הערוץ הראשון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| ערוץ 1 | |
|---|---|
 |
|
| פרטי הערוץ | |
| קטגוריה: | כללי, חדשות |
| שפה: | עברית, ערבית |
| מדינה: | ישראל  |
| אזור קליטה: | המזרח התיכון |
| שיטת שידור: | PAL, DVB |
| הצפנה: | וידאוגרד, שידור חופשי |
| אתר האינטרנט | |
"הערוץ הראשון" (ובשמו הקודם הטלוויזיה הישראלית), הידוע בציבור כערוץ 1, הוא ערוץ טלוויזיה ממלכתי בישראל, מטעם רשות השידור. הערוץ שידר קרוב לעשרים שנה (יחד עם הטלוויזיה החינוכית) בערוץ השידור הישראלי היחיד, ולכן נקרא ה"טלוויזיה הישראלית". לאחר שהחלו שידורי הטלוויזיה הרב ערוצית מתייחסים אליו כאל "הערוץ הראשון".
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
הטלוויזיה הישראלית נוסדה בשנת 1968, לאחר שנים רבות של ויכוח ציבורי בנושא, ולאחר שהטלוויזיה החינוכית החלה בשידוריה במרץ 1966. הקמת הטלוויזיה, שתוכננה מלכתחילה לשנות ה־70, הוחשה בעקבות מלחמת ששת הימים, והסברה כי באמצעות שידורי טלוויזיה ניתן לשפר את ההסברה הישראלית למדינות ערב ולתושבי השטחים.
השידור הראשון של התחנה היה שידור חי של מצעד צה"ל ביום העצמאות, שנערך במאי 1968 ירושלים. תדר השידור שהוקצה לתחנה היה אותו תדר שעליו שידרה הטלוויזיה החינוכית, ולכן שתי התחנות חולקות מאז את שעות השידור בערוץ.
לאחר מספר שידורים חד פעמיים החלו לשדר באוגוסט 1968 שידורי נסיון סדירים, תחילה שלושה ערבים בשבוע, שבהמשך הורחבו לארבעה. ב-20 באוגוסט באותה שנה שודרה מהדורת מבט לחדשות הראשונה. תוכנית זו משודרת בערוץ הראשון עד היום, ובמשך שנים רבות הוגשה על ידי אותו מנחה, חיים יבין. בתקופה זו שודרו בכל יום שעה בערבית ושעתיים בעברית. התחנה שידרה בשחור לבן, למרות שבתקופה זו כבר היו תחנות ששידרו בצבעים.
בשנת השידורים הראשונה פעלה הטלוויזיה הישראלית כיחידה עצמאית במסגרת של "צוות הקמה" שבראשו עמד פרופ' אליהוא כץ מהחוג לקומוניקציה באוניברסיטה העברית, ושידוריה הוגדרו כשידורי נסיון. כץ היה למעשה המנהל הראשון של הטלוויזיה הישראלית. לאחר מכן התמזגה הטלוויזיה הישראלית עם תחנת הרדיו הממלכתית, "קול ישראל", שפעלה כבר במסגרת רשות השידור (שנוסדה כשלוש שנים לפני כן).
ב־1969 התחוללה סערה ציבורית סביב שידורי הטלוויזיה בשבת, כאשר מליאת רשות השידור החליטה להרחיב את שעות השידור היומיות ולעבור לשדר מארבעה ימי שידור לשידורים יומיים, כולל ימי שישי ושבת, החל מחודש נובמבר 1969. במסגרת המשא ומתן להרכבת הממשלה לאחר הבחירות לכנסת השביעית שנערכו באוקטובר באותה שנה, דרשו נציגי המפלגות הדתיות להקפיא את פתיחת השידורים המתוכננים לליל שבת. בשבוע הראשון של נובמבר, בו החלו השידורים היומיים, התחוללה מהומה סביב הסוגייה. בסופו של דבר החליטה ראש הממשלה גולדה מאיר להענות באופן זמני לדרישת הדתיים, ולהקפיא את פתיחת השידורים בליל שבת. ביום שישי באותו שבוע, בשעות אחר הצהרים, פנו שני עורכי דין לבג"ץ. השופט התורן צבי ברנזון הוציא צו על תנאי והשידורים נפתחו כבר באותו ערב.
בשנת 1971 הופקה סדרת המקור הראשונה, חדווה ושלומיק.
בשנת 1973, בעקבות מלחמת יום הכיפורים הרחיבה הטלוויזיה את שידוריה לשש וחצי שעות יומיות (כולל שעה וחצי בערבית ושעה לשידורי ילדים), ושידרה עד חצות.
בשנת 1979 החלה התחנה לעבור לשידורי צבע בתהליך הדרגתי, שהושלם בפברואר 1983, כשגם שידורי החדשות צולמו בצבע. בשנת 1981 הופסקה פעילות המחיקה מתוכניות צבעוניות.
הטלוויזיה הישראלית שידרה במרבית השעות של פעילותה תוכניות וסרטים קנויים, רובם דוברי אנגלית. התוכניות המקומיות המקוריות שלה היו תוכנית החדשות (מבט לחדשות כמעט חצות השבוע: יומן אירועים), דיונים בנושאי דיומא (מוקד), תוכנית ספורט (מבט ספורט) תוכניות ילדים (טלפלא, הצריף של תמרי, החתול שמיל, פלאי קלעים וכו'), תכוניות סטיריות (בהן ניקוי ראש ולול), תוכניות בידור (עוד להיט,להיט בראש,עד פופ,שעה טובה,סיבה למסיבה), תוכניות תעודה (עמוד האש, הנבחרים), ותוכניות מיוחדות לציון אירועים וחגים, חלקן בתבניות שיובאו משידורי טלוויזיה בבריטניה (למשל אלה הם חייך). התחנה הפיקה מעט מאוד תוכניות עלילתיות מקוריות. הבולטות שבהן היו חדווה ושלומיק ומישל עזרא ספרא ובניו.
בד בבד עם תחילת השידורים בעברית בשנת 1968 שודרו תוכניות בשפה הערבית עד לסוף 2002. מינון התוכניות המקוריות בשידורים בערבית היה גבוה ביחס למקובל בשידורים בעברית. השידורים בערבית כללו חדשות, מגזין לנשים, תוכנית מידע לחקלאים, תוכניות בידור וכמובן גם תוכנית הילדים הפופולרית סמי וסוסו.
בשנת תשמ"ה זכתה הטלווזיה הישראלית בערבית בפרס ישראל עלת תרומתה המיוחדת לחברה ולמדינה.
[עריכה] מבנה ניהולי
המוסדות האמורים לנתב את דרכה של הרשות הן הוועד המנהל הכולל שבעה חברים ומליאה שבה חברים 31 אנשים, נציגי הציבור, הממונים על ידי הכנסת ובפועל משקפים את חלוקת הכוח הפוליטי, פחות או יותר. בתחילת דרכה של רשות השידור ושל הטלוויזיה הישראלית, עד לסוף שנות ה־70, היו מרבית חברי המליאה אנשים בעלי רקע תרבותי וחינוכי (ד"ר אליהו לנקין שהיה מוותיקי האצ"ל, נתן שחם הסופר שישב במליאה מטעם מפ"ם). לאחר מכן הפכה מליאת רשות השידור לגוף שבו חברים פוליטקאים בראשית דרכם כנקודת מוצא לקריירה פוליטית עתידית (למשל, גיל סמסונוב וסילבן שלום שהתחילו את דרכם בליכוד כחברים במליאת רשות השידור).
תקציבה של הטלוויזיה הישראלית מבוסס על אגרת הטלוויזיה הנגבית מכל משקי הבית שברשותם מקלט טלוויזיה (ללא קשר לכמות השימוש במכשיר). סידור זה מיועד לשמור על עצמאות השידורים ועל אי־תלות במפרסמים מצד אחד ובפוליטיקאים מצד שני. בפועל גובה האגרה נקבע על ידי ועדת הכספים של הכנסת והטלוויזה הישראלית נעזרת בגורמים מסחריים המעניקים "חסות" לשידורים. בתקופת האינפלציה הדוהרת בתחילת שנות ה־80 הייתה חשיבות רבה למועד שבו נקבע גובה האגרה בגלל הירידה המתמדת בערך המטבע. לא אחת נדחה הדיון בוועדת הכספים כדי ללחוץ על הטלוויזיה להתאים את שידוריה לציפיות של פולטיקאים.
[עריכה] תוכניות נודעות של הערוץ הראשון
[עריכה] קישורים חיצוניים
|
|
|
|---|---|
| טלוויזיה רב ערוצית | המועצה לשידורי כבלים ולוויין · HOT · yes |
| טלוויזיה מסחרית | הרשות השנייה · ערוץ 2 ( קשת · רשת ) · ערוץ 10 · ישראל פלוס · מוסיקה 24 |
| טלוויזיה ממלכתית | רשות השידור · הערוץ הראשון · ערוץ 33 · ערוץ הכנסת · הטלוויזיה החינוכית |
