אי הפסחא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אי הפסחא
Rapa Nui
Isla de Pascua
Osterinsel Uebersicht.jpg
מראה אי הפסחא מהחלל
נתונים גאוגרפיים
מיקום האוקיינוס השקט
סוג אי געשי
שטח 164 קילומטר רבוע
גובה מרבי 507 מטר
נתונים מדיניים
מדינה Flag of Chile.svg  צ'ילה
אוכלוסייה 5,806‏[1] תושבים
מגלה יאקוב רוחבן
תאריך גילוי 5 באפריל 1722
קואורדינטות 27°7′0″S 109°22′0″W / 27.11667°S 109.36667°W / -27.11667; -109.36667קואורדינטות: 27°7′0″S 109°22′0″W / 27.11667°S 109.36667°W / -27.11667; -109.36667
(למפת האוקיינוס השקט רגילה)
מיקום אי הפסחא במפת האוקיינוס השקט
 
אי הפסחא
אי הפסחא

אי הפסחא (בשפת הרפה נוי: רַפַּה נוּי; בספרדית: Isla de Pascua) הוא אי בדרום מזרח האוקיינוס השקט. אי הפסחא הוא האי המיושב המבודד ביותר בעולם. נקודת היישוב הקרובה אליו ביותר הוא האי פיטקרן במרחק של 2,075 קילומטרים, והנקודה היבשתית הקרובה ביותר שוכנת בחוף אמריקה הדרומית במרכז צ'ילה במרחק של 3,512 קילומטרים. האי נודע במאות פסלי האבן הגדולים שבו, המכונים מואי (Moai), שנחצבו בידי תושביו הפולינזיים לצורכי פולחן, ככל הנראה בין המאה ה-13 למאה ה-15 לספירה.

התושבים הפולינזים שהתיישבו באי הפסחא, בין שנת 800 לשנת 1200 לספירה,‏[2][3] ויצרו תרבות משגשגת כפי שמעידים פסלי המואי, ממצאים ארכאולוגיים נוספים, וכתב ייחודי המכונה רונגו רונגו. כשהאירופאים הראשונים הגיעו לאי ב-1722 התגוררו באי בין 2,000 ל-3,000 תושבים. מחלות שהביאו לאי מלחים אירופאים ופשיטה של סוחרי עבדים מפרו באמצע המאה ה-19 הקטינו את אוכלוסיית האי ל-111 תושבים בלבד ב-1877.‏[4]

האי הוא כיום טריטוריה במעמד מיוחד של צ'ילה שסיפחה את האי ב-1888. מנהלית האי שייך למחוז ולפראיסו (Región de Valparaíso), וליתר דיוק הוא הקומונה היחידה בפרובינציה אי הפסחא (Isla de Pascua).‏[5] נכון למפקד האוכלוסין של 2012‏[1] מונה אוכלוסיית האי כ-5,800 נפש, כ-40% ממוצא פולינזי.

ב-1935 נקבע חלק גדול משטח האי כפארק לאומי בשם הפארק הלאומי רפה נוי (parque nacional Rapa Nui), וב-1995 הכריז ארגון אונסק"ו על הפארק כאתר מורשת עולמית.‏[6]

במשך שנים רבות, מאז שהתגלה על ידי האירופים, עורר האי את סקרנותם של חוקרים בשל מספר תופעות שהתקשו להסבירן. התעלומה הראשונה היא מקור תושביו הראשונים של האי, המרוחק אלפי קילומטרים ממקומות מיושבים אחרים. תעלומה נוספת היא אופן יצירתם של פסלי המואי הענקיים שמשקלם עשרות טונות, אופן הובלתם למרחק של קילומטרים רבים מהאתר המרכזי שבו נחצבו, ואופן הצבתם על הבמות המיוחדות המכונות "אהו". ולאחר שהעמידו את הפסלים במקומם, כיצד הצליחו להציב על ראשם גוש אבן גדול נוסף שאף הוא שוקל מספר טונות? הדבר מפתיע במיוחד לאור העובדה שהטכנולוגיה שעמדה לרשות התושבים הייתה פרימיטיבית ביותר, ולא היו להם כלי עבודה ממתכת. כיצד קרה שאי קטן ומבודד הוא המקום היחיד בכל פולינזיה שבו נוצר כתב (שהחוקרים טרם הצליחו לפענח)?

שם האי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם "אי הפסחא" ניתן לאי על ידי האירופאי הראשון שביקר בו, חוקר הארצות ההולנדי יאקוב רוחבן, משום שהוא גילה את האי בחג הפסחא (5 באפריל 1722),‏[7] שעה שחיפש את האי אותו תיאר הבוקניר אדוארד דייוויס (Edward Davis) ב-1687.‏[8] רוחבן קרא לאי Paasch-Eyland, שפירושו בהולנדית של המאה ה-18, "אי הפסחא". גם שם האי בספרדית, אחת משתי השפות הרשמיות של האי, Isla de Pascua, פירושו "אי הפסחא".

אבן עגולה ב"טבור העולם"

הילידים מכנים את האי "רַפַּה נוּי" (Rapa Nui), שפירושו "רפה הגדול". השם "רפה נוי" הוא כיום גם השם שבו מכנה האוכלוסייה המקומית את עצמה ואת הניב של השפה הפולינזית שאותו הם דוברים. קיימת מחלוקת על מקור שם זה. הדעה המקובלת היא ששם זה נקבע בשנות ה-60 של המאה ה-19 שעה שהתושבים שנחטפו לעבדות בפרו החלו לחזור דרך טהיטי. הצרפתים שדאגו לשחרר אותם לא ידעו מה שם האי שממנו באו. על מנת להבדיל בינם לבין ילידים נוספים שהוחזרו שהגיעו מהאי רפה בקבוצת איי באס שבארכיפלג של איי אוסטרל הם החלו לכנות את האי רפה בשם רפה איטי (רפה הקטן) ואת אי הפסחא בשם רפה הגדול.‏[9] דעה אחרת היא של האתנוגרף הנורבגי תור היירדאל שטען כי השם רפה היה השם המקורי של האי, והשערה נוספת היא שמלחים פולינזים מודרניים כינו את האי בשם זה אחרי ששמו לב שלאי יש צורה של משוט גדול (בפולינזית רפה נואי).‏[10]

טענה מקובלת נוספת היא שבטרם קיבל האי את כינויו הנוכחי כינו הילידים את האי בשם "טה פיטו או טה הנואה" (Te Pito O Te Henua) שפירושו "טבור העולם". כינוי זה הופיע בספרו של האתנוגרף הצרפתי אלפונס פינאר (Alphonse Pinart‏; 1911-1852) "מסע לאי הפסחא" (Voyage à l'Île de Pâques),‏[11] שיצא לאור ב-1877, ובספרים נוספים. בספרו על אי הפסחא (Easter Island ; the Rapanui speech and the peopling of southeast Polynesia), שיצא לאור ב-1912, סיפר האתנולוג האמריקני ויליאם צ'רצ'יל (William Churchill‏; 1920-1859) שילידי האי אמרו לו שביטוי זה מתאר את כל אחד משלושת הכפים בקצוות האי, בדומה לכף המכונה לנדס אנד ("Land's End" - "סוף האדמה") בקצה של קורנוול. הוא לא הצליח לגלות שם פולינזי לאי, והגיע למסקנה שכנראה לא היה לאי שם.‏[12]

בספרו על אי הפסחא (Das achte Land: Die Entdeckung und Besiedlung der Osterinsel nach Eingeborentraditionen) מ-1974 מספר האתנולוג הגרמני תומאס ברתל (Thomas Sylvester Barthel‏; 1997-1923) כי על פי מסורת שעברה בעל פה היה האי קרוי "טה פיטו או טה קאינגה א האו מאקה" (Te pito o te kainga a Hau Maka) שפירושו "פיסת אדמה קטנה של האו מאקה". עם זאת, יש בשפת רפה נואי שתי מלים המבוטאות כ"פיטו", האחת שפירושה "סוף" והשנייה פירושה "טבור", ובכך משמעות הביטוי יכולה להיות "טבור העולם". שם פולינזי נוסף לאי הוא "מאטה קי טה ראנגי" (Mata ki te rangi) פירושו "עיניים צופות לשמיים".‏[13]

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אי הפסחא מהווה את קודקוד הבסיס המזרחי של המשולש הפולינזי, כאשר קודקוד הבסיס המערבי הוא האיים של ניו זילנד, והארכיפלג של איי הוואי מהווה את קודקוד הראש. האי שוכן בדרום מזרח האוקיינוס השקט דרומית לחוג הגדי, בנקודת המפגש בין קו הרוחב ’9 27° דרום, לקו האורך '26 109° מערב. זהו אחד מהאיים המיושבים המבודדים ביותר. היישוב האנושי הקרוב אליו ביותר ובו פחות מ-100 תושבים שוכן על האי פיטקרן, 2,075 קילומטרים מערבית לאי הפסחא. האי הקרוב ביותר הוא סאלס אי גומס (Isla Salas y Gómez), אי בלתי מיושב הבנוי משני איונים המחוברים במצר יבשה צר בשטח של 150 דונם, כ-391 קילומטרים מזרחית לאי הפסחא. היבשת הקרובה ביותר היא אמריקה הדרומית, כאשר הנקודה היבשתית הקרובה אליו ביותר היא במרכז צ'ילה, סמוך לקונספסיון במרחק של 3,512 ק"מ מזרחית לאי. האי נמצא על הלוח הטקטוני לוח נסקה (Nazca) בנקודה חמה מבחינה געשית.

טופוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת אי הפסחא

אי הפסחא הוא אי קטן בצורת משולש, שאת קודקודיו יוצרים הרי געש כבויים. אורכו המרבי 24.6 ק"מ ורוחבו המקסימלי 12.3 ק"מ. שטח האי הוא 163.6 קמ"ר. הנוף מורכב בעיקר מגבעות בעלות שיפועים מתונים, שנקטע פה ושם על ידי חרוטים געשיים ומישורי לבה מכוסים בצפיפות בגושי סלע רופפים. הנקודה הגבוהה ביותר היא בגובה של 507 מטר מעל פני הים (הר הגעש הכבוי "מאונגה טרוואקה" (Maunga Terevaka)).

אין באי נהרות או נחלי איתן, לכל היותר זורמים פלגים עונתיים מפסגת הר הגעש הכבוי "מאונגה טרוואקה". אגמי מים מתוקים מצויים בלועות (אגמי לוע) של שלושה הרי געש כבויים. "ראנו רארקו" (Rano Raraku), "ראנו ארוי" (Rano Aroi) בסמוך לפסגת מאונגה טרוואקה, והאגם גדול שבהם, בקוטר של 1.6 ק"מ, מצוי בלוע הר הגעש "ראנו קאו" (Rano Kau).

לאורך החוף מצויים אלמוגים, אך לא קיימת שונית אלמוגים רצופה שתוכל להגן על קו החוף, ולכן חתרו גלי הים בסלע ויצרו צוקים מבותרים מסביבו. קרקעית הים סביב האי צונחת במהירות לעומק של 3,000 מטרים. צוקים גבוהים יותר נוצרו בקטעי חוף הבנויים מסלעים שמורכבים מאפר געשי, ונמוכים יותר אם מקורם של הסלעים הוא בזרימת לבה. צינורות לבה ומערות געשיות הם מהמאפיינים המיוחדים לאי. החופים החוליים היחידים נמצאים בשני אתרים בצפון האי. בקצה הדרום מערבי של האי, כמו גם במזרח, בחצי האי פויקה, מתנשאים הצוקים לגובה של 300 מטרים מעל פני הים.

סביב האי יש כמה איונים קטנים בלתי מיושבים: בדרום מערב: מוטו נואי (Motu Nui‏, כ-40 דונם), מוטו איטי (Motu Iti‏, כ-16 דונם) והקרוב ביותר מוטו קאו קאו (Kau Kau‏, דונם), במערב: מוטו קו אפוקו (Motu Ko Hepoko‏, דונם) ומוטו טאוטרה (Motu Tautara‏, דונם), ובמזרח מוטו מרוטירי.

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוף טיפוסי באי הפסחא; כיפות של הרי געש כבויים המכוסים בצמחייה נמוכה
תצפית מאורונגו על האיונים מוטו נואי ומוטו איטי

אי הפסחא הוא אי גבוה טיפוסי לאוקיינוס השקט. אי געשי הבנוי בעיקר משלושה הרי געש כבויים שהתמזגו: הר הגעש טרוואקה (Maunga Terevaka), הר פויקה (Poike) וראנו קאו (Rano Kau). טרוואקה, הפסגה הגבוהה ביותר באי הפסחא (507 מטרים), מהווה את עיקר המסה של האי, בעוד ששני הרי הגעש הנוספים, יוצרים את הכפים המזרחי והדרומי ומעצבים את צורתו המשולשת של האי. פויקה וראנו קאו מתוארכים לפליסטוקן, בעוד שטרוואקה, מתוארך לתקופה שבין הפליוקן לפליסטוקן. על פי תיארוך אשלגן/ארגון הר פויקה הוא בן שלושה מיליון שנים, הר הגעש טרוואקה הוא בן 300,000 שנים, וראנו קאו, אף שלא תוארך נוצר בין שניהם.

סחיפה ימית ממושכת צמצמה את שטח הר פויקה לחצי אי באורך 5 קילומטרים ממזרח למערב וברוחב 3.5 קילומטרים מצפון לדרום. פסגת ההר בגובה 370 מטרים היא לוע רדוד. צוקים בגובה 100 מטרים מקיפים את חצי האי. הצוקים בחלק הצפוני הם בזלת או הוואיט[14] פורפיריים המשובצים בשפע פנוקריסטים של פלגיוקלז, בעוד שהלבה של הצוקים הדרום-מזרחיים אחידה. על המדרון הצפוני של הר פויקה יש שלוש כיפות טפילות הבנויות טרכיט לבנה. פויקה היה פעם אי נפרד עד שהלבה שזרמה מטרוואקה צרפה אותו לאי.

גם ראנו קאו עבר סחיפה משמעותית מכל צדדיו, למעט צידו הצפוני, ומה שנותר ממנו הוא צוק ברחב באורך 4 קילומטרים לאורך חלקו הדרום מערבי של אי הפסחא. הצוקים באורונגו בצידו הדרומי הם בגובה 300 מטרים מעל לים שכמעט ופרץ אל תוך הלוע הרחב. קוטר הלוע 1.5 קילומטרים, ובתחתיתו אגם שנתן את השם להר (ראנו קאו בשפת ראפה נואי פירושו "אגם עצום"). לפי הסימנים היה פעם החרוט גבוה הרבה יותר וככל הנראה חלה שקיעה והלוע הרחב הוא בעצם קלדרה.‏[15]

כ-70 חרוטים געשיים קטנים יותר וסממנים געשיים כולל הלוע ראנו רראקו (Rano Raraku), חרוט האפר פונה פאו (Puna Pau) ומערות געשיות רבות כולל צינורות לבה.‏[16] המרכיב הבולט במסלע של האי הוא קילוחי בזלת והוואיט העשירים בברזל וקרובם בהרכבם הכימי לסלעי היסוד של איי גלאפגוס.‏[15]

אי הפסחא והאיונים המקיפים אותו כגון מוטו נואי (Motu Nui) ומוטו איטי (Motu Iti) מהווים פסגה של הר געשי גדול המתרומם לגובה של מעל ל-2,000 מטרים מעל לקרקעית הים. ההר הוא חלק מסאלס אי גומס (Salas y Gómez), רכס הרי געש (שרובו תת-מימי), הכולל עשרות הרי מצולה, שנוצר על ידי הנקודה החמה של אי הפסחא. הרכס מתחיל בהר המצולה פוקאו ואחריו הר המצולה מואי, שניהם ממערב לאי הפסחא, והוא נמשך לאורך 2,700 קילומטרים מזרחית עד לרכס נסקה. הרכס נוצר כאשר לוח נסקה, לוח טקטוני ימי, עבר מעל לנקודה החמה של אי הפסחא. התנועה של לוח נסקה ולוח פרלון, לוח טקטוני היסטורי, מעל לנקודה החמה של אי הפסחא יצרה רכס תת-מימי ארוך, שקצהו המזרחי עובר הפחתה מתחת לפרו. רק באי הפסחא והאיונים סביבו ובאי הקטן סאלס אי גומס בולט רכס סאלס אי גומס מעל פני המים.

פוקאו, מואי ואי הפסחא נוצרו ב-750,000 השנים האחרונות והם ההרים הצעירים ביותר ברכס. ההתפרצות האחרונה ביותר התרחשה לפני מעט יותר מ-100,000 שנים.

הפעילות הגעשית האחרונה באי התרחשה לפני כ-2,000 שנים, קילוח הלבה בהיווה-היווה (Hiva-Hiva).‏[16] עם זאת, במחצית הראשונה של המאה ה-20 דווח על פליטת קיטור מקיר הלוע של רנו קאו.‏[17]

הקרקע היא בעיקר חרסית עשירה ברקבובית. סחף קרקע מהווה בעיה, בין השאר עקב בירוא היער הקדמון. המקורות הגאולוגיים החשובים ביותר לתרבות האי הם הר הגעש "ראנו רארקו" (Rano Raraku), לוע געשי של אפר דחוס או טוף, שממנו נחצבו הפסלים המונוליתיים הקרויים "מואי", והשני הוא הר הגעש "ראנו קאו" שממנו שאבו ילידי האי מים אל כפריהם.

לוע הר הגעש הכבוי "ראנו קאו" (Rano Kau), שבליבו האגם הגדול באי
Magnify-clip.png
לוע הר הגעש הכבוי "ראנו קאו" (Rano Kau), שבליבו האגם הגדול באי

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי שיטת קפן מוגדר האקלים באי הפסחא כאקלים סובטרופי גשום (Cfa) על גבול אקלים טרופי לח (Af - משקעים בכל עונות השנה). השפעת זרם הומבולדט הקר ממתנת את אקלים האי. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 20.6°C מעלות. החודש החם ביותר הוא פברואר שבו הטמפרטורה המקסימלית הממוצעת מגיעה ל-28°C מעלות, שיא הקיץ בחצי הכדור הדרומי, והחודשים הקרים ביותר הם יולי ואוגוסט שבהם הטמפרטורה הממוצעת היא 18°C מעלות, שיא החורף בחצי הכדור הדרומי. אקלים האי לח, וגשמים יורדים באי 140 ימים בשנה בממוצע. כמות הגשמים השנתית הממוצעת היא 1,147 מילימטרים.‏[18] החודשים הגשומים ביותר הם מרץ עד יוני, כשאוגוסט עד דצמבר נחשבים כחודשים היבשים ביותר, אם כי גשם כבד יכול לרדת כל השנה (לרוב בלילה). ערפל הוא תופעה נפוצה, וגשם קל יורד לעתים קרובות. בלילות חסרי גשם, נוצר בדרך כלל טל רב.

באי נושבות רוחות דרך קבע, כשבין אוקטובר לאפריל נושבות בעיקר רוחות הסחר הדרום מערביות. מכיוון שהאי קרוב לאזור לחץ האוויר הגבוה הקרוי באנגלית South Pacific High, ומחוץ לטווח של אזור ההתכנסות הבין-טרופי, לא מתחוללים באזור אי הפסחא ציקלונים או הוריקנים.‏[19]

הטמפרטורה הממוצעת של מי הים שסביב האי היא 18°C מעלות.

מזג אוויר באי הפסחא
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 27 27.3 26.9 25.4 23.4 22.0 21.3 21.2 21.7 22.5 23.9 25.4 24.0
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) 19.8 20.2 19.9 18.9 17.7 16.5 15.7 15.4 15.5 16.0 17.3 18.4 17.6
משקעים ממוצעים (מ"מ) 72.8 84.8 95.6 120.7 152.9 106.3 105.1 93.8 86.8 68.0 74.0 86.4 1,147.2
מקור: "Información climatológica de estaciones chilenas-Chile Norte"


אקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום רוב האי הוא ערבות דשא, אך בעבר, לפני שהתיישב בו האדם, היה אי הפסחא ברובו מיוער. שינוי זה מיוחס לפעילות הרסנית של המתיישבים, שכרתו את עצי היער מסיבות שונות. מעבר לאובדן המקור לעץ, גרמה פעולת הכריתה הרחבה לאובדן ההגנה שהעניקו העצים ואדמת האי נחשפה לסחיפת קרקע נרחבת.

צמחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחזור דיגיטלי של האי כפי שנראה לפני שהאדם הגיע לאי, יערות טרופיים ועצי דקל
ערבת עשב וצמחייה נמוכה האופיינית לאי כיום
טורומירו
פריחת הטוטורה

אי הפסחא הוא אחד האיים העניים ביותר במיני צמחייה בפולינזיה. באי יש כיום פחות מ-30 מינים מקוריים של צמחי זרע (Spermatophyta). עובדה זו נובעת ממיקומו המבודד, האי לא היה מחובר אף פעם ליבשת. המרחק הגדול מאיים אחרים או מהיבשת הקרובה ביותר הגביל את השפעת הגורמים הקלאסיים להפצת זרעים: עופות, רוחות וזרמי ים.

הגורם הראשי בהפצת צמחייה לאי הוא לכן האדם. המתיישבים הראשונים הביאו צמחים מבויתים, כפי שמספרת האגדה על הוטו מאטואה. צמחים מבויתים רבים היו על האי בטרם הגיעו האירופאים לראשונה לאי, כפי שמעידים הדיווחים המפורטים של חוקרי הארצות הראשונים, כדוגמת יאקוב רוחבן. אלו כללו, לדוגמה: בננה, בטטה, קנה סוכר, יאם (Dioscorea alata), טארו (Colocasia esculenta), תות נייר, ו-Cordyline fruticosa.‏[20] קרוב לוודאי שהמתיישבים הביאו איתם מינים נוספים שלא התאימו לאקלים הקר יחסית של האי ולכן לא צלחו דוגמת דקל הקוקוס ועץ הלחם.‏[21] האירופאים הביאו לאי מינים רבים נוספים של צמחים, לדוגמה מינים שונים של עשב שנועד לשמש למרעה של צאן ובקר. על פי מחקר מ-1991 יש באי 150 מיני צמחים שמתוכם 45 מינים נחשבים מקוריים.‏[22]

הצמחייה השלטת כיום באי אינה הצמחייה המקורית, אלא תוצאה של התערבות אנושית מסיבית במערכת האקולוגית. אי הפסחא, יחד עם שכנו הקרוב, האי הזעיר והבלתי מיושב, סאלס אי גומס, 391 קילומטרים מזרחית לאי הפסחא, מוכרים על ידי אקולוגים כאזור אקולוגי (ecoregion) המכונה "היערות הסובטרופיים של עצים רחבי עלים של רפה נוי" (Rapa Nui subtropical broadleaf forests).‏[22] היערות הסובטרופיים הלחים של עצים רחבי עלים ששגשגו פעם באי הפסחא אינם עוד, אבל מחקרים פלאובוטניים של אבקה מאובנת ושל תבניות עצים שנשארו חקוקות בזרמי לבה, מעידים כי האי היה מיוער בצפיפות בעבר, והיה בו מגוון רחב של עצים, שיחים, שרכים ועשבים.

מחקרים באמצעות פלינולוגיה (המדע העוסק בחקר אבקת הפרחים, הנבגים וגרגירי האבקה המאובנים), ניתוח של אבקת פרחים בקידוח של קרקעית אגמי הלוע שבאי, שביצע הביוגאוגרף הניו זילנדי ג'ון פלנלי (John Flenley) ב-1977 וב-1983 הוכיחו שהעץ הבולט ביותר בנוף היה מין דקל גדול שנכחד, שקיבל את השם המדעי Paschalococos disperta[23] שמשערים כי היה קרוב משפחה של דקל היין הצ'יליאני (Jubaea chilensis). על פי מחקרם של אנדריאס מיית (Andreas Mieth) והאנס רודולף בורק (Hans-Rudolf Bork) גדלו באי למעלה מ-16 מיליון דקלים ממין זה.‏[24] על סמך העדויות עד כה, בעיקר אבקה מאובנת ואגוזים ריקים, אבל גם יציקות של גזעי עצים שנקברו בלבה של הר טרוואקה, וסימני השורשים, משערים כי קוטר גזע העץ עלה על שני מטרים ובזמן שהיה קיים היה הדקל הגדול בעולם.‏[25] קרובו, עץ הדקל הצ'יליאני, נזקק לקרוב למאה שנה של צמיחה על מנת להגיע לגובהו המקסימלי, בין 25 ל-30 מטרים כשקוטר הגזע עד 180 סנטימטרים.‏[26] ייתכן גם שהדקלים היו מקור חשוב למזון, שכן הדקל מצ'ילה מניב אגוזים אכילים והגזע מפיק שרף מתוק שאפשר להתסיסו ליין, או להכין סוכר, סירופ ותחליף דבש. על פי המחקר הועלו השערות שונות מה גרם להיעלמות העץ. טענה נפוצה היא שהחולדה הפולינזית שהובאה לאי יחד עם המתיישבים הראשונים מנעה צמיחה מחודשת בכך שכרסמה את האגוזים המכילים את הזרע. אבל בדיקה מדוקדקת של המאובנים מעלה שעל פחות מ-10% מהאגוזים יש סימני שיניים של החולדה, ומלבד זאת ביערות המקבילים בצ'ילה של דקל היין הצ'יליאני חיים העצים והחולדות בשווי משקל אקולוגי. שרידים של גזעי דקלים מהתקופה בין 1250 ל-1500 במקומות שונים מוכיחים שבני אדם הפילו את העצים משום שבמקומות רבים הגדמים של העצים מראים חיתוך מכוון. ובמקרים מסוימים שריפה מכוונת.‏[21] הועלו כמה השערות מדוע כרתו התושבים את העצים: לפנות מקום ליישובים ולשדות,‏[24] להגיע אל לב הדקל האכיל בתקופה של מחסור במזון, לבנות סירות למטרת דיג או שהגזעים שימשו כגלילים שעליהם הסיעו את פסלי המואי למקומם.‏[27]

הארכאולוגית הצרפתייה קתרין אורליאק (Catherine Orliac) זיהתה באמצעות רסיסי עץ מפוחמים שנלקחו מתנורים ומגלי אשפה באי הפסחא 16 מיני עצים נוספים הקרובים או זהים למיני עצים נפוצים במזרח פולינזיה כיום.‏[28] בהם:

אובדן יערות הדקלים שהגנו על היבולים מפני הרוח הנושבת באופן קבוע ומיובש, גרמה לסחיפת קרקע נרחבת, שככל הנראה גרמה לפגיעה משמעותית בייצור המזון ולהתמוטטות מהירה של האוכלוסייה באי.‏[21]

הטורומירו (Sophora toromiro) (שם מדעי: Sophora toromiro) – עץ (לעתים שיח) ממשפחת הקטניות שהיה אנדמי מהפרהיסטוריה לאי הפסחא, נכחד מהאי בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 וקיים כיום רק במספר גנים בוטניים בעולם. עצי הטורומירו נוצלו על יד התושבים להסקה, לבניין, ליצירת כלי בית ולבניית סירות (אך לא, כפי שטענה המסורת המקובלת, ליצירת לוחיות העץ עליהם חקקו את הכתובות בכתב הייחודי לאי הפסחא, הרונגו-רונגו[31]) גני קיו בלונדון והגן הבוטני בגטבורג בגטבורג בשבדיה, שאליהם הובאו זרעים מהעץ האחרון בטרם נכרת על ידי התושבים, עושים מאמץ להחזיר את העץ לאי מחדש.‏[32]

אגמי הלוע ראנו רארקו וראנו קאו מכוסים במרבדים גדולים של צמח מים שהילידים מכנים בשם "אנגאטו" (nga'atu). צמח זה מוכר יותר כטוטורה (Totora), כינוי מקובל באמריקה הדרומית לאותו המין הגדל גם על גדות אגם טיטיקקה בהרי האנדים בגבול שבין פרו לבוליביה וממנו בונים את האיים הצפים של בני האורו. שמו המדעי של המין היה בעבר Scirpus riparius, אלא שמחקרים פילוגנטיים משייכים אותו כיום לסוג Schoenoplectus וכיום הוא מכונה Schoenoplectus californicus. ילידי אי הפסחא השתמשו בצמח כסכך לבתים בצורת סירות ("הארה פאנגה"). תור היירדאל טען כי קיומו של צמח זה באי הפסחא מעידה על כך שהמתיישבים הקדומים של האי הגיעו מאמריקה הדרומית והביאו את הצמח איתם, אבל מחקרים פלאובוטניים מוכיחים שהצמח גדל באי לפני למעלה מ-30,000 שנים, הרבה לפני שכף רגלו של האדם הראשון דרכה על אדמת האי.‏[33]

מספר מיני השרכים באי קטן. נתגלו רק 15 מינים שמתוכם ארבעה אנדמיים: Diplazium fuenzalidae‏, Doodia paschalis‏, Elaphoglossum skottsbergii‏ ו-Polystichum fuentesi,‏[22] דגימה של האחרון נאספה פעם אחרונה ב-1911, וככל הנראה נכחד. מספר זה קטן מאוד בהשוואה לאיים אחרים בדרום האוקיינוס השקט (למשל איי מרקיז שבהם 27 משפחות של שרכים, הכוללות 55 סוגים ובהם 117 מינים‏[34]).

פריחה של Triumphetta semitriloba (האו-האו)

צמח מקורי נוסף, Triumfetta semitriloba, שיח עצי המכונה באי האו-האו (מין במשפחת החלמיתיים קרוב של עץ התרזה) שמקליפתו אפשר לייצר חבלים, ושימש ככל הנראה מקור לרשתות הדיג ולחבלים שאיתם משכו את פסלי המואי, נחשב כי נכחד אבל נתגלה מחדש באי ב-1988. בתחילה שיערו כי המתיישבים הביאו אותו איתם, אבל מאובנים של האבקה מוכיחים כי הצמח היה קיים על האי לפחות 35,000 שנים.‏[22]

נוף אי הפסחא כיום מאופיין במשטחי עשב נרחבים. משפחות הצמחים הנפוצים ביותר הם דגניים וגמאיים (Cyperaceae), שמהם רק ארבעה מינים היו באי במקור, ובהם Axonopus paschalis‏, Danthonia pascahlis‏ ו-Paspalum forsterianum‏.‏[35] משפחת צמחים נפוצה נוספת היא מורכבים, שכיום כל המינים השייכים לה הובאו לאי בידי האדם. בדרום מערב האי יש שטחים גדולים של גויאבה. כמו כן בשנת ה-40 וה-50 של המאה ה-20 ניטעו באי שטחים נרחבים של אקליפטוס, ובחוף אנקנה ניטע מטע של דקלי קוקוס. החקלאים מגדלים בטטות, בננות, טארו, יאם, קנה סוכר, דלעת, פלפלת ופירות סובטרופיים.

החוקרים האירופאים הראשונים שהגיעו לאי דיווחו כי גידול היבולים התבצע בחלקות מטופחות היטב. ז'אן-פרנסואה לה פרוז שביקר באי ב-1787 העריך שכעשירית משטח האי, בייחוד באזורים הנמוכים הקרובים לחופים היו מעובדים. שטח זה המוערך בכ-20 קילומטרים רבועים הספיק על מנת לכלכל אוכלוסייה בת כמה אלפי נפשות.

האדמה ממוצא געשי של אי הפסחא הצטברה בתוך מספר צינורות לבה. כתוצאה מהסחיפה התמוטטה התקרה של צינור הלבה ונוצר צוהר שהתמלא בהדרגה בהומוס. מכיוון שהרוחות הנושבות בקביעות פוגעות באפשרות לגדל יבולים גבוהים השתמשו החקלאים בשקעים מוגנים מרוח אלו המכונים מנאוואי (Manavai) לשם גידול צמחים גדולים, בעיקר בננות. חלק משקעים אלו עדיין בשימוש, למשל בקרבת וינאפו (הרחבה על המנאוואי ושיטות החקלאות העתיקות בפרק ההיסטוריה).

בעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטאה (מוקו – Cryptoblepharus poecilopleurus), מגולפת בעץ טורומירו כדמות אנושית
שחפית הפיה

להתערבות האנושית הייתה השפעה מכרעת על הפאונה של אי הפסחא. חפירות ארכאולוגיות לפני יישובים פולינזים איתרו 25 מינים מקוריים של עופות ים בהם: אלבטרוסים, סולות, פרגטות, יסעורים, שחפיות ופתונים ושישה מינים מקוריים של עופות יבשה: מין של אנפה, שתי רליות, שני תוכיים ותנשמת.‏[36] על האי עצמו (להוציא האיונים הקטנים סביבו) מקננים שלושה מינים של עופות ים וארבעה מינים של עופות יבשה, אף אחד מהמינים אינו מקורי או אנדמי.‏[22]

לא היו באי קודם לבוא האדם יונקים, אבל היו בו חרקים (מין חדש אנדמי נתגלה במערה רק ב-2010‏[37]), ולפחות סוג אחד של זוחלים. כל היונקים באי כיום הם חיות מחמד וחיות משק מיובאים: סוסים, כבשים, בקר וחזירים. חלק מהסוסים הפכו לסוסי פרא ומהווים כיום מטרד. הם עוזרים להפיץ את שיח הגויאבה באמצעות אכילת פירותיו והפרשת הזרעים בגללים במקום אחר. הם גם נוהגים להתחכך בפסלים הנטושים וגורמים לבלייה מהירה יותר. החולדה הפולינזית (Rattus exulans), שקרוב לוודאי הובאה לאי בידי המתיישבים הראשונים כמקור מזון נכחדה או שנעלמה כשהגיעה לאי החולדה המצויה הגדולה והתוקפנית. אין באי הפסחא חיות מסוכנות לאדם או הנושאות מחלות מדבקות.

בין הזוחלים באי הפסחא מצוי החומט Cryptoblepharus poecilopleurus. שמו בשפת רפה נוי מוקו אורי אורי (moko uri uri). הלטאה החומה זהובה באורך כ-12 סנטימטרים זכתה ככל הנראה למעמד דתי משום שיש כמה פסלונים שלה מעץ טורומירו מגולפים בפרוטרוט כצלמיות בעלות מאפיינים אנושיים. צלמיות אלו שימשו כחפצים פולחניים וחלקם מוצגים במוזיאונים (דוגמת המוזיאונים המלכותיים לאמנות והיסטוריה - Musées d'Art et d'Histoire Royaux בבריסל).

האיונים הקטנים (מוטו) שממערב לאי משמשים אתר קינון לעופות ים כולל: פרגטה, יסעור, סולה, שחפית כהה ושחפית הפיה.

על צוקי הלבה לא נוצרו שונית אלמוגים, אבל קיימים בחופיו ששה סוגים של אלמוגים, מהם שניים אנדמיים (כלומר קיימים רק באי הפסחא). אלמוגים שובצו בפסלי המואי בתור עיניים. משום שלא נוצרה שונית אלמוגים גם לא יכולה הייתה להיווצר המערכת האקולוגית העשירה בבעלי חיים של ים האלמוגים. בקרבת אי הפסחא נמנו 164 מיני דגים, כולל 107 מינים של דגי חוף.‏[38] יחסית זהו מספר נמוך מאוד. בים שסביב איי פיג'י חיים מעל ל-1,000 מיני דגים. ג'יימס קוק, שביקר באי במרץ 1774, כתב ביומנו:

Cquote2.svg

הים נראה עקר מדגים משום שלא הצלחנו לדוג ולו דג אחד אף שניסנו במספר מקומות באמצעות חוט וקרס. גם בין הילידים ראינו מעט מאוד דגים

Cquote3.svg
March 1774 - (off Easter Island)

העוני היחסית במיני הדגים יכול להיות אחד הגורמים להצטמצמות האוכלוסייה ולנסיגה בתרבות של אי הפסחא.

לעתים נדירות ניתן לצפות מהאי בלווייתנים מהמין ראשתן גדול ראש. כמו כן משערים שבמעמקים שוכן דיונון ענק. בים העמוק יש את הריכוז הגדול ביותר של מעשנות שחורות (סוג של נביעות הידרותרמיות), נביעות געשיות פעילות שמהם נפלטים מים לוהטים מבעבעים עשירים במינרלים שסביבם נוצרו חבורות בעלי חיים יוצאי דופן. ב-2005 נתגלה במרחק של 1,500 קילומטרים מדרום לאי הפסחא ובעומק של 2,200 מטרים מין סרטן חדש שקיבל את הכינוי סרטן היטי.

  מין אנדמי של חלזון ימי ששמו המדעי Erosaria englerti על שם האב אנגלרט, שוכן רק בסמוך לאי הפסחא ולאי הבלתי מיושב סאלס אי גומס, כ-391 קילומטרים מזרחית לאי הפסחא.

גילוי התרופה רפמיצין[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט זיכרון בפורטוגזית ברזילאית באי הפסחא - "כאן נלקחה בינואר 1965 דוגמת הקרקע שאיפשרה להשיג את הרפמיצין"
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רפמיצין

ב-1975 התגלה בדגימת אדמת האי, שנאספה כעשר שנים קודם לכן, חיידק בשם Streptomyces hygroscopius, המפיק את התרופה רפמיצין, הקרויה על שם אי הפסחא. התרופה נחשבה תחילה לאנטי פטרייתית, בלבד, לאחר מכן היא התגלתה גם כמסייעת למניעת דחיית שתלים בהשתלת איברים, בהמשך הסתבר שהיא פועלת גם כנגד סוגי סרטן מסוימים וכנגד סוכרת ועוד מחלות קשות אחרות, ולאחרונה, לפי מחקר מ-2009 הוכחה כתרופה המסוגלת להאריך את תוחלת החיים המרבית, של יצור חי, בצורה משמעותית ביותר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיישבות אנושית באי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מממצאים ארכאולוגיים עולה כי את האי יישבו תושבים מפולינזיה בשנת 400 לספירה.‏[39] תאריך זה מתיישב גם עם ההבדל הקיים בין הניב הפולינזי המדובר באי הפסחא לשפה הפולינזית. בין התושבים מקובל הסיפור על המנהיג "הוטו א-מאטואה" (Hotu A Matu'a) שהוביל את קבוצת המתיישבים הראשונה מקבוצת האיים האגדתית "היבא" (Hiva) (כנראה קבוצת איי מרקיז בהם סיומת שמות שלושה איים היא היבא).

הדרך בה הגיעו המתיישבים הראשונים אל האי היא אחת מהתעלומות האופפות אותו. נוסף על המרחק העצום שבין קבוצת איי מרקיז לאי הפסחא, קיימת הבעיה שכיוון הרוח הוא ממזרח למערב רוב הזמן, כלומר הפוך לכיוון המסע המתואר (ראו בהמשך). הילידים הקימו באי תרבות מפותחת שהתבטאה בבניית פסלי אבן ענקיים (המכונים בפיהם "מואי"), בבמות שעליהם הוצבו הפסלים (הקרויות "אהו" (Ahu)), בכתב הירוגליפי הקרוי "רונגו-רונגו" (Rongo-Rongo) שלא פוענח עד היום, בגילוף בסלע וביצירת פסלונים. וכל זה במחיר אסון אקולוגי כבד לסביבה.

אסון אקולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרקע הוולקנית של אי הפסחא היא פורייה, והאי התברך באקלים נוח, בין היתר בזכות המיקום הסובטרופי שלו. להלכה היה אם כן האי, שאליו הגיעו התושבים הראשונים, אי עשיר שיכול היה לספק צורכיהם של 3,000 איש לפחות. ברם האוכלוסייה לא השכילה לנצל את גן העדן שאליו נקלעה. סימנים שונים מעידים כי כבר בשנת 800 לספירה החל תהליך בירוא היער - מן הסתם לצורכי הסקה (אקלים האי קר למדי בחורף), ולעבודות הבנייה המסיביות. הקמת פסלי הענק בשנים 1200 - 1500 האיצה את התהליך. לפי אחת הסברות השתמשו המתיישבים הפולינזים בעצים הרבים באי על מנת להעביר את סלעי הענק מהם עשויים הפסלים הרבים באי, זאת כאמצעי לגלגול האבנים על גבי הגזעים. כך נוצר מצב בו המתיישבים ניצלו באופן מוגבר יתר על המידה את העצים כמשאב, אשר לא הצליח לשקם עצמו ולהתחדש. הדקל האחרון נכרת סביב שנת 1400.

התמונה הכוללת המצטיירת באי הפסחא היא הדוגמה הקיצונית ביותר להשמדת יערות באוקיינוס השקט, ואחת הקיצוניות ביותר בעולם כולו: היער נעלם כליל, וכל מיני העצים שלו נכחדו.

ג'ארד דיימונד, "התמוטטות: מדוע נפלו הציוויליזציות הגדולות של העבר? האם זה יכול לקרות גם לנו?", 2005 (תורגם לעברית - הוצאת מטר), עמוד 104.

יש סברה כי עכברושים פולינזים שהגיעו אל האי כנוסעים סמויים עם המתיישבים המקוריים, גרמו נזק לזרעי העצים ובכך מנעו מהם להתחדש. אולם הנחה זו נסמכת על כך שעכברושים פולינזיים גורמים נזק לדקל ה-Pritchardia שגדל בהוואי והוא בעל זרעים קטנים ופירות בשרניים, ולא ברור אם הייתה להם השפעה דומה על הדקל באי הפסחא, שהיה בעל קליפה פנימית קשה. בדקל היין הצ'יליאני (שקרוב לדקל אי הפסחא), שחיקה מכנית מקלה על נביטת זרעים. זרעי טורומירו הם קרוב לוודאי רעילים מאוד (כרגיל במינים בסוג Sophora) ולא סביר שנאכלו בכמויות גדולות על ידי עכברושים.

עם גדיעת היער החל סחף אדמה, והאי הפך יותר ויותר לערבת דשא. הילידים, שהיו במקור ימאים מוכשרים, נהגו לבנות סירות מעץ שבהן הפליגו אל הים כדי לצוד דולפינים. המחסור בעצים מנע את בניית הסירות ובכך נמנע מהתושבים מקור מזון עיקרי. ממצאים ארכאולוגיים גילו שבתקופה זו נעלמו גם עופות היבשה, ועופות הים הפסיקו לקנן על האי. חוסר היכולת לבנות סירות ניתק את האי סופית מכל קשר עם אוכלוסייה אחרת עד המפגש ב-5 באפריל 1722 עם האירופים הראשונים.

בד בבד עם צמצום מקורות המזון, גדלה אוכלוסיית האי עד לשיא של 10,000 תושבים, אוכלוסייה שלא יכול היה האי לשאת גם אילו נוהל כיאות. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה רעב ומלחמה בין משפחות. התושבים נמלטו למערות מקלט שנחפרו בעמל רב בסלעים הוולקניים שמהם בנוי האי. תקופה זו אופיינה במחסור, וקיימת סברה שבאין מזון אחר פנו הילידים למאגר הבשר הזמין הגדול ביותר שנותר להם - בני אדם, שעצמותיהם נמצאו באתרי הפסולת המאוחרים של האי בכמויות גדולות. חיזוק לסברה זו ניתן למצוא בקיומם של ביטויים רבים בשפת התושבים הקשורים לקניבליזם.

פולחן איש הציפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחפית כהה, ציפור שביציה היו המרכז לפולחן איש הציפור
המלכה האם קוראטו עם 2 בנותיה, המלכה קרוליין והריוט ב-1877
דגל אי הפסחא
סמל האי

התמוטטות הסדר הישן והמצוקה הביאו לפריחתו של פולחן חדש שנועד לחלק את המשאבים הבודדים שנשארו. על פיו, נערכה תחרות אחת לשנה, כנראה בסביבות חודש ספטמבר. מכל שבט נבחר נציג (על ידי המנהיגים) שהיה צריך לשחות לאיון "מוטו נוי" (Motu Nui) שנמצא כשני ק"מ מול הקצה הדרום מערבי של האי, כדי להביא ביצה של שחפית כהה (Sterna fuscata), סוג של עוף ים המקנן שם, שנקרא בפי אנשי האי בשם Manutara (מאנוטרא). הראשון לחזור עם ביצה הוכתר כ"איש הציפור" ולמשך שנה שלט על המשאבים של האי לטובת שבטו. אומנם היה לאי מלך רשמי שכונה "אריקי" (Ariki), אך פולחן זה הפך אותו לדמות ייצוגית בלבד. המסורת הייתה קיימת בעת המפגש הראשון עם האירופים.

פגישות עם אירופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחג הפסחא של שנת 1722 הגיע ההולנדי יאקוב רוחבן (Jakob Roggeveen) לאי. הוא מצא אי שעל פי תיאורו דמה למדבר, ואלו דבריו:

"ממרחק חשבנו שאדמת אי הפסחא האמור היא חולית. העשב היבש, הקש והצמחייה החרוכה נראו לנו כמו חול... קראתי לאי "אי הפסחא" על זה שגיליתי אותו ביום שבו חל חג הפסחא."

מן המפגש עם הילידים שקידמו את פניו הוא קיבל את הרושם כי הם חיים בתרבות פרימיטיבית. רובם היו ערומים, אלא שגופם כולו היה מכוסה ציורי קעקע אמנותיים. אחרים עטו גלימות אדומות וצהובות של אריג עשוי מקליפת עץ. התושבים התגוררו בבקתות ארוכות, נמוכות, עשויות קנים, נטולות רהיטים למעט מחצלות ואבנים ששימשו ככרים. בכל האי היו סירות מעטות, עשויות קנים קלועים, שלא היו אטומות, דבר שהכריח את השייטים לרוקן מים מהסירה ללא הפסק. תדהמתו של רוחבן הייתה גדולה כשנתקל בפסלי הענק שעמדו בסתירה לרושם העלוב שהותירו בו הילידים. רוחבן ראה כ-400 תושבים, אם כי מהעובדה שכמעט לא נראו נשים היה ברור לו שחלק מהאוכלוסייה מסתתר. ההולנדים ראו את הילידים בבוקר המחרת שרועים על האדמה, מדליקים מאות מדורות וסוגדים לזריחת השמש.

חמישים שנה אחר כך, בשנת 1770, שלח המושל של מלכות המשנה של פרו, המשנה למלך, דון מנואל דה אמאט (Manuel de Amat), משלחת לאי הפסחא, בהנהגת פיליפה גונסלס אי אאדו (Felipe Gonzalez y Haedo). המשלחת הגיעה לאי בשתי ספינות. הספרדים עלו לחוף בלווית שני כמרים ויחידת חיילים גדולה. בטקס רב רושם שכלל הנפת דגלים וירי בתותחים הם נטעו שלושה צלבים על רכס בחלק המזרחי של האי, הכריזו על האי כטריטוריה ספרדית, ונתנו לאי שם חדש "אי סן קרלוס". הספרדים העריכו שהילידים שבהם פגשו הם אנשים מוכשרים שעל נקלה ניתן לתרבתם, והחתימו את ראשי הילידים על הסכמתם להפוך לנתינים של מלך ספרד. בהרגשת סיפוק עזבו הספרדים את האי על מנת שלא לחזור לעולם.

אחר כך ביקרו באי הקפיטן האנגלי ג'יימס קוק והצרפתי ז'אן פרנסואה לה פרוז, ומצאו שמצבה של האוכלוסייה המקומית הידרדר, וכי רובה חיה במערות מסתור. תופעה נוספת שראו משלחות אלו היא שחלק מהפסלים הופלו. עד אמצע המאה ה-19 הופלו כל הפסלים.

אסון דמוגרפי וחברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך המאה ה-19 ביקרו את האי ספינות ממדינות שונות, עד שבשנת 1862 התרחש אסון דמוגרפי. שבע ספינות של סוחרי עבדים מפרו הגיעו לאי ובאמצעים של פיתוי ותוך שימוש בכוח שבו כאלף איש. השבויים הובלו לעבוד באיסוף גואנו (לשלשת ציפורים שמשמשת כדשן) באיים שלאורך חופי פרו. תשע מאות מהם מתו עקב מחלות ותנאי חיים קשים, עד אשר הבישוף של טהיטי הרים קול זעקה ושלטונות פרו החליטו להחזיר את מאה הנותרים לאי. רובם מתו במסע חזרה, ורק 15 חזרו בחיים. הם הביאו איתם את מגפת האבעבועות השחורות ובפעם הבאה שהגיע אירופי לאי הוא מצא עליו 111 איש בלבד. מאותה נקודה בזמן החלה האוכלוסייה להתאושש.

סיפוח לצ'ילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 בספטמבר 1888 סופח האי על ידי פוליקרפו טורו לצ'ילה (המרוחקת מהאי יותר מ-3,000 ק"מ).

הממשלה הצ'יליאנית נתנה זיכיון לחברה מקומית לנהל את האי. החברה ריכזה את כל האוכלוסייה בכפר אחד "האנגה רואה", והקיפה אותו בגדר שאותה אסור היה לתושבים המקומיים לעבור. שאר האי, על השדות הנרחבים שבו, שימש לגידול עדרי כבשים. האוכלוסייה המקומית התמרמרה על ההשתלטות על אדמותיה. במשך השנים היו ניסיונות לשכנע את הממשלה בצ'ילה לאפשר לתושבים להגר מן האי וגם להסיר את הסגר באי, ואכן משנות ה-60 של המאה העשרים מתפקד האי כמוזיאון פתוח, והתושבים מתפרנסים בעיקר מתיירות.

אי הפסחא כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1935 בערך 40% משטח האי, כולל השטח סביב הר הגעש "ראנו קאו" ורוב חופי האי הוקצו כפארק לאומי (Parque Nacional Rapa Nui). בשנת 1995 הוסיפה אונסק"ו את הפארק לרשימת אתרי המורשת העולמית.

העניין באי משך אליו זרם גדול של תיירים, וכן זרם הגירה של אנשים ממוצא אירופי שחיו בצ'ילה, דבר שמאיים על הזהות הפולינזית של האי. מחלוקות על קרקעות יצרו מתחים פוליטיים מאז שנות ה-80, אז התנגדו חלק מהתושבים הילידים לרכוש פרטי, ותמכו ברכוש שיתופי מסורתי.

ב-9 במאי 2006 אימצו תושבי האי דגל חדש. הדגל מורכב מרקע לבן, שעל גביו רימירו אדום, קישוט מסורתי שנהגו נשות האי ללבוש על חזיהן.

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נערה, פסטיבל טפאטי 2013

ההערכה היא שבתקופה שבה שגשגה תרבות אי הפסחא במאות ה-16 וה-17 התגוררו באי כ-10,000 תושבים. כתוצאה מהאסון האקולוגי שנגרם מהפעילות האנושית, מחסור במזון ועימותים מזוינים הצטמצם מספר זה לבין 2,000 ל-3,000 תושבים לפני שהאירופאים הגיעו לראשונה לאי. חטיפת תושבים על ידי סוחרי עבדים מפרו צמצמה את האוכלוסייה לכ-900 ב-1868, והמחלות שהביאו החטופים כשהוחזרו צמצמו את האוכלוסייה עוד יותר. ניצול האי למרעה כבשים על ידי קונצרן אירופאי והגבלת שטח המגורים של התושבים עקב כך גרמו לקבוצה בת 168 תושבים להגר מהאי בעזרת מיסיונרים. ב-1877 דווח שבאי נותרו 111 תושבים ומתוכם רק ל-36 תושבים היו צאצאים. האוכלוסייה התאוששה באיטיות, ב-1888, השנה בה סופח האי לצ'ילה, התגוררו באי 178 תושבים.

בתחילת המאה ה-20 היה רצון נרחב, בייחוד בקרב הצעירים לעזוב את האי. עם זאת, המשטר הצבאי הצ'יליאני עצר ניסיונות אלו. רק בשנות ה-50 של המאה ה-20 השתפרו תנאי המחיה, והאוכלוסייה גדלה. ב-1960 התגוררו באי כ-1,000 תושבים.

נכון למפקד של 2012 התגוררו באי 5,806 תושבים, צפיפות אוכלוסייה של 36 תושבים לקילומטר רבוע. ב-1988 התגוררו באי 1,938 תושבים, ב-1992 התגוררו 2,767 ועל פי המפקד של 2002 התגוררו באי 3,791 תושבים. הגידול באוכלוסייה בין 2002 ל-2012 היה 54.2%, בין הגבוהים בצ'ילה. הגידול המשמעותי במשך כמה שנים הוא בעיקר תודות להגירה מצ'ילה. התוצאה הייתה שההרכב הדמוגרפי של האוכלוסייה באי הפסחא השתנה על חשבונם של הילידים הפולינזיים. ב-2002 הם היוו רק 60%, 39% היו ממוצא אירופאי (בעיקר תושבים זמניים, כדוגמת פקידי ממשל, אנשי צבא, מדענים ובני משפחותיהם) ו-1% אינדיאנים מצ'ילה. על פי המפקד של 2012 הפכו הילידים הפולינזיים למיעוט.

המגמה בעשורים האחרונים הייתה לא רק של הגירה אל האי אלא גם הגירה ממנו. במפקד של 2002 נמצא כי בתחומי צ'ילה גופא מתגוררים 2,269 ילידים מאי הפסחא.

באמצע המאה ה-19 היו באי שישה יישובים: אנקנה, טונגריקי, ואיהו (Vaihu), וינאפו (Vinapu), מאטאוורי והאנגה רואה. כיום התושבים מרוכזים סביב היישובים האנגה רואה ומאטאוורי בדרום מערב, שגדלו עד שכיום ניתן להתייחס אליהם כאל ישוב אחד. באזורים הנותרים של האי יש מעט רק יישובים קטנים.

השפה הרשמית באי היא ספרדית, אבל בחיי היום יום מדברים ניבים שונים של השפה. אלמנטים מהספרדית חדרו לשפה הילידית (הקרויה שפת רפה נואי) ואלמנטים משפת רפה נואי חדרו לספרדית המדוברת באי.

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה התעופה מאטאוורי

תיירות בקנה מידה משמעותי החלה רק ב-1967, כאשר החלו טיסות תעופה סדירות לאי. גם כיום הדרך הכמעט יחידה להגיע לאי היא בטיסות של חברת התעופה "LAN איירליינס" המקיימת כמה טיסות שבועיות מסנטיאגו דה צ'ילה (צ'ילה) לטהיטי, דרך אי הפסחא (נכון ל-2015 באמצעות בואינג 767). חברת בת, LAN פרו, מפעילה גם היא טיסות עונתיות לאי מלימה, בירת פרו. עם זאת, מספר התיירים המגיע לאי נמוך משמעותית בהשוואה למספר התיירים המגיעים לאיים אחרים שבהם יש אתרי נופש. הטיסות מגיעות לשדה התעופה מאטאוורי (Mataveri) באי הפסחא שהורחב במידה ניכרת על ידי נאס"א בשנת 1986, כאתר לנחיתת חירום עבור מעבורת החלל. אורך מסלול שדה התעופה הוא 3,318 מטר.

לאי הפסחא יש נמל שבו יכולות לעגון ספינות קטנות בלבד. ספינות טיולים גדולות יכולות לעגון בתחנת עיגון בקרבת האנגה רואה. והנוסעים מורדים לחוף בסירות, שיטה לא נוחה בדרך כלל בשל הים הסוער כמעט תמיד.

תשתית תיירותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקומות הלינה נעים משהות בתשלום בבתים פרטיים ועד בתי מלון ברמת שלושה כוכבים. עם זאת, מרבית התיירים שוהים באי יומיים שלושה בלבד. המחירים באי יקרים בשל העובדה שכמעט הכול, למעט כמה מוצרי חקלאות, מיובא בעלות גבוהה מצ'ילה. מכיוון שמרבית האוכלוסייה מתפרנסת כיום מתיירות, יש באי מדריכי תיירות הדוברים כמה שפות. ההגעה לאתרי התיירות נעשית ברכבי שטח, ברכיבה על סוסים או ברגל למטיילים מנוסים.

אתרי התיירות העיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פונה פאו, האתר שבו נחצבו ה"פאות" של פסלי המואי
  • ראנו רארקו (Rano Raraku) – הר געש כבוי שהוא אתר החציבה של פסלי המואי. בלוע הר הגעש, על מדרונותיו, וסביבו יש כ-300 פסלים בגדלים שונים ובשלבים שונים של חציבה. לא רחוק מההר נמצא מפרץ ובו אהו טונגריקי, בימת הפסלים הגדולה ביותר באי ועליה 15 פסלים גדולים.
  • אנקנה (Anakena) – החוף היחיד באי שבו ניתן לרחוץ בים. החוף עשוי מחול לבן שנוצר מבלייה של אלמוגים. יש בחוף כמה מתקני תיירות ובחורשת הדקלים הסמוכה מכינים ארוחות לתיירים. שתי במות אבן נמצאות באנקנה, אהו נאונאו ואטורה הוקי.
  • טו פיטו או טה הנוא (Te Pito o te Henua – "טבור העולם") (למעשה: "טו פיטו קורה" – הטבור האדום) הוא אתר טקסי סביב סלע כדורי, שמקורו ככל הנראה טבעי, שמיוחסות לו תכונות על טבעיות. בין השאר נטען שכדור הסלע זהה לסלע שהביא הוטו מאטואה, המנהיג האגדי של ההגירה הראשונה של הפולינזים, מהאי היבא. כריסטיאן ולטר (Christian Walter), אנתרופולוג המתגורר באי, טוען שהאתר נבנה בשנות ה-60 של המאה ה-20 למען תיירים נאיביים. עובדה היא שתור היירדאל, שערך מחקר ארכאולוגי מקיף באי באמצע שנות ה-50 אינו מזכיר את האתר. באהו טונגריקי יש כדור סלע נוסף, אבל אין ספק שהוא גולף על ידי התושבים.
  • הלוע של ראנו קאו (Rano Kau) – משולי הלוע יש נוף מרהיב של שלושת האיונים בדרום מערב האי. בסמוך נמצא הכפר הטקסי של אורונגו (Orongo).
  • פונה פאו (Puna Pau) – מחצבה במדרונות ראנו קאו, שבו חצבו את הפאה מאבן סקוריה אדמדמה שהוצבה על ראשם של פסלי המואי.
  • המוזיאון האנתרופולוגי על שם האב סבסטיאן אנגלרט (Museo Padre Sebastian Englert Antropologico) – שוכן בסמוך לשדה התעופה. המוזיאון צנוע בהשוואה למוזיאונים אנתרופולוגיים בעולם, אבל הביקור בו מומלץ. הממצא המעניין ביותר הוא עין של מואי שנתגלתה ב-1978 באנקנה.
צילום פנורמי של חוף אנקנה בצפון האי. מרחוק, למעלה משמאל, ניתן לראות קבוצת פסלי מואי המוצבות על בימת אהו.
Magnify-clip.png
צילום פנורמי של חוף אנקנה בצפון האי. מרחוק, למעלה משמאל, ניתן לראות קבוצת פסלי מואי המוצבות על בימת אהו.

מקור האוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1955-1956 ערך החוקר הנורבגי תור היירדאל, הנודע ממסע קון טיקי, מחקר ארכאולוגי מעמיק באי. על סמך החפירות שערך באי, ומציאותם של צמחים שמקורם ביבשת אמריקה (בטטה וטאטורו), אגדות הילידים והתאוריה שפיתח קודם לכן (ושמסע קון טיקי היה חלק ממנה), שלפיה אוכלסה פולינזיה על ידי תושבים מדרום אמריקה, הגיע היירדאל למסקנות הבאות:

האי אוכלס בשני גלים של הגירה. ראשונים הגיעו מדרום אמריקה, על גבי רפסודות, ילידים שנהגו להאריך את תנוכי אוזניהם על ידי משקולות וכונו לפיכך "ארוכי האוזניים". אחריהם הגיעו מפולינזיה ילידים שכונו "קצרי האוזניים". "ארוכי האוזניים" שיעבדו את "קצרי האוזניים" והכריחו אותם לבנות את הפסלים. בסוף המאה ה-17 מרדו "קצרי האוזניים" והרגו את כל "ארוכי האוזניים" למעט אחד, שצאצאיו חיים עד היום. כחלק מהמרידה הפילו "קצרי האוזניים" את כל הפסלים שהוכרחו לבנות.

תיאור זה של תולדות האי שימש בסיס לסרט שהפיק קווין קוסטנר בשנת 1994 וצולם באי הפסחא, "רפה נוי".

לעומת תור היירדאל, הרוב המכריע של החוקרים תומך בדעה שהתושבים המקוריים הגיעו מפולינזיה, כלומר הם במקורם מאסיה. החוקרים סוברים כי באי חיה אוכלוסייה מסוג אחד בלבד, והמנהג להאריך את תנוכי האוזניים היה מקובל אצל כל ראשי המשפחות. תמיכה בסברה זו הם מוצאים בעובדה ששפתם של התושבים היא ניב פולינזי. גם קרסי הדיג וקרדומי האבן של תושבי האי דמו לכלים קדומים מאיי מרקיז שבפולינזיה. היירדאל דבק עד יום מותו בתאוריה שלו. הוא מצא חיזוק לטענותיו ביכולת המופלאה של הבנאים שבנו את הבמות שעליהן הוצבו הפסלים - יכולת שלא נמצאה דומה לה אלא בתרבות טיוואנאקו שעל גדות אגם טיטיקקה שבדרום אמריקה, תרבות שקדמה לאינקה. טענתו העיקרית כנגד התאוריה הפולינזית היא שהדרך שבה הגיעו הפולינזים אל האי מחייבת שיט כנגד הרוח.

מחקרים גנטיים שנערכו בעשור האחרון הראו שאכן מוצאם של הרוב המוחלט של האוכלוסייה הוא מפולינזיה אך מיעוט קטן נושא גנים המעידים על מוצא מיבשת אמריקה וכי הדבר קרה קודם לגילוי האי על ידי האירופאים ובכך אוששו את התאוריה של היירדאל.‏[40]
אפשרות אחרת היא שפולינזים שהגיעו ליבשת אמריקה וחזרו לאי הפסחא הביאו אתם אנשים וצמחים שמקורם ביבשת אמריקה.‏[41]

המסתורין שדבק באי גרם גם לפיתוח תאוריות אזוטריות. חלק מאנשי העידן החדש מאמינים כי אי הפסחא הוא השריד האחרון של ממלכת למוריה האגדית. אריך פון דניקן, מחבר הספר "מרכבות האלים", טען שהפסלים נוצרו בידי חוצנים שנקלעו לאי, וכי הגילופים האמנותיים בסלע (פטרוגליפים) המפוזרים ברחבי האי נעשו באמצעות קרני לייזר.

תרבות אי הפסחא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיתולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Ika kaha.jpg

המיתולוגיה של אי הפסחא מתייחסת למיתוסים, סיפורי עם ואמונות דתיות של הילידים הפולינזים של האי. המרכיבים החשובים ביותר במיתולוגיה זו הם:

  • האמונה שאי הפסחא יושב לראשונה על ידי קבוצה שהגיעה מהאי שלא זוהה המכונה היבא (קרוב לוודאי באיי מרקיז) שהונהגה בידי הוטו מאטואה (Hotu Matu'a), הנחשב כמלך הראשון של האי (ariki mau). בניו הקימו את המשפחות המורחבות שהתיישבו ברחבי האי, וחיו בבדידות עד שהגיעו האירופאים במאה ה-18.
  • האמונה שבין התושבים החיים לבין אבותיהם הקדמונים המתים יש יחסים סימביוטיים. המתים העניקו לחיים כל מה שהם נזקקו לו (בריאות, פוריות ומזל), והחיים העניקו למתים מקום טוב יותר בעולם הרוחות באמצעות מנחות. לשם כך הוקמו פסלי הענק המכונים מואי שייצגו את האבות הקדמונים שהועלו לדרגת אלים. פסלי אבות אלו הועמדו כשפניהם כלפי צאצאיהם וגבם לעולם הרוחות שבים.
  • אגדת "ארוכי האוזניים" (Hanau eepe) – מתוארים כבני עם שהתגוררו באי בעבר ונהגו להאריך את תנוכי אוזניהם. על פי סיפורי העם פרצה מלחמה בינם לבין בני העם השני שהתגורר באי המכונים "קצרי האוזניים" (Hanau momoko). במלחמה שהתחוללה בין המאה ה-16 למאה ה-18, קרוב לוודאי בשלהי המאה ה-17, הושמדו כל ארוכי האוזניים.
  • פולחן איש הציפור (Tangata manu) – פולחן זה החליף את האמונה במואי, כאשר פרצה מלחמה בין השבטים באי על משאבי הטבע המדלדלים ובניית הפסלים נעצרה. הפולחן דעך בשלהי המאה ה-19 לאחר שהאוכלוסייה קיבלה על עצמה את הדת הקתולית, אבל הזיכרון והפופולריות של הפולחן לא נמחקו ועדות להם נמצאת בקישוטים בכנסייה שבאי.‏[42]
  • מאקה-מאקה (Makemake) - יוצר האנושות, אל הפריון, והאל הראשי בפולחן איש הציפור.
  • אקו-אקו (Aku-aku) – הרוחות המגנים על המערות הקדושות של המשפחה.

סיתות באבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מפסלי המואי שעל האי
אחד מפסלי המואי הבודדים שגולף בבזלת ומוצג כיום במוזיאון הבריטי
תקריב של פסל שבראשו שוחזרו העיניים מאלמוג לבן וסקוריה אדומה

כמו בשאר איי פולינזיה, הייתה תרבותם ילידי אי הפסחא שייכת לתקופת האבן והם עשו שימוש נרחב בכמה סוגים של אבן מקומית:

  • בזלת – אבן קשה, צפופה שממנה הכינו את הנקרים (toki) ששימשו לסיתות המואי, ובמקרה אחד לסיתות מואי (המואי Hoa Hakananai'a המוצב כיום במוזיאון הבריטי).
  • אובסידיאן – זכוכית געשית המתאפיינת בקצוות חדים מאוד. שימשה כחוד החניתות של בני האי (mataa), ושובצה כאישונים השחורים של עיני המואי.
  • סקוריה אדומה מחרוט האפר של פונה פאו (Puna Pau), אבן אדומה קלה מאוד ששימשה להכנת הפאות שעל ראשי המואי (pukao) ולגילוף כמה מואי.
  • טוף מהלוע הגעשי ראנו רארקו, אבן שקל לעבד אותה בהשוואה לבזלת. מרבית המואי גולפו מאבן זו.

פסלי המואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מואי

האי נודע בפסלי האבן הענקיים שבו, הקרויים מואי (moai). בסך הכול נמנו 887 פסלים מונוליתיים על האי, במחצבה ובאוספי מוזיאונים בעולם.‏[43][44] מתוכם 288 הובלו בהצלחה והועמדו על הבמות שיועדו לכך והמצויות לאורך כל חופי האי. 92 פסלים מוטלים בדרך מהמחצבה ומעל ל-400 נמצאים במחצבה בשלבים שונים של גימור.

כל הפסלים הופלו על ידי הילידים עד אמצע המאה ה-19, ובתקופה המודרנית הוצבו מחדש כ-50 פסלים. הפסל הראשון שהוצב היה על אהו אטורה הוקה (Ahu Ature Huke) בחוף אנקנה ב-1958. הפסל הוצב תוך שימוש בשיטות מקוריות במהלך משלחת היירדאל.

אף שלעתים קרובות מתייחסים אליהם כ"ראשים מאי הפסחא", יש לפסלים גו, ומרביתם מסתיימים בקצה הירכיים, אף שמספר הן דמויות שלמות הכורעות על ברכיים כפופות כשראשם מעל לבטנם. חלק מהמואי הניצבים כוסו עד צווארם בחולות הנודדים.

כמעט כל (כ-95%) מהמואי נחצבו מהאפר הגעשי הדחוס והמוצק (טוף) שקל לעבד אותו המצוי באתר אחד בצד החרוט הגעשי הכבוי ראנו רארקו.‏[45] 13 פסלים גולפו בבזלת, 22 בטרכיט ו-17 בסקוריה אדומה שבירה. ילידי האי חצבו את הפסלים תוך שימוש בנקרים מאבן קשה (בעיקר בזלת) המכונים "טוקי" (toki), שכמה אלפים מהם מפוזרים במחצבה. את נקר האבן חידדו על ידי פיצול הקצה, כאשר הקצה נעשה קהה. בזמן הפיסול נהגו להתיז מים על האבן הגעשית על מנת לרכך אותה. עם סיום הגילוף נהגו העובדים לשפשף את גוף הפסל בפומיס. לחלק מהפסל שובצו עיניים, כאשר לתפקיד לובן העין השתמשו באלמוגים לבנים ואת הקשתית יצרו מזכוכית געשית (אובסידיאן) שחורה או מסקוריה אדומה. על מנת להשלים מואי אחד נדרש צוות של חמישה או שישה אנשים במשך כשנה, וככל הנראה עבדו צוותים רבים על פסלים שונים באותו זמן. כל פסל ייצג את ראשו של אב קדמון.

כאמור, בחלק משקעי העיניים של הפסלים שובצו אלמוגים ששבריהם נתגלו מתחת לחלק מהפסלים. בהיותם ממקור אורגני ניתן לתארך אותם באמצעות תיארוך פחמן-14. בהנחה שהמועד שבו נאספו מהים קרוב למועד שבו השתמשו בהם לשיבוץ בפסלים ניתן לתארך את התקופה שבה נחצבו הפסלים. על פי שברי האלמוגים שנתגלו עד כה הפסלים נחצבו בין 1021 ל-1635.‏[46]

הפסלים קיימים במידות שונות. הפסל הגדול ביותר מצוי עדיין במחצבה. גובהו 21 מטר ומשקלו כ-160 טון. המואי הגדול שהוצב על במה מכונה "פארו" ("Paro"). גובהו 9.89 מטרים ומשקלו 82 טון, אך בממוצע רוב הפסלים הם בגובה של 4 מטרים. הפסלים מתארים חצי גוף עליון של גבר שאת ראשו עוטרות אוזניים ארוכות. על ראשם של חלק מהפסלים נוספה "פאה" גלילית מאבן אדמדמה שנחצבה מהר הגעש "פונה פאו", המכונה בשפת רפה נואי פוקאו (pukao). הפאות הגדולות ביותר שוקלות קרוב ל-10 טון, כאשר רוחבה של הפאה שהוצבה על ראשו של פארו היה כשני מטרים, גובהה 1.7 מטרים והיא שוקלת 11.5 טון. משערים כי על מנת להוביל את פארו למקומו נדרשו בין ארבע מאות לחמש מאות איש.‏[47] כמה פסלים שמשקלם דומה הועברו לכמה במות בחופים הצפוניים והדרומיים.

רק רבע מהפסלים הוצבו, כמחציתם נשארו עדיין במחצבה בראנו רארקו והיתרה מפוזרים בשטח, ככל הנראה בדרכם לאתרים המיועדים. בין התאוריות שהוצעו לדרך שבה הובלו הפסלים מהמחצבה לאתר המיועד ההשערה שהפסלים הועברו על גבי מזחלת בצורה האות הלטינית Y שבין זרועותיה נמתחו קורות המכונה "מירו מאנגה ארואה" (miro manga erua). המזחלת נמשכה באמצעות חבלים עשויים מהקליפה הקשה של עץ האו האו (Triumfetta semitriloba), שנקשרו סביב צוואר הפסל. נדרשו בין 180 ל-250 איש למשוך את הפסל, תלוי בגודל המואי.

שיטה אחרת שבה הובילו את הפסלים הייתה למשוך אותם כשהם ניצבים, כאשר החבלים שנקשרו לפסלים נענעו אותם, וכאשר הפסל נטה קדימה למשוך אותו. תאוריה זו מתאימה לסיפורי האגדה על כך שהמואי "הלכו" עד ליעדם הסופי.‏[48] שיטה זו מאפשרת לצוות קטן הרבה יותר (כ-15 איש) להוביל את הפסל. תאוריה זו נתמכת על ידי העדויות הבאות:

  • הראשים שהמואי במחצבה נוטים קדימה בעוד שהראשים של הפסלים שהובאו ליעדם הסופי ישרים. הנטייה יכולה הייתה לעזור בהובלה משום שהיא מייצרת מרכז כובד טוב יותר.
  • לפסלים שנתגלו לאורך נתיבי ההובלה יש בסיסים רחבים יותר מאשר לפסלים שהוצבו על הבמה. בסיסים רחבים מאפשרים הובלה יציבה יותר. מחקרים גילו סדקים בבסיס הפסלים שנתגלו בדרך. סדקים אלו היו יכולים להיווצר מטלטול הפסל קדימה ואחורה ויצירת לחץ גדול על קצות הבסיס. לפסלים שנתגלו כשהם כבר מוצבים על הבמה אין בסיסים רחבים ושברי אבן שנתגלו באתרים מעידים שהפסלים עברו גילוף נוסף באתר שבו הוצבו.
  • הפסלים הנטושים המופלים שנתגלו בסמוך לנתיבי ההובלה נמצאו (הרבה מעבר לצפוי מנפילה מקרית) כשפניהם כלפי מטה כאשר כיוון ההובלה היה במדרון, ועל גבם כאשר הכיוון היה במעלה גבעה. חלקם תועדו כשהם ניצבים לאורך הדרכים העתיקות. למשל על ידי חבורה מהמשלחת של קפטן קוק שנחה בצל פסל עומד. עובדה זו עולה בקנה אחד עם תיאורית ההובלה בניצב.

משהגיעו ליעדם הוצבו הפסלים על הבמות כשגבם אל הים, מלבד הפסלים באהו אקיווי שעומדים כשפניהם אל הים.

במות אהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהו אקיווי, מכיל את פסלי המואי היחידים הפונים לים

במרווחים שווים לאורך כל חופי הים באי, למעט בלשונות היבשה של ראנו קאו ופויקה ועל המדרון המערבי של הר טראווקה, ניתן למצוא כיום במות אבן מאורכות הקרויות אהו (Ahu). לפי עדויות משנות ה-80 היה אהו גם על הצוקים של ראנו קאו ועל גביו כמה מואי, אלא שהוא ככל הנראה נפל לים לפני העשור הראשון של המאה ה-20. גודלן ומבנן של הבמות משתנים ממקום למקום. גובהן בדרך כלל כמטר וחצי, רוחבן בין שלושה לחמישה מטרים ואורכן משתנה. במות רבות עברו שינויים במהלך ולאחר תקופת הפלת פסלי המואי. אבנים נלקחו מבמות רבות ושימשו לקבורה כגלוסקמאות, אחת הבמות פוצצה בדינמיט ואהו טונגריקי נסחף לתוך האי עקב הצונמי שנגרם בשל רעידת האדמה בוואלדיוויה ב-1960 בצ'ילה, כאשר הפסלים שעל גבו נסחפו במים כ-100 מטרים לתוך האי.

מתוך 313 במות האהו הידועות, רק 125 נשאו פסלי מואי. במות אחרות נשאו כנראה פסלי עץ שלא נשתמרו. רוב הבמות הכילו מואי אחד בודד, כנראה בגלל התקופה הקצרה של ייצור המואי והקשיים בהעברתם. אהו טונגריקי (Ahu Tongariki), קילומטר מ"ראנו רארקו" (בצפון מזרח האי), מכיל את המואי הגדולים והרבים ביותר, 15 במספר. אהו בולטים אחרים הם אהו אקיווי (Ahu Akivi, במרכז האי), נאו נאו (Nau Nau) בחוף אנקנה (צפון האי), וטהאי (Tahai, לא רחוק מטונגריקי).

המרכיבים הקלאסיים של תכנון האהו הם:

  • יישור השטח ליצירת רחבה
  • קיר תומך אחורי בגובה מטר וחצי, בדרך כלל פונה לים.
  • קיר קדמי בנוי מגושים מרובעים של בזלת המכונים "פאנגה" (paenga)
  • את החלל בין שני הקירות מילאו בשברי אבנים, חלקם מקומיים וחלקם שברי מואי ישנים.
  • כרכוב עשוי מסקוריה אדומה מעל לקיר הקדמי (במות שנבנו אחרי שנת 1300)
  • כבש נטוי בשיפוע בחלק הפונה אל פנים האי, ומתפשט לצדדים כמו כנפיים
  • אבנים מסודרות לפני הכבש
  • רחבה מרוצפת לפני האהו הקרוי מאראה (marae)

האהו התפתח מהרחבה הטקסית הפולינזית המכונה מאראה (marae), המצויה בכל איי פולינזיה. בהקשר המקורי האהו היה מבנה קטן שלעתים כוסה בסכך ושבהם אחסנו חפצים מקודשים, כולל פסלונים. האהו היה צמוד למאראה שבה התנהלו הטקסים, אם כי באי הפסחא האהו והמואי התפתחו לממדים גדולים בהרבה, והמאראה הייתה בסך הכל הרחבה המרוצפת לפני האהו. האהו הגדול ביותר הוא אהו טונגריקי שאורכו 220 מטרים והועמדו עליו 15 פסלים שכמה מהם הגיעו לגובה של תשעה מטרים.

גילוף תבליטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטרוגליף ב"אורנגו", בדרום מערב האי. מתאר את מאקה-מאקה, האל הראשי והבורא על פי המסורת של אי הפסחא

תבליטים מגולפים על סלע (פטרוגליפים) מצויים בכל מקום באי הפסחא שבו יש משטחי סלע מתאימים. המקומות המועדפים הם משטחי לבה חלקים או משטחים חלקים על גבי סלעי בזלת. רוב המקומות מצויים לאורך החופים ולעתים קרובות הם חלק מאתרי פולחן. בסך הכל נמנו כ-1,000 אתרים ובהם למעלה מ-4,000 פטרוגליפים, אחד האוספים העשירים ביותר של פטרוגליפים בכל פולינזיה.‏[49] כחלק ממבנה כמה מבמות הפסלים החשובות יש אבני בזלת מסותתות באלגנטיות ועליהן פטרוגליפים. הצורות והדמויות גולפו בסלע ממגוון סיבות: על מנת ליצור טוטם, לסמן טריטוריה או להנציח אדם או מאורע. פטרוגליפים נעשו גם על גבי המואי, וכך למשל יש במחצבה בראנו רארקו מואי שעל חזהו חרותה ספינה בעלת שלושה תרנים, מה שמעיד כי הפטרוגליף נעשה לאחר המפגש עם האירופאים. המקום שבו ריכוז התבליטים הרב ביותר (ראו בתמונה) קרוי "אורנגו" והוא מצוי על שפת הר הגעש "ראנו קאו" בנקודה הדרום מערבית של האי. האתר, הקרוי גם "כפרם של אנשי הציפור", שימש כבסיס לפולחן השנתי של "איש הציפור" (ראו לעיל). מרבית הפטרוגליפים הם של איש הציפור, ובחלק מהמקרים בוצעו החריתות על גבי פטרוגליפים ישנים. מוטיבים נוספים הם של בעלי חיים, דוגמת צבי ים, לווייתנים, וכרישים, קומארי (Komari – פות) ומאקה-מאקה, האל הראשי בפולחן איש הציפור האחראי על הבריאה שגולף כמסכה בעלת עיניים גדולות במיוחד.‏[50]

חומות אבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

דימות לייזר של "הארה מואה" (hare moa – "בתי תרנגולות") ששימשו כלולים או כמחסני מזון

עוד דוגמה ליכולות גבוהות במלאכת האבן באי הפסחא הן החומות האחוריות של האהו בווינפו (בחצי האי אורנגו), ובוואי מאטה (Vai Mata) על החוף הצפוני, אשר נבנו בבנייה יבשה, (ללא שימוש במלט) ועל ידי התאמה של גושי סלעי בזלת בגדלים שונים שמשקלם מגיע עד שבעה טון כך שיתאימו זה לזה באופן מדויק. תור היירדאל טען שבנייה זו זהה לחומות האבן מתקופת האינקה בדרום אמריקה בעיקר החל מהמאה ה-15, כהוכחה לטענה בדבר הקשר הקדום בין אי הפסחא עם אמריקה הדרומית, אבל בחינה מדוקדקת פסלה את הטענה הן על בסיס מועד הקמת החומות ובעיקר על צורת גושי הסלע.‏[51]

בתי אבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני סוגים של בתים ידועים מהעבר של האי: "הארה פאנגה" (hare paenga), בית שצורת יסודותיו סגלגלה עשוי מגושי בזלת ומכוסה בסכך שדמה לסירה הפוכה, ו"הארה אוקה" (hare oka), מבנה אבן עגול. מבני אבן קשורים המכונים "טופה" נראים דומים מאוד להארה אוקה, אלא שבטופה התגוררו הכוהנים והחוזים בכוכבים והם נבנו בסמוך לחוף, מקום שם ניתן לצפות בקלות בתנועות הכוכבים. היישובים כללו גם מבנים הקרויים "הארה מואה" (hare moa – "בתי תרנגולות"), שהגג שלהם היה מכוסה בלוחות אבן, ששימשו כלולים לתרנגולות או כמחסנים למזון. הבתים בכפר הטקסי אורונגו היו ייחודיים בכך שצורתם הייתה כשל הארה פאנגה, אך היו בנויים מלוחות בזלת שמקורם בלוע הר הגעש הכבוי ראנו קאו. הכניסה לכל סוגי הבתים הייתה נמוכה מאוד, והיה צורך לזחול כדי להיכנס אל הבית ולצאת ממנו.

קברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכניסה למערת אנא קאי טנגאטה (Ana Kai Tangata), המכונה "מערת אוכל האדם"

בתקופות קדומות שלחו התושבים של אי הפסחא את המתים לים בסירות קאנו קטנות מיוחדות לקבורה, כפי שנהגו לעשות ילידים באיי פולינזיה האחרים. מאוחר יותר הם החלו לקבור את המתים במערות סודיות במטרה למנוע את חילול העצמות על ידי אויבים. במהלך המאבקים של שלהי המאה ה-18, החלו ילידי האי לקבור את מתיהם במרווח שבין הבטן של פסל המואי שהופל והקיר הקדמי של האהו. בתקופה שפרצו מגפות נקברו המתים בקברי המונים שמעליהם מבני אבן בצורת פירמידה קטומה.

מערות פולחן[עריכת קוד מקור | עריכה]

האופי הגעשי של האי גרם להיווצרות מערות בצינורות לבה. במערות השתמשו כאתר פולחן, כפי שמוכיחים ציורי המערות הרבים. המוטיבים העיקריים קשורים לפולחן איש הציפור. תור היירדאל מצא במערות פסלוני אבן רבים ומגוונים: דמותו של איש הציפור, מואי, פסלי ראשים, דמויות אנושיות ודמויות בעלי חיים ואף ספינות מפרש. המערות הסודיות הוקצו למשפחות מסוימות. הידע על מיקומם הועבר בעל פה לחברים נבחרים מהדור הבא. עצמות שנתגלו במערות מוכיחות כי המערות שימשו גם לקבורה אם כי רק בשלבים מאוחרים. המערות שימשו את הילידים כמקלט בתקופות של נסיגה תרבותית ומלחמת האזרחים שבאה בעקבותיה. מערת פולחן שבה ציורי סלע רבים שאותה נוהגים לפקוד תיירים לעתים קרובות היא אנא קאי טנגאטה (Ana Kai Tangata), המכונה "מערת אוכל האדם" במאטאוורי בחוף המערבי.

שימוש בעץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה של כתב הרונגו-רונגו
דמות אב קדמון, סביב 1830, מאוסף המוזיאון לאמנות של לוס אנג'לס

רונגו-רונגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רונגו-רונגו

בשנת 1864 דיווח המיסיונר הצרפתי אז'ן אירו (Eugène Eyraud‏; 1868-1820) במכתב לממונה עליו כי הוא ראה ב"כל הבתים" שבאי הפסחא, מאות לוחיות עץ ומוטות חקוקים באלפי סמלים הירוגליפיים. שנתיים אחר כך אותר רק קומץ מהם. רובם נשרפו, הוחבאו או שימשו לבנייה. באותה תקופה, אמרו כמה ילידים כי הם מבינים את הכתב. אך על פי המסורת רק המשפחות השולטות והכוהנים היו אוריינים, ואיש מהם לא שרד את פשיטות סוחרי העבדים והמגפות שבאו בעקבותיהן.

הכתב שקיבל את השם רונגו-רונגו (כנראה שלום-שלום) הוא הכתב המקורי היחידי באוקיאניה שלפני המאה העשרים. הכתב משלב סמל פונטיים עם תמונות. הכתב כתוב בשורות והוא סוג של בוסטרופידון. כל שורה נכתבת בכיוון מנוגד לשורה מעליה. הכתב נקרא משמאל לימין ובקצה השורה יש לסבוב את הלוח ב-180 מעלות. תחילת הכתב היא בקצה התחתון השמאלי. התווים בגובה ממוצע של כסנטימטר מראים סמלים גרפיים: אנשי ציפור, אנשים, חיות, חלקי גוף, צורות אסטרונומיות וחפצי יום יום (סירה, בית, חנית, גרזן אבן, משוט). עם זאת כתב התמונות איננו פיקטוגרפים המייצגים חפצים אמיתיים יחד. תומאס ברתל (Thomas Barthel), הנחשב לבר הסמכא ביותר של כתב אי הפסחא, טוען כי מדובר בסוג של תזכורת שסביב הרעיונות הבסיסים המובאים בכתב יש להוסיף מלים וביטויים מהזיכרון.

הארכאולוג קנת אמורי (Kenneth P. Emory) מאוניברסיטת בישופ בהוואי מייצג דעה שונה לחלוטין. מהעובדה שכל לוחות הרונגו רונגו המועטים ששרדו תוארכו לשנים שבין 1722 ל-1868 הוא הסיק שהילידים בסך הכול ניסו לחקות את המסמכים הכתובים של האירופאים.

הפענוח המלא של הכתב של אי הפסחא נחשב במשך שנים ארוכות כבעיה בלתי ניתנת לפתרון, משום שכה מעט לוחיות רונגו רונגו שרדו, ובייחוד משום שזו הייתה התרבות היחידה בדרום האוקיינוס השקט שפיתחה כתב ולא היה למה להשוות אותה. רק השוואה שיטתית יחד עם ידע במועדי השנה ושימוש במסורות שעברו בעל פה סיפקו לראשונה גישות ראשונות לפירוש משמעותי. כבר תומאס ברל ניחש בחלקו שהלוחית הקרויה לוחית מאמרי (Mamari) או לוחית C (כיום בארכיון של מסדר הכמרים הקתולי Congregazione dei Sacri Cuori ברומא) היא לוח שנה ירחי, משום ששורות 6 עד 9 כוללות מספר רב של סמלים אסטרונומיים וסמלי ירח. מסקנה זו מקובלת כיום.

כיום נותרו בעולם רק 26 לוחיות המקובלות כאותנטיות לכתב זה. הן מפוזרות במוזיאונים ברחבי העולם, מסנקט פטרבורג ועד סנטיאגו דה צ'ילה, אך אף אחת מהן לא נותרה באי הפסחא עצמו. בנוסף ללוחיות נתגלה הכתב גם על אביזרי קודש אחרים (פסלונים, ראימרו בלונדון ומטה טקסי בסנטיאגו). מרבית לוחיות העץ גולפו מעץ טורומירו. את התווים חרתו ככל הנראה באמצעות שברי אובסידיאן או שיני כריש. קנת אמורי טוען כי השתמשו בכלי מתכת ממוצא אירופאי.

הכתב טרם פוענח אם כי נעשו ניסיונות רבים לפענח אותו, בייחוד משום שגם חובבים רבים מנסים את ידם. ההסברים הסבירים לטקסטים הקיימים נעים בין רשימות גנאלוגיות לשירים טקסיים. אבל עד כה, אין הצלחה בפענוח הטקסט שורה אחר שורה.

גילוף בעץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

עץ היה חומר גלם נדיר על אי הפסחא במאות ה-18 וה-19, ועם זאת כמה עבודות ייחודיות של גילוף בעץ שבהן היה דגש על פרטים קטנים מצאו את דרכן למוזיאונים בעולם. צורות בולטות כוללות את:‏[52]

  • ראימירו (Reimiro נכתב גם Rei Miro, בשפת רפה נוי "חרטום הסירה"), קישוט לצוואר בצורת סהר המעוטר בדמות ראש בעל זקנקן בשני קצותיו או בקצה אחד בלבד.‏[53] עיצוב זהה מופיע על הדגל של רפה נוי. על שני ראימירו במוזיאון הבריטי חקוקה כתובת ברונגו רונגו.
Skeletal easter island statue.JPG Fat wooden Moai.JPG
פסלון שדוף פסלון שמנמן בלתי טיפוסי
  • מוקו מירו (Moko Miro) – אדם בעל ראש לטאה. המוקו מירו שימש כאלה כשהרגליים של הדמות עוצבו כידית. כשלא אחזו בו ביד נהגו רקדנים לתלות אותו סביב צווארם בזמן חגיגות. המוקו מירו הוצב ליד פתח הדלת להגן על הבית מכל צרה. נהגו לתלות אותו מהגג או להעמידו כשבסיסו קבור בקרקע. בצורתו המקורית היה לפסלון עיניים מצדפה לבנה, והאישונים היו עשויים מאובסידיאן.‏[54]
  • מואי קוואקווה (mo‘ai kavakava) – פסלוני גברים כאשר מואי פאאפאה (Moai Paepae) הם פסלוני נשים.‏[55] פסלוני אנשים גרוטסקיים המעוצבים בפרוטרוט אלו גולפו מעץ הטורומירו, ומייצגים אבות קדמונים. לעתים שימשו פסלונים אלו בטקסי פריון. בדרך כלל השתמשו בהם בחגיגות הקטיף: "הפירות הראשונים שנקטפו נתלו סביבם כמנחות". כשלא השתמשו בפסלונים נהגו לעטוף אותם בבד מקליפת עץ ולשמור אותם בבית. במקרים מועטים דווח שילידי האי החזיקו את הפסלונים כמו שמחזיקים בובות ורקדו אתם.‏[53] הפסלונים המוקדמים ביותר נדירים ובדרך כלל הם מציגים דמות גבר בעל זקנקן תיש וגוף כחוש. הצלעות של הפסלונים (קוואקווה בשפת רפה נוי פירושו "צלעות") ועמוד השדרה חשופים ובמרבית הפסלונים יש סמלים חרותים על חלקי הגוף, ובעיקר על הפדחת. דמויות הנשים, נדירות בהשוואה לדמויות הגברים, מציגות גוף שטוח ולעתים קרובות כשיד הדמות מגולפת לרוחב הגוף. הפסלונים, אף שחלקם היה גדול למדי, נענדו כחפצי קישוט סביב צווארם של גברי השבט. כשכל שהאדם ענד יותר דמויות כך, היה מעמדו נכבד יותר. לפסלונים יש פטינה מבריקה שהתפתחה מהטיפול הקבוע בהם והמגע עם ידיים אנושיות.
  • חפצים נוספים שגולפו בעץ כוללים את: אאו (Ao) - משוט ריקוד גדול, שחלקו העליון מגולף בדמות פנים צבועות באדום, כשהעיניים משובצות באובסידיאן; רפה (Rapa) – משוט ריקוד קטן שלא היה צבוע וגם חלקו העליון גולף בצורה המרמזת על פני אדם; פאואה (Paoa) – אלת לוחמים שהידית שלה גולפה כראש אדם בעל שני פנים, ומזכירה את הפאטו (Patu) - אלת הלוחמים של המאורים בניו זילנד; ואוה (Ua) – מטה המנהיגים, מטה ארוך (עד מטר וחצי) שקצהו העליון גולף כראש אדם בעל שני פנים והיה סמל למנהיגים.‏[56]

תרבות האי במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחול מתוך פסטיבל טפאטי 2014

מאז 1975 נערך באי בשבועיים הראשונים של פברואר פסטיבל שנתי שנועד לחוגג את התרבות של אי הפסחא הקרוי טפאטי (Tapati), שבו יש אירועים של מוזיקה ריקודים ותחרויות ספורט.‏[57] באי התפתחה מסורת מוזיקלית שהיא שילוב בין השפעות פולינזיות ודרום אמריקניות. פעילויות תרבותיות נוספות כוללת גילוף בעץ. יש לאי קבוצת כדורגל המשחקת באצטדיון בהאנגה רואה, וב-2009 שיחקה והפסידה לקבוצת קולו-קולו מסנטיאגו דה צ'ילה, אלופת צ'ילה, במסגרת תחרויות הגביע של צ'ילה.‏[58]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 נכון לשנות 2012 על פי מפקד 2012 של המכון הלאומי לסטטיסטיקה של צ'ילה עמוד 28
  2. ^ The Mystery of Easter Island
  3. ^ Terry Hunt and Carl Lipo, Late Colonization of Easter Island
  4. ^ "From Genocide to Ecocide: The Rape of Rapa Nui"
  5. ^ רשימת הפרובינציות של צ'ילה (בספרדית)
  6. ^ Rapa Nui National Park
  7. ^ מועדי חג הפסחא בעבר
  8. ^ First contact with Rapa Nui/Easter Island
  9. ^ William Thomson, Easter Island: Early Witnesses
  10. ^ How did Easter Island get its name?
  11. ^ Voyage à l'Ile de Pâques (Océan Pacifique)
  12. ^ עמ' 2 בספרו של צ'רצ'יל
  13. ^ Easter Island: Scientific Exploration Into the World's Environmental Problems in Microcosm
  14. ^ בזלת עשירה באוליבין
  15. ^ 15.0 15.1 P. E. Baker, F. Buckley, J. G. Holland, Petrology and geochemistry of Easter Island
  16. ^ 16.0 16.1 Easter Island - Global Volcanism Program
  17. ^ Rapanui: Edmunds and Bryan Photograph Collection
  18. ^ "Información climatológica de estaciones chilenas-Chile Norte"
  19. ^ Volcanoes Tour
  20. ^ צמח ממשפחת האספרגיים (Asparagaceae), שעליו שימשו ללבוש, בייחוד לחצאיות
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 Andreas Mieth, Hans-Rudolf Bork, Ingo Feeser: Prehistoric and Recent Land Use Effects on Poike Peninsula, Easter Island (Rapa Nui) Rapa Nui Journal Vol. 16, 2002
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 22.4 Rapa Nui subtropical broadleaf forests
  23. ^ שם זה שנקבע על ידי הבוטנאי האנגלי ג'ון דרנספילד (John Dransfield) ב-2008 טרם קיבל את אישור הקהילה המדעית
  24. ^ 24.0 24.1 Andres Meith and Hans-Rudolf Bork, "Humans, Climate, or introduced rats-which is to blame for the woodland destruction on Prehistoric Rapa Nui (Easter Island)?" Journal of Archaeological Science, 37 (2010):417-26
  25. ^ דיימונד, עמוד 100
  26. ^ Chilean Wine Palm
  27. ^ Paschalococos disperta
  28. ^ Catherine Orliac, Données nouvelles sur la composition de la flore de l'île de Pâques
  29. ^ Alphitonia zizyphoides (toi)
  30. ^ בתרגום העברי של הספר התמוטטות הוא מכונה "סנטל אוקייני"
  31. ^ מחקר מודרני גילה שכל לוחיות העץ עליהם חקוק כתב הרונגו-רונגו מקורן בעץ Thespesia populnea
  32. ^ The Oldest Toromiro in the World
  33. ^ But what about the botanical evidence supporting Heyerdahl’s claim?_
  34. ^ Flora of the Marquesas Islands
  35. ^ Changes in the Easter Island Flora − Comments on Selected families
  36. ^ avid W. Steadman, Stratigraphy, chronology, and cultural context of an early faunal assemblage from Easter Island
  37. ^ New Species Discovered on Damaged Easter Island
  38. ^ The Endemic Marine Invertebrates of Easter Island: How Many Species and for How Long?
  39. ^ תאריך זה נתון כיום במחלוקת. בספר התמוטטות עמוד 88 מצטט ג'ארד דיאמונד את הארכאולוגים David Steadman, Claudio Cristino ו-Patricia Vargas שהגיעו לתאריך 900 לספירה. ויקיפדיה האנגלית מצטטת את הארכאולוגים Terry Hunt ו-Carl Lipo שהגיעו לתאריך 1200 לספירה.
  40. ^ The Polynesian gene pool: an early contribution by Amerindians to Easter Island
  41. ^ American Indian HLA Genes on Easter Island
  42. ^ Steven L. Danver, Popular Controversies in World History: Investigating History's Intriguing Questions עמוד 225
  43. ^ What is the Easter Island Statue Project?
  44. ^ מספר זה אינו סופי וגדל ככל שמבצעים חפירות באתר המחצבה. פרויקט הפסלים של איש הפסחא מעריך שמספרם מגיע ל-1,300 אם נכללים גם שברי פסלים והתחלות של סיתות הגוש שממנו התכוונו לפסל
  45. ^ Easter Island Statue Project Conservation Initiative
  46. ^ Beck, J. Warren (2003), "Mata Ki Te Rangi: Eyes towards the Heavens", Easter Island: Scientific Exploration Into the World's Environmental Problems in Microcosm, p. 100, retrieved 27 March 2013 
  47. ^ NOVA Online Secrets of Easter Island P
  48. ^ Hunt, Terry; Lipo, Carl (2011). The Statues that Walked: Unraveling the Mystery of Easter Island. Free Press. 
  49. ^ Steven R. Fischer, Island at the End of the World: The Turbulent History of Easter Island
  50. ^ Caroline Arnold, Easter Island: Giant Stone Statues Tell of a Rich and Tragic Past
  51. ^ But isn’t there an ahu (platform) on Easter Island with stonework identical to that of the Inca of ancient Peru?
  52. ^ Katherine Routledge, The Mystery of Easter Island עמ' 268
  53. ^ 53.0 53.1 Wooden gorget (rei miro) המוזיאון הבריטי
  54. ^ "Collections: Arts of the Pacific Islands: Lizard Figure (Moko Miro)
  55. ^ http://www.britannica.com/EBchecked/topic/386738/moai-figure "Moai Figure]
  56. ^ Eric Kjellgren‏, Splendid Isolation: Art of Easter Island, ISBN 9781588390110
  57. ^ Tapati
  58. ^ Easter Island has football debut אתר ה-BBC


קבוצות איי פולינזיה
איי אוסטרל · איי קוק · אי הפסחא · איי גמבייה · הוואי · ואליס ופוטונה · איי קרמדק · איי לויאלטי · איי מרקיז · ניו זילנד · פיטקרן · סמואה · איי החברה · טוקלאו · איי טונגה · איי טואמוטו · טובאלו מפת איי פארו
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg