il/Psika_word/elyon/PADI-NH-2-529-L.do בג"ץ 6218/93]
  3. ^ האיש החזק בתקשורת, באתר הארץ, 1 ביולי 2008
  4. ^ למה נפגש רה"מ נתניהו עם בעל מניות ערוץ 10 ארנון מילצ'ן?, באתר גלובס, 9 באוגוסט 2009
  5. ^ מוזי ורטהיים השתלט על קשת , אמיר טייג ועירית יוסילביץ', ynet, 02.03.08
  6. ^ ידיעות אחרונות - בעל מונופולין בשוק העיתונות היומית בשפה העברית, הכרזת מונופולין בהתאם לסעיף 26 (א) לחוק ההגבלים העסקיים התשמ"ח - 1988, 13.04.99
  7. ^ שם
  8. ^ שם
  9. ^ הממונה על הגבלים עסקיים הודיעה לידיעות אחרונות על ביטול הכרזתה כמונופולין בשוק העיתונות היומית בעברית, הודעה לעיתונות, הרשות להגבלים עסקיים
  10. ^ איילה צורף, עלייה בחשיפה של "הארץ". "ישראל היום" עקף את "מעריב", באתר הארץ, 29 ביולי 2008
  11. ^ מגמת ההיחלשות בעיתונות המודפסת מתמתנת, אתר מה-קו
  12. ^ הממונה על הגבלים עסקיים הודיעה לידיעות אחרונות על ביטול הכרזתה כמונופולין בשוק העיתונות היומית בעברית, הודעה לעיתונות, הרשות להגבלים עסקיים
  13. ^ מגמת ההיחלשות בעיתונות המודפסת מתמתנת, אתר מה-קו
  14. ^ [1=http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=900 ראיון עם גיא בכור] אתר Gplanet
  15. ^ עוד על נושא זה עיינו ערך רדיו פיראטי
  16. ^ ראו את הודעת הרשות השנייה בדבר הצורך אותו היא מזהה.
  17. ^ הקמת הרדיו האזורי, אתר הרשות השנייה
  18. ^ הקמת הרדיו האזורי, אתר הרשות השנייה
  19. ^ שם
  20. ^ פירוט אחוזי האזנה לתחנות הרדיו האזורי לאורך השנים, מאתר הרשות השנייה
  21. ^ ועדת צדוק, אתר העין השביעית
  22. ^ חוק ההגבלים העסקיים, משרד התמ"ת
  23. ^ הממונה על הגבלים עסקיים הודיעה לידיעות אחרונות על ביטול הכרזתה כמונופולין בשוק העיתונות היומית בעברית, הודעה לעיתונות, הרשות להגבלים עסקיים
  24. ^ שטרום: אחזקות פישמן ב"ידיעות אחרונות" - עד 25%, ynet, 31.10.02