רפמיצין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שלט בפורטוגזית ברזילאית באי הפסחא - "כאן נלקחה בינואר 1965 דוגמת הקרקע שאיפשרה להשיג את הרפמיצין"
סכמת המבנה הכימי של רפמיצין
סכמת ההבדל בין המבנה הכימי של רפמיצין (סירולימוס - למעלה משמאל) לעומת זה של נגזרותיה, בעלות השפעות הלוואי הפחותות יותר

רפמיצין (או רפמיון, או סירולימוס; באנגלית: Sirolimus ,Rapamune ,Rapamycin) היא תרופה בה משתמשים כיום כנגד דחיית השתל, בהשתלת איברים. מזה כמה שנים היה כבר ידוע כי התרופה הזו מסייעת גם למלחמה במספר מחלות קשות נוספות.

ב-2009 התגלתה הרפמיצין כתרופה הראשונה מאז ומעולם, שהצליחה להאריך את תוחלת החיים המרבית של עכברי מעבדה בריאים ורגילים, בכ-10% עד שליש בערך, ומאז מנסים מדענים ברחבי העולם לפענח את המנגנון שגרם לכך וכיצד ניתן להשתמש במנגנון זה להארכת תוחלת החיים המרבית של האדם.

גילוי התרופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1965 אספה קבוצת חוקרים, בראשות פרופסור סטנלי קורינה מאוניברסיטת מק'גיל שבמונטריאול, קנדה, דגימות צמחייה, בעלי חיים ואדמה מאי הפסחא שבאוקיינוס השקט, כ-3,500 קילומטר מערבית לצ'ילה. האיסוף נעשה לצורכי מחקר, בעקבות תוכניות להקים באי שדה תעופה ובטרם יחדור אליו העולם המודרני. עשר שנים אחר כך התגלה באחת מדגימות האדמה הללו חיידק, שכונה Streptomyces hygroscopius, שהסתבר שהוא מייצר חומר אנטי פטרייתי, בלתי-ידוע עד אותה עת‏[1]. החומר החדש כונה רפמיצין, משום שאי הפסחא קרוי בפי תושביו Rapa Nui[2].

השימוש בה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרופה נמכרת כיום על ידי חברת פייזר, חברת התרופות האמריקאית הגדולה ביותר בעולם. במשך עשרות השנים שעברו מאז התגלתה, הסתבר ממחקרים שנעשו בה, כי היא פועלת כנגד שורה ארוכה מאוד של מחלות קשות. בין השאר התגלה כי היא מועילה כנגד סרטן[3], אלצהיימר[4], אוטיזם[5], ועוד. עם זאת, השימוש המקובל ביותר בה, מאז אושרה על ידי מנהל המזון והתרופות האמריקאי - FDA בינואר 1999, עד היום, היה למניעת דחיית שתלים בהשתלות איברים. מסתבר שהיא מדכאת בין השאר את המערכת החיסונית של הגוף, אשר במקרים של השתלת איברים נוהגת לתקוף את השתל הזר ולדחותו. היא עושה זאת על ידי דיכוי פעילותן של כדוריות הדם הלבנות, הן מסוג לימפוציט T והן מסוג לימפוציט B. השימוש ברפמיצין איפשר את ביצוע ההשתלות והצלחתן לאורך זמן, גם אם כתוצאה מכך וכתוצר לוואי, נותר מקבל ההשתלה חשוף לזיהומים שונים, בהיעדר מערכת חיסונית מתאימה למלחמה כנגדם.

הארכת תוחלת החיים המרבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש להבדיל בין תוחלת חיים ממוצעת לתוחלת חיים מרבית. העלאת תוחלת החיים הממוצעת נעשתה כבר בעבר, למשל על ידי טיפולים אנטיביוטיים ושיפור תנאי חיים. לעומת זאת, עד הרפמיצין לא הצליח המדע לפתח שום תרופה, המגדילה את תוחלת החיים המרבית, בוודאי לא של יונקים. השיטה היחידה המוצלחת לעניין זה עד אותה עת הייתה דיאטת רעב. הוכח כי מי שאוכל מעט, חי יותר. אם שני עכברים זהים קיבלו את כל היסודות החיוניים במידה שווה, אך לאחד מהם ניתנה כמות קלוריות שהשאירה אותו רעב, בעוד השני אוכל לשובע, הרעב האריך חיים יותר מהשבע, בצורה מובהקת.

כבר ב-2004 יזם פרופסור דייוויד שארפ (Zelton David Sharp), כיום יו"ר המחלקה לרפואה מולקולרית של אוניברסיטת טקסס בסן אנטוניו[6] את הרעיון לניסוי לבדיקת השפעתה של רפמיצין על תוחלת החיים המרבית. אבל התהליך עצמו לקח עוד כחמש שנים עד להשלמתו, וזאת מסיבות טכניות שונות, כגון הקושי בהוספת הרפמיצין למזונם של בעלי החיים הנבדקים ועוד.

בינואר 2006 התפרסם לראשונה מאמר, שהצביע על כך, שרפמיצין מסוגל להאריך את תוחלת החיים המרבית של תאים איקריוטיים. במקרה הספציפי דובר על שמרים[7].

בהתבסס על מחקר זה ומחקרים נוספים, שעסקו גם בבעלי חיים מפותחים יותר, לרבות רב תאיים חסרי חוליות (זבובים), נערך ב-2009 לראשונה ניסוי על יונקים - עכברים. חוקרים משלוש מעבדות שונות, שמומנו על ידי המכון הלאומי האמריקאי לזִיקנה, הצליחו, בנפרד אך במתואם, להאריך את תוחלת החיים המרבית של עכברים, שקיבלו רפמיצין כתוסף למזונם‏[8]. מובילי המחקר הזה היו, בנוסף לשארפ מאוניברסיטת טקסס, גם פרופסור רנדי סטרונג (Randy Strong) מבית הספר לרפואה באותה אוניברסיטה‏[9], פרופסור דייוויד הריסון (David E. Harrison) ממעבדת ג'קסון במיין[10] וריצ'רד מילר (Richard A. Miller) פרופסור לפתולוגיה מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת מישיגן[11]. חייהם של העכברים הוארכו בכשליש ממשך החיים שנותר להם (בזמן תחילת הטיפול הם היו בגיל המקביל לגיל אנושי של 60 בערך) ובכ-10% יותר ממשך החיים הכללי של עכברים מסוגם (9% בזכרים ו-14% בנקבות). במחקר המשך הראו שלוש המעבדות הללו, שהשפעת התרופה על הארכת תוחלת החיים, דומה, גם אם מתחילים לתת אותה בגיל צעיר יותר, כלומר, היא מועילה בעיקר אחרי אמצע החיים, כנראה בגלל שזה השלב שבו מתרחשת עיקר ההידרדרות שהיא מאטה.

המחקר בימים אלה מתמקד במנגנון הפעולה של רפמיצין על אנזים "המטרה של רפמיצין" - TOR (אנזים), במטרה להבין כיצד עיכוב פעילותו של אותו חלבון גורם להארכת משך החיים. במקביל עוסק המחקר בנסיון למצוא את המינון הנכון של התרופה, שיוכל לתת לאדם, מצד אחד את אותה הארכת חיים, כולל מניעת מחלות המיוחסות לגיל המבוגר (מאלצהיימר ועד קמטים בעור), ומאידך, יימנע מתופעות הלוואי המיוחסות לטיפול בה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • David Stipp, The Youth Pill, Barnes&Noble, 2010

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מאמר מאוקטובר 1975
  2. ^ דייוויד סטיפ, סיינטיפיק אמריקן ישראל, גיליון אפריל - מאי 2012
  3. ^ Cancer Research, אוגוסט 2005, מאמר אחד מרבים, כדוגמה
  4. ^ מרץ 2010 - ScienceDaily
  5. ^ מאמר שפורסם לראשונה, אונליין, ביוני 2008 וכעבור כחודשיים ב-Nature Medicine
  6. ^ [1]
  7. ^ Genes & Development, מאמר מינואר 2006
  8. ^ מאמר מיולי 2009, ב-Nature
  9. ^ [2]
  10. ^ [3]
  11. ^ [4]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.