ריקולדו דה מונטה די קרוצ'ה
| לידה |
1242 פירנצה, רפובליקת פירנצה  |
|---|---|
| פטירה |
31 באוקטובר 1320 (בגיל 78 בערך) פירנצה, רפובליקת פירנצה |
| השקפה דתית |
הכנסייה הקתולית |
  | |
ריקולדו דה מונטה די קרוצ'ה (פירנצה; 1243 – 1320) היה נזיר דומיניקני איטלקי, סופר מסעות, ומיסיונר נוצרי. הוא מפורסם בעיקר בעבודותיו הפולמוסיות על האסלאם של ימי הביניים ובסיפור מסעו המיסיונרי לבגדד.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ריקולדו נולד בפירנצה, ושם משפחתו מקורו מטירה קטנה שמעל העיירה פונטאסיבה שבפרברי פירנצה. מכיוון שהוא מכונה לפעמים "פניני", אביו נקרא כנראה "פנינו". לאחר שלמד בבתי ספר מרכזיים באירופה, הוא הפך לנזיר דומיניקני בשנת 1267, ושימש איש צוות בכנסיית סנטה מריה נובלה. הוא היה מורה במספר מנזרים בטוסקנה, כולל מנזר קתרין הקדושה בפיזה (1272–99). בעקבות קריאה של האפיפיור הוא יצא לעכו בשנת 1286 או 1287 ועלה לרגל לארץ הקודש (1288) ולאחר מכן נסע שנים רבות כמיסיונר במערב אסיה. הוא הגיע למוסול ב-1289, מצויד במנשר אפיפיורי. הוא לא הצליח לשכנע את ראש העיר הנוצרי הנסטוריאני להמיר את דתו לקתוליות. הוא היה מיסיונר בחצרו של שליט השושלת האילח'אנית המונגולי ארג'ון, שעליו כתב שהוא "אדם בעל המנהגים הגרועים ביותר, אך למרות הכל הוא חבר של הנוצרים"[1].
כאשר עבר לבגדאד, ריקולדו נקלע לסכסוך עם הנוצרים הנסטוריאנים המקומיים, והטיף נגדם בקתדרלה שלהם. הוא הורשה בכל זאת, על ידי השלטונות המונגוליים לבנות כנסייה משלו, עם איסור להטיף בפומבי. ריקולדו הציג את עמדת הכנסייה הקתולית לפטריארך הנסטוריאני יהבאללהה השלישי, שהסכים איתו שתורתו של נסטוריוס, כלומר הדואליות של ישו היא כפירה (ובכך השיגה מיזוג תאורטי של הכנסייה הלטינית וכנסיית המזרח). עם זאת, יחבאללה נדחה על ידי חסידיו שלו[2].
הוא חזר לפירנצה קצת לפני 1302, ונבחר לתפקידים גבוהים במסדר שלו. הוא מת בפירנצה ב-31 באוקטובר 1320.
כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסעות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספר המסעות שלו, שנכתב בערך בשנים 1288–1291, נועד כספר הדרכה למיסיונרים, והוא כולל תיאור של ארצות המזרח שבהן ביקר.
בשנת 1288 או 1289 הוא החל לנהל תיעוד של קורותיו בלבנט; את התיעוד הזה הוא כנראה הפחית לגרסה הסופית של הספר שכתב בבגדאד. לאחר הגעתו לאזור בעכו, הוא חצה את הגליל לכנרת; משם בשובו לעכו נראה שהוא נסע לאורך החוף ליפו, ואחר כך עלה לירושלים. לאחר שביקר בנהר הירדן ובים המלח הוא עזב את ארץ ישראל בדרך החוף, חזר לעכו ועבר על ידי טריפולי וטרטוס בדרכו לקיליקיה בדרום טורקיה. מעיר הנמל יומורטאליק הוא התחיל במסע ארוך לתבריז שבצפון פרס. בחציית הרי הטאורוס ליד סיוואס משם לקפדוקיה, לארזרום ולתבריז. בתבריז ובקרבתה הטיף במשך מספר חודשים, ולאחר מכן המשיך לבגדד דרך מוסול ותיכרית. בבגדד שהה מספר שנים.
כמטייל ומתבונן יתרונותיו בולטים לעין. התיאור שלו על הטטרים ועל הדת והנימוסים האסלאמיים ראויים לציון במיוחד כמסמך היסטורי. למרות דעות קדומות שהציג בכתביו, הוא מראה רוחב ראייה יוצא דופן והערכת הכשרון של מנהגים ותרבויות שונות משלו.
ספר המסעות שלו מהווה תיעוד חשוב של ארץ ישראל במאה ה-13, בין השאר הוא כולל תיאור של הכפר מגדלא לחוף הכנרת (על פי האמונה הנוצרית מקום הולדתה של מרים המגדלית), ביקור בשפרעם בה כתב מתגוררים נוצרים רבים וביקור בירושלים. תיאוריו על ירושלים תרמו לביסוס מסורות שונות בהם: זיהוי "אבן המשיחה" בכניסה לכנסיית הקבר כאבן שעליה הונחה גופתו של ישוע אחרי שהורדה מן הצלב ובטרם נטמנה בקבר[3], וביסוס המסורת של הליכה ב-14 התחנות של הויה דולורוזה[4].
על נפילת עכו[עריכת קוד מקור | עריכה]
"מכתביו על נפילת עכו" הם חמישה מכתבים בצורת קינות על נפילת עכו (נכתבו ב-1292 בערך, ופורסמו בפריז ב-1884).
כתבים אפולגטים נגד האסלאם והיהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך שהותו בבגדד, ריקולדו למד את הקוראן ויצירות אחרות של התאולוגיה האסלאמית למטרות מחקר, תוך ויכוח עם נוצרים נסטוריאנים וכתיבה תאולוגית. בשנים 1300–1301 הופיע ריקולדו שוב בפירנצה. בערך בשנת 1300 בפירנצה הוא פרסם את הספרים "נגד חוקי הסרצנים" (Latin: Contra Legem Sarracenorum) ו"העמים המזרחיים" (Ad Nationes Orientales).
יצירתו הידועה ביותר של ריקולדו מסוג זה הייתה ספרו "נגד חוקי הסרצנים", שנכתב בבגדד, אשר במשך מאות שנים היה חיבור פופולרי מאוד בקרב הנוצרים כמקור פולמוסי נגד האסלאם, ולעיתים קרובות זכה לעריכה (פורסם לראשונה בסביליה, 1500, תחת הכותרת Confutatio Alcorani או "Confutatio of the Koran"). יצירה זו תורגמה לגרמנית על ידי מרטין לותר בשנת 1542 בשם Verlegung des Alcoran . ישנם גם תרגומים מודרניים של הספר לאנגלית[5].
חלק גדול מהתוכן של יצירה זו נובע מאותם חלקים של ספר המסעות המוקדשים לאמונות מוסלמיות ולנושאים קשורים. אחד המקורות העיקריים של ריקולדו, המצוטט בהרחבה בעבודתו שלו, הוא הספר מאת מחבר אלמוניLiber Denudationis" siue Ostensionis aut Patefaciens האלמוני"[6]. למרות העוינות של ריקולדו כלפי האסלאם, עבודתו מציגה ידע ספציפי בקוראן ומתגברת על טעות אחת משותפת חשובה המשותפת לביקורות אחרות של ימי הביניים על האסלאם: הצגת השקפתו של מוחמד ככפירה כריסטולוגית.
הספר "Christianæ Fidei Confessio facta Sarracenis" (נדפס בבזל, 1543) מיוחס לריקולדו, ונכתב כנראה בערך באותו זמן עם היצירות האחרות שלו. יצירות נוספות הן: "נגד שגיאות היהודים" ( Contra Errores Judaeorum ); "נגד הגזעים המזרחיים" ( Libellus contra Nationes Orientales); "נגד הסרסנים והקוראן" ( Contra Sarracenos et Alcoranum); ו"על דתות שונות" ( De Variis Religionibus). סביר מאוד ששלוש היצירות האחרונות נכתבו לאחר שובו לאירופה; לאחרון יש כותרת דומה לפרק האחרון של ספר המסעות שלו (De Variis Religionibus Terre Sancte). כמו כן, ידוע שריקולדו כתב שתי חיבורים תאולוגיים - הגנה על דוקטרינותיו של תומאס אקווינס (בשיתוף עם יוחנן מפיסטויה, בערך ב-1285) ופרשנות על Libri Sententiarum (לפני 1288). ריקולדו החל בתרגום לטיני של הקוראן בערך בשנת 1290, אך לא ידוע אם עבודה זו הושלמה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Jackson, Peter, The Mongols and the West, Pearson Education Ltd, P 176
- ^ Roux, Jean-Paul, Histoire de l'Empire Mongol, Fayard, P.411
- ^ Murphy-O'Connor, Jerome (1998). The Holy Land. Oxford University Press. pp. 56, 59. ISBN 978-0191528675.
- ^ Thurston, Herbert (1914). The Stations of the Cross: an account of their history and devotional purpose. London: Burns & Oates. pp. 20
- ^ Thomas C. Pfotenhauer (Islam in the Crucible: Can It Pass the Test?, Lutheran News, Inc., 2002), and Londini Ensis, under the title, "Refutation of the Koran" (Createspace 2010)
- ^ Burman 1994, pp. 215–216