צבי ארץ-ישראלי

צבי ארץ-ישראלי
	צבי ארץ-ישראלי בעמק הארזים
מצב שימור
	מצב שימור: פגיע פגיע (VU)
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
משפחה:	פריים
סוג:	צבי
מין:	צבי מצוי
תת־מין:	צבי ארץ-ישראלי
שם מדעי
	Gazella gazella gazella

צבי ארץ-ישראלי (שם מדעי: Gazella gazella gazella) הוא תת-מין של המין צבי מצוי. הצבי הוא אחד מסמליה של ארץ ישראל הנקראת בתנ"ך גם ארץ הצבי.^[1] הצבי הארץ-ישראלי הוא אוכל העשב הגדול היחיד שנותר בישראל בתפוצה רחבה, והוא נתון בסכנת הכחדה חמורה.^[2]

תיאור

פרוות הצבי היא ברובה חומה-אפורה. גון הצבאים משתנה בין האוכלוסיות, והצבאים הדרומיים נוטים להיות בהירים יותר. לכל הצבאים יש כסות חורף כהה וצפופה יותר אותה הם משירים באביב. צבעם החום של הצבאים מותאם להסוואה ומכסה את רוב גופם. הבטן והאחוריים מתאפיינים בצבע לבן, ובהם ממוקם הזנב, שצבעו שחור. לאורך צידי הגוף נמתח לרוב פס כהה, בצידי הפנים עוברים כתמים לבנים ששוליהם כהים-שחורים. בעת מנוחה, הצבאים רובצים בתנוחה המכסה את בטנם ואחוריהם, שצבעיהם בולטים, וכך חשופים רק צבעי ההסוואה, וכמעט אי אפשר להבחין בהם ממרחק. מלבד תפקיד ההסוואה המובהק של הצבעים המאפיינים את הגב הראש והרגליים, קיימות השערות שונות לגבי תפקיד הצבעים השונים. ההשערות נוגעות לתפקידים כגון וויסות חום ותקשורת חזותית. לעיתים נדירות, נולדים צבאים בעלי צבעים חריגים: בעמק הצבאים בירושלים נולדה ב-2016 עופרה בעלת כתמים לבנים בולטים על הגב, וברמות יששכר נצפו ב-2013 שתי צביות לבנות לחלוטין.

בין הזוויגים קיימים הבדלים מורפולוגיים: הזכרים גדולים יותר, משקלם הממוצע 22 ק"ג וצווארם עבה יותר. משקל הנקבות הממוצע הוא 18 ק"ג, וגופן עדין יותר. לשני הזוויגים יש קרניים, אך קרני הזכר גדולות יותר באופן משמעותי, מכוסות בליטות עבות, מפושקות מעט בחלקן העליון ונוטות לאחור. בניגוד לקרני הזכרים, שאינן משתנות באופן ניכר בין פרטים שונים וכמעט תמיד סימטריות, קרני הנקבות קטנות משמעותית מקרני הזכרים, מלבד זאת הן דקות יותר, ובמקרים רבים עקומות, לא סימטריות ואף מעוותות.^[3]

תפוצה

צבי ארץ-ישראלי, זכר ונקבה. צולם בעמק הצבאים

הצבי הארץ-ישראלי היה נפוץ בעבר בכל החבל הים-תיכוני של ארץ ישראל, ובמדינות השכנות לה, אבל התפשטות היישוב החקלאי, המודרניזציה והנשק החם החל מסוף המאה ה-19 המיטו אסון על אוכלוסיות הצבאים, כמו גם על יונקים גדולים אחרים. תרמה לכך גם העובדה כי בשר הצבי הוא חלאל ולכן ציד הצבאים, נוסף על היותו נחשב כמאפיין "גבריות" ו"גבורה" במזרח, היה יעיל כלכלית לצייד (זאת בניגוד לחזירי הבר שאינם חלאל ולכן הונחו לנפשם).

עם קום המדינה נותרו בשטח ישראל אוכלוסיות שרידיות בלבד של צבאים. מאמצי המדינה לאכוף את חוקי שמירת הטבע, בשילוב עם צמצום הנשק החם בכפרי המיעוטים והחלת המשטר הצבאי שם הביאו להתאוששות הדרגתית באוכלוסיית הצבאים. קפיצת מדרגה משמעותית חלה לאחר הרעלת הטורפים הגדולה ב-1964 שהביאה לחיסולם הכמעט מלא של אוכלוסיות הטורפים הטבעיים (תנים, זאבים) וסייעה בשיקום האוכלוסייה.

בשנות ה-80 נמצאה אוכלוסיית הצבאים בשיאה, וכך הפך הצבי נפוץ בחלקה הצפוני של ישראל, החל מצפון הנגב, הרי יהודה, מדבר יהודה, הרי ירושלים, שפלת יהודה, דרום מישור החוף, הגליל העליון, הגליל התחתון והגולן (לאחר מלחמת ששת הימים לא התגלו בגולן צבאים שכן הם חוסלו, בדומה ליונקים אחרים, על ידי האוכלוסייה המקומית ועל ידי חיילים ממחנות הצבא הסורי שהתקיימו ברמה. לאחר המלחמה הועברו לגולן כ-20 צבאים מהאוכלוסייה שהתקיימה ברמות יששכר ואלה היוו את גרעין השיקום של האוכלוסייה באותו אזור). בשנות ה-80 דווח על קיומן של אוכלוסיות צפופות של צבי ארץ-ישראלי ברמת יששכר, בקדש נפתלי ובדרום רמת הגולן, ובשלב מסוים אף היה צורך בציד מבוקר על מנת לצמצם אוכלוסיות אלה שהתרבו יתר על המידה.

כ-10% מהאוכלסייה העולמית של הצבי הארץ הישראלי נמצאת בשטח הכלוא בין כביש 443 בדרום, כביש 6 במערב, כביש 5 בצפון וגדר ההפרדה במזרח. בשטח זה המתאפיין בקרבה למרכזי האוכלוסייה של מרכז הארץ ונגישות קלה של בני אדם, הם סובלים מקיטוע בתי גידול, ציד והפרעות תכופות מצד רכבי שטח, הפרעה הגורמת להם למצב של עקה (סטרס) ומשפיעה רבות על התנהגותם.^[4] בניסיון לצמצם את הנזק הוכרזו לאחרונה חלקים משטח זה כשמורת הטבע הדום שומרון.^[5]

מאז שנות ה-80 אוכלוסיות הצבי הארץ-ישראלי מצטמצמות בהדרגה עקב שילוב של גורמים:

התרבות יתר של אוכלוסיות הטורפים. אלה הביאו לקריסת אוכלוסיית הצבאים ברמת הגולן מהיקף של 5,000 פרטים ויותר בשנות ה-80 ל-160 בלבד ב-2009. כמו כן פגעו אנושות באוכלוסיות הצבאים בגליל.
פגיעה מתמשכת באזורי המחיה של הצבאים כתוצאה מפיתוח והתיישבות בני אדם, בעיקר במישור החוף ובאזור ירושלים. בשל כך נפגעה למשל מאוד אוכלוסיית הצבאים בעמק הצבאים בלב ירושלים. בסוף שנות ה-80 מנה העדר המקומי כשלושים פריטים, אך הוא כמעט ונכחד עקב פיתוח אורבני מואץ בסביבת העמק והפיכתו למכלאה בין כבישים ראשיים. מהעדר המקורי נותרה צבייה אחת בלבד, אך עם פיתוח הפארק ב-2015 יובאו למקום צבאים בגירים לצורך שיקום העדר. באפריל 2018 מנה העדר המקומי בעמק הצבאים שמונה זכרים בוגרים, שלוש עשרה נקבות בוגרות וחמישה עופרים, כאשר מאז 2015 החלו הצבאים להתרבות והתרחש גידול של למעלה מ-130 אחוזים באוכלוסייתם. בנובמבר 2022 מנה העדר כ-80 פריטים^[6].
איסוף עופרים על ידי מטיילים, וטריפה על ידי כלבים משוטטים הביאו לפגיעה קשה באוכלוסיית הצבאים באזורים מתויירים ובסביבות יישובים.

אוכלוסיית הצבאים בארץ, נכון לדצמבר 2021 היא 4,300 פרטים לעומת 2017 שבה האוכלוסייה הוערכה בכ-3,000 פרטים המרוכזים בעיקר בגולן, בגליל, ובהרי יהודה. להלן תוצאות הספירה של השנים האחרונות:


שנה	מספר הצבאים שנצפו
2021	4,332
2020	4,137
2018	4,113
2017	3,000

תזונה ובתי גידול

הצבאים הם צמחוניים, וניזונים ממגוון רב של צמחים, לרוב מעלווה וצמחים חד שנתיים. הצבאים נצפו בנוסף אוכלים מגוון רב של מזונות מן הצומח, החל בבלוטי אלון, ועד לפקעות אשר נחפרו מן הקרקע.^[7] הצבאים לומדים מאימותיהן אילו צמחים כדאי לאכול, וצבאים שלא גדלו בטבע או התייתמו מאם חסרים את הידע הזה. תופעה זו הודגמה בניסוי שבוצע ברמות יששכר, במהלכו צבייה יתומה שגודלה בשבי שוחררה בשדה פתוח, והחוקרים גילו שהיא אוכלת כל מה שעומד בדרכה, בין השאר קופסת סיגריות שהייתה מונחת על הרצפה.^[3]

בהינתן האפשרות, לרוב בסוף החורף ובאביב, הצבי אוכל עשבים ירוקים, בעיקר בשדות פתוחים. הצבי ניזון בעיקר מדגניים, ומאוחר יותר בשנה גם מצמחים דו-פסיגיים. בעונות העשירות במים, הצבאים רועים בעיקר בשטחים פתוחים רחבי ידיים. כאשר זמינות המזון יורדת, הצבאים עוברים בהדרגה להתקיים על עלי שיחים ועצים. הצבאים ממעיטים לשתות מים נוזליים בעונות קרות, וצורכים את המים להם הם זקוקים מהמזון, אך בקיץ הם לרוב מסתובבים בקרבת מקור מים גדול ושותים מספר פעמים ביום. בית הגידול הטיפוסי שלהם לרוב כולל שטחי עשב רחבי ידיים, או אזור חורש דליל. הצבאים מעדיפים אזורים הרריים, ועל כן המין אליהם הם משתייכים נקרא באנגלית "Mountain Gazelle". בחורף, בעמק הצבאים, הצבאים עוברים מאכילת עשב יבש, לאכילת עלי שלכת, ציפות שקדים וזיתים, בעלי ערך תזונתי גבוה וכמות קלורית גבוהה^[8].

בית גידול חשוב לצבאים בארץ, הוא עמק הצבאים, בירושלים. ב-2008 היו בעמק 12 צבאים, ב-2019, היו 45 פרטים, ובאפריל 2021, נספרו 75 פרטים. העופר הראשון שנולד ב-2021 נקרא "פייזר" ברוח התקופה.^[9] בסוף חודש מאי 2022, נספרו בעמק 83 פרטים.

התנהגות וארגון חברתי

הצבי פעיל בשעות הקרירות של היום, וקל לאתרו בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות בין הערביים. הצבאים לרוב מבלים את שעות הבוקר המוקדמות באכילת כמויות גדולות של עשב, ובשעות החמות רובצים באזור מוסתר ומוצל, נחים ומעלים גירה. הצבאים פעילים במשך כל שעות היום במזג אוויר קריר, ואינם רגישים לגשמים. בשעות החמות הצבי נח בצל עץ ובלילה הוא רובץ בשטח פתוח, בתוך גומה שחפר ברגליו. באזורים בהם קיימת פעילות אדם, הצבאים מעבירים את פעילותם באופן חלקי לשעות הלילה, בעיקר בלילות מוארים היטב, כגון לילות של ירח מלא.^[3]

לצבאים יש יכולת למידה והסתגלות, שמתבטאת במספר תחומים. כאמור, הצבאים לומדים מאימם לזהות את המזון הראוי לאכילה. הצבאים מסוגלים גם ללמוד להתאים את דפוסי פעילותם לסביבה משתנה. בפארק עמק הצבאים הסתגל עדר לשעות הפתיחה והסגירה של הפארק, על מנת לשמור מרחק מבני אדם, ושעות הפעילות של הצבאים בשטח הנגיש למבקרים חופפות לשעות בו הפארק ריק מאדם. כמו כן, לצבאים יש יכולת להבדיל בין אינדיבידואלים, לא רק בקרב בני מינם, אלא גם בקרב בני אדם עימם הם באים במגע בקביעות. בישראל נצפו צבאים בקרבת שטחים חקלאיים, המפגינים אדישות כלפי חקלאים בטרקטורים אשר אין חשש שיפגעו בהם, אך בורחים בבהלה ממכוניות פרטיות, העלולות להשתייך לציידים.

הצבי הוא חיה חברתית. הנקבות נעות בטריטוריה בעדר קטן, שמורכב בעיקר מקרובות משפחה, ונקבות נוהגות להישאר בעדר בו נולדו עד סוף חייהן. גודל העדר נע בין שתי נקבות לשש עשרה, ונקבע בעיקר לפי היצע המזון בסביבה, כאשר באזורים עשירים במזון הנקבות יכולות להרשות לעצמן לקיים עדר גדול ובטוח מטורפים מבלי לחשוש ממחסור במזון. עדרי נקבות מגנים על שטחן מפני נקבות חיצוניות, אך מפגינים אדישות לכניסת זכרים לשטחן. זכרים בוגרים וחזקים יחסית, אשר יכולים לגונן על שטח מפני זכרים אחרים ביעילות, תוחמים לעצמם טריטוריות שגודלן עד חצי קמ"ר, בשטחים העשירים במזון, לרוב בחפיפה חלקית או מלאה לטריטוריה של עדר נקבות מסוים. הזכרים מסמנים את השטח בערמות גללים ובשתן (תחנות ריח). ברוב המקרים, הזכר הטריטוריאלי מזדווג באופן בלעדי עם הנקבות בשטח שלו, וכל העופרים הם צאצאיו. הזכר הטריטוריאלי הודף כל זכר שמנסה להיכנס לשטחו, במחוות גוף מאיימות, ובמקרה הצורך באלימות של ממש. קרבות צבאים זכרים לרוב מתקיימים רק כשהזכר הפולש מסרב לסגת, ואף זכר לא מכיר בדומיננטיות של האחר ונכנע. הזכרים הולמים זה בזה בקרניהם, עד ההכרעה, שלרוב כרוכה בפציעה ואף מוות של הזכר המובס. קרבות אלו אינם שכיחים וקשה לצפות בהם, אך לעיתים קרובות זכרים צעירים, עופרים ונקבות נלחמים זה בזה בעדינות כמשחק. לעיתים נדירות עימותים טריטוריאליים בין נקבות מגיעים גם הם לכדי אלימות. העופרים הזכרים מגורשים בהגיעם לבגרות, לרוב בגיל חצי שנה מעדר הנקבות על ידי הזכר הטריטוריאלי, והזכר לא מהסס לגרש את צאצאיו שלו.

הזכרים שאינם חזקים מספיק להחזיק בטריטוריה מובחרת הכוללת נקבות, חיים ב"עדרי רווקים", שהם לרוב ניידים יותר, ובעלי הרכב יציב הרבה פחות. זכרים מצטרפים לעדרים אלו כאשר הם צעירים, לאחר שגורשו מהעדר בו נולדו, ונשארים בעדר הרווקים עד שהם מתבגרים ומחליטים לצאת למצוא טריטוריה משל עצמם. זכרים מבוגרים שהודחו משטחם על ידי זכר צעיר וחזק יותר מוצאים גם הם את דרכם לעדרי רווקים. זכרים מסוימים, לעיתים אלו שטרם מצאו עדר רווקים או גורשו מאחד, חיים לבדם, והחזקים בהם מחזיקים טריטוריה זמנית בעונת הרבייה.^[3]