חשמלית ושמה תשוקה
 | |
| כריכת המהדורה הראשונה | |
| כתיבה | טנסי ויליאמס |
|---|---|
| דמויות |
בלאנש דובואה סטלה קוואלסקי סטנלי קוואלסקי הרולד מיטשל |
| מקום ההתרחשות | ניו אורלינס |
| תקופת ההתרחשות | אמריקה שלאחר מלחמת העולם השנייה |
| מדינה | ארצות הברית |
| סוגה | גותיקה |
| הצגת בכורה | 3 בדצמבר 1947, תיאטרון את'ל ברימור, ניו יורק |
| שפה | אנגלית |
| פרסים |
פרס פוליצר לדרמה  |
  | |
חשמלית ושמה תשוקה (מאנגלית: A Streetcar Named Desire) הוא מחזהו השלישי של טנסי ויליאמס. הוא נכתב בשנת 1945 לאחר "ביבר הזכוכית", וכקודמו זכה להצלחה רבה. לב המחזה במפגש ההרסני של תרבויות ואופי שונה, המיוצג בדמויותיהן של בלאנש, העלמה הדרומית הנאה, בעלת הגינונים והחזית המכובדת כביכול, וגיסה סטנלי, מהגר פולני גס רוח ופועל צווארון כחול החי את חיי העיר הגדולה בניו אורלינס.
"חשמלית ושמה תשוקה" זיכה את ויליאמס בפרס פוליצר ובפרס המבקרים של ניו יורק.[1] זהו אף המחזה בו עלה מרלון ברנדו, בתפקיד סטנלי קובלסקי, לגדולה. את המחזה ביים איליה קאזאן שאף ביים מאוחר יותר את הגרסה קולנועית למחזה, הנחשבת עד היום ליצירת מופת.[2]
שם המחזה שאוב משמו האמיתי של קו חשמלית שעבר בניו אורלינס בתקופה בה התגורר ויליאמס בעיר.
עלילת המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עלילת המחזה מתרחשת בשכונת עוני בניו אורלינס. סטלה וסטנלי הם זוג נשוי טרי החיים יחדיו. סטלה היא עקרת בית ואילו סטנלי, מהגר ממוצא פולני, עובד כאחראי במפעל. תחביביו העיקריים של סטנלי הם שתייה לשכרה, כדורת ופוקר; הוא מבלה עם חבריו יותר מבחברת אשתו.
לבית הזוג מגיעה אחותה של סטלה, בלאנש, מורה לספרות במקצועה שבאה לבית אחותה כביכול למטרות בילוי חופשת הקיץ. את דרכה לבית אחותה עושה בלאנש בקו החשמלית בניו אורלינס ששמו "תשוקה".
בלאנש היא סטריאוטיפ של גברת דרומית מבית טוב, ומתעקשת לשמר חזות תרבותית ומהוגנת שתקל במשיכת מחזרים. זו מכסה בקושי על אלכוהוליזם, אשליות הגובלות בשיגעון גדלות וחוסר מוכנות להתמודד עם המציאות בה היא שרויה. עם הגיעה לניו אורלינס מקבלת אותה אחותה בחשש קל מפני תגובת בעלה. חזותה החיצונית של בלאנש מתחילה להתערער כשהיא מתוודה בפני אחותה על אובדן אחוזת המשפחה שלהם, "בל ריב" (מצרפתית: "חלום יפה") בעקבות הוללות וכניסה לחובות של אביהן. לטענתה המצב הוביל אותה להתמוטטות עצבים והיא קיבלה אישור חופשה ממנהל בית ספרה. למעשה, היא פוטרה בעקבות רומן עם תלמיד בן 17. לבלאנש, שהירבתה לקבל מחזרים במלון "פלמינגו" הידוע לשימצה, לא הייתה זו ההרפתקה המינית היחידה. נישואיה הקצרים לאחד אלן גריי נקטעו כשהתאבד לאחר שנחשפה היותו הומוסקסואל (בעיבוד הקולנועי מ-1951 צוין הדבר במילים דו-משמעיות). המוות העמיק את שקיעתה של בלאנש במחוזות הדמיון וההזיה ותפישת המציאות שלה המשיכה להתערער.
שלא כסטלה הכנועה או בלאנש המתנשאת, סטנלי מצטייר כאדם יצרי וגס. שליטתו בסטלה מוחלטת והוא מתעלל בה גופנית ונפשית. היא משלימה עם כך כחלק מהמשיכה החזקה, הכמעט חייתית, ביניהם, שאותה בלאנש מסרבת לקבל ולהבין. סטלה דואגת לאחותה ומאפשרת לה להמשיך להתגורר עמם, ובכך מכעיסה את סטנלי וגוררת ריב אלים. בסופו ניצב בעלה בחולצה קרועה, בעת בסופת רעמים, ושואג "סטלה!" מספר פעמים. ערעור יחסיהם מוביל את סטנלי למסלול התנגשות עם גיסתו. בתווך ניצב לו מחזרה החדש, ידידו הגמלוני והתמים של סטנלי, מיץ'.
סטנלי מגלה את האמת על בלאנש דרך עמית לעבודה שנהג לבקר רבות בלורל, עיירת מגוריה. מתוך חשש ובוז, הוא מתעמת עמה יותר ויותר ומספר למיץ' על מעלליה. תוכניותיה להינשא לו קורסות. שיאו של המחזה אינו מוצג במישרין על הבמה; במהלך ויכוח ביניהם, כשסטלה יולדת את בנו הבכור, אונס סטנלי את בלאנש באכזריות. סטלה ממאנת להאמין לדברי אחותה, המאבדת את שפיותה ונשלחת בידי סטנלי לבית המשוגעים. בלאנש המעורערת חווה התקף זעם, אך נרגעת כשרופא מציע לה את זרועו במחווה אבירית: "היה אשר תהיה, תמיד נסמכתי על טוב לבם של זרים".
הפקת המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפקת המחזה המקורית הועלתה על במות ברודוויי, תחת ניצוחה של המפיקה איירין מאייר סלזניק. הצגת הבכורה נערכה בתיאטרון שוברט, אך ב-3 בדצמבר 1947, זמן קצר אחר כך, הועברה לתיאטרון אדי ברימור. בתחילה קיוותה מאייר כי יעלה בידה ללהק את השחקנים מרגרט סולוון וג'ון גארפילד לתפקידים הראשיים, אך לבסוף הסתפקה במרלון ברנדו וג'סיקה טנדי שהיו אנונימיים באותה תקופה. ברנדו זכה בתפקיד לאחר מבחן הבד שלו, שבו הוסיף למחזה תיקונים מאולתרים, שזכו לאהדה בקרב הצוות, אך גם בזכות הקריאה מלאת הפאתוס, שהשמיע באוזני המלהקים ותוארה כסנסציונית.
בווסט אנד של לונדון הוצג המחזה בשנת 1949. בבימויו של לורנס אוליבייה עם ויוויאן לי בתפקיד בלאנש. ההתנגשויות האלימות והמיניות על הבמה בהפקה זו הובילו למחאה בעיתונות ובפרלמנט הבריטי ולתיוג המחזה כפורנוגרפי על ידי המועצה למוסר הציבור.[3]
המחזה עלה מאז בקביעות על בימות ברודוויי ובתיאטראות וסט אנד בלונדון וברחבי העולם.
בשנת 2002 עלתה הפקה של המחזה בלונדון בכיכובה של שחקנית הקולנוע גלן קלוז.[4] בשנת 2014 עלתה בלונדון הפקה בכיכובה של ג'יליאן אנדרסון.[5]
בשנת 2009 עלתה הפקה בברודוויי בבימוי ליב אולמן ובכיכובה של קייט בלאנשט.[6]
הפקות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1959 - תיאטרון ה"אהל" (תרגום: יאיר בורלא).[7] במאי: מנחם גולן. בהשתתפות: טובה פרדו ואיתן פריבר.[8]
- 1968 - תיאטרון ה"אהל" (תרגום: יאיר בורלא)[9] במאית עדנה שביט. בהשתתפות: נינט דינר וניקו ניתאי.[8]
- 1979 - תיאטרון חיפה (תרגום: רבקה משולח) במאי: אמנון מסקין. בהשתתפות: ליאורה ריבלין ואשר צרפתי.[8]
- 1992 - תיאטרון בית לסין (תרגום: רבקה משולח[8])[10] במאי רמי דנון. בהשתתפות: נטע מורן וארנון צדוק.[11]
- 2003 - תיאטרון בית לסין (תרגום: אהוד מנור)[13] במאי: אילן רונן. בהשתתפות: מירב גרובר, וגיל פרנק.[8]
- 2014 - הפקה משותפת של התיאטרון הקאמרי ותיאטרון "הבימה" (תרגום: רבקה משולח)[14] במאי: אילן רונן. בהשתתפות: יבגניה דודינה ועמוס תמם. [1]
- 2022 - צוותא[15] (תרגום: רבקה משולח) במאי: עודד קוטלר. בהשתתפות: קרן צור ואביב זמר.[16]
בתי ספר למשחק ותיאטרוני חובבים מעלים גם הם את המחזה בהפקות מלאות, כמו גם שימוש בדיאלוגים ומונולוגים ממנו בשיעורי משחק. בבית צבי הוצגה ההצגה בשנת 1992 (במאי עמי דיין)[17] ובבית הספר למשחק של דין אמור בשנת 2019.[18]
המחזה בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרק השני בעונה הרביעית של הסדרה משפחת סימפסון נקרא "חשמלית ושמה מארג'", ובוסס על המחזה. במסגרת הפרק יוצאת מארג', אחת הדמויות הראשיות בסדרה זו, להשתתף במחזה "חשמלית ושמה תשוקה" שמגיע לעיר. במחזה מוצגות הדמויות המקוריות סטנלי, סטלה ובלאנש. מארג' משחקת את בלאנש.
בסרט הכל אודות אמא, בבימויו של פדרו אלמודובר, המחזה מוצג מספר פעמים במהלך הסרט, ואחת מהדמויות הראשיות משחקות בהצגות אלה.
בפרק ה-17 בעונה ה-6 של המפץ הגדול, לאחר ששלדון הודה לפני על העזרה שלה לפודקאסט שלו, היא מזמינה אותו לגרסה של המחזה "חשמלית ושמה תשוקה".
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רות טון ורמי סמו, תכניית "חשמלית ושמה תשוקה" בתיאטרון "הבימה", 2014
- חשמלית ושמה תשוקה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שירי לב-ארי, תשוקה בפעם החמישית, באתר הארץ, 19 במרץ 2003
- ^ אורי קליין, העיבודים הקולנועיים למחזותיו של טנסי ויליאמס עקפו את הצנזורה ההוליוודית והותירו את חותמם, באתר הארץ, 18 במרץ 2011
- ^ רמי סמו, תוכנייה להצגה "חשמלית ושמה תשוקה" בתיאטרון הבימה, באתר ארכיון הבימה
- ^ ציפי שוחט, הנשים הגדולות של לונדון, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2002
- ^ תמר רותם, שבחים לג'יליאן אנדרסון ב"חשמלית ושמה תשוקה", באתר הארץ, 29 ביולי 2014
- ^ ירון פריד, ניו יורק, האירוע התיאטרוני של העונה: ליב אולמן מביימת את קייט בלאנשט ב"חשמלית ושמה תשוקה", באתר הארץ, 17 בדצמבר 2009
- ^ ביקורות:
חיים גמזו, "חשמלית ושמה תשוקה" - ב"אהל", הארץ, 16 באפריל 1959
ב.ק., ,חשמלית ושמה תשוקה' ב'אהל', הַבֹּקֶר, 17 באפריל 1959
ע. זוסמן, "חשמלית ושמה תשוקה"- ב"אהל", דבר, 22 באפריל 1959 - ^ 1 2 3 4 5 Wayback Machine, web.archive.org, 2014-11-06
- ^ "חשמלית ושמה תשוקה", על המשמר, 29 באוגוסט 1968
- ^ שוש אביגל, ביקורת תיאטרון - תשוקה גמדית, חדשות, 24 בפברואר 1992
- ^ חשמלית ושמה תשוקה, באתר תיאטרון בית ליסין
- ^ נילי ברקן, עצוב, משובח, עצוב, משו..., באתר גלובס, 9 ביולי 2003
- ^ ביקורות:
ציפי שוחט, בלאנש דיבואה שוב מחפשת מפלט, באתר הארץ, 25 במרץ 2003[12] - ^ ביקורות:
מיכאל הנדלזלץ, "חשמלית ושמה תשוקה": גן עדן ושמו אומללות, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2014
מרט פרחומובסקי, עכבר העיר, חשמלית ושמה תשוקה: בימוי הרפתקני מלא מודעות עצמית, באתר הארץ, 24 בנובמבר 2014
רון שוורץ, חשמלית חסרת תשוקה, באתר גלובס, 27 בנובמבר 2014 - ^ צוותא | חשמלית ושמה תשוקה, באתר צוותא | חשמלית ושמה תשוקה
- ^ המוזיקאי אסי מסקין משתתף בהצגה חדשה של עודד קוטלר, עם מוזיקה מיוחדת משלו, באתר www.maariv.co.il
- ^ הצגות בית צבי - מחזורים א' - ל"ט, באתר www.beit-zvi.com
- ^ הצגה 'חשמלית ושמה תשוקה', תיאטרון הקאמרי, במאי דים אמור., באתר בית הספר למשחק של דים אמור, 2019-12-17
| בקרת זהויות |
|
|---|