וולטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ווֹלטֶר (בצרפתית: Voltaire) הוא שם העט של פרנסואה-מארי ארואה (21 בנובמבר 1694 - 30 במאי 1778), פילוסוף וסופר צרפתי.

וולטר היה אחד מאנשי הרוח הבולטים של עידן האורות, או "הנאורות", והאמין שהספרות היא כלי התחבורה של השינוי החברתי. כתביו הציניים, הסאטיריים והפילוסופים הציגו את סלידתו מן הנצרות, חוסר הסובלנות והרודנות.

תוכן עניינים 1 רקע 2 ביוגרפיה 3 עמדותיו של וולטר 3.1 על הדת 3.2 על השלטון 3.3 על מוסר 4 כתיבתו של וולטר 5 השפעת וולטר על ימינו 6 קישורים חיצוניים 7 הערות שוליים

[עריכה] רקע

ערך מורחב – עידן האורות

עידן האורות, הידוע גם כעידן ההשכלה או הנאורות, החל בפתח המאה ה-18 באירופה. מחולליו היו אנשים שנקראו פילוסופים - הוגים אשר הגיעו מתחומי דעת שונים כגון ספרות, אמנות, מוזיקה ומדעים, וססמתם הייתה "העז לדעת". הם עודדו אנשים לשפוט על-פי שכלם והבנתם, ולא להיסחף אחר הזרם שקובע הרוב או מוסדות גדולים וחזקים. הפילוסופים היו נפגשים בסלונים ומציגים האחד בפני רעיו את רעיונותיהם, דעותיהם, יצירות הספרות או המחזות שכתבו. דרך יצירותיהם הכתובות הם הביעו לא פעם את דעתם על החברה בה חיו. רעיונותיהם של אותם משכילים באו לידי ביטוי גם באנציקלופדיה (Encyclopédie) אשר עליה שקדו יחדיו מאה וארבעים כותבים, שכתבו, תוך כמה שנים, למעלה מ-72,000 ערכים.

אצל רבים ההשכלה נתפשה כדת של ממש – דת הומנית הדוגלת בקדמה של האנושות, כלומר באמונה שהקדמה תשפר את חייהם של בני האדם. המשכילים האמינו שבני האדם מתפתחים, בנוסף על ההתפתחות הטכנולוגית, גם מבחינה מוסרית, ולכן לא היה להם ספק שהעתיד צופן בחובו טוב. אך, לשיטתם, כדי להגיע לקדמה צריכים בני האדם להיחלץ מהאמונות הטפלות ולהתחיל לחשוב בעצמם. האמונה בקדמה היא אולי ההבדל הגדול בין זרמים דטרמיניסטיים בדתות כגון היהדות והנצרות לבין תנועת ההשכלה. זרמים אלו טוענים כי אין דבר הנקבע על ידי האדם, שאינו יכול לשנות במאומה את גורלו. ההשכלה, לעומת זאת, טוענת שיש בידו של האדם לשנות את מצבו ואת מצב החברה בה הוא נמצא על ידי פיתוח החשיבה והמוסר. המשכילים סלדו מן הדת בכלל ומן הנצרות בפרט, אותה ביקרו בחריפות וטענו נגדה שאין זה מוסרי לכפות על בני אדם אמונה בדת מסוימת, וכמו כן אין להענישם בשל אמונתם. טענות אלו ואחרות הן שהפכו את ההשכלה לאויבת מושבעת של הנצרות, אשר שלטה באותם ימים באירופה כולה. וולטר היה אחד המבקרים הגדולים של הנצרות, ומשום כך אולי גם אחד השנואים עליה ביותר.

המשכילים פעלו בכל אירופה, משבדיה בצפון ועד ספרד בדרום, מרוסיה במזרח ועד לבריטניה שבמערב. לא היה גוף או ממסד כלשהו שכולם השתייכו אליו, אך דעותיהם בנושאים שונים היו אחידות למדי. מרכז ההשכלה באותם ימים היה בצרפת, ובעיקר בירתה פריז. המשכילים בפריז (כגון וולטר, ז'אן ז'אק רוסו, מונטסקייה ואחרים) נלחמו כנגד השלטון האבסולוטי בצרפת וכנגד הכנסייה הקתולית אשר שלטה באזור. הם הציעו מגוון דרכים לשיפור המשטרים באירופה ולשיפור מעמדו של האזרח, כגון רעיון הפרדת הרשויות של מונטסקייה, או "האמנה החברתית" של רוסו. רעיונות אלה גם נקלטו בצרפת יותר מבכל מקום אחר, שכן בסוף המאה ה-18 התחוללה המהפכה הצרפתית שלאחריה יושם חלק ניכר מרעיונות ההשכלה.

[עריכה] ביוגרפיה

וולטר נולד כפרנסואה-מארי ארואה ב-21 בנובמבר 1694 בפריז, כבנו של נוטריון. בילדותו סבל ממחלות רבות, ולא פעם היה על סף מוות. בגיל צעיר התייתם מאמו, ואביו, שהתקשה לגדלו לבד, שלח אותו ללמוד בבית הספר הישועי לואי לה-גראנד. כבר בבית הספר החל וולטר לגלות סלידה מן הדת ולימודיה, ולהימשך אל מקצועות הספרות והחברה.

בגיל 16 עזב וולטר את בית הספר, ובניגוד לשאיפת אביו שרצה שיהיה עורך דין, החליט להתקיים אך ורק מכתיבתו ושנינותו. ואכן, חלק גדול מהונו של וולטר נרכש בזכות כתיבתו, אך וולטר השיג ממון רב גם באמצעות עסקאות מוצלחות (ומפוקפקות). בזכות כספו יכול היה וולטר להביע את דעותיו ללא חשש.

וולטר היה סאטיריקן מושבע, והצלחתו בקרב המעמד הגבוה נבעה במידה לא מבוטלת מקסמו האישי הרב ומשנינותו, אולם זו האחרונה גם סיבכה אותו לא פעם בחייו. בשנת 1717, לאחר שנחשד בפרסום עלון התרסה כנגד השלטון, נשפט וולטר ונשלח ל-11 חודשים בבסטיליה, בית הכלא האכזרי לאסירים פוליטיים. הוא כתב את Oedipe ("אדיפוס") בזמן שריצה את עונשו, מחזה שהיה להצלחתו הראשונה של וולטר בתחום התיאטרון.

לאחר שהשתחרר מהכלא, החל להיקרא "ארואה דה וולטר", שם המרמז על ייחוס אצילי. מקור הכינוי "וולטר" אינו לחלוטין ברור, אך ישנן שתי השערות בעניין. ההסבר הפחות מקובל הוא שהכינוי וולטר הוא שיבוש של Le Volontaire, "הדעתן", כינוי שדבק בו בהיותו בבית הספר. סברה אחרת (מוזרה קמעה) גורסת כי הכינוי הוא סירוס אותיות כלשהו של Arouet Le Jeune, "ארואה הצעיר". מכל מקום, ההחלטה הנועזת יותר של וולטר הייתה להוסיף לשמו את קידומת האצולה "דה", תואר שגם חיפוש מדוקדק במגילת היוחסין שלו לא ימצא לו כל הצדקה. אך וולטר היה מלא בהערכה עצמית, וכך ב-1718 היה ל-"ארואה דה וולטר", השם בו התפרסם.

וולטר לא הפסיק להסתבך. בשנת 1726, לאחר שהזמין אציל בשם שבלייה דה-רואן לדו-קרב, נכלא שוב בבסטיליה, ולאחר זמן קצר הוצעו לו שתי אפשרויות – מאסר ממושך או גלות. וולטר בחר בגלות ועבר לגור באנגליה. בזמן שהותו באנגליה הכיר דמויות בולטות כבולינגברוק, ג'ונתן סוויפט ואלכסנדר פופ, ולמד את עבודתם החשובה של משכילים כג'ון לוק הפילוסוף, אייזק ניוטון המדען, וכמה מתמטיקאים מצליחים. וולטר התעניין מאוד בדרכי השלטון והדת באנגליה, וסבר שהן מתאימות מאוד לאופיו המיוחד של העם האנגלי. לאחר שחזר לצרפת בשנת 1729 החל לשקוד על כתיבתו של ספר חדש המגלם בתוכו את דרכיהם המיוחדות של האנגלים בעניינים אלו. תוכנו התקבל כהתגרות רצינית בשלטון הצרפתי, ובשנת 1734 הסתבך שוב עם השלטון.

וולטר אולץ לעזוב את פריז פעם נוספת, ועבר לגור ב"שאטו דה סירה" - אחוזתו של המרקיז די שאטלה. הוא הוזמן לאחוזה על ידי מאדאם די שאטלה, ונשאר לגור שם כ-15 שנה. לוולטר היו רומנים רבים בחייו, כמו הרומן עם מאדאם דה פומפדור, אך הרומן המשמעותי בחייו היה עם מאדאם די שאטלה, שהייתה נשואה למרקיז והייתה צעירה ממנו בתריסר שנים. הוא אהב אותה מאוד, אף שאהבתה אליו מוטלת בספק, והוא אף המשיך לאהוב אותה גם אחרי שגילה על הקשר בינה לבין האציל הצעיר סן למבר. היא נפטרה בשנת 1746 בעת לידה (אבי התינוק היה סן למבר). אם כל זה לא היה מספיק כדי לשבור את לבו, הרי שהגילוי שלפני מותה היא החליפה את תמונתו אשר הייתה בטבעת שקנה לה בזו של האציל הצעיר, בהחלט עשה זאת. לא ברור כיצד המרקיז די שאטלה שמר על אדישות לנוכח הרומן של אשתו המנוחה עם וולטר, אולם ידוע שהוא הניח לפילוסוף להישאר באחוזתו במשך שנים, עד שמת בשנת 1749.

באותה שנה שבה נפטר המרקיז, הוזמן וולטר לארמון סנסוסי שבפוטסדם, פרוסיה על ידי מלכה הנאור פרידריך הגדול. בין וולטר ו"פרדי" התפתחה מערכת יחסים הדוקה, למשך זמן מה. לשניים הייתה אישיות דומה, ואף דעות דומות בענייני השלטון ודת. מקץ 16 שנה, בשנת 1759, עזב וולטר את חצרו של המלך ואת פרוסיה לאחר כמה שערוריות בנושאי עסקיו, ותקרית בה פרסם כתב נאצה נגד נשיא האקדמיה למדעים של פרוסיה.

בשנת 1753 חזר וולטר לפריז, שם התחבב על אנשי חצר המלוכה הצרפתית והיה לאורח כבוד בחצרו של המלך. במקביל, המשיך לכתוב מחזות, ספרים ושאר כתבים.

בשנת 1759 קנה וולטר אחוזה בשם "פרנה" (Ferney), על גבול צרפת-שווייץ. לימים, הפכה פרנה לבירתה האינטלקטואלית של אירופה כולה. באחוזה זו שקד על כתיבתו כמעט עד יום מותו. הוא כתב עשרות ספרים, מאות מאמרים, ואלפי מכתבים לחבריו באירופה. וולטר כתב במרץ כה רב משום שרצה להספיק הרבה בחייו. לפרנסתו גידל תולעי משי ושיווק בהצלחה את תוצרתן. הוא נקט בתחבולת פרסום חדשנית, כשנהג לשלוח גרבי משי לידועניות תקופתו עם בקשה שיציגו את רגליהן היפות, בגרבי המשי שלו, בפני גברים רבים ככל האפשר ויספרו להם מי ייצר עבורן את הגרביים.

בשנת 1778, בגיל 83, חזר וולטר לפריז. כנראה, ההתרגשות שבחזרה לעיר מולדתו הייתה רבה מדי עבורו, והוא מת עם הגיעו לעיר. הכנסייה, שתיעבה אותו, סירבה לאפשר לקבור אותו בשטחיה, והוא נקבר הרחק בחבל שמפאן. ב-1791 הועברו עצמותיו לפנתיאון בפריז.

[עריכה] עמדותיו של וולטר

וולטר נלחם כל ימיו נגד הדת הרודפת והשלטון חסר הסובלנות שהיה בימיו. הוא העלה על נס את חופש המחשבה ויצא בנחישות נגד הכנסייה הקתולית. סלידתו מחוסר סובלנות התבטאה גם במילים בהן נהג לחתום את מרבית מכתביו - "למחוץ את השיקוץ".

[עריכה] על הדת

עוד מימי לימודיו בבית הספר הישועי שנא וולטר את מנהגי הדת הנוצרית. בבגרותו הייתה הנצרות לאחת המטרות העיקריות של חצי שנינותו ולעגו, כמו גם האמונות הטפלות שלטענתו הרכיבו אותה. הוא כתב בין השאר ש"כל אדם המכבד את עצמו מוכרח להימלא חלחלה לנוכח הכת הנוצרית". אחד העניינים שהוא יצא נגדם בקביעות בספריו הוא "הצדק האלוהי" שבו הנוצרים האמינו, לפיו אלוהים יכול לעשות רק טוב וכל דבר רע שקורה בעולם הוא מוצדק. עם זאת וולטר לא היה אתאיסט, אלא האמין שאלוהים ברא את העולם, אך כל התפילות והסיפורים העל-טבעיים על התגלות הם מיותרים ושקריים (דאיזם). הוא האמין שהאמונה באל אחד הייתה אמונה ראשונית של האדם, ושהדת הראשונה הייתה הדאיזם, אפילו שקשה ליישב את טענה זו עם טענות אחרות שלו.

במילון הפילוסופי, תחת הערך 'כיתות' כותב וולטר:

	מה היו פניה של הדת האמיתית, לולא קיומה של הנצרות? הייתה זו דת שאין בה כיתות, ואשר בהכרח הייתה שוררת בה הסכמה בין הבריות. והנה, בדבר איזו תורה באו כל הבריות לכלל הסכמה? בדבר הסגידה לאל אחד ובדבר היושר. כל הפילוסופים שהחזיקו אי פעם בדת אמרו מאז ומעולם: 'יש אלוהים, והוא צודק בהכרח.' הנה לנו אפוא הדת האוניברסלית שנכונה בכל הזמנים ובקרב כל האנשים!

עם כל פתיחות המחשבה שלו, וולטר היה אנטישמי מובהק, וכתביו מלאים ארס המכוון כלפי עם התנ"ך, וכלפי היהודים במצבם בימיו. ייתכן והסיבה לזה היא שהוא לא היה מסוגל לסלוח לעם שממנו צמחה הנצרות.

[עריכה] על השלטון

וולטר שנא עריצות בכל צורה שהיא, אך לא האמין שצורת משטר אחת טובה מצורת משטר אחרת. הוא ראה בדמוקרטיה רעיון מעניין, אך לא מושג קדוש, לדוגמה. כמו מקיאוולי חשב וולטר שהאנושות נמצאת במעגל תמידי של תרבות וברבריות, ולכל היותר שלטון מסוים מסוגל להביא להארכת חייה של תרבות, אך לא לדחות את הנפילה לברבריות עד אין קץ (שכן זהו מצבה הטבעי של האנושות). אך כותב הנסיך היה פסימי מכותב קנדיד. זה האחרון, וולטר, האמין שבאמצעות שיפור השלטון ניתן לשפר את מצבה של האנושות, או לעשות אותו גרוע פחות (וולטר נהג לתפוש את הטוב בעולם על דרך השלילה: כיצד ניתן לגרום פחות סבל).

השלטון תחתיו חי וולטר היה משטר אבסולוטי. במשך חייו של וולטר הכתר החליף ראשים פעמיים, מלואי ה-14 ללואי ה-15, וממנו אל לואי ה-16. וולטר ביקר את השלטון באותה חריפות בה נלחם בנצרות, ובעטיו של נושא זה הוא הסתבך ונשלח למאסר. יחסו לשלטונות היה הפכפך, כשבתקופות מסוימות הוא היה אורח כבוד של המלך, ובאחרות הוא נאלץ לפרסם את ספריו בשמות בדויים (את ספרו קנדיד "תירגם ד"ר ראלף מגרמנית", לדוגמה).

את תמיכתו בחופש הביטוי תמצתה הסופרת אוולין ביאטריס הול בספר על וולטר מ-1906 באימרה (במילותיה של הול): "אינני מסכים עם דבריך, אך אגן עד מוות על זכותך להשמיעם", מאז יוחסה אמרה זו, בניגוד לכוונתה של הול, לוולטר עצמו.^[1]

וולטר שהיה גיבור גדול במילים, התפאר גם במעשים. ב-1762 הוא נלחם בשלטון ובדת גם יחד כשניסה להפוך את גזר דינו של אדם בשם ג'ון קלס, שעונה והוצא להורג באשמת רצח בנו ללא כל ראיות. מאוחר יותר מתברר שגם וולטר המציא ראיות משל עצמו על מנת להגן על ג'ון קלס. האשמה שיוחסה לג'ון קלס הייתה רציחת בנו על רקע של רצונו של הבן לאמץ את הקתוליות במקום הדת של משפחתו הפרוטסטנטיות; אביו, ג'ון קלס הואשם שרצח את בנו על מנת שזה לא יאמץ את הדת הקתולית. וולטר האמין, בצדק, שהסיבה לגזר הדין הייתה רדיפה דתית. וולטר פעל למען שינוי גזר הדין, והצליח. מקרה זה התפרסם באירופה כולה והעצים את חיבת ההמונים אליו.^[2]

[עריכה] על מוסר

וולטר לא האמין שטבע האדם רע מיסודו, אלא שאמונות טפלות ובורות הופכים אותו לכזה. תרבות והשתחררות מאמונות אלו הופכות את האדם למרושע פחות. הוא האמין שישנו מוסר אחד שנכון לגבי כל העמים והתרבויות, ומוסר זה כולל אמיתות אוניברסליות כגון "אסור לרצוח בני-אדם", "רעב וכאב הם דברים רעים", וכדומה. וולטר האמין שיום יבוא ותהיה תרבות אוניברסלית שתהיה מבוססת על המוסר הכלל-אנושי.

זהו כמובן רק חלק נבחר מדעותיו של וולטר, אולם חלק זה מהווה מדגם מייצג של אופיו של וולטר כבן אדם דעתן, פעלתן ובעל עקרונות.

[עריכה] כתיבתו של וולטר

וולטר כתב, ללא הפסקה, במשך כל חייו - שירים, מחזות, מאמרים בנושא היסטוריה, ספרים, סיפורים קצרים ועוד. הוא התכתב עם כל מי שנחשב באירופה של אותם ימים - תכתובתו כוללת כ-3000 מכתבים, מספר עצום לכל הדעות. בזכות הכתיבה הוא התעשר והתפרסם, ובגללה גם נעצר או נאלץ לברוח מביתו. נראה שוולטר לא ראה בכתיבה רק אמצעי נוח להתבטאות, אלא גם כלי להגדרה עצמית, ולכן הוא כפה על עצמו משטר עבודה חריף ביותר, ולא הפסיק לכתוב בין אם היה במעצר, במיטת חולים או בדיכאון. כיום, רק מעט מכתביו רלוונטיים וקריאים, הן משום שיצירותיו קשורות במידה רבה למקום ולזמן שבו חי, והן משום שהם מאוד חדגוניים. אך ליחן של המפורסמות ביצירותיו לא נס עד היום:

• בספרו הקצר "קנדיד" לועג וולטר לתפיסה הנוצרית האופטימית לפיה אלוהים, בהיותו מושלם, ברא את העולם הזה כ"טוב מכל העולמות האפשריים". את העיקרון הזה מסבירה בספר דמותו של ד"ר פנגלוס לנער הנאיבי קנדיד. במהלך הספר מגלה קנדיד עד כמה העולם "מושלם" כשהוא נקלע לשרשרת אינסופית של קטסטרופות איומות, ובסופו של דבר מגלה שהאושר טמון בטיפוח הגינה שלו. הרבה הערות עוקצניות של וולטר מתבזבזות על הקוראים המודרניים, אך המסר נשאר בשלמותו עד היום.

• זאדיג, או "הגורל", היא "מעשייה מזרחית" העוסקת בשאלת הצדק האלוהי, ומנסה להחליט האם יש סדר בקיום האנושי, או שהכול הוא "תמהונות אקראית". מעשייה זו היא יותר ריאליסטית מקנדיד, אך גם אהובה ומוכרת פחות.

• ב"מיקרומגס" מציג וולטר את חיי האדם מנקודת מבטו של חוצן ענק בשם מיקרומגס, בדומה לדרך שבה בוחר סוויפט להראות את האנושות מנקודת ראותם של ננסים, ענקים וסוסים.

• בערוב ימיו שקד וולטר על כתיבתו של היומן הפילוסופי המקיף בו הוא מגדיר ערכים כגון "למה?", "דת", "חופש", אושר" ועוד. כל ערך הוא מאמר בפני עצמו, שבו וולטר מציג את דעותיו לגביו.

• ב"מכתבים אנגליים" פרסם וולטר עשרות מכתבים שכתב לאנשי רוח, מדע ומדינה אנגליים וצרפתים כאחד, ובהם הוא משווה בין אנגליה לצרפת. גישתו הייתה בעיקרה להלל את הסובלנות האנגלית ואת החופש שנקטו בו באמנות ובמדע, ולעומת זאת לשבח גם את השמירה הצרפתית על כללי הקלאסיקה באמנות.

וולטר לא השאיר מורשת רחבה בתחום הפילוסופיה המוצהרת והעקבית, אלא התפרסם כאדם שיותר מכל מגלם את תפיסת ההשכלה באורח חייו, כאיש אשכולות, וכסאטיריקן. את תפיסתו הפילוסופית מסיקים כיום מתוך אוסף כתביו העצום.

[עריכה] השפעת וולטר על ימינו

	לא התפללתי לאל אלא פעם אחת יחידה, וזו הייתה תפילה קצרה ביותר: 'הו, אלוהים, עשה את אויבי מגוחכים'. והאל מילא את בקשתי.
– וולטר

השפעתו הייחודית של וולטר היא חלק בלתי נפרד מהשפעת ההשכלה על העולם, במיוחד מאחר שיותר מכל אדם אחר הוא גילם את אורחות החיים שנבעו ממנה.

מאז ימי וולטר פחתה השפעתן של הדתות באופן דרמטי בחלקים נרחבים בעולם. העקרונות עליהם נלחם – חופש המחשבה והאמונה, החיפוש אחר האמת בתחום ההיסטוריה, והחופש מעריצות הם עקרונות שמתממשים בעולם המודרני. מפלגות רבות, בעיקר בעולם המערבי, מתבססות על העקרונות שהן פרי חשיבתו של וולטר. אולם, כמו המחזות שכתב, גם המאבק נגד הנצרות נמוג ואיננו, מלבד בנושאים מסוימים כגון הפלות, המתות חסד, מיניות וכדומה.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: וולטר
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: וולטר

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ בירור בשאלה מי אמר את המשפט, אתר Classroomtools (באנגלית)
2. ^ L'AFFAIRE CALAS (בצרפתית)