מישור החוף
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מישור החוף הינו חבל ארץ מישורי בארץ ישראל המשתרע לאורך חוף הים התיכון, מגבול הצפון (מישור החוף הצפוני) בראש הנקרה ועד לגבול מצרים בדרום (מישור החוף הדרומי), ברצועת עזה.
מישור החוף מתחלק לשלושה חלקים:
- מישור החוף הצפוני - מראש הנקרה בצפון ועד נחל תנינים בדרום, נחלק לחוף הגליל המערבי ולחוף הכרמל
- השרון (מישור החוף המרכזי) - מנחל תנינים בצפון ועד נחל הירקון בדרום
- מישור החוף הדרומי - מנחל הירקון בצפון ועד רפיח בדרום וגבול ישראל-מצרים
מישור החוף הוא אזור נוח לפיתוח ולהתיישבות. קרקעות הסחף עמוקות ופוריות, האקלים ממוזג, גשמים עם טמפרטורות נוחות, ומפלס גבוה של מי תהום המאפשר שאיבת מים בקלות יחסית. החלק המישורי נוח לתנועה ולמעבר והסמיכות לים התיכון מהווה מקור פרנסה.
עם הקמת המושבות הראשונות ב-1878 והעליות היהודיות ב-1882, האזור התפתח והתחדש, וכיום נמצאת בו מרבית אוכלוסיית ישראל.
תוכן עניינים |
[עריכה] סוגי קרקעות במישור החוף
בחלקו הצפוני, באזור נהריה, לאורך של כ-14 קילומטרים מישור החוף הוא צר ואילו בחלקו הדרומי באזור חוף הנגב רוחבו מגיע עד 40 קילומטרים.
מרבית שטחו של מישור החוף, בעיקר מישור חוף הכרמל, השרון ואזור מישור חוף הגליל, מכוסה באדמת סחף (קרקעות שירדו מאזור הרי הגליל, השומרון והרי יהודה) וביצה שנוצרו ביצות בעיקר בסמוך לנחלים, כתוצאה מהמחסום הטבעי של רכסי הכורכר. רכסי הכורכר מנעו את זרימת המים לכיוון הים ובמיוחד בעונות הגשומות גדלו הביצות באזור הירקון, נחל אלכסנדר, נחל תנינים ונחל נעמן.
[עריכה] המרזבה
המרזבה היא מישור בחלקו של מישור החוף התיכון והדרומי, לרגלי הרי יהודה. הכינוי "מרזבה" הוא מן המילה מרזב - צינור לאיסוף וסילוק מים. באזור זה נמצאת קרקע סחף אשר הגיעה מההרים שהיא פוריה ומתאימה לעיבוד חקלאי. אזור זה לא היה ביצתי משום שאף על פי שהוא לרגלי ההרים, הרי מישור החוף משתפל מערבה לכיוון הים התיכון. מצב זה הביא לכך שאזור זה היה מיושב בצפיפות יחסית כבר בימי קדם.
[עריכה] שטחי החולות
החולות משתרעים לאורך החוף ומופיעים בנוף בצורת רכסי גבעות, הנקראים חוליות (בלועזית - דיונות) ובצורת משטחי חול מישוריים. במישור החוף הדרומי (מישור יהודה) שטחי החולות גדולים ונרחבים, ואילו במישור החוף התיכון (השרון) שטחי החולות קטנים יותר, והם נמצאים בעיקר בשפכי נחלים. קרקע החול מורכבת מגרגרים קשים שצבעם זהוב. הגרגרים עפים בקלות עם הרוח ועוברים ממקום למקום, ולכן הם נקראים חולות נודדים. רק מינים מעטים של צמחים מסוגלים לגדול ולהתפתח בשטחי החולות הנודדים מכיוון שהמים מחלחלים בקלות בין גרגרי החול ונעלמים במהירות במעמקי האדמה, לפני שהספיקו להשקות ולהרוות את הצמחים וגם החולות נודדים ממקום למקום ולעתים תוך כדי תנועתם הם מכסים לגמרי את הצמח או שהם מגלים את שורשיו והוא נעקר ממקומו. החול שבחופי ארץ ישראל נוצר באזורים הררים במזרח אפריקה, באותם אזורים שבהם מתחיל לזרום נהר הנילוס. חלק מהסלעים באזורים אלה (כדרכם של סלעים בטבע) מתפרקים, מתפוררים ונסחפים מן ההרים אל אפיק הנילוס. במהלך המסע שאורכו 6,670 ק"מ ובהמשך המסע הם ממשיכים להתפורר עד שהם הופכים לחול.נהר הנילוס נשפך אל הים התיכון ואיתו נשפך גם החול שהוסע במי הנהר. זרמים בים התיכון מסיעים את החול מחופי מצרים מזרחה ואחר כך צפונה, לכיון חופי ישראל. כאשר החול מגיע לחופי הארץ, גלי הים מעלים אותו אל החוף.
[עריכה] הכורכר
גבעות הכורכר הן רצועה של גבעות בודדות או של רכסי גבעות הבנויות מסלע כורכר, וביניהן עמקים מכוסים בקרקע סחף. רוב גבעות הכורכר נמצאות ממזרח לרצועת החולות, אך יש גם גבעות אחדות לאורך חוף הים (ממערב לחולות). לחלק מגבעות הכורכר מדרונות תלולים, ולעתים חלקן העליון בנוי מקירות של סלעים זקופים וגבוהים הנקראים מצוקים. הכורכר הוא סוג של סלע, העשוי בעיקר מגרגירי חול ומשברי צדפים. בתהליך ממושך התלכדו חומרים אלה והפכו לסלע. בסלע הכורכר, כמו בקרקע החול, המים מחלחלים במהירות, ולכן גדלים עליו רק מינים מעטים של צמחים. קרקע הסחף שבין רכסי הכורכר נוצרה מהתפרקות של סלעים. חלקי הסלע שהתפרקו נסחפו ונשחקו במי הנחלים, הפכו לקרקע ושקעו בין גבעות הכורכר. לקרקע זו צבע כהה, והיא עשויה מגרגרים זעירים. קרקע הסחף היא קרקע פורייה ומתאימה לעיבוד חקלאי, אך בעבר חלקים גדולים של קרקע הסחף במישור החוף התיכון (בשרון) היו מכוסים בביצות רחבות ידיים, ולכן לא היה אפשר לעבד את אדמתם.
[עריכה] החול האדום
גבעות החול האדום הן גבעות נמוכות שמדרונותיהן מתונים מאוד. בין הגבעות שטחים מישוריים נמוכים, המכוסים בקרקע סחף, אשר היו מכוסים בעבר בביצות. הקרקע שממנה בנויות הגבעות נקראת קרקע חול אדום, בשל צבעה האדמדם. מקורן של גבעות החול האדום בגרגי חול, אשר בתהליך ארוך צופו בחומרים המכילים ברזל, ואלו נתנו להם את צבעם האדום. בקרקע החול האדום, בדומה לקרקע החול, המים מחלחלים ונעלמים במהירות בתוך האדמה.
[עריכה] היסטוריה
האזור היה שקוע תחת פני הים עד לפני כשני מיליון שנה.
במשך מאות שנים הוזנח מישור החוף בישראל ועד תחילת המאה ה-20 גרה בו מעט מהאוכלוסייה שהייתה בארץ. גם הממלוכים וגם העות'מאנים לא השקיעו בפיתוח אזור מה שהוביל שאדמת הביצה באזור לא פותחה ויושבה. שודדים היו נפוצים באזור באותה תקופה ושילוב הבעיות מנע התפתחות התיישבותית באזור.
עד ראשית העלייה הראשונה אזור מישור החוף היה דל באוכלוסייה. למרגלות הרי השומרון והרי יהודה התקיימה אוכלוסייה של ערבים בהתיישבות כפרית מבוססת חקלאות. הערבים ניצלו את האדמות הפוריות הנמצאות למרגלות ההר ועיבדו אותן.
על קו החוף היו ערי נמל קטנות כמו יפו ועכו.
עם העלייה הראשונה החלו העולים לרכוש קרקעות מערביי-ארץ-ישראל ולבנות מושבות חקלאיות במישור החוף. בהמשך הוקמו גם מושבים וקיבוצים. עם קום מדינת ישראל והעליות הגדולות לארץ ישראל, תאוצת הבנייה במישור החוף גדלה מאוד, ומרבית המושבות התפתחו להיות ערים לכל דבר, כמו למשל פתח תקווה, ראשון לציון וכפר סבא.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
| אזורים בארץ ישראל | |
|---|---|
| מישור החוף : מישור החוף הצפוני | מישור החוף הדרומי | גוש דן | מישור חוף יהודה | |
| יהודה | השרון | השומרון | השפלה | |
| הגליל : הגליל העליון | הגליל התחתון | |
| הנגב: הרי הנגב הדרומי | הרי הנגב הצפוני | הרי הנגב התיכון | |
| העמקים: עמק החולה | ארץ כינרות | עמק יזרעאל | בקעת הירדן | הערבה | מדבר יהודה | |
| הבשן | חורן | טרכון | רמת הגולן | |
| הגלעד | הרי מואב | הרי אדום |
