אי הפסחא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפארק הלאומי רפה נוי
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
פסלי מואי
פסלי מואי
מדינה Flag of Chile.svg צ'ילה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1995, לפי קריטריונים 1, 3, 5
מיקום אי הפסחא בעולם
אבן עגולה ב"טבור העולם"

אי הפסחא (בשפת הרפה נוי: רַפַּה נוּי; בספרדית: Isla de Pascua) הוא אי באוקיינוס השקט, כ-3,700 קילומטרים מערבית לחופי אמריקה הדרומית, המצוי מאז שנת 1888 בשליטת צ'ילה. האי נודע במאות פסלי האבן הענקיים שבו, המכונים מואי (Moai), שנחצבו ככל הנראה בידי תושביו הפולינזיים לצורכי פולחן בין המאה ה-13 ל-15 לספירה. אוכלוסיית האי מונה כיום כ-4,500 נפש, רובם ממוצא פולינזי.

במשך שנים רבות, מאז שהתגלה על ידי האירופים, עורר האי את סקרנותם של חוקרים בשל מספר תופעות שהתקשו להסבירן. התעלומה הראשונה היא מקור תושביו הראשונים של האי, המרוחק אלפי קילומטרים ממקומות מיושבים אחרים. תעלומה נוספת היא אופן יצירתם של פסלי המואי הענקיים שמשקלם עשרות טונות, אופן הובלתם למרחק של קילומטרים רבים מהאתר המרכזי שבו נחצבו, ואופן הצבתם על במות מוגבהות כשעל ראשם הוצב גוש אבן גדול נוסף שאף הוא שוקל מספר טונות. הדבר מפתיע במיוחד, לאור העובדה שהטכנולוגיה שעמדה לרשות התושבים הייתה פרימיטיבית ביותר ולא היו להם כלי עבודה ממתכת. חידה נוספת היא הסיבה לאסון האקולוגי שפקד את האי, והסיבות לאסון החברתי-דמוגרפי שפקד את האוכלוסייה. בנוסף, טרם פוענח הכתב הייחודי שבו השתמשו התושבים.

שמו של האי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האי נקרא בעולם "אי הפסחא" (בספרדית, אחת משתי השפות הרשמיות של האי הוא מכונה Isla de Pascua), משום שהתגלה לאירופים לראשונה בחג הפסחא (5 באפריל 1722). הילידים מכנים את האי "רַפַּה נוּי" (Rapa Nui), שם חדש יחסית שניתן לו על ידי ילידי פולינזיה מטהיטי שביקרו בו בשנת 1863. משמעות השם הוא "רפה הגדול", משום שהוא הזכיר להם את האי "רפה" בפולינזיה, שמאז קיבל את השם "רפה איטי" ("רפה הקטן"). עד אז כינו הילידים את האי בשם "טה פיטו או טה הנואה" (Te Pito O Te Henua) שפירושו "טבור העולם". השם "רפה נוי" הוא כיום גם השם שבו מכנה האוכלוסייה המקומית את עצמה ואת הניב של השפה הפולינזית שאותו הם דוברים.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אי הפסחא מהווה את קודקוד הבסיס המזרחי של המשולש המרכיב את פולינזיה, כאשר קודקוד הבסיס המערבי הוא ניו זילנד, והוואי מהווה את קודקוד הראש. האי נמצא באוקיינוס השקט מדרום לקו המשווה בנקודת המפגש בין קו הרוחב ’9 27° דרום, לקו האורך '26 109° מערב. זהו אי מבודד ביותר: הוא נמצא 3,703 ק"מ ממערב לאמריקה הדרומית, כשבינו ובין האי המיושב הקרוב אליו ביותר, פיטקרן, מפרידים 1,819 ק"מ. האי נמצא על הלוח הטקטוני לוח נסקה (Nazca) בנקודה חמה מבחינה געשית.

טופוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת אי הפסחא

אי הפסחא הוא אי קטן בצורת משולש, שאת קודקודיו יוצרים הרי געש כבויים. אורכו המרבי 23 ק"מ וגובה המשולש 11 ק"מ. שטח האי הוא 164 קמ"ר. הנוף מורכב בעיקר מגבעות בעלות שיפועים מתונים, שנקטע פה ושם על ידי חרוטים געשיים ומישורי לבה מכוסים בצפיפות בגושי סלע רופפים. הנקודה הגבוהה ביותר היא בגובה של 507 מטר מעל פני הים (הר הגעש הכבוי "מאונגה טרוואקה" (Maunga Terevaka)).

אגמי מים מתוקים מצויים בלועות של שלושה הרי געש כבויים. הגדול שבהם, בקוטר של 1.6 ק"מ, מצוי בלוע הר הגעש "ראנו קאו" (Rano Kau). פלגים עונתיים זורמים מהר הגעש "מאונגה טרוואקה".

לאורך החוף מצויים אלמוגים, אך לא קיימת שונית אלמוגים רצופה שתוכל להגן על קו החוף, ולכן חתרו גלי הים בסלע ויצרו צוקים מסביבו. צוקים גבוהים יותר נוצרו בקטעי חוף הבנויים מסלעים שמורכבים מאפר געשי, ונמוכים יותר אם מקורם של הסלעים הוא בזרימת לבה. צינורות לבה ומערות געשיות הם מהמאפיינים המיוחדים לאי. החופים החוליים היחידים נמצאים בשני אתרים בצפון האי.

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אי הפסחא הוא אי גבוה טיפוסי לאוקיינוס השקט. הוא נוצר מהתמזגות זרמי לבה של שלושה הרי געש שהיו פעילים בין תקופת הפליוקן להולוקן. טיפוסיים לאי הם סלעי הבזלת והאנדזיט. הקרקע היא בעיקר חרסית עשירה ברקבובית. סחף קרקע מהווה בעיה, בין השאר עקב בירוא היער הקדמון. המקורות הגאולוגיים החשובים ביותר לתרבות האי הם הר הגעש "ראנו ראראקו" (Rano Raraku), לוע געשי של אפר דחוס או טוף, שממנו נחצבו הפסלים המונוליתיים הקרויים "מואי", והשני הוא הר הגעש "ראנו קאו" (Rano Kau) שממנו שאבו ילידי האי מים אל כפריהם.

לוע הר הגעש הכבוי "ראנו קאו" (Rano Kau), שבליבו האגם הגדול באי
Magnify-clip.png
לוע הר הגעש הכבוי "ראנו קאו" (Rano Kau), שבליבו האגם הגדול באי

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעת זרם הומבולדט הקר ממתנת את אקלים האי הסובטרופי. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 20.3° מעלות. החודש החם ביותר הוא פברואר והחודשים הקרים ביותר הם יולי ואוגוסט. אקלים האי לח, וגשמים יורדים באי 140 ימים בשנה בממוצע. כמות הגשמים השנתית נעה בין 1,250 מילימטרים ל-1,500 מילימטרים. החודשים הגשומים ביותר הם מרץ עד יוני, כשאוגוסט עד דצמבר נחשבים כחודשים היבשים ביותר, אם כי גשם כבד יכול לרדת כל השנה (לרוב בלילה). ערפל הוא תופעה נפוצה, וגשם קל יורד לעתים קרובות. בלילות חסרי גשם, נוצר בדרך כלל טל רב. באי נושבות רוחות דרך קבע, כשבין אוקטובר לאפריל נושבות בעיקר רוחות הסחר הדרום מערביות. סכנות הטבע הנשקפות לתושבים כוללות גלי צונמי ובצורת.

מזג אוויר באי הפסחא
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 26 27 26 24 24 20 20 20 20 22 23 25 23.1
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) 19 19 20 18 17 16 15 15 15 15 17 18 17
משקעים ממוצעים (מ"מ) 74.5 83.7 98.9 130.4 141.1 115.8 108.1 90.0 92.1 85.0 72.2 75.7 1,167.5

אקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום רוב האי הוא ערבות דשא, אך בעבר, לפני שהתיישב בו האדם, היה אי הפסחא ברובו מיוער. אי הפסחא, יחד עם שכנו הקרוב, האי הזעיר סאלה אי גומס שנמצא 400 ק"מ ממזרח לו, נחשבים לאזור אקולוגי ייחודי, הנקרא יערות סאב טרופיים רחבי-עלים רפה נוי. מיעוט גשמים יחסי תרם (בנוסף לניצול יתר של בני האדם) להרס היערות בסופו של דבר. היערות רחבי-העלים הסוב טרופיים אינם קיימים עוד, אבל מחקרים פליאובוטניים של אבקה מאובנת ושל תבניות עצים שזרמי לבה השאירו אחריהם, מעידים כי האי היה מיוער בעבר, עם מגוון של עצים, שיחים, שרכים ועשבים.

צומח וחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערבת עשב וצמחייה נמוכה האופיינית לאי כיום
שלט זיכרון בפורטוגזית ברזילאית באי הפסחא - "כאן נלקחה בינואר 1965 דוגמת הקרקע שאיפשרה להשיג את הרפמיצין"

חפירות שבדקו את ההיסטוריה הבוטנית של האי גילו כי במשך 30,000 שנה היה האי מיוער בצפיפות בעיקר על ידי סוג דקל שאינו קיים עוד באי. הדקל היה קרוב של "דקל היין הצ'יליאני" (Jubea chilensis) שאותו אפשר למצוא בצ'ילה עד היום. דקל היין הצ'יליאני עשוי להתנשא לגובה של 25 מטרים, והיקפו יכול להגיע לשני מטרים (הרחב ביותר במשפחת הדקליים). ייתכן גם שהדקלים היו מקור חשוב למזון, שכן הדקל מצ'ילה מניב אגוזים אכילים ומפיק שרף, שממנו מכינים סוכר, סירופ ותחליף דבש.

מלבד הדקל צמחו ביער עצי האו-האו (קרוב של עץ התרזה שממנו אפשר לייצר חבלים) ועצי טורומירו המספקים עץ להסקה. בסך הכול היו באי לפחות כ-16 סוגים של עצים ושיחים גבוהים. עץ הטורומירו נכחד לחלוטין מהסביבה הטבעית והוא קיים כיום רק בגנים בוטניים. יש ניסיונות לשקם אותו מחדש באי.

מהתקופה הקדומה באי קיימים כיום כ-46 מיני צמחים, בעיקר סוגי עשב ושרכים. באגמי המים שבלועות הרי הגעש מצוי צמח הקנה המכונה "טוטורה" (Scirpus riparius), צמח הגדל גם על גדות אגם טיטיקקה, המשמש את בני האי לקליעת סירות. בשנת ה-40 וה-50 של המאה ה-20 ניטעו באי שטחים נרחבים של אקליפטוס.

לא היו באי יונקים גדולים או קטנים לפני בוא האדם, אך היו בו חרקים ולפחות סוג אחד של לטאות. היו בו שישה סוגים של עופות יבשה ועשרים וחמישה מינים של עופות ים שמקורם מהאזור הקרוב לקוטב הדרומי ועד לטרופי.

סמוך לחופי אי הפסחא מצויים בין 110 ל-140 סוגי דגים. אף שאין לאי שונית אלמוגים, קיימים בחופיו ששה סוגים של אלמוגים, מהם שניים אנדמיים (כלומר קיימים רק באי הפסחא). אלמוגים שובצו בפסלי המואי בתור עיניים.

גילוי התרופה רפמיצין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רפמיצין

ב-1975 התגלה בדגימת אדמת האי, שנאספה כעשר שנים קודם לכן, חיידק בשם Streptomyces hygroscopius, המפיק את התרופה רפמיצין, הקרויה על שם אי הפסחא. התרופה נחשבה תחילה לאנטי פטרייתית, בלבד, לאחר מכן היא התגלתה גם כמסייעת למניעת דחיית שתלים בהשתלת איברים, בהמשך הסתבר שהיא פועלת גם כנגד סוגי סרטן מסוימים וכנגד סוכרת ועוד מחלות קשות אחרות, ולאחרונה, לפי מחקר מ-2009 הוכחה כתרופה המסוגלת להאריך את תוחלת החיים המרבית, של יצור חי, בצורה משמעותית ביותר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיישבות אנושית באי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מממצאים ארכאולוגיים עולה כי את האי יישבו תושבים מפולינזיה בשנת 400 לספירה.‏[1] תאריך זה מתיישב גם עם ההבדל הקיים בין הניב הפולינזי המדובר באי הפסחא לשפה הפולינזית. בין התושבים מקובל הסיפור על המנהיג "הוטו א-מאטואה" (Hotu A Matu'a) שהוביל את קבוצת המתיישבים הראשונה מקבוצת האיים האגדתית "היבא" (Hiva) (כנראה קבוצת איי מרקיז בהם סיומת שמות שלושה איים היא היבא).

הדרך בה הגיעו המתיישבים הראשונים אל האי היא אחת מהתעלומות האופפות אותו. נוסף על המרחק העצום שבין קבוצת איי מרקיז לאי הפסחא, קיימת הבעיה שכיוון הרוח הוא ממזרח למערב רוב הזמן, כלומר הפוך לכיוון המסע המתואר (ראו בהמשך). הילידים הקימו באי תרבות מפותחת שהתבטאה בבניית פסלי אבן ענקיים (המכונים בפיהם "מואי"), בבמות שעליהם הוצבו הפסלים (הקרויות "אהו" (Ahu)), בכתב הירוגליפי הקרוי "רונגו-רונגו" (Rongo-Rongo) שלא פוענח עד היום, בגילוף בסלע וביצירת פסלונים. וכל זה במחיר אסון אקולוגי כבד לסביבה.

אסון אקולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרקע הוולקנית של אי הפסחא היא פורייה, והאי התברך באקלים נוח, בין היתר בזכות המיקום הסובטרופי שלו. להלכה היה אם כן האי, שאליו הגיעו התושבים הראשונים, אי עשיר שיכול היה לספק צורכיהם של 3,000 איש לפחות. ברם האוכלוסייה לא השכילה לנצל את גן העדן שאליו נקלעה. סימנים שונים מעידים כי כבר בשנת 800 לספירה החל תהליך בירוא היער - מן הסתם לצורכי הסקה (אקלים האי קר למדי בחורף), ולעבודות הבנייה המסיביות. הקמת פסלי הענק בשנים 1200 - 1500 האיצה את התהליך. לפי אחת הסברות השתמשו המתיישבים הפולינזים בעצים הרבים באי על מנת להעביר את סלעי הענק מהם עשויים הפסלים הרבים באי, זאת כאמצעי לגלגול האבנים על גבי הגזעים. כך נוצר מצב בו המתיישבים ניצלו באופן מוגבר יתר על המידה את העצים כמשאב, אשר לא הצליח לשקם עצמו ולהתחדש. הדקל האחרון נכרת סביב שנת 1400.

התמונה הכוללת המצטיירת באי הפסחא היא הדוגמה הקיצונית ביותר להשמדת יערות באוקיינוס השקט, ואחת הקיצוניות ביותר בעולם כולו: היער נעלם כליל, וכל מיני העצים שלו נכחדו.

ג'ארד דיאמונד, "התמוטטות: מדוע נפלו הציוויליזציות הגדולות של העבר? האם זה יכול לקרות גם לנו?", 2005 (תורגם לעברית - הוצאת מטר), עמוד 104.

יש סברה כי עכברושים פולינזים שהגיעו אל האי כנוסעים סמויים עם המתיישבים המקוריים, גרמו נזק לזרעי העצים ובכך מנעו מהם להתחדש. אולם הנחה זו נסמכת על כך שעכברושים פולינזיים גורמים נזק לדקל ה-Pritchardia שגדל בהוואי והוא בעל זרעים קטנים ופירות בשרניים, ולא ברור אם הייתה להם השפעה דומה על הדקל באי הפסחא, שהיה בעל קליפה פנימית קשה. בדקל היין הצ'יליאני (שקרוב לדקל אי הפסחא), שחיקה מכנית מקלה על נביטת זרעים. זרעי טורומירו הם קרוב לוודאי רעילים מאוד (כרגיל במינים בסוג Sophora) ולא סביר שנאכלו בכמויות גדולות על ידי עכברושים.

עם גדיעת היער החל סחף אדמה, והאי הפך יותר ויותר לערבת דשא. הילידים, שהיו במקור ימאים מוכשרים, נהגו לבנות סירות מעץ שבהן הפליגו אל הים כדי לצוד דולפינים. המחסור בעצים מנע את בניית הסירות ובכך נמנע מהתושבים מקור מזון עיקרי. ממצאים ארכאולוגיים גילו שבתקופה זו נעלמו גם עופות היבשה, ועופות הים הפסיקו לקנן על האי. חוסר היכולת לבנות סירות ניתק את האי סופית מכל קשר עם אוכלוסייה אחרת עד המפגש ב-5 באפריל 1722 עם האירופים הראשונים.

בד בבד עם צמצום מקורות המזון, גדלה אוכלוסיית האי עד לשיא של 10,000 תושבים, אוכלוסייה שלא יכול היה האי לשאת גם אילו נוהל כיאות. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה רעב ומלחמה בין משפחות. התושבים נמלטו למערות מקלט שנחפרו בעמל רב בסלעים הוולקניים שמהם בנוי האי. תקופה זו אופיינה במחסור, וקיימת סברה שבאין מזון אחר פנו הילידים למאגר הבשר הזמין הגדול ביותר שנותר להם - בני אדם, שעצמותיהם נמצאו באתרי הפסולת המאוחרים של האי בכמויות גדולות. חיזוק לסברה זו ניתן למצוא בקיומם של ביטויים רבים בשפת התושבים הקשורים לקניבליזם.

פולחן איש הציפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחפית כהה, ציפור שביציה היו המרכז לפולחן איש הציפור

התמוטטות הסדר הישן והמצוקה הביאו לפריחתו של פולחן חדש שנועד לחלק את המשאבים הבודדים שנשארו. על פיו, נערכה תחרות אחת לשנה, כנראה בסביבות חודש ספטמבר. מכל שבט נבחר נציג (על ידי המנהיגים) שהיה צריך לשחות לאיון "מוטו נוי" (Motu Nui) שנמצא כשני ק"מ מול הקצה הדרום מערבי של האי, כדי להביא ביצה של שחפית כהה (Sterna fuscata), סוג של עוף ים המקנן שם, שנקרא בפי אנשי האי בשם Manutara (מאנוטרא). הראשון לחזור עם ביצה הוכתר כ"איש הציפור" ולמשך שנה שלט על המשאבים של האי לטובת שבטו. אומנם היה לאי מלך רשמי שכונה "אריקי" (Ariki), אך פולחן זה הפך אותו לדמות ייצוגית בלבד. המסורת הייתה קיימת בעת המפגש הראשון עם האירופים.

פגישות עם אירופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחג הפסחא של שנת 1722 הגיע ההולנדי יאקוב רוחבן (Jakob Roggeveen) לאי. הוא מצא אי שעל פי תיאורו דמה למדבר, ואלו דבריו:

"ממרחק חשבנו שאדמת אי הפסחא האמור היא חולית. העשב היבש, הקש והצמחייה החרוכה נראו לנו כמו חול... קראתי לאי "אי הפסחא" על זה שגיליתי אותו ביום שבו חל חג הפסחא."

מן המפגש עם הילידים שקידמו את פניו הוא קיבל את הרושם כי הם חיים בתרבות פרימיטיבית. רובם היו ערומים, אלא שגופם כולו היה מכוסה ציורי קעקע אמנותיים. אחרים עטו גלימות אדומות וצהובות של אריג עשוי מקליפת עץ. התושבים התגוררו בבקתות ארוכות, נמוכות, עשויות קנים, נטולות רהיטים למעט מחצלות ואבנים ששימשו ככרים. בכל האי היו סירות מעטות, עשויות קנים קלועים, שלא היו אטומות, דבר שהכריח את השייטים לרוקן מים מהסירה ללא הפסק. תדהמתו של רוחבן הייתה גדולה כשנתקל בפסלי הענק שעמדו בסתירה לרושם העלוב שהותירו בו הילידים. רוחבן ראה כ-400 תושבים, אם כי מהעובדה שכמעט לא נראו נשים היה ברור לו שחלק מהאוכלוסייה מסתתר. ההולנדים ראו את הילידים בבוקר המחרת שרועים על האדמה, מדליקים מאות מדורות וסוגדים לזריחת השמש.

חמישים שנה אחר כך, בשנת 1770, שלח המושל של מלכות המשנה של פרו, המשנה למלך, דון מנואל דה אמאט (Manuel de Amat), משלחת לאי הפסחא, בהנהגת פיליפה גונסלס אי אאדו (Felipe Gonzalez y Haedo). המשלחת הגיעה לאי בשתי ספינות. הספרדים עלו לחוף בלווית שני כמרים ויחידת חיילים גדולה. בטקס רב רושם שכלל הנפת דגלים וירי בתותחים הם נטעו שלושה צלבים על רכס בחלק המזרחי של האי, הכריזו על האי כטריטוריה ספרדית, ונתנו לאי שם חדש "אי סן קרלוס". הספרדים העריכו שהילידים שבהם פגשו הם אנשים מוכשרים שעל נקלה ניתן לתרבתם, והחתימו את ראשי הילידים על הסכמתם להפוך לנתינים של מלך ספרד. בהרגשת סיפוק עזבו הספרדים את האי על מנת שלא לחזור לעולם.

אחר כך ביקרו באי הקפיטן האנגלי ג'יימס קוק והצרפתי ז'אן פרנסואה לה פרוז, ומצאו שמצבה של האוכלוסייה המקומית הידרדר, וכי רובה חיה במערות מסתור. תופעה נוספת שראו משלחות אלו היא שחלק מהפסלים הופלו. עד אמצע המאה ה-19 הופלו כל הפסלים.

אסון דמוגרפי וחברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלכה האם קוראטו עם 2 בנותיה, המלכה קרוליין והריוט ב-1877
דגל אי הפסחא
סמל האי

במשך המאה ה-19 ביקרו את האי ספינות ממדינות שונות, עד שבשנת 1862 התרחש אסון דמוגרפי. שבע ספינות של סוחרי עבדים מפרו הגיעו לאי ובאמצעים של פיתוי ותוך שימוש בכוח שבו כאלף איש. השבויים הובלו לעבוד באיסוף גואנו (לשלשת ציפורים שמשמשת כדשן) באיים שלאורך חופי פרו. תשע מאות מהם מתו עקב מחלות ותנאי חיים קשים, עד אשר הבישוף של טהיטי הרים קול זעקה ושלטונות פרו החליטו להחזיר את מאה הנותרים לאי. רובם מתו במסע חזרה, ורק 15 חזרו בחיים. הם הביאו איתם את מגפת האבעבועות השחורות ובפעם הבאה שהגיע אירופי לאי הוא מצא עליו 111 איש בלבד. מאותה נקודה בזמן החלה האוכלוסייה להתאושש.

סיפוח לצ'ילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 בספטמבר 1888 סופח האי על ידי פוליקרפו טורו לצ'ילה (המרוחקת מהאי יותר מ-3,000 ק"מ).

הממשלה הצ'יליאנית נתנה זיכיון לחברה מקומית לנהל את האי. החברה ריכזה את כל האוכלוסייה בכפר אחד "האנגה רוא", והקיפה אותו בגדר שאותה אסור היה לתושבים המקומיים לעבור. שאר האי, על השדות הנרחבים שבו, שימש לגידול עדרי כבשים. האוכלוסייה המקומית התמרמרה על ההשתלטות על אדמותיה. במשך השנים היו ניסיונות לשכנע את הממשלה בצ'ילה לאפשר לתושבים להגר מן האי וגם להסיר את הסגר באי, ואכן משנות ה-60 של המאה העשרים מתפקד האי כמוזיאון פתוח, והתושבים מתפרנסים בעיקר מתיירות.

אי הפסחא כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1935 בערך 40% משטח האי, כולל השטח סביב הר הגעש "ראנו קאו" ורוב חופי האי הוקצו כפארק לאומי (Parque Nacional Rapa Nui). בשנת 1995 הוסיפה אונסק"ו את הפארק לרשימת אתרי המורשת העולמית.

העניין באי משך אליו זרם גדול של תיירים, וכן זרם הגירה של אנשים ממוצא אירופי שחיו בצ'ילה, דבר שמאיים על הזהות הפולינזית של האי. מחלוקות על קרקעות יצרו מתחים פוליטיים מאז שנות ה-80, אז התנגדו חלק מהתושבים הילידים לרכוש פרטי, ותמכו ברכוש שיתופי מסורתי.

על פי המפקד האחרון (שנערך ב-2002) מתגוררים באי 3,791 תושבים. מתוכם כ-60% ממוצא פולינזי והשאר צ'יליאנים ממוצא אירופי, שהיגרו לאי. רוב התושבים מתגוררים ביישוב היחיד "האנגה רוא" והם מתפרנסים בעיקר מתיירות. ניתן להגיע לאי בטיסות של חברת התעופה "LAN איירליינס" המקיימת כמה טיסות שבועיות מסנטיאגו דה צ'ילה (צ'ילה) לטהיטי, דרך אי הפסחא. שדה התעופה מאטוורי (Mataveri) באי הפסחא הורחב במידה ניכרת על ידי נאס"א בשנת 1986, כאתר לנחיתת חירום עבור מעבורת החלל. אורך מסלול שדה התעופה הוא 3,318 מטר. באי יש כמה בתי מלון ובתי הארחה.

ב-9 במאי 2006 אימצו תושבי האי דגל חדש. הדגל מורכב מרקע לבן, שעל גביו רימירו אדום, קישוט מסורתי שנהגו נשות האי ללבוש על חזיהן.

מקור האוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1955-1956 ערך החוקר הנורבגי תור היירדאל, הנודע ממסע קון טיקי, מחקר ארכאולוגי מעמיק באי. על סמך החפירות שערך באי, ומציאותם של צמחים שמקורם ביבשת אמריקה (בטטה וטאטורו), אגדות הילידים והתאוריה שפיתח קודם לכן (ושמסע קון טיקי היה חלק ממנה), שלפיה אוכלסה פולינזיה על ידי תושבים מדרום אמריקה, הגיע היירדאל למסקנות הבאות:

האי אוכלס בשני גלים של הגירה. ראשונים הגיעו מדרום אמריקה, על גבי רפסודות, ילידים שנהגו להאריך את תנוכי אוזניהם על ידי משקולות וכונו לפיכך "ארוכי האוזניים". אחריהם הגיעו מפולינזיה ילידים שכונו "קצרי האוזניים". "ארוכי האוזניים" שיעבדו את "קצרי האוזניים" והכריחו אותם לבנות את הפסלים. בסוף המאה ה-17 מרדו "קצרי האוזניים" והרגו את כל "ארוכי האוזניים" למעט אחד, שצאצאיו חיים עד היום. כחלק מהמרידה הפילו "קצרי האוזניים" את כל הפסלים שהוכרחו לבנות.

תיאור זה של תולדות האי שימש בסיס לסרט שהפיק קווין קוסטנר בשנת 1994 וצולם באי הפסחא, "רפה נוי".

לעומת תור היירדאל, הרוב המכריע של החוקרים תומך בדעה שהתושבים המקוריים הגיעו מפולינזיה, כלומר הם במקורם מאסיה. החוקרים סוברים כי באי חיה אוכלוסייה מסוג אחד בלבד, והמנהג להאריך את תנוכי האוזניים היה מקובל אצל כל ראשי המשפחות. תמיכה בסברה זו הם מוצאים בעובדה ששפתם של התושבים היא ניב פולינזי. גם קרסי הדיג וקרדומי האבן של תושבי האי דמו לכלים קדומים מאיי מרקיז שבפולינזיה. היירדאל דבק עד יום מותו בתאוריה שלו. הוא מצא חיזוק לטענותיו ביכולת המופלאה של הבנאים שבנו את הבימות שעליהן הוצבו הפסלים - יכולת שלא נמצאה דומה לה אלא בתרבות טיוואנאקו שעל גדות אגם טיטיקקה שבדרום אמריקה, תרבות שקדמה לאינקה. טענתו העיקרית כנגד התאוריה הפולינזית היא שהדרך שבה הגיעו הפולינזים אל האי מחייבת שיט כנגד הרוח.

מחקרים גנטיים שנערכו בעשור האחרון הראו שאכן מוצאם של הרוב המוחלט של האוכלוסייה הוא מפולינזיה אך מיעוט קטן נושא גנים המעידים על מוצא מיבשת אמריקה וכי הדבר קרה קודם לגילוי האי על ידי האירופאים ובכך אוששו את התאוריה של היירדאל.‏[2]
אפשרות אחרת היא שפולינזים שהגיעו ליבשת אמריקה וחזרו לאי הפסחא הביאו אתם אנשים וצמחים שמקורם ביבשת אמריקה.‏[3]

המסתורין שדבק באי גרם גם לפיתוח תאוריות אזוטריות. חלק מאנשי העידן החדש מאמינים כי אי הפסחא הוא השריד האחרון של ממלכת למוריה האגדית. אריך פון דניקן, מחבר הספר "מרכבות האלים", טען שהפסלים נוצרו בידי חוצנים שנקלעו לאי, וכי הגילופים האמנותיים בסלע (פטרוגליפים) המפוזרים ברחבי האי נעשו באמצעות קרני לייזר.

תרבות אי הפסחא[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלי המואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מפסלי המואי שעל האי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מואי

האי נודע בפסלי האבן הענקיים שבו, הקרויים מואי (moai). קרוב ל-800 פסלים נחצבו מאבן הבזלת של הר הגעש "ראנו רארקו". מתוכם 288 הובלו בהצלחה והועמדו על הבימות שיועדו לכך והמצויות לאורך כל חופי האי. 92 פסלים מוטלים בדרך מהמחצבה וקרוב ל-400 נמצאים במחצבה בשלבים שונים של גימור.

הפסלים קיימים במידות שונות. הפסל הגדול ביותר מצוי עדיין במחצבה. גובהו 21 מטר ומשקלו כ-160 טון. הפסל הגדול ביותר שהורם הוא בגובה של קרוב ל-10 מטר ושוקל 80 טון, אך בממוצע רוב הפסלים הם בגובה של 4 מטרים. הפסלים מתארים חצי גוף עליון של גבר שאת ראשו עוטרות אוזניים ארוכות. על ראשם של חלק מהפסלים נוספה "פאה" גלילית מאבן אדמדמה שנחצבה מהר הגעש "פונה פאו". הפאות הגדולות ביותר שוקלות קרוב ל-10 טון.

כמעט כל הפסלים (מלבד אלו באהו אקיבי) הוצבו על הבימות כשגבם אל הים. אין אנו יודעים בוודאות את מטרתם, אך אין ספק כי שימשו למטרות הקשורות בפולחן האלים. הפסלים נחצבו בעזרת נקרים מאבן, שאלפים מהם עדיין מפוזרים באזור המחצבה. ניסיונות שעשה היירדאל הראו כי צוות של ששה איש יכול לחצוב פסל ממוצע במשך כשנה.

הדרך שבה הובלו הפסלים ואופן העמדתם על הבימות עדיין לא נקבעו, אם כי קיימות השערות רבות.

במות אהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהו אקיבי, מכיל את פסלי המואי היחידים הפונים לים

במרווחים שווים לאורך כל חופי הים באי, למעט בלשונות היבשה של אורונגו ופוייק, מקום משכנו כביכול של "קוף האנאו" המסתורי, ניתן למצוא במות אבן מאורכות הקרויות אהו (Ahu). מקורן כנראה במזבחות פולינזיות, אשר התפתחו בהדרגה לממדים גדולים בהרבה. האהו הגדולות ביותר מכילות אבנים בכמות גדולה פי 20 מאבני המואי.

מתוך 313 במות האהו הידועות, רק 125 נשאו פסלי מואי. במות אחרות נשאו כנראה פסלי עץ שלא נשתמרו. רוב האחרות הכילו מואי אחד בודד, כנראה בגלל התקופה הקצרה של ייצור המואי והקשיים בהעברתם. האהו בטונגאריקי, קילומטר מ"ראנו רארקו" (בצפון מזרח האי), מכיל את המואי הגדולים והרבים ביותר, 15 במספר. אהו בולטים אחרים נמצאים הם אהו אקיבי (במרכז האי), נאו נאו בחוף אנקנה (צפון האי), וטהי (לא רחוק מטונגאריקי).

חומות אבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד דוגמה ליכולות גבוהות במלאכת האבן באי הפסחא הן החומות המפורסמות בווינפו (בחצי האי אורנגו), אשר נבנו בבנייה יבשה, (ללא שימוש במלט) ועל ידי התאמה של סלעים בגדלים שונים כך שיתאימו זה לזה באופן מדויק. מלאכה זו דומה לזו שניתן למצוא בחומות האבן מתקופת האינקה בדרום אמריקה בעיקר החל מהמאה ה-15.

בתי אבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים כ-1,233 "בתי" אבן הקרויים "טופה" מתקופה קדומה, ו"הר מוא" (בתי תרנגולת") מתקופה מאוחרת יותר. הם בולטים יותר משרידי בתים ישנים יותר של יסודות אבן. בתי האבן הם ברוחב של שישה מטרים לערך, בעלי מבנה עגול ותקרה מקומרת. הכניסה הייתה נמוכה מאוד, והיה צורך לזחול כדי להיכנס אל הבית ולצאת ממנו.

רונגו-רונגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה של כתב הרונגו-רונגו
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רונגו-רונגו

בשנת 1864 דיווח המיסיונר אז'ן אירו במכתב לממונה עליו כי הוא ראה ב"כל הבתים" שבאי הפסחא, מאות לוחיות עץ ומוטות חקוקים באלפי סמלים הירוגליפיים. שנתיים אחר כך אותר רק קומץ מהם. רובם נשרפו, הוחבאו או שימשו לבנייה. הכתב שקיבל את השם רונגו-רונגו (כנראה שלום-שלום) הוא הכתב המקורי היחידי באוקיאניה שלפני המאה העשרים. כיום נותרו בעולם רק 24 דוגמאות לכתב זה. הן מפוזרות במוזיאונים ברחבי העולם, מסנקט פטרבורג ועד סנטיאגו דה צ'ילה, אך אף אחת מהן לא נותרה באי הפסחא עצמו. כל הניסיונות לפענח כתב זה לא צלחו, אם כי מדי פעם מתפרסמים מאמרים של בלשנים הטוענים כי הצליחו. הכתב פותח כנראה כתוצאה מהמפגש עם הספרדים בשנת 1770. הספרדים החתימו את ראשי הילידים על מסמך (הכרה בשלטון ספרד על האי), שאותו לא ידעו הילידים לקרוא. נראה כי עצם הכתיבה קסמה לילידים. תוך זמן קצר הם המציאו כתב משל עצמם, עשוי מציורים (הירוגליפים). הידע נשמר במשך שלושה דורות ואז נעלם.

גילוף תבליטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטרוגליף ב"אורנגו", בדרום מערב האי. מתאר את מאקה-מאקה, האל הראשי והבורא על פי המסורת של אי הפסחא

תבליטים מגולפים על סלע (פטרוגליפים) מצויים בכל מקום באי הפסחא שבו יש משטחי סלע מתאימים. המקומות המועדפים הם משטחי לבה חלקים או משטחים חלקים על גבי סלעי בזלת. רוב המקומות מצויים לאורך החופים ולעתים קרובות הם חלק מאתרי פולחן. כחלק ממבנה כמה מבימות הפסלים החשובות יש אבני בזלת מסותתות באלגנטיות ועליהן פטרוגליפים. המקום שבו ריכוז התבליטים הרב ביותר (ראו בתמונה) קרוי "אורנגו" והוא מצוי על שפת הר הגעש "ראנו ראו" בנקודה הדרום מערבית של האי. האתר, הקרוי גם "כפרם של אנשי הציפור", שימש כבסיס לפולחן השנתי של "איש הציפור" (ראו לעיל). רוב המוטיבים של הפטרוגליפים הם בעלי חיים, ובולטת ביניהם דמותו של "איש הציפור".

צילומים פנורמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן צילומים פנורמיים של האי.

צילום פנורמה של נוף באי
Magnify-clip.png
צילום פנורמה של נוף באי
צילום פנורמי של אחד מחוף אנקנה בצפון האי. מרחוק, למעלה משמאל, ניתן לראות קבוצת פסלי מואי המוצבות על בימת אהו.
Magnify-clip.png
צילום פנורמי של אחד מחוף אנקנה בצפון האי. מרחוק, למעלה משמאל, ניתן לראות קבוצת פסלי מואי המוצבות על בימת אהו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תאריך זה נתון כיום במחלוקת. בספר התמוטטות עמוד 88 מצטט ג'ארד דיאמונד את הארכאולוגים David Steadman, Claudio Cristino ו-Patricia Vargas שהגיעו לתאריך 900 לספירה. ויקיפדיה האנגלית מצטטת את הארכאולוגים Terry Hunt ו-Carl Lipo שהגיעו לתאריך 1200 לספירה.
  2. ^ The Polynesian gene pool: an early contribution by Amerindians to Easter Island
  3. ^ American Indian HLA Genes on Easter Island


קבוצות איי פולינזיה
איי אוסטרל · איי קוק · אי הפסחא · איי גמבייר · הוואי · ואליס ופוטונה · איי קרמדק · איי לויאלטי · איי מרקיז · ניו זילנד · פיטקרן · סמואה · איי סוסייטי · טוקלאו · איי טונגה · טואמוטוס · טובאלו מפת איי פארו
Flag of Chile .svg
סמל אונסק"ו
אתרי מורשת עולמית בצ'ילה

הפארק הלאומי רפה נויכנסיות צ'ילואההרובע ההיסטורי של עיר הנמל ולפראיסוסוולמפעלי המלחת באומברסטון ובסנטה לאורה * דרכי האינקה (עם ארגנטינה, בוליביה, קולומביה, אקואדור ופרו)

קואורדינטות: 27°7′0″S 109°22′0″W / 27.11667°S 109.36667°W / -27.11667; -109.36667

ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg