מישור החוף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חלקו הצפוני ביותר של מישור החוף הצפוני, כפי שהוא נראה מראש הנקרה
חוף הים התיכון בצפון הארץ
גבעת כורכר בחוף הרצליה

מישור החוף הוא חבל ארץ מישורי בארץ ישראל המשתרע לאורך חוף הים התיכון, מגבול הצפון (מישור החוף הצפוני) בראש הנקרה ועד לגבול מצרים בדרום (מישור החוף הדרומי), ברצועת עזה.

מישור החוף נחלק לשלושה חלקים:

מישור החוף הוא אזור נוח לפיתוח ולהתיישבות. קרקעות הסחף עמוקות ופוריות, האקלים ממוזג, גשמים עם טמפרטורות נוחות, ומפלס גבוה של מי תהום המאפשר שאיבת מים בקלות יחסית. החלק המישורי נוח לתנועה ולמעבר והסמיכות לים התיכון מהווה מקור פרנסה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור היה שקוע תחת פני הים עד לפני כשני מיליון שנה.

במשך מאות שנים הוזנח מישור החוף הארצישראלי ועד תחילת המאה ה-20 גרה בו מעט מהאוכלוסייה שהייתה בארץ. הממלוכים והעות'מאנים לא השקיעו בפיתוח ואדמת הביצה באזור לא יושבה. שודדים היו נפוצים באזור באותה תקופה ושילוב הבעיות מנע התפתחות התיישבותית באזור.

עד ראשית העלייה הראשונה אזור מישור החוף היה דל באוכלוסייה. למרגלות הרי השומרון והרי יהודה התקיימה אוכלוסייה של ערבים בהתיישבות כפרית מבוססת חקלאות. הערבים ניצלו את האדמות הפוריות הנמצאות למרגלות ההר ועיבדו אותן. על קו החוף היו ערי נמל קטנות כמו יפו ועכו.

עם העלייה הראשונה החלה רכישת קרקעות מערביי ארץ ישראל להקמת מושבות חקלאיות במישור החוף. בהמשך הוקמו גם מושבים וקיבוצים. עם קום מדינת ישראל והעליות הגדולות לארץ ישראל, תאוצת הבנייה במישור החוף גדלה מאוד, ומרבית המושבות התפתחו להיות ערים לכל דבר, כמו למשל פתח תקווה, ראשון לציון, נס ציונה ורחובות.

כיום מרוכזת במישור החוף מרבית אוכלוסיית ישראל.

ראו גם ההתיישבות במישור החוף המרכזי.

סוגי קרקעות במישור החוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלקו הצפוני, באזור נהריה, לאורך של כ-15 קילומטרים מישור החוף הוא צר ואילו בחלקו הדרומי באזור חוף הנגב רוחבו מגיע עד 40 קילומטרים.

מרבית שטחו של מישור החוף, בעיקר מישור חוף הכרמל, השרון ואזור מישור חוף הגליל, מכוסה באדמת סחף (קרקעות שירדו מאזור הרי הגליל, השומרון והרי יהודה) וביצה שנוצרו ביצות בעיקר בסמוך לנחלים, כתוצאה מהמחסום הטבעי של רכסי הכורכר. רכסי הכורכר מנעו את זרימת המים לכיוון הים ובמיוחד בעונות הגשומות התרחבו שטחי הביצה (סביבה טבעית) באזור נחל הירקון, נחל אלכסנדר, נחל פולג, נחל התנינים ונחל נעמן.

המרזבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרזבה היא מישור בחלקו של מישור החוף התיכון והדרומי לרגלי הרי יהודה. הכינוי "מרזבה" בא מן המילה מרזב - צינור לאיסוף וסילוק מים. באזור זה נמצא קרקע סחף אשר הגיעה מההרים. זוהי קרקע פורייה, המתאימה לעיבוד חקלאי. למרות שמיקומו לרגלי ההרים, אזור זה לא היה ביצתי שכן הוא משתפל מערבה לכיוון הים התיכון. מצב זה הביא לכך שאזור זה היה מיושב בצפיפות יחסית כבר בימי קדם.

שטחי החולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החולות משתרעים לאורך החוף ומופיעים בנוף בצורת רכסי גבעות, הנקראים חוליות (בלועזית - דיונות) ובצורת משטחי חול מישוריים. במישור החוף הדרומי (מישור יהודה) שטחי החולות גדולים ונרחבים, ואילו במישור החוף התיכון (השרון) שטחי החולות קטנים יותר, והם נמצאים בעיקר בשפכי נחלים. קרקע החול מורכבת מגרגירים קשים שצבעם זהוב. הגרגרים עפים בקלות עם הרוח ועוברים ממקום למקום, ולכן הם נקראים חולות נודדים. רק מינים מעטים של צמחים מסוגלים לגדול ולהתפתח בשטחי החולות הנודדים מכיוון שהמים מחלחלים בקלות בין גרגרי החול ונעלמים במהירות במעמקי האדמה, לפני שהספיקו להשקות ולהרוות את הצמחים וגם החולות נודדים ממקום למקום ולעתים תוך כדי תנועתם הם מכסים לגמרי את הצמח או שהם מגלים את שורשיו והוא נעקר ממקומו. החול שבחופי ארץ ישראל נוצר באזורים הררים במזרח אפריקה, באותם אזורים שבהם מתחיל לזרום נהר הנילוס. חלק מהסלעים באזורים אלה (כדרכם של סלעים בטבע) מתפרקים, מתפוררים ונסחפים מן ההרים אל אפיק הנילוס. במהלך המסע שאורכו 6,670 קילומטר ובהמשך המסע הם ממשיכים להתפורר עד שהם הופכים לחול.נהר הנילוס נשפך אל הים התיכון ואיתו נשפך גם החול שהוסע במי הנהר. זרמים בים התיכון מסיעים את החול מחופי מצרים מזרחה ואחר כך צפונה, לכיון חופי ישראל. כאשר החול מגיע לחופי הארץ, גלי הים מעלים אותו אל החוף.

הכורכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבעות הכורכר הן רצועת גבעות בודדות של רכסי גבעות הבנויות מסלע כורכר, וביניהן עמקים מכוסים בקרקע סחף. רוב גבעות הכורכר נמצאות ממזרח לרצועת החולות, אך יש גם גבעות אחדות לאורך חוף הים (ממערב לחולות). לחלק מגבעות הכורכר יש מדרונות תלולים, ולעתים חלקן העליון בנוי מקירות של סלעים זקופים וגבוהים הנקראים מצוקים. הכורכר הוא סוג של סלע, העשוי בעיקר מגרגירי חול ומשברי צדפים. בתהליך ממושך התלכדו חומרים אלה והפכו לסלע. בסלע הכורכר, כמו בקרקע החול, המים מחלחלים במהירות, ולכן גדלים עליו רק מינים מעטים של צמחים. קרקע הסחף שבין רכסי הכורכר נוצרה מהתפרקות של סלעים. חלקי הסלע שהתפרקו נסחפו ונשחקו במי הנחלים, הפכו לקרקע ושקעו בין גבעות הכורכר. לקרקע זו צבע כהה, והיא עשויה מגרגרים זעירים. קרקע הסחף היא קרקע פורייה ומתאימה לעיבוד חקלאי, אך בעבר חלקים גדולים של קרקע הסחף במישור החוף התיכון (בשרון) היו מכוסים בביצות רחבות ידיים, ולכן לא היה אפשר לעבד את אדמתם.

חמרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבעות החמרה (אַחְמָר בערבית - צבע אדום) הן גבעות נמוכות שמדרונותיהן מתונים מאוד. בין הגבעות יש שטחים מישוריים נמוכים, המכוסים בקרקע סחף, אשר היו מכוסים בעבר בביצות. הקרקע שממנה בנויות הגבעות נקראת קרקע חול אדום, בשל צבעה האדמדם. מקורן של גבעות החול האדום בגרגירי חול, אשר בתהליך ארוך צופו בחומרים המכילים ברזל, ואלו נתנו להם את צבעם האדום. בקרקע החול האדום, בדומה לקרקע החול, המים מחלחלים ונעלמים במהירות בתוך האדמה.חוצים ערוצים וזאת משום שהחולות הסיטו את הערוצים וניקזו אותם לכיוון צפון לנחל אלכסנדר ולדרום לעבר הירקון.

חי וצומח[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי סקר מרכז היונקים והזוחלים של החברה להגנת הטבע שנערך בשנים 2001-2006 עולה כי "מינים לא מעטים של בעלי חיים וצמחים נעלמו ממישור החוף"‏[1], או שהם נתונים בסכנת היעלמות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקו הצפוני של מישור החוף הצפוני הים התיכון, תצפית ממזרח