ויה דולורוזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 31°46′49″N 35°13′58″E / 31.780185793569512°N 35.23289501645195°E / 31.780185793569512; 35.23289501645195

שלט רחוב במסלול ויה דולורוזה
תהלוכת צליינים המדמה את מסע הייסורים של ישו בוויה דולורוזה

וִיה דולורוזהלטינית: Via Dolorosa, לעתים נכתב כויאה דולורוזה, בערבית: طريق الآلام, מילולית: דרך הייסורים) היא דרך בעיר העתיקה בירושלים בה על פי האמונה הנוצרית צעד ישו מהמקום בו נגזר דינו לצליבה ועד גבעת הגולגולתא בה בוצע גזר הדין. הדרך נקראת בשם זה בשל הייסורים שהיו מנת חלקו של ישו בלכתו בה. הדרך נקראת לעתים גם "דרך הצלב" מפני שישו נשא בה על שכמו את הצלב שעליו הומת לבסוף.

הויה דולורוזה מתחילה ברובע המוסלמי, מצפון להר הבית, ומסתיימת בכנסיית הקבר שברובע הנוצרי. הדרך כוללת 14 תחנות אשר בכל אחת מהן אירע דבר מה לישו בדרכו: באחת הוא נפל, באחרת פגש את אמו וכדומה. תשע מתחנות ויה דולורוזה פזורות לאורך הדרך, ו-5 התחנות האחרונות נמצאות כולן בכנסיית הקבר.

המונח "ויה דולורוזה", וכן המונח העברי "דרך הייסורים", משמשים בהשאלה לתיאור דרך רצופה במכשולים ובקשיים.

הפסיון של ישו ומשמעותה של ויה דולורוזה במסורת הנוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפסיון של ישו

בכל ארבע הבשורות שבברית החדשה מתואר הפסיון של ישו הכולל את הייסורים שהיו מנת חלקו באחרית ימיו: מאסרו בידי היהודים בחג הפסח, חקירתו על ידי הסנהדרין, התכחשות תלמידיו אליו, משפטו אצל הנציב הרומי פונטיוס פילאטוס וצליבתו. מותו של ישו הותיר את תלמידיו ומאמיניו במשבר גדול והיווה נקודת שינוי בתפיסתם התאולוגית, וזאת מפני שישו נחשב בעיניהם למשיח. התפיסה המסורתית היהודית של תקופת בית שני ראתה עד אז במשיח דמות רבת הוד ועוצמה כמו מלך, או אדם בעל תכונות אלוהיות שיגאל את עם ישראל מְעוּלָה של רומא ולא ימות לעולם (כמו למשל "בר אנש" בספר דניאל). תפיסה מעין זו לא יכולה הייתה לקבל דמות של משיח סובל, נרדף ונצלב, ולכן לא מעט מהמאמינים בישו עברו מטאמורפוזה אמונית: המוות הסתמי והלא אפשרי הפך למות גיבורים בו בחר ישו, כדי להציל את האנושות מעונש על מעשה החטא הקדמון של אדם וחווה. ישו הוצג עתה כקורבן מרצון, קורבן אדם, שבזכותו יזכו בני אנוש לחסד האלוהי ולגאולה פרטית.

תולדות ויה דולורוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאות השנים הראשונות לאחר מותו של ישו לא היה קיים כלל המושג "ויה דולורוזה" ולא היה כל זכר לתחנות המקובלות כיום. למרות זאת היו צליינים נוצרים שנהגו להתחקות אחר תוואי משוער בו הלך לדעתם ישו מגת שמנים או מהפְּרֵטוֹרְיוּם (מקום המשפט) ועד לגולגולתא. הכיוון היה אפוא ממזרח למערב. בסוף התקופה הביזנטית היה מקובל לצעוד מנחל קדרון לכיוון כנסיית פטרוס אין גליקנטו במורד הר ציון, להמשיך לכנסיית סנטה סופיה (שמקומה לא ידוע בוודאות) ומשם לגולגולתא. התוואי היה אפוא ממזרח לדרום ומשם צפונה. אך כל אלה היו ספקולציות בלבד, שכן ירושלים נהרסה כמעט לחלוטין עם חורבן בית המקדש בשנת 70. אתרים ומבנים שהיו בה נחרבו ונבנו מחדש פעמים רבות, כך שלא ניתן כלל לשחזר אל נכון את מסעו האחרון של ישו.

התוואי המוכר לנו היום הוא במידה רבה מעשה ידיו של המסדר הפרנציסקני, שבשנת 1342 מונה לשומר המקומות הקדושים בארץ ישראל. הקמת התחנות לאורך ויה דולורוזה הייתה חלק מאידאולוגיה פרנציסקנית שדגלה בגאוגרפיה דתית: יצירת מקומות קדושים על מנת למשוך נוכחות קבע (או לפחות נוכחות צליינית) במקומות מרכזיים. אידאולוגיה זו נולדה בעקבות כישלון ניסיונות קודמים ליצור עובדות בשטח בכוח הזרוע, דוגמת הכיבושים הצלבניים.

פרופ' רוני אלנבלום תולה את המוטיבציה ליצירת תוואי ויה דולורוזה בירושלים במאה ה-14 בשגשוג הכלכלי לו זכתה העיר עם השלמת חידוש אמת המים לירושלים על ידי האמיר הממלוכי תנכיז בשנות ה-20 של המאה ה-14. המוסלמים נהרו אז לירושלים ובנו בה חאנים, ח'נקות, זאוויות ושאר מבני ציבור ודת, בעיקר סביב הר הבית. הפרנציסקנים הביטו בדאגה ברובע המוסלמי ההולך ומתגבש מצפון וממערב להר הבית (הוא הרובע המוסלמי של ימינו) וחששו שלא יישאר בו מעבר פתוח לצליינים נוצרים בין כנסיות הר הזיתים ובין כנסיית הקבר. הם החליטו ליצור, אפוא, "ציר נוצרי" שיחצה את הרובע המוסלמי, והתחילו להעביר אליו מסורות כמו המשפט, ההלקאה וכדומה שהיו ידועות עד אז בהר ציון. הפרנציסקנים אף הוסיפו לתוואי המדובר מסורות שכלל לא מוזכרות בברית החדשה, כמו המפגש עם ורוניקה (התחנה הששית) או נפילת ישו אפיים ארצה (התחנה השלישית, השביעית והתשיעית). תקוותם כי תחנות אלו תיחשבנה לנכסים נוצריים שאין לפגוע בהם או להזיז אותם הסתמכה על הסכם שחתמו עם השלטון הממלוכי בשנת 1333 בו הכירו השלטונות בבעלותם של הפרנציסקנים על אתרי דת נוצריים, כמו הר ציון, חלקים מכנסיית הקבר וכנסיית קבר מרים.‏[1] תהליך גיבושה של ויה דולורוזה הואץ מאד באמצע המאה ה-15, כשהפרנציסקנים גורשו מהר ציון, אז גם נוצר ספר תפילות ייחודי שהותאם לתחנות ויה דולורוזה, ואיפשר לצליין לעקוב אחר הדרך מראשיתה ועד סופה.

למרות זאת, התוואי ששרטט המסדר הפרנציסקני נותר בלתי מגובש במשך מאות שנים. הדבר בא לידי ביטוי בתוואי עצמו שעבר שינויים, וכן במספר התחנות, במיקומן ובאירוע שנועדו להנציח. ויליאם ויי (William Wey), למשל, מזכיר במאה ה-15 14 תחנות, אך מתוכן רק 5 זהות לתחנות המקובלות היום, בעוד ש-7 האחרות קשורות באופן רופף מאד לדרך הייסורים (כמו "שער העיר" או "ביתו של הורדוס"). דוגמה נוספת ניתן למצוא בספר שנכתב על ידי אדריכומיוס (Adrichomius) ב-1584, בו מתוארות רק 12 תחנות הזהות לתחנות המקובלות כיום. כך או כך, תקוותם של הפרנציסקנים לנוכחות נוצרית לאורך תוואי ויה דולורוזה נגוזה במאה ה-16, עקב איסור שהטילו העות'מאנים המוסלמים על צליינים נוצרים לקיים פולחן דתי ליד התחנות, ואפילו רק להתעכב לידן‏[2].

באופן אירוני, התחזקה אז מסורת ויה דולורוזה דווקא באירופה, עד כי לקראת סוף המאה ה-17 היא החלה לפרוח שם בכנסיות של הפרנציסקנים. בחסותו של אפיפיור אינוקנטיוס ה-11 נתלו תמונות המתארות את התחנות (ואפילו רק מספרים המציינים אותן) על קירות כנסיותיהם, והקהל נקרא לצאת למסע מ"תחנה" ל"תחנה" כדי ליהנות משטרות מחילה (אינדולגנציות). ב-1731 הרחיב האפיפיור קלמנס ה-12 את המנהג לכל הכנסיות הקתוליות, ובלבד שסמלי התחנות ייקבעו על הקירות בידי חבר המסדר הפרנציסקני. קלמנס ה-12 הוא גם זה שקבע סופית את מספר התחנות ל-14.

הפופולאריות העצומה שהייתה למסורת ויה דולורוזה באירופה השפיעה מאד על הנעשה בירושלים. היא הביאה את הפרנציסקנים להעתיק את תחנות ויה דולורוזה האסורות לפולחן אל תוך כנסיית הקבר, כך שהצליינים יוכלו לעבור דרכן ולשאת בהן את התפילות המתאימות להן. שרידים לתחנות אלו עדיין קיימים בכנסייה, כמו למשל כלאו של ישו או עמוד ההלקאה. במאה ה-19, עם ביטול רבים מחוקי עומר ושיפור מעמד הנתינים הזרים באימפריה העות'מאנית (הקפיטולציות), חזרו הצליינים בהמוניהם לתחנות ויה דולורוזה, עד כי גם היום נחשבת הצעידה לאורכה כאחד משיאי הביקור של צליין בארץ הקודש.

גם תהלוכות ויה דולורוזה באירופה לא פסו מן העולם, והן מתקיימות לא רק בכנסיות אלא באתרים רבים נוספים. תהלוכה מפורסמת לדוגמה מתקיימת מדי יום שישי על ידי הפרנציסקנים בקולוסאום של רומא. ב-1991 וב-1994 השתתף האפיפיור יוחנן פאולוס השני בתהלוכה זו, השונה מדרך הייסורים שבירושלים בתוכן התחנות וסדרן. תהלוכה זו מתחילה, למשל, בסיפורו של ישו בגת שמנים וממשיכה בבגידת יהודה איש קריות, בהרשעת ישו, בהליכתו בוויה דולורוזה ועד צליבתו. המשותף לכל התחנות בתהלוכה זו היא שכולן מנציחות אירועים המתוארים בפירוש בברית החדשה, ולא מסורות מאוחרות, כמו בוויה דולורוזה בירושלים.

בניגוד להתלוכות ויה דולורוזה של ימי הביניים, שנועדו לספק למאמין מחילה וכפרת עוונות, תהלוכות אלו משמשות היום כאירוע דתי-רוחני עבור הקהילה או היחיד. ההליכה בדרך יסוריו של ישו נתפסת כתהליך שעל האדם לעבור עם עצמו, ולפיכך ביכולתו להחליט עם אילו חלקים בסבלו של ישו הוא מזדהה ואילו "תחנות" נראות לו משמעותיות. בעקבות תפיסה חדשנית זו, אימצה הכנסייה הקתולית שינוי מפליג הנקרא "דרך הצלב החדשה", אשר מיושמת למשל בפיליפינים. דרך זו מתחילה בסעודה האחרונה, עוברת בתחנות בעלות משמעות דתית אישית וחברתית ומסתיימת בתחייתו של ישו. תחנות "דרך ההצלב החדשה" הן: הסעודה האחרונה, יגונו של ישו בגת שמנים, ישו מול הסנהדרין, ההלקאה וההכתרה בכתר הקוצים, כפיית הצלב, הנפילה, היחלצותו של שמעון מקירנה לשאת עבור ישו את הצלב, הפגישה עם בנות ירושלים, המסמור לצלב, הגנב שחזר בתשובה, יוחנן ומרים האם למרגלות הצלב, הצליבה, הקבורה והתחייה.

תחנות ויה דולורוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסלול ויה דולורוזה

9 מתוך 14 התחנות של ויה דולורוזה מצויות בין סמטאות העיר העתיקה בירושלים, ברובע המוסלמי וברובע הנוצרי, לאורך הרחובות ויה דולורוזה, רחוב הגיא ורחוב בית הבד. עיריית ירושלים סימנה את התחנות בשני אופנים: האחת היא לוח מתכת עגול הקבוע על הקיר ובו מספר התחנה באות לטינית, והשנייה היא ריצוף הכניסה לתחנה בלבנים סדורות בחצי עיגול. רוב התחנות שייכות לקהילות קתוליות, ובהן ארמנים-קתולים, מֵלֶכּיתִים (יוונים-קתולים), קופטים-קתולים או המנזר הפרנציסקני.

תחנה 1: ההרשעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחנה הראשונה, היא הפְּרֵטוֹריוּם (בית ספר עומריה)

במאה ה-16 נקבעה התחנה הראשונה של ויה דולורוזה בפְּרֵטוֹריוּם - מקום המשפט בו על פי המסורת הנוצרית נשפט ישו והורשע כקושר נגד המלכות בידי הנציב הרומי פונטיוס פילאטוס. מסורת משפטו של ישו מופיעה בברית החדשה:

"וְיֵשׁוּעַ הָעֳמַד לִפְנֵי הַהֶגְמוֹן. וַיִּשְׁאָלֵהוּ הַהֶגְמוֹן לֵאמֹר: "הַאַתָּה הוּא מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים?" וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ: "אַתָּה אָמָרְתָּ". וְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַזְּקֵנִים דִּבְּרוּ עָלָיו שִׂטְנָתָם וְהוּא לֹא עָנָה דָבָר. וַיֹּאמֶר אֵלָיו פִּילָטוֹס: "הַאֵינְךָ שֹׁמֵעַ כַּמָּה הֵם מְעִידִים בָּךְ?" וְלֹא עָנָהוּ אַף דָּבָר אֶחָד. וַיִּתְמַהּ הַהֶגְמוֹן עַד מְאֹד... וַיְהִי כִּרְאוֹת פִּילָטוֹס כִּי לֹא יוֹעִיל מְאוּמָה, וְכִי רָבְתָה עוֹד הַמְּהוּמָה, וַיִּקַּח מַיִם וַיִּרְחַץ אֶת יָדָיו לְעֵינֵי הָעָם וַיֹּאמַר: "נָקִי אָנֹכִי מִדַּם הַצַּדִּיק הַזֶּה."

הבשורה על פי מתי, פרק כ"ז, 11-14, 24 ומקבילות

הנוצרים זיהו את האתר עם מצודת אנטוניה שניצבה בימי המקדש מצפון להר הבית.‏[3] זיהוי האתר הביא את הצלבנים להקים בו את "קפלת המנוחה" המייצגת את בית הכלא בו הוחזק ישו לפני משפטו. המקום עבר גלגולים רבים ואף שימש כקבר בימי צלאח א-דין; מדרסה (בית מדרש מוסלמי) בה התגורר המושל הממלוכי; סראייה (בית עירייה) עות'מאנית ועוד. החל מ-1923 משמש המקום כבית ספר מוסלמי לבנים בשם עוֹמַרִיָּה. בחצר בית הספר עוד ניתן לראות חלק מהריצוף של ויה דולורוזה מהתקופה הצלבנית. המדרגות המקוריות שבהן על פי המסורת הנוצרית עלה ישו מהרחוב אל הפרטוריום התקדשו ונקראו "סְקָלָה סַנְטָה" - המדרגות הקדושות. מדרגות אלה נעקרו והועברו לרומא במאה ה-4 על ידי הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, שם הן שמורות עד היום בכנסיית סקלה סנטה.

בימי ששי יוצאת מהפְּרֵטוֹריוּם תהלוכת נזירים פרנציסקנית, אליה מצטרפים צליינים רבים. התהלוכה משחזרת את צעדיו של ישו לאורך 14 התחנות בוויה דולורוזה, תוך חיקוי ההתרחשויות שאירעו בה. לצורך כך "מתחפש" אחד המשתתפים לישו על ידי נשיאת צלב עץ גדול והנחת זר קוצים על ראשו, והקהל מציג עמו את האירועים שאירעו בכל תחנה. בעת התהלוכה עוצר הקהל בתחנות ונושא בהן את התפילות שנקבעו. נהוג גם להגיד לאחר כל תחנה את תפילת "האם הדואבת" (Stabat Mater).

תחנה 2: ההלקאה וכפיית הצלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – קפלת ההלקאה, קפלת ההרשעה וכפיית הצלב
האפסיס בקפלת כפיית הצלב
חזית כנסיית ההלקאה - התחנה השנייה
ישו נופל בפעם הראשונה - קפלת התחנה השלישית
החדרון בו הוצגה התחנה הרביעית עד 2009 - ישו פוגש את אמו

התחנה השנייה בוויה דולורוזה כוללת שתי כנסיות, המנציחות כל אחת אירוע שונה: הראשונה היא קפלת ההלקאה, המנציחה את השפלתו של ישו בידי החיילים הרומאים, והשנייה היא קפלת כפיית הצלב על גבו בידי פונטיוס פילטוס. שתי הכנסיות שוכנות במתחם אחד השייך לפרנציסקנים, הכולל גם את המוזיאון הארכאולוגי של בית הספר הפרנציסקני למקרא.

קפלת ההלקאה מנציחה את המסופר בברית החדשה, בבשורה על פי יוחנן פרק 19: "אָז לָקַח פִּילָטוֹס אֶת יֵשׁוּעַ וַיְיַסְּרֵהוּ בַּשּׁוֹטִים, וַיְשָׂרֲגוּ אַנְשֵׁי הַצָּבָא עֲטֶרֶת קֹצִים וַיָּשִׁימוּ עַל רֹאשׁוֹ וַיַּעֲטֻהוּ לְבוּשׁ אַרְגָּמָן. וַיֹּאמְרוּ: 'שָׁלוֹם לְךָ מֶלֶך הַיְּהוּדִים', וַיַּכֻּהוּ עַל הַלֶּחִי." במקום ניצבה כנסייה כבר בתקופה הצלבנית, ולאחר שנהרסה היא נבנתה מחדש בין השנים 1927-1929 על ידי אנטוניו ברלוצי אשר הסתמך על שרידי הכנסייה הצלבנית המקורית. זר הקוצים שהונח על ראשו של ישו משמש השראה למבנה כולו, והוא משולב בקשת הכניסה לכנסייה, ברצפת הפסיפס ובכיפה.

קפלת ההרשעה וכפיית הצלב היא הכנסייה השנייה השוכנת במתחם התחנה השנייה של ויה דולורוזה, ומנציחה את כפיית הצלב על גבו של ישו בתחילתה של דרך הייסורים. הכנסייה נבנתה בשנת 1903 או 1904 על חורבות כנסייה ביזנטית או מימי הביניים. בחלק מרצפת הכנסייה שולבו אבנים גדולות ומחורצות שהן חלק מהרחוב המרוצף (לִיתוֹסְתְרָטוֹס) שנמשך עד למנזר האחיות ציון הסמוך. על פי המסורת הנוצרית, על רצפת רחוב זה נערך משפטו של ישו, אולם הארכאולוגים תמימי דעים כי מדובר בריצוף מאוחר לתקופת בית שני, כנראה מן המאה השנייה לספירה, מתקופת איליה קפיטולינה. מאחר שבפרטוריום פועל, כאמור, בית ספר מוסלמי, לא יכולים הצליינים להיכנס אליו באופן קבוע או לקיים בו פולחן. בשל כך הועתקה מסורת ההרשעה מהפרטוריום למתחם התחנה השנייה, והוא מונצח היום בקפלת כפיית הצלב, ששמה הוא לעתים: "קפלת ההרשעה וכפיית הצלב".

תחנה 3: הנפילה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחנה השלישית בוויה דולורוזה מוקדשת לנפילתו הראשונה של ישו בלכתו אל הצליבה, והיא שייכת לקהילה הקטנה של הארמנים-הקתולים. בניגוד לשתי התחנות הקודמות, אין כל תיאור לנפילות של ישו בדרך, ומדובר במסורת מאוחרת מן המאה ה-13.

התחנה הקטנה בנויה בתוך חדר ששימש כניסה לבית מרחץ טורקי בשם 'חמאם א-סולטאן'. החמאם נסגר במחצית המאה ה-19, וב-1858 מסרו הטורקים את המקום לידי הכנסייה הארמנית-קתולית, המחזיקה בו עד היום. בקפלה מוצג פסל גדול של ישו נושא צלב על גבו, כשהוא רוכן שכוב על הרצפה. בצד הפסל מונף דגל גדול של ארמניה.

במהלך מלחמת העולם השנייה שהו בארץ חיילים פולנים קתולים, שקיבלו אישור מהארמנים הקתולים להתפלל במקום באופן קבוע. בתקופה זו תרמו החיילים פסלים ועיטורים לקפלה (אך לא שיפצו או בנו אותה, כמתואר בטעות בספרי הדרכה שונים). יחסי הידידות בין הארמנים לפולנים הביאו ב-1948 להסכם שכירות של המקום בידי האחרונים במחיר סמלי לתקופה של 25 שנה. ב-1973, עם תום תקופת השכירות, ניאותו הארמנים לבקשת הפולנים והאריכו את החוזה ב-25 שנה נוספות. בשנת 1998, בתום תקופת החוזה השני, שיפצו הארמנים את המקום, וחיברו את הקפלה לחנות מזכרות השוכנת בתוך שרידי החמאם הטורקי, ולמעבר דרך הקפלות התת-קרקעיות אל התחנה הרביעית.

תחנה 4: הפגישה עם מרים האם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל מעל הפסיפס בתחנה הרביעית

התחנה הרביעית בוויה דולורוזה שוכנת בכנסיית 'גבירתנו הדואבת' של הארמנים-קתולים, והיא מנציחה את מפגשה של מרים, אם ישו עם בנה. מפגש זה אינו מתואר בברית החדשה, אלא זוהי מסורת מן המאה ה-14. הכנסייה שוכנת בלב מתחם השייך לארמנים-קתולים, ואשר כולל מוסדות לימוד, חדרי מגורים וכן את התחנות ה-3 וה-4 של ויה דולורוזה. עד שנת 2009 הייתה הכנסייה סגורה לקהל שאינו ארמני-קתולי, ולכן צוינה התחנה הרביעית בחדרון קטן סמוך לתחנה החמישית על רחוב הגיא, בה יכלו צליינים לשאת תפילות השייכות לתחנה זו. חדרון זה משמש עתה חנות מזכרות לצליינים, וניתן עוד לראות את הריצוף החצי עגול שבפתחו.

כנסיית 'גבירתנו הדואבת' הוקמה בשנת 1874 על חורבות כנסייה צלבנית. במהלך הכשרת השטח לבנייה נתגלה קטע מרצפת פסיפס ביזנטית, ובו צמד סנדלים או כפות רגליים הפונות לצד צפון. מאחר שמסורת המפגש בין מרים וישו מאוחרת לתקופה הביזנטית, לא ניתן לקשור את הפסיפס לאירוע זה, ונראה שמדובר בסך הכל ברצפת מבוא לחדר רחצה קדום. למרות זאת, מזהים הנוצרים את הפסיפס כציון מקום עמידתה של מרים בעת שראתה את בנה צועד בוויה דולורוזה. בשל כך שולב הפסיפס בקריפטה של כנסיית 'גבירתנו הדואבת' לצד פסל המתאר את המפגש.

תחנה 5: שמעון מקירנה עוזר לישו לשאת את הצלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבליט בתחנה החמישית - שמעון מקיריניה מסייע לישו

התחנה החמישית שוכנת במפגש רחוב הגיא עם רחוב ויה דולורוזה, והיא מנציחה את העזרה שהגיש שמעון מקירנה לישו בנישאת הצלב הכבד שעל גבו. בניגוד לתחנות רבות בוויה דולורוזה, אירוע זה מתואר בברית החדשה: "וְכַאֲשֶׁר הוֹלִיכֻהוּ מִשָּׁם וַיַּחֲזִיקוּ בְּאִישׁ אֶחָד הַבָּא מִן הַשָּׂדֶה וּשְׁמוֹ שִׁמְעוֹן אִישׁ קִירֵנָה וַיָּשִׂימוּ עָלָיו אֶת־הַצְלָב לָשֵׂאת אַחֲרֵי יֵשׁוּעַ". לא ידוע דבר על שמעון, לבד מן העובדה שמוצאו בעיר קירנה, שהייתה אז קולוניה יוונית בתחומי לוב של ימינו, וכן שהיה "אֲבִי אֲלֶכְסַנְדְּרוֹס וְרוּפוֹס"‏[4]. על פי שמו היהודי ניתן אולי להסיק שהיה עולה רגל שהגיע לירושלים לחג הפסח. מעשהו של שמעון נתפס בקרב הנוצרים כאצילי וכראוי להנצחה, והם רואים בו את אחד מראשוני ה"נצרנים" - יהודים שקיבלו עליהם את משיחיותו של ישו בתחילת התגבשותה של הנצרות. תפיסה זו אינה עולה בקנה אחד עם המתואר בבשורה על פי מתי ובבשורה על פי מרקוס, בהן נכתב בפירוש כי הרומאים כפו על שמעון לסייע לישו בניגוד לרצונו‏[5].

על פי עדותו של הצליין הנוצרי ריקולדו ממונטה-קרוצ'ה, שביקר בירושלים בסוף המאה ה-13, הייתה לפרנציסקנים בעלות על קפלת תפילה בתחנה החמישית. העות'מאנים שאסרו על קיום הפולחן הנוצרי בוויה דולורוזה (ראו לעיל) סילקו את הפרנציסקנים מהמקום והרסו את הקפלה. על קיר שנותר מן החורבה הציגו ההנוצרים אבן שקועה שנוצרה על פי המסורת בעקבות הישענותו של ישו עליה בדרכו אל הצליבה. יהודים ומוסלמים נהגו לירוק על האבן כדי להביע את סלידתם מישו ומהנצרות. בשנת 1889 הוחזר המקום לרשות הפרנציסקנים והם בנו עליו קפלת תפילה חדשה, המציינת את התחנה החמישית. הקיר ובו האבן השקועה שולב בקפלה החדשה, וצליינים החולפים על פניה נוגעים בה ומנשקים אותה. הקפלה עברה שיפוץ מקיף ב-1982.

תחנה 6: ורוניקה מנגבת את פניו של ישו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחנה הששית - ורוניקה מנגבת את פני ישו

התחנה הששית בוויה דולורוזה מוקדשת לזכרה של ורוניקה הקדושה, אשר על פי מסורת מהמאה ה-15 התגוררה בבית שעמד במקום זה. כאשר ראתה ורוניקה את ישו הסובל, אשר פניו נוטפות זיעה ודם מדקירות הקוצים שעל ראשו, היא מיהרה אליו וניגבה את פניו במטפחת בד לחה, ובכך השיבה במעט את נפשו. כשפנתה לשוב לביתה נדהמה ורוניקה לגלות כי דמות דיוקנו של ישו נטבעה במטפחתה, שהפכה בכך לחפץ קדוש שביכולתו לעשות ישועות. ורוניקה הוזמנה לרומא על ידי הקיסר טיבריוס שסבל ממחלה קשה. הוא נגע במטפחת וכך נרפא מחוליו. החל מהמאה השמינית מוחזקת המטפחת בכנסיית פטרוס הקדוש שברומא.

מפגשה של ורוניקה עם ישו אינו מוזכר כלל בברית החדשה, וגם שמה מעיד כי מדובר כנראה באירוע אנכרוניסטי, שכן פירוש השם "ורוניקה" הוא "הדיוקן האמיתי" (vero = אמת, icon - איקונה, דיוקן). עם זאת, המסורת הנוצרית מזהה את ורוניקה עם האשה הזבה, המוזכרת בברית החדשה באירוע שהתרחש הרבה לפני שישו צעד אל צליבתו: "הִנֵּה אִשָּׁה שֶׁהָיְתָה זָבַת דָּם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה הִתְקָרְבָה מֵאָחוֹר וְנָגְעָה בִּכְנַף בִּגְדוֹ, כִּי אָמְרָה בְּלִבָּהּ 'אִם רַק אֶגַּע בְּבִגְדוֹ אֶתְרַפֵּא'. פָּנָה יֵשׁוּעַ וְרָאָה אוֹתָהּ. אָמַר לָהּ: 'חִזְקִי, בִּתִּי, אֱמוּנָתֵךְ הוֹשִׁיעָה אוֹתָךְ'. מֵאוֹתָהּ שָׁעָה נִרְפְּאָה הָאִשָּׁה." (הבשורה על פי מתי פרק ט', 22-20).

בשנת 1883, לאחר מאות שנים שבהן לא הייתה אחיזה נוצרית בתחנה הששית, רכשו את המקום המֵלֶכִּיתִים (יוונים-קתולים) ובנו בו כנסייה. כנסייה זו שופצה על ידי אנטוניו ברלוצי ב-1953, ובחזיתה נקבע עמוד משוקע ועליו הכתובת הלטינית "התחנה הששית [בה] ניגבה ורוניקה החסידה במטפחת [את] פני המשיח." (6ST PIA VERONICA FACIEM CHRISTI LINTEO DETERCI)

תחנה 7: שער המשפט והנפילה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחנה השביעית - ישו נופל בפעם השנייה
בצד ימין התחנה השביעית, צילומו של פליקס בונפיס מ-1885

התחנה השביעית מציינת את המקום בו על פי המסורת הנוצרית עמד "שער המשפט" (אחד משערי ירושלים בתקופת בית שני), דרכו הוצאו נידונים למוות לצליבה מחוץ לעיר‏[6]. זיהוי המקום עם שער המשפט החל בסוף המאה ה-13, במקביל למסורת, שאינה מופיעה בברית החדשה, על פיה במקום זה נפל ישו בשנית תחת נטל הצלב.

זיהוי המקום עם גבולה של ירושלים בימיו של ישו הוא זיהוי אפשרי, שכן במאה הראשונה לספירה הייתה ירושלים קטנה בהרבה מגודלה היום. היא הייתה מוקפת בחומה הראשונה שתיאר יוסף בן מתתיהו, ופרברה הצפוני הוקף בחומה השנייה. ייתכן אפוא, שבמקום זה עבר קטע מן החומה השנייה, כך שהעיר השתרעה מדרום וממזרח לו, ואילו גבעת הגולגותא שכנה ממערב, מחוץ לחומה. על פי זיהוי זה, כל מי שרצה להגיע אל הגולגותא חייב היה לצאת מן העיר דרך שער. דבר זה השתנה בשלהי תקופת בית שני (לאחר צליבתו של ישו), שאז הוקפה גם הגולגותא בחומה השלישית. כך או כך, לא נתגלו שרידים לשער או לחומה במקום זה, והזיהוי הוא בגדר השערה בלבד.

התחנה השביעית ממוקמת במפגש רחוב ויה דולורוזה עם רחוב בית הבד בלב השוק ההומה. היא נבנתה על ידי הפרנציסקנים ב-1875 שתכננו להקים במקום בית ספר, אך תחת זאת בנו את הכנסייה שהועברה בהמשך לידי העדה הקופטית-קתולית. בתחנה מוצג עמוד גבוה שהוא כנראה שריד משדרת העמודים של הקארדו הירושלמי שעבר במקום זה. התחנה בנויה משתי קפלות המחוברות ביניהן בגרם מדרגות.

תחנה 8: ישו מדבר אל בנות ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזית התחנה השמינית

התחנה השמינית מציינת את המקום בו על פי המסורת פגש ישו את בנות ירושלים, שצפו בו בלכתו אל הצליבה וקוננו על מר גורלו. ישו ניצל את המפגש בשדה הפתוח מחוץ לעיר כדי לנבא נבואת זעם על ירושלים ויושביה, כמתואר בברית החדשה:

"וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו הֲמוֹן עַם רָב וַהֲמוֹן נָשִׁים, וְהֵנָּה סֹפְדוֹת וּמְקוֹנֲנוֹת עָלָיו. וַיִּפֶן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶן: 'בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם, אַל תִּבְכֶּינָה עָלַי, כִּי עַל נַפְשְׁכֶן בְּכֶינָה וְעַל בְּנֵיכֶן, כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְאָמְרוּ: אַשְׁרֵי הָעֲקָרוֹת וְאַשְׁרֵי הַמֵּעַיִם אֲשֶׁר לֹא יָלָדוּ, וְאַשְׁרֵי הַשָּׁדַיִם אֲשֶׁר לֹא הֵינִיקוּ. אָז יֹאמְרוּ אֶל הֶהָרִים: פְּלוּ עָלֵינוּ! וְאֶל הַגְּבָעוֹת: כַּסּוּנוּ!"

– הבשורה על פי לוקס, פרק כ"ג 31-27

מקומה של התחנה השמינית נקבע סופית רק באמצע המאה ה-19 במעלה רחוב הח'נקה, בתחומי מנזר חָרָלַמְבּוֹס היווני-אורתודוקסי. המקום סגור בדרך כלל לקהל, והצליינים נושאים את תפילות תחנה זו ליד אבן שנקבעה בקיר המנזר ועליה צלב לטיני וכתובת יוונית האומרת "ישו הנוצרי מנצח" (IC XC NIKA). מנזר חָרָלַמְבּוֹס, המוקדש לזכרו של מרטיר יווני בן המאה השלישית, חוסם את המעבר הרציף אל גבעת הגולגותא ומאלץ את הצליינים לשוב על עקבותיהם ולהקיפו בדרכם להמשך ויה דולורוזה.

תחנה 9: הנפילה השלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימון התחנה התשיעית - ישו נופל בפעם השלישית

התחנה התשיעית מציינת את המקום בו נפל ישו בפעם השלישית, מסורת שאף היא אינה נתמכת בברית החדשה. בימי הביניים סומנה תחנה זו בחצר הכניסה לכנסיית הקבר על ידי אבן שעליה צלב, אך זיהוי זה אבד עם השנים. התחנה הועתקה במאה ה-19 לעמוד הקבוע בקיר מנזר דיר אנטוניוס הקופטי הצמוד לכנסיית הקבר. בעקבות מחלוקת עזה על זיהוי זה בקרב בני העדות הנוצריות השונות, נמנעה עיריית ירושלים מלרצף את חזית העמוד בריצוף חצי עיגול. גם סימון המתכת שעל הקיר אינו צמוד לעמוד, אלא קבוע בקיר קפלת הלנה הקופטית השוכנת בסמוך. המתנגדת הגדולה לזיהוי התחנה התשיעית במקום זה היא הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית, המזהה את התחנה התשיעית בכנסיית אלכסנדר נבסקי.

תחנה 10: חלוקת הבגדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קפלת חלוקת הבגדים, 1925

התחנה העשירית בוויה דולורוזה, שהיא הראשונה מבין חמש התחנות השוכנות בכנסיית הקבר, מנציחה את המקום בו הפשיטו הרומאים את ישו מבגדיו וחילקו אותם ביניהם, כמסופר בברית החדשה: "אַחֲרֵי שֶׁצָּלְבוּ אוֹתוֹ חִלְּקוּ אֶת בְּגָדָיו בְּהַפִּילָם גּוֹרָל, וְיָשְׁבוּ לִשְׁמֹר עָלָיו שָׁם." (הבשורה על פי מתי פרק כ"ז, 35). אירוע זה מבקש לקשור בין ישו ובין דוד המלך שכתב בספר תהילים: "יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל."

פרק כ"ב בתהילים, שממנו נלקח הפסוק, מתאר את מצוקתו של דוד המלך מפני רודפיו ולועגיו, והוא מהווה השראה ומקור ציטוט מרכזי לאחרית ימיו של ישו, כמו המילים הקשות שנשא ישו מעל הצלב: "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי?" (פסוק ב'). קשר הגורל בין ישו ודוד מודגש מאד בנצרות, עקב תפיסת ישו כ"משיח בן דוד". הדבר בא לידי ביטוי במסורת הרואה למשל את לידתו של ישו בבית לחם כמו דוד, או במיקומה של הסעודה האחרונה מעל קבר דוד.

קפלת חלוקת הבגדים שייכת למסדר הפרנציסקני והיא צמודה לחזית כנסיית הקבר. בתקופה הצלבנית ניתן היה להגיע אליה דרך גרם המדרגות החיצוני העולה מן החצר, ולהיכנס דרכה אל הגולגותא. עם כיבוש ירושלים בידי צלאח א-דין ב-1187 נחסם המעבר מהקפלה לגולגותא, ובמקומו נקבע חלון הקיים עד היום.

תחנה 11: המִסְמוּר לצלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחנה ה-11, השוכנת במרחק של צעדים ספורים מהתחנה העשירית בתוך כנסיית הקבר, מנציחה את המקום בו מוסמר ישו לצלב, כמתואר בברית החדשה: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא גֻּלְגָּלְתָּא וַיִּצְלְבוּ אֹתוֹ שָׁם." (לוקס, פרק כ"ג, 33) המסמור לצלב נתפס בנצרות כשלב משמעותי מאד בדרך לצליבה, מפני שהוא מהווה אירוע מקביל לעקדת יצחק: כמו שאברהם הכין את יצחק בנו יחידו להקרבה, כך הכין האל את בנו יחידו להקרבה כדי לכפר על חטאי האנושות. ההבדל הוא שיצחק ניצל ושוחרר מן המזבח, בעוד שישו נותר ממוסמר לצלב ומת.

התחנה ה-11, שהיא קפלה השייכת למסדר הפרנציסקני, שוכנת במחצית הדרומית של אולם הגולגותא (המחצית השנייה היא התחנה ה-12). קירות הקפלה מעוטרים בפסיפסים מעשה ידיהם של אמנים איטלקים כחלק משיפוץ נרחב שנערך במקום ב-1937 על ידי אנטוניו ברלוצי. החלקים העתיקים בקפלה הם מזבח עשוי כסף שתרם פרדיננד הראשון מבית מדיצ'י ב-1588, ודמות דיוקנו של ישו בפסיפס מן התקופה הצלבנית, המוצג במפגש קמרונות התקרה.

תחנה 12: הצליבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של אולם הגולגותא שוכנת התחנה ה-12, המציגה את המקום בו על פי המסורת נצלב ישו ומת. אירוע זה מתואר בברית החדשה כאירוע קוסמי של ערבוב בין העולמות, רעידת אדמה עזה, פגיעה בבית המקדש ותחיית המתים:

"וַיְהִי חֹשֶׁךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מִן הַשָׁעָה הַשִׁשִׁית עַד הַשָׁעָה הַתְּשִׁיעִית. וּבְעֵת הַשָׁעָה הַתְּשִׁיעִית וַיִּזְעַק יֵשׁוּעַ בְּקוֹל גָּדוֹל: 'אֵלִי אֵלִי, לְמָה שְׁבַקְתָּנִי?' וְהוּא 'אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?'... וְיֵשׁוּעַ הוֹסִיף לִקְרֹא בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֵּצֵא רוּחוֹ. וְהִנֵּה נִקְרְעָה פָּרֹכֶת הַהֵיכָל מִלְמַעְלָה לְמַטָּה לִשְׁנַיִם קְרָעִים וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וְהַסְּלָעִים הִתְבַּקָּעוּ, וְהַקְּבָרִים נִפְתָּחוּ וְרַבִּים מִן הַקְּדוֹשִׁים יְשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר נֵעוֹרוּ וַיֵּצְאוּ מִן הַקְּבָרִים אַחֲרֵי תְחִיָּתוֹ, וַיָּבֹאוּ אֶל הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה וַיֵּרָאוּ לָרַבִּים. וְשַׂר הַמֵּאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ הַשֹׁמְרִים עַל יֵשׁוּעַ, כִּרְאוֹתָם אֶת הָרַעַשׁ וְאֶת אֲשֶׁר נִהְיְתָה, נִבְהֲלוּ מְאֹד וַיֹּאמְרוּ: 'אָכֵן זֶה הָיָה בֶן אֱלֹהִים'."

– הבשורה על פי מתי, פרק כ"ז, 54-45

הפרוכת בבית המקדש הפרידה בין העולם ובין קודש הקודשים. תיאור קריעתה בעת מותו של ישו מסמלת בעיני הנצרות את הסרת הקדושה מעם ישראל ופניית האל לכל העמים ולא רק אליו. הפגיעה בקודש הקודשים מסמלת את ביטול הרלוונטיות של הפולחן היהודי בבית המקדש, כולל הקורבנות שהוקרבו בו, שהרי הקורבן האולטימטיבי והמוחלט הוקרב כבר.

הכרזת החייל הרומי הפגאני (הוא לונגינוס הקדוש) כי ישו הוא בֶן אֱלֹהִים היא "סגירת מעגל" עם הכרזה דומה שהגיעה מהשמים לאחר הטבלת ישו בידי יוחנן המטביל: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִטְבַּל יֵשׁוּעַ וַיְמַהֵר וַיַּעַל מִן הַמָּיִם, וְהִנֵּה הַשָׁמַיִם נִפְתְּחוּ לוֹ וַיַּרְא אֶת רוּחַ אֱלֹהִים יוֹרֶדֶת כְּיוֹנָה וְנָחָה עָלָיו. וְהִנֵּה קוֹל מִן הַשָׁמַיִם אוֹמֵר: "זֶה בְּנִי יְדִידִי אֲשֶׁר רָצִיתִי בּוֹ" (הבשורה על פי מתי, פרק ג', 16-17). העובדה שישו זוהה דווקא על ידי חייל פגאני כבן אלוהים מרמזת כי האמונה בו לא תמצא קרקע פורייה בקרב היהודים אלא תתקבל בעיקר על ידי הגויים.

התחנה ה-12 שייכת ליוונים-אורתודוקסים והיא שוכנת במחצית הצפונית של אולם הגולגותא. ההבדל בין שני חצאי האולם בולטים לעין: התחנה ה-11 השייכת לקתולים כהה ומאופקת, בעוד שהתחנה ה-12 השייכת ליוונים צבעונית ומלאה במנורות שמן, בקישוטים ובאיקונות. בתחנה זו מציגים היוונים את המקום המדויק לשיטתם בו עמד הצלב, והקהל מוזמן להתכופף ולגעת בחור שברצפת הגולגותא דרך דיסקית כסף עגולה.

מנקודה זו יורד סדק בסלע המגיע עד לקפלת אדם הראשון השוכנת בבטן הגולגותא. על פי המסורת הנוצרית, סדק זה נוצר ברעידת האדמה העזה שחולל מותו של ישו. דמו של ישו ניגר דרך הסדק עד לגולגלתו של אדם הראשון (שעל פי המסורת נקבר במערה שבתחתית), ומגע דמו של הקורבן האולטימטיבי בגולגלתו של החוטא האולטימטיבי מסמלת את טיהור האנושות מן החטא הקדמון.

תחנה 13: ההורדה מהצלב ומרים האם הדואבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן המשיחה, עליה הונחה גופתו של ישו לאחר הצליבה. יש המייחסים לאבן סגולות ריפוי ומשתטחים עליה

התחנה ה-13 מוקדשת להורדתו של ישו מהצלב ולצערה הגדול של מרים על מות בנה. התחנה כוללת מזבח קטן ופסל בדמותה של מרים שטופת דמעות אשר הובא מליסבון בשנת 1778. התחנה שייכת לפרנציסקנים והיא שוכנת בין התחנה ה-11 לתחנה ה-12.

מסורת תחנה זו היא רק מסוף המאה ה-18 והיא מקובלת בעיקר על הפרנציסקנים. רוב הצליינים ממשיכים את מסורת העבר על פיה אבן המשיחה היא התחנה ה-13 המייצגת את ההורדה מהצלב. אבן זו, העשויה שיש אדום, שוכנת למרגלות גבעת הגולגותא מול פתח הכניסה הראשי לכנסייה. על אבן זו הונחה על פי המסורת גופתו של ישו לאחר שהורדה מהצלב, ועליה הוא נמשח בשמן, טוהר וכוסה בתכריכים.

על הקיר מול אבן המשיחה מוצג פסיפס ארוך עשוי שלושה פנלים, המציגים את האירועים שאירעו לישו לאחר מותו: הורדתו מהצלב, טהרתו על אבן המשיחה וקבורתו עטוף תכריכים בקבר.

תחנה 14: הקבר והתחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחנה האחרונה בדרך ייסוריו של ישו היא קברו, אשר על פי על פי הכתוב הברית החדשה היה בחלקת הקבר הפרטית של יוסף הרמתי:

"וַיְהִי בָעֶרֶב וַיָּבֹא אִישׁ עָשִׁיר מִן הָרָמָתַיִם וּשְׁמוֹ יוֹסֵף, וְגַם הוּא מִתַּלְמִידֵי יֵשׁוּעַ. וַיִּגַּשׁ אֶל פִּילָטוֹס לִשְׁאֹל אֶת גְּוִיַּת יֵשׁוּעַ וַיְצַו פִּילָטוֹס וַתִּנָּתֶן לוֹ. וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת הַגְּוִיָּה וַיִּכְרֹךְ אוֹתָהּ בְּסָדִין טָהוֹר וַיְשִׂימֶהָ בַּקֶּבֶר הֶחָדָשׁ אֲשֶׁר חָצַב לוֹ בַּסָּלַע, וַיָּגֶל אֶבֶן גְּדוֹלָה עַל פֶּתַח הַקֶּבֶר וַיֵּלֶךְ לוֹ."

– הבשורה על פי מתי כ"ז, 57-60

במרחק כמה מטרים מקפלת הקבורה, בתחום הקפלה של הסיריאנים, מצויה מערת קבורה יהודית מתקופת הבית השני. מערה זו מהווה עדות מוצקה לכך שאזור זה היה מחוץ לגבולות ירושלים באותה עת‏[7], ומחזקת את הטענה כי ישו נקבר במקום זה ששימש אז כבית קברות יהודי.

הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, אשר בנתה לראשונה את כנסיית הקבר במאה הרביעית, הורתה לבנות על קבר ישו אדיקולה (הֵיכַלִית) - מבנה הנצחה מפואר עשוי שיש. סביב ההיכלית נבנתה בהמשך רוטונדה (אולם עגול), ששימשה את הצליינים להתכנסות ולהמתנה בתור לקראת הכניסה אל הקבר שבהיכלית. ההיכלית הקיימת היום אינה המקורית, אלא נבנתה ב-1810 לאחר שקודמתה נהרסה ב-1808 בשריפה שפרצה בכנסייה. היכלית זו נבנתה על ידי היוונים האורתודוקסים בתרומתו של הצאר הרוסי, ובשל כך כיפתה עשויה חרוט גדול, המסמל את הכתר הרוסי.

הקבר נחלק לשניים: חדר מבוא הנקרא 'קפלת המלאך' וחדר פנימי בו שוכן הקבר עצמו. המעבר בין הקפלות הוא דרך פתח נמוך וצר. בקפלת המלאך נראה חלק מאבן הגולל שסגרה על הקבר. בדפנות קפלה זו מצויים פתחים עגולים המשמשים להוצאת 'האש הקדושה' לקהל בשבת האור של חג הפסחא. בחדר הקבר דולקות 43 מנורות אש תמיד: 13 של הלטינים, 13 של היוונים, 13 של הארמנים וארבעה של הקופטים. הקבר מכוסה בלוח שיש ומעליו שלושה תבליטים המציגים את תחייתו של ישו. הקבר ריק, שכן על פי המסורת ישו קם לתחייה לאחר שלושה ימים, כפי שראו נשים שפקדו את קברו:

"בָּרִאשׁוֹן בַּשָּׁבוּעַ, לִפְנֵי עֲלוֹת הַשַּׁחַר, נָשְׂאוּ אֶת הַבְּשָׂמִים אֲשֶׁר הֵכִינוּ וּבָאוּ אֶל הַקֶּבֶר. הֵן רָאוּ שֶׁהָאֶבֶן כְּבָר נָגֹלָּה מִן הַקֶּבֶר וְנִכְנְסוּ לְתוֹכוֹ, אַךְ לֹא מָצְאוּ אֶת גּוּפַת הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ. עוֹדָן נְבוֹכוֹת עַל הַדָּבָר הַזֶּה וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים בִּבְגָדִים מַבְרִיקִים נִצְּבוּ עַל־יָדָן. הֵן נִתְמַלְּאוּ פַּחַד וְהִרְכִּינוּ פְּנֵיהֶן אַרְצָה. "לָמָּה אַתֶּן מְחַפְּשׂוֹת אֶת הַחַי בֵּין הַמֵּתִים?" שָׁאֲלוּ הַשְּׁנַיִם. "הוּא אֵינֶנּוּ פֹּה, הוּא קָם לִתְחִיָּה. זְכֹרְנָה מַה שֶּׁאָמַר לָכֶן עוֹד בִּהְיוֹתוֹ בַּגָּלִיל. הוּא אָמַר כִּי 'בֶּן־הָאָדָם צָרִיךְ לְהִמָּסֵר לִידֵי אֲנָשִׁים חוֹטְאִים וּלְהִצָּלֵב, וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לָקוּם'."

הבשורה על פי לוקס פרק כד', 1-7

כדי להעניק לוויה דולורוזה סיום חיובי, מציינים חלק מן הנוצרים את התחנה ה-14 כזו המוקדשת לקבורתו של ישו אך גם לתחייתו. תפיסה זו מקורה בשוני תאולוגי-היסטורי בין הזרמים בנצרות: בעוד שהקתולים שמו דגש על מותו של ישו וכינו את המקום 'כנסיית הקבר', האורתודוקסים הדגישו את תחייתו וקראו לו בשם 'כנסיית התחיה'. בשנים האחרונות ניכרת השפעה של התפיסה האורתודוקסית על הקתולים, ורבים מהם מאמצים את ההשקפה על פיה התחנה ה-14 אינה רק סתימת הגולל על ישו, אלא גם סמל לתחייתו. יש הרואים בכך שתי תחנות נפרדות במקום אחד: התחנה ה-14 המסמלת את הקבורה, ותחנה 15 המסמלת את התחייה.

אתרים בתוואי דרך הייסורים הקשורים בה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קשת אקה הומו: מצויה בין התחנה השנייה והתחנה השלישית, במנזר האחיות ציון. קשת זו היא שריד לשער ניצחון רומי, שנבנה בידי אדריאנוס במאה השנייה לספירה במבואות המזרחיים של איליה קפיטולינה. למרות זאת מזהה המסורת הנוצרית את הקשת עם המקום בו הצביע פונטיוס פילטוס על ישו וקרא לעברו: "זה האיש!" (בלטינית: Ecce Homo)‏[8]. בשל חשיבותו הדתית של השער, שולבה הקשת הצפונית מבין שלוש קשתותיו בקפלת התפילה של מנזר האחיות ציון הסמוך. הקשת הדרומית חרבה לפני שנים רבות.
קשת אקה הומו
  • הכנסייה היוונית של מאסר ישו: כנסייה יוונית אורתודוקסית שנבנתה ב-1906 במקום בו היוונים מאמינים שישו נשפט (הפרטוריום). בכנסייה חדרים וגומחות חצובים בסלע. באחד מהם מצוי סד המזוהה על ידי הנזירים היוונים כתא המאסר של ישו. הנזירים גם מציגים בחדר אחר את מקום מאסרו של בר אבא. מבחינה היסטורית נראה כי אין שחר לזיהויים אלה.

ויה דולורוזה באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטפחת של ורוניקה עם פני ישו המוטבעים עליה, תחריט מ-1513

הפסיון וויה דולורוזה תופסים מקום נכבד באמנות הפיגורטיבית הנוצרית, החל מהפרסקו של ג'וטו (Giotto) בקפלת ארנה בפדובה וכלה במאסטה (Maestà) של דוצ'יו.

בקולנוע הוצגה ויה דולורוזה במספר סרטים על חיי ישו, כאשר הנודע והשערורייתי ביניהם הוא הפסיון של ישו, סרטו של הבמאי האמריקני מל גיבסון משנת 2004. הסרט מתאר בפרוטרוט את 12 השעות האחרונות בחייו של ישו, ומציג את כל אירועי ויה דולורוזה באופן גראפי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Sarah Kochav, Via Dolorosa, Yad Ben Zvi, 2000
  • John Kenneth Campbell, The Stations of the Cross in Jerusalem, 1986

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ויה דולורוזה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רוני אלנבלום, "מים לירושלים, הרובע המוסלמי ויצירת הוויה דולורוזה בירושלים בשנות ה-30 של המאה ה-14", הרצאה בכנס השנתי ה-33 של המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן מאי 2013
  2. ^ כך בספרו של ז'אן זואלארט (Zuallardo) משנת 1587
  3. ^ זיהוי זה מקובל על רוב החוקרים, אך יש מהם המציעים כי הנציב הרומי התגורר במגדל דוד סמוך לארמונו של המלך הורדוס
  4. ^ הבשורה על פי מרקוס פרק ט"ו 21
  5. ^ הבשורה על פי מתי כ"ז 32, והבשורה על פי מרקוס ט"ו 21
  6. ^ כתבי האישום של הנידונים הודבקו על השער, ומכאן שמו
  7. ^ ההלכה היהודית אוסרת קבורה בתוך העיר
  8. ^ הבשורה על פי יוחנן פרק י"ט, 4-5

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg