תומאס אבט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תומאס אבט

תומאס אבטגרמנית: Thomas Abbt; ‏ 25 בנובמבר 1738 אולם3 בנובמבר 1766 ביקבורג) היה סופר, פילוסוף ומתמטיקאי גרמני, אחד מנציגי תרבות עידן האורות בגרמניה.

רקע משפחתי ושנות לימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומאס אבט נולד בעיר אולם במשפחה לותרנית כבנו היחיד של מעצב פאות נכריות. אבט היה תלמיד מחונן, ורכש את השכלתו התיכונית בעיר הולדתו. סיים את הגימנסיה המקומית עם שתי עבודות סיום תחת הכותרת Historia vitae magistra (ההיסטוריה - מורה לחיים) - אחת על שריפה באמצעות מראות והשנייה על "מעלות אחז".‏[1] בשנת 1756 נסע לפי הזמנת פרופסור בשם באומגרטן ללמוד תאולוגיה באוניברסיטת האלה, שהייתה מוקד פעילותו של הפילוסוף כריסטיאן וולף. שם התארח בביתו של באומגרטן וכעבור שנה החליט להתמסר ללימודי פילוסופיה ומתמטיקה. באוניברסיטה אבט התעמק במיוחד בכתבים של טקיטוס וסלוסטיוס, של וולטר, דיוויד יום ושפטסברי. ‏[2] פרסם תזה על האקסטזה וסיים את התואר של מגיסטר MA בפילוסופיה בשנת 1758.

הקריירה כסופר, הוגה ומורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 במאי 1759 התמנה כבר למרצה וב-30 במרץ 1761 קיבל משרה של פרופסור שלא מן המניין לפילוסופיה באוניברסיטת פרנקופרט על האודר והתאזרח עקב כך בממלכת פרוסיה. התעניין בנושאים פילוסופיים של חיי היום יום, כשהושפע על ידי הוגים אנגלים כמו ג'ון לוק. בהרצאתו המקדימה ב-28 ביולי 1761 הביע את הערצתו למלך המלומד והלוחמני של פרוסיה באותם הימים, פרידריך השני.

על רקע הימשכות מלחמת שבע השנים, התבוסה שנחלה פרוסיה בקרב קונרסדורף (12 באוגוסט 1759), ומותו בקרב של ידידו, המשורר ואיש הצבא אוואלד פון קלייסט (1715-1759), כתב אבט ברוח של סטואיציזם מודרני, את יצירתו הידועה ביותר – על המוות למען המולדת 1761 (Vom Tode für das Vaterland), שבה קישר בין הפטריוטיזם, אהבת המולדת, ובין המחויבות למשטר מונרכי נאור הערב לחופש "אזרחי" ולביטחון המעוגן בחוקים של נתיניו. כמו כן כתב אבט מסות רבות בנוגע לנושאים היסטוריים, פוליטיים, אסתטיים ופילוסופיים.

באביב של אותה שנה, 1761, שהה אבט במשך חצי שנה בברלין ונפגש עם דמויות מובילות בחיי התרבות והאקדמיה המקומיים, כמו כריסטוף פרידריך ניקולאי, משה מנדלסון, לאונרד אוילר, קארל וילהלם ראמלר, יוהאן וילהלם לודוויג גליים ויוהאן וילהלם מייל.

בתיווכו של ניקולאי הצטרף ל"חוג של ימי ד'" בברלין. גוטהולד אפרים לסינג השפיע רבות על סגנונו ועל השקפתו החינוכית. אחרי שלסינג עזב את עריכת כתב העת המפורסם "ליטראטור-בריפה" (מכתבים ספרותיים), הוזמן אבט לכתוב בו לצידו של ניקולאי ומנדלסון, ותרם לו מאמרים תחת כינוי-העט ".B". בסתיו 1761 אבט מונה לפרופסור למתמטיקה ברינטלן בוסטפאליה (כיום בסקסוניה התחתונה) והתחיל לימודי משפטים בכוונה להשיג משרה בתפקיד ציבורי מחוץ לכתלי האוניברסיטה.‏[3]

באביב 1763 יצא תומאס אבט לטיול למשך 9 חודשים‏[4] בהרי האלפים בדרום גרמניה, שווייץ וסבואה בצרפת, והגשים את חלומו לבקר אצל וולטר בביתו בפרניי, לא רחוק מז'נבה. באותה שנה חזר לברלין על מנת להשתתף בתחרות שמומנה על ידי האקדמיה מברלין על כתיבת מסה בנוגע ליישום שיטת ההוכחות המתמטיות במטאפיזיקה. עם מתחריו נמנו משה מנדלסון שזכה בתחרות, ועמנואל קאנט. בעת פעילותו ברינטלן כתב אבט מאמרים רבים, ספרי לימוד קצרים, ותרגומים ואת מסתו בתחום הפילוסופיה של המוסר על ההצטיינות (להיות ראוי) (Vom Verdienste) (1765) שבה בחן את גלגולי המושג במהלך המאה ה-18. בתחום זה התרחק אבט מהנאורים הרדיקלים הצרפתיים, כשבעיניו ההצטיינות העושה אדם ראוי היא קשורה לרוחב הידיעה, "חוזק הנשמה" ו"טוב הלב". במקום הראשון בסולם ערכיו עמד, למרות הכל, איש הפעולה והחייל.

מאוכזב מהחיים ב"מגדל השן" האוניברסיטאי ובהשפעת טיוליו בצרפת כתב על תאוריית החיים, ושאף לעסוק בהיסטוריה. כשבשנת 1765 הוצע לו להיות פרופסור באוניברסיטת מרבורג ובמקביל משרת יועץ בחצר בביקבורג (Bückeburg), של הרוזן וילהלם, (1724-1776) שליט המדינה הקטנה שאומבורג –ליפה הסתפק בתפקיד המנהלי האחרון, כשבנוסף פעל כמפקח על בתי הספר (Patronus scholarum) של הנסיכות. הרוזן התעניין בתוכניותיו של אבט לכתוב את ההיסטוריה של הקיסר מקסימיליאן הראשון ולתרגם לגרמנית את "הקשר של קטילינה" ומכתבים אחרים של סלוסטיוס ואחרים. כמו כן תרגם לצרפתית את אולם בשנת 1766, דווקא כשהרגיש על סף התגשמות מאווייו כהוגה משפיע, לקה אבט באופן פתאומי בהתקפת טחורים ונפטר בביקבורג, כשהוא בן 27 בלבד. הרדר, שירש את משרתו כיועץ בחצר בביקבורג, והעריך מאוד את מורשתו, כתב כי אבט "מת מוקדם מדי למען גרמניה ושפתה". הרוזן וילהלם דאג ללוויה מרשימה וקבר אותו בקפלה הפרטית שלו תוך הקדשת אפיטף.

נחשב לאחד הפילוסופים הפופולריים שדן בסוגיות שהפילוסופים מהאקדמיה נמנעו מלדון בהן תוך זלזול בחשיבותן. משה מנדלסון הקדיש את ספרו "פאידון" לזכרו של תומאס אבט.

כתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירתו תרמה לתחיית הספרות הגרמנית ולהתפתחות הזרם הטרום רומנטי. היא פורסמה בשנים 1768-1781, בברלין, ב6 כרכים על ידי חברו, ניקולאי.

  • Untersuchung, ob Gott selbst Moses begraben habe ( האלה 1757) (על קבירתו של משה)
  • (1758 האלה) בלבול הלשונות בבל לא היה עונש

Confusionem linguarum quae Babelica audit,non fuisse poenam generi humano a Dei inflictam

  • (1759 האלה) חיפוש האמת
  • (1760 האלה) ספר על השיטה הנכונה ללמוד מדעים
  • Vom Tode für das Vaterland (1761)
  • (1762 רינטלן) טרקטט על השפעת היופי על המדע
  • (1763 רינטלן) תוכנית בנוגע לקושי למדוד את התכונות האנושיות
  • (1763) איגרת ניחומים לד"ר שוורץ
  • (1765 רינטלן) על חיי ידידי הוותיק, פרופ' באומגרטן
  • Vom Verdienste (1765)
  • Gedanken von der Einrichtung der ersten Studien eines jungen Herrn von Stand (1765)
  • (1766 ברלין) על שגעון הרדיפה אצל פרוטסטנטים - עבודה של מחבר אלמוני - מיוחסת לאבט
  • (1782) Correspondenzen mit Mendelssohn und Nicolai התכתבות עם מנדלסון ועם ניקולאי
  • התכתבות עם בלום, גאוזה, גיים, קלוץ ואחרים
  • Fragmente der portugiesischen Geschichte (קטעים מההיסטוריה הפורטוגזית)
  • Über die Freundschaften der Frauenzimmer (על ידידויות מחדר הנשים)
  • Vom Einflusse des Schönen auf die strengeren Wissenschaften (על השפעת היופי על המדעים המדויקים)
  • Von der Gewißheit in sinnlichen, theoretischen und moralischen Wahrheiten (על הוודאות המוסרית, המטאפיזית והמתמאטית)
  • Fragment der ältesten Begebenheiten des menschlichen Geschlechts, 1766 (קטע על האירועים הכי קדומים בחיי המין האנושי)
  • (1767 האלה, פורסם על ידי מילר) התחלה של היסטוריה של האנושות
  • Vermischte Werke, 1-6, 1768-1781
תרגומים:
לצרפתית - Recherches sur les Sentiments Moraux, (מחקרים של הרגשות המוסריים) מאת מושה מנדלסון
(1767, שטאטהאגן- פורסם אחרי המוות על ידי הרוזן שאומבורג -ליפה) מלטינית לגרמנית - הקשר של קטילינה מאת סלוסטיוס

מקורות וקישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Alexander Chalmer General Biographical Dictionary vol 1 p.34 - 1811

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Nikolaj , «Ehrengedächtnis Thomas Abbts.» (ברלין 1767 .)
  • J.G.Herder:«Ueber Thomas Abbts Schriften» Riga, 1768

יוהאן גוטפריד הרדר - על כתביו של תומאס אבט

  • Annie Bender: Thomas Abbt. Bonn, Cohen, 1922
  • Eva J. Engel: Moses Mendelssohns Briefwechsel mit Lessing, Abbt und Iselin. Leipzig, Rosa-Luxemburg-Verein 1994 ISBN 3-929994-30-5
  • Edmund Pentzhorn: Thomas Abbt. Giessen, Univ. Diss., 1884
  • Eva Piirimäe, "Dying for the fatherland: Thomas Abbt’s theory of aesthetic patriotism," History of European Ideas, 35,2 (2009), 194-208 (אווה פירימה -למות למען המולדת:תאוריית הפטריוטיזם האסתטי של תומאס אבט בכתב העת "היסטוריית הרעיונות האירופים")

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Alexander Chalmer (1911)
  2. ^ (F.von Pressel (1875
  3. ^ Chalmer
  4. ^ Von Pressel