יוהאן גוטפריד הרדר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוהאן גוטפריד הרדר

יוהאן גוטפריד הֶרְדֶרגרמנית: Johann Gottfried Herder; מאז 1801 פון הרדר; 25 באוגוסט 1744, מוהרונגן, פרוסיה המזרחית - 18 בדצמבר 1803, ויימאר) היה משורר, מתרגם, תאולוג ופילוסוף גרמני של ההיסטוריה והתרבות בתקופת הקלאסיקה של ויימאר. אחד מאישי הרוח הבולטים של הנאורות. ומהמשפיעים ביותר על זרם הסער והפרץ ועל הרומנטיקה המוקדמת.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרדר נולד בשנת 1744 בעיר מורונגן שבפרוסיה המזרחית. אביו היה מורה ומצליל פעמונים שהתפרנס בדוחק. בגיל 18 הצליח הרדר בערמה להביא את שירו הראשון לדפוס, על ידי כך שצירף אותו בחשאי לשירים ששלח מעבידו להוצאה לאור. כמה שנים לאחר מכן עבר ללמוד באוניברסיטת קניגסברג שם הכיר את הפילוסוף הנודע עמנואל קאנט והיה לתלמידו. בקנינסברג התיידד גם עם יוהאן גיאורג האמן, אותו רואה ישעיהו ברלין כאחד מאבותיה של התנועה הרומנטית. בשנת 1763 עבר לשמש בתפקיד מורה ודרשן בבית הספר של הקתדראלה שבעיר המסחר ריגה, בה ישב עד 1769. באמצע שנת 1769 יצא הרדר למסע ברחבי אירופה, שמטרותיו המקוריות אינן ברורות. במהלך מסע זה כתב את יומן המסע שלו, בו ניתן למצוא ניצנים של השקפותיו המאוחרות יותר. במהלך מסעותיו הגיע הרדר לעיר קיל, בה נפגש עם יורש העצר של נסיכות ליבק. לבקשת אביו, הפך הרדר להיות מחנך ובן לוויה לנסיך הצעיר. בהמשך מסעותיו, שחלקם היו ביחד עם יורש העצר, פגש הרדר את אשתו לעתיד, קארולינה פלאכסלאנד, ובהגיעו לעיר שטראסבורג נפגש לראשונה עם גתה. ב-1771 פעל הרדר כיועץ הקונסרבטוריון בחצר הרוזן של ביקבורג. באותן השנים היה הרדר אחוז דיכאון לעתים תכופות, ובמקביל, ואולי כתוצאה מכך, נתקרב ביותר לאורתודוקסיה. ב-1776 נתמנה בזכותו של גתה למשרת המפקח הכללי על דוכסות ויימאר, בה החזיק עד יום מותו. ב1801 הוענק לו תואר אצילות בווארי.

הגותו ויצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל של יוהאן גוטפריד הרדר בריגה

הרדר כפילוסוף וכתאולוג - כרבים מאנשי הרוח בגרמניה של דורו, גם הרדר היה איש אשכולות שעסק בכמה דצפלינות אינטלקטואליות שונות. על פי מקצועו היה הרדר פילוסוף ותאולוג. ככזה, היה מהראשונים שהעלו את הגותו של ברוך שפינוזה על נס. בחיבוריו השונים, מהלל הרדר את תורת המידות של שפינוזה ודורש מהתיאלוגים הנוצרים ללמוד ממנו, ובחיבורו "על ההכרה וההרגש של נפש האדם" הוא אף מעז לכנות את שפינוזה "אלוהי". בעניין זה התערב הרדר ב"פולמוס על הפאנתאיזם" שניטש בזמנו בין משה מנדלסון לבין פרידריך הינריך יעקובי. בפולמוס זה, הסתייגו שני הצדדים, כל אחד ברכו שלו, מדעתו של שפינוזה, בעוד הרדר צידד בה. על אף שלמד אצל קאנט בצעירותו, הרדר לא קיבל את דעותיו החדשניות של קאנט ב'מהפכה הקופרניקאנית' שלו, והדבר גרם לפולמוס בין השניים. בתחילה מצד קאנט שהוציא ב-1785 ביקורת בשני כרכים על ה"רעיונות" של הרדר. ולאחר מכן מצד הרדר, שכתב ב-1799 את הספר "מטא ביקורת על ביקורת התבונה הטהורה." ולאחר מכן ביקר את תורתו של קאנט ביתר שאת בספרו "קאליגוני". יש אומרים שביקורתו של הרדר נבעו מחוסר הבנה את התאוריה החדשנית של קאנט, אולם עם זאת מודים כולם כי הרמה האומנותית של השגותיו מתעלה לעתים לדרגת פרודיה נעלה ונוקבת. על אף הפולמוס, שמר הרדר על קשרים טובים עם קאנט עד יום מותו. הפולמוס העיב דווקא על קשריו עם חסידיו של קאנט – שילר, פיכטה, ולאחר מכן אפילו ידידו הטוב גתה, על אף שזה האחרון היה קרוב ביותר בהשקפותיו להרדר, ולא לקאנט.

הרדר כאבי ההיסטוריוסופיה – בכתביו של הרדר בתחום הפילוסופיה של ההיסטוריה נוטים לייחס חשיבות רבה יותר דווקא לרעיונותיו על התפתחות על הספרות והאמנות. אולם צריך לזכור, שאף אם הישגיו של הרדר בתחום הפילוסופיה של ההיסטוריה מתגמדים לעומת תאוריות של הוגי הדור שאחריו, דוגמת פיכטה והגל, הרדר היה חלוץ של ממש בתחום זה, ויש שרואים בו את המייסד של התחום. הרדר סירב לראות בהיסטוריה תהליך פשטני כמו שראוהו המשכילים הצרפתים בני דורו. הוא התנגד לתאוריית הקדמה של ההשכלה, וכמו כן הסתייג מכתביו של וולטיר המתארים את ההיסטוריה כשורה של מעשי איוולת ושקרים של כמרים. הרדר השווה את ההיסטוריה לתהליך ההתבגרות שעובר על כל פרט, והטעים שבשל כך צריך להתייחס לייחודיותה של כל תקופה. תקופת הקדמונים הייתה לפי הרדר "תור הזהב של האנושיות בילדותה" שאין לדון אותה לאור התפיסה הבלתי דתית של ימינו. במצרים העתיקה ראה הרדר את תקופת הנערות, וביוון את תקופת העלמות. כמו כן, ביחד עם כריסטוף מרטין וילנד היה הרדר מהראשונים שהאירו את ימי הביניים באור חיובי, מגמה שהשפיעה לאחר מכן על כל החשיבה הרומנטית במאה ה-19. להרדר נודעה חשיבות מכרעת גם בתרומה של המונח אמפתיה לחקר ההיסטוריה ותולדות האנושות. לפי הרדר, צריך החוקר בעצמו "לצלול" אל תוך האווירה של התקופה אותה הוא חוקר, ועל ידי כך יהגה בה באופן בלתי אמצעי. מונח זה נהיה בסיסי מאז ועד היום בלימודי היסטוריה, אנתרופולוגיה, אומנות ועוד.

במונח האמפתיה קשורה גם גישתו של הרדר ללאומיות. על פי הרדר, לכל לאום יש התרבות שלו הנובעת מהאופי הייחודי שלו, משפתו, מהפולקלור ומן המסורות העתיקות שלו. הניסיון של תנועת ההשכלה לטשטש את ההבדלים בין בני האדם, מונע מלאומים השונים למצות את היכולת ואת הייחודיות שלהם. לפיכך צידד הרדר דווקא בהבלטת השונות שבין הלאומים, ובתחרות תרבותית ביניהם.

הרדר כמנתח המקרא – כתאולוג נודעה להרדר חשיבות רבה בעיקר בשל עיסוקו המתמיד בכתבי הקודש. בניגוד למסורת הנוצרית המקבולת, נמנע הרדר מלנסות ולפרש את פסוקי המקרא כמוסבים על ישו. תחת זאת, היקש למצות את תכנם הנפשי, הלאומי והרעיוני של כתבי הקדש, באופן האותנטי ביותר שיכל. בהתאם לדרישתו לאמפתיה, שאף הרדר להבין בצורה המרבית את עולמם הנפשי והתרבותי של בני ישראל בתקופת המקרא, ועל ידי כך, למעשה, להבין את המקרא עצמו. בשיטה זו של מחקר, כמו גם בהערצתו את התרבות העברית הקדומה, השפיע הרדר על הפילוסוף הנודע פרידריך ניטשה. בספרו הענק "על רוח השירה העברית" הוא מפרש הרדר ומנתח את התנ"ך כולו, תוך הקבלה לסיפורי עם ולמיתולוגיה היוונית, וגם במתודה זו נראה שדרכו השפיעה על ביקורת המקרא שהתפתחה רק כמאה שנים אחריו. את החיבור לא הספיק הרדר להשלים, אולם כרכים אחדים יצאו עוד בחייו.

הרדר כמשורר – את תחילת דרכו כאיש רוח התחיל הרדר כמשורר, אולם בהמשך דרכו הפכה השירה למשנית כלפיו, הן מבחינת הזמן שהשקיע בה והן מבחינת איכות יצירותיו. טוענים כי מבחינה אומנתית אין שירתו של הרדר מתעלה לרמת השירה של בני דורו גתה ושילר, אולם עם זאת יש בה מורכבות ועוצמות רגשיות נדירים. ובאלו יש המצביעים על השפעה מודעת ובלתי מודעת על יוצרים מאוחרים יותר כגון אדגר אלן פו, הלורד ביירון ואפילו שארל בודלר.

בנוסף, הרדר אסף ותירגם שירי עם רבים במהלך כל חייו. בהתחלה שם דגש על עמי אירופה הגדולים – האנגלים, הצרפתים והגרמנים, אולם בסוף ימיו תירגם גם שירים פרואנים לאטווים ועוד. מטרתו במלאכת איסוף זה הייתה "להביא לפני הקורא את קולה החי של האנושות כולה" כדבריו (ב"אדרסטאה", אוסף 5).

הרדר כחוקר וכמבקר אסתטיקה – יצירתו החשובה של הרדר, "קטעים", היא מעין רשימות על תולדות הספרות. ברשימות אלו מגלה הרדר הבנה דקה ביותר בבעיות הליריקה, ומביע במפורש את דעתו, כי יש לחזור לביטויי אדיוטיסטים (תמימים, גולמיים) בשירה, ולהינתק מהאופי הקלסיציסטי החמור שאפיין אותה עד לתקופתו. מאוחר יותר עסק הרדר גם בחקר האומנות הפלסטית תוך פולמוס עם דעותיו של גוטהולד אפרים לסינג ואחרים מבני דורו. בהמשך חקר הרדר גם את תולדות המוסיקה, ומשם הגיע לחקירה היסטוריוסופית של התרבות בכלל. כיום נחשבים רוב כתביו של הרדר בנושאים אלו מיושנים ובלתי רלוונטיים, אבל בתקופתו נודעה להם חשיבות מכרעת.

הרדר כפסיכולוג – על אף שלא כתב חיבור שיטתי בתחום, שיריו של הרדר עתירים בתיאורים פסיכולוגיים דקים ומדויקים, הכוללים בין השאר אינטרוספקציה וחקירת התת מודע. בשיריו אלו הקדים הרדר את פרויד, ויש הטוענים כי השפיע על הוגים כמו אדוארד פון הרטמן ושופנהאור.

הרדר והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרדר העריך ביותר את שני הפילוסופים היהודים הגדולים, ברוך שפינוזה ומשה מנדלסון. בנוסף, רחש הרדר חיבה יתרה עד לכדי הערצה לשפתו ולתרבותו של העם העברי הקדום. עם זאת, ישנן עדויות לכך שיחסו כלפי העם היהודי בדורו, היה מסויג יותר.

השפעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביחד עם כריסטוף מרטין וילנד, יוהאן וולפגנג פון גתה ופרידריך שילר היה הרדר אחד מ"הרביעייה של ויימאר". מבין ארבעת אלה היה הרדר בעל המחשבה הפילוסופית והמופשטת ביותר, ותרומתו להלך הרוח בגרמניה של המאה התשע-עשרה הינה מכרעת. כל המושגים והרעיונות שדיבר עליהם – האמפתיה, האדיוטיסטיות (גולמיות), העדפת ההבעה על פני המבנה הקשוח, ההערצה לימי הביניים, רוח העם והלאומיות, כולם הפכו נכסי צאן ברזל, והיו למניפסט של הרוח הרומנטית. בנוסף תרם הרדר לתחומי מחקר רבים, בהם אנתרופולוגיה, אסתטיקה וחקר הדתות. הרדר הייתה השפעה רבה על רבים מאנשי הרוח בדורות שאחריו, ובמיוחד על הגרמנים שבהם. ביניהם – שילר, פיכטה, הגל, שלינג, שופנהאואר, ואגנר, ניטשה ועוד.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערך על הרדר באנציקלופדיה העברית.

הספר "שורשי הרומנטיקה" מאת ישעיה ברלין.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יוהאן גוטפריד הרדר בוויקישיתוף