יהודה ביבאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהודה אריה ליאון ביבאס
תאריך לידה תקמ"ט (משוער)
מקום לידה גיברלטר
תאריך פטירה י"ז בניסן תרי"ב (בגיל 63 בערך)
מקום פטירה חברון
תאריך לידה לועזי 1789
תאריך פטירה לועזי 1852
מקום פעילות גיברלטר, ליוורנו, קורפו, חברון
נושאים בהם עסק ארץ ישראל, שיבת ציון, גאולה, אתרוגי קורפו
רבותיו סבו
תלמידיו הרב יהודה אלקלעי
חיבוריו אנשי חיל

הרב יהודה אריה ליאון ביבאס (בסביבות תקמ"ט 1789[1] - י"ז בניסן תרי"ב 1852), היה רב ספרדי, רבה של קהילת קורפו, ממבשרי הציונות, פוסק ומקובל, בעל תואר אקדמי והשכלה כללית רחבה, נוסע ומעורה בהוויות העולם.[2]

ככל הידוע הקדים את הציונות המדינית בתפיסת עולמו והצעותיו. הוא יצא בקריאה לעם ישראל להפסיק את הציפייה הסבילה לגאולה ולעשות מעשה כדי לקרבה. לשיטתו, כפי שהובאה על ידי תלמידו הרב יהודה אלקלעי, התשובה הכללית הנדרשת קודם לגאולה היא דווקא העלייה לארץ ישראל וההתיישבות בה. בהשראת מלחמת העצמאות היוונית כתב ביבאס כי על היהודים להתאמן בנשק כדוגמת היוונים ולכבוש את ארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית כדי להקים בה את מדינתם.[3] קריאתו הנועזת לאחיזה בנשק הייתה חדשנית לתקופתה וקדמה למשנתם של שאר מבשרי הציונות. בערוב ימיו עלה הרב ביבאס לארץ ישראל והתגורר בחברון.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בגיברלטר שהייתה שייכת לממלכה המאוחדת. אמו הייתה קרובתו של רבי חיים אבן עטר.[4] הוריו היו מצאצאי מגורשי ספרד, אשר נדדו לאחר גירוש ספרד אל מרוקו והיו תלמידי חכמים בקהילה בעיר תטואן. ואחר כך, עקב רדיפות היהודים, נדדו לגיברלטר והיו ממקימי הקהילה היהודית בה. בילדותו למד בישיבה בגיברלטר. לאחר פטירת אביו עבר לבית סבו מצד אביו בליוורנו, שם קיבל חלק ניכר מתורתו והשכלתו הכללית. ייתכן שבתקופה זו רכש גם את תואר הדוקטור המצורף לחתימתו. בהמשך עמד בראש הישיבה בגיברלטר. לישיבתו נהרו תלמידים רבים מבריטניה, איטליה וצפון אפריקה.[5]

לאחר שנת ה'תק"ע 1810 הגיע ללונדון, יש המשערים כי באותן שנים נוצר קשר בינו לבין משה מונטיפיורי. לאחר מכן חזר לליוורנו. בשל מעמדו הבכיר בקהילה הספרדית היה בקשרים עם שד"רי ארץ ישראל אותם היה מארח בביתו, אוסף למענם כספים, ולעתים אף היה מתערב בסכסוכים שהתגלעו ביניהם. ידוע כי עמד בקשרים עם השד"ר רבי שלמה זלמן צורף שאף ניסה לפעול למען מינויו של הרב ביבאס לרבה הספרדי של אמסטרדם, עם הרב השד"ר ישראל משה חזן, ועם רבי יהודה הלוי מרגוזה.

החל משנת תקצ"א 1831 החל לכהן כרב הקהילה היהודית "האיטלקית" באי קורפו. במסגרת תפקידו זה יזם תקנות שונות למען אנשי הקהילה. ניהל גם את המוסדות לחינוך הילדים והנוער ופיקח ואף גיבה את כשרות אתרוגי קורפו, שיהודי העולם נהגו לרכוש באמצעות הסוחרים מקהילת קורפו.

בשנים תקצ"ט-ת"ר 1840-1839, ערך מסעות ברחבי אירופה, וביקר בקהילות יהודיות רבות במזרח ובמערב. במסעות אלו קרא ליהודים לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה בכוח חמוש. באותה שנה בעת ביקור בזמון (בסרבית: Земун, בגרמנית נהגה: זמלין) פגש את הרב יהודה אלקלעי. את פגישתם תיאר אלקלעי בהתרגשות רבה. הוא כינה אותו: "איש אלוהים קדוש", "הרב המופלא", "המקובל האלוהי" וסיפר כי דבריו "הרעידו את ליבי וברכי כשלו".[6] עדויות על פעילותו ועל דעותיו מימים אלו נמצאות בספר זיכרונות של שני מסיונרים מ"הכנסייה הסקוטית", אשר סיירו וחקרו את קהילות היהודים באירופה באותה תקופה. הסקוטים שמעו עליו ובקשו להפגש עמו. הם שוחחו עמו ארוכות בסתיו ה'ת"ר 1839, שמעו ממנו כי מטרת מסעותיו "לעורר תיקונים בקרב אחיו"; הוא סיפר כי "הוא נוסע למען אחיו נחותי הדרגה, כדי לדעת מה אפשר לעשות למענם".[7] הוא טען:

יש לבטל את החלוקה בארץ הקדושה ועל היהודים לעבוד ואפילו בכידון בעת הצורך

. תוכניתו של סיר משה מונטיפיורי לקנות קרקעות בארץ ישראל לא תביא תועלת כל עוד אין ביטחון לרכוש בארץ.[8]

בשנת 1852, כשנה לאחר פטירת רעייתו, עלה לארץ ישראל והתקבל על ידי תלמידיו ביפו. לאחר מכן עבר לחברון שם קבע את בית מדרשו ואת ספרייתו הגדולה. הוא נפטר בי"ז בניסן תרי"ב (1852) חודשיים בלבד לאחר עלייתו לארץ ישראל ונקבר בבית העלמין העתיק בחברון. חכמי חברון תיארו את מיתתו במכתב לאנשי איזמיר: "כי כמעט הייתה מיתתו מיתת נשיקה ממש, כי בהיותו מדבר בדברי תורה ומוציא מפיו רזין עילאין נתעלף והלך לבית עולמו".[7]

כנראה נפטרו ילדיו של הרב ביבאס בחייו, ואת ביתו, ואוצר ספריו הנדירים תרם לישיבה שהקים בחברון ונקראה על שמו, ואחרי פטירתו עברה לרשות "כולל הספרדים" בחברון.[9]

קהילת יהודי חברון נהגה לערוך לו מדי שנה טקס השכבה בליל יום הכיפורים, ושמו נזכר בפנקס ההשכבות של הקהילה.[7]

על שמו נקרא רחוב בשכונת נחלאות בירושלים.[10]

הגותו ויצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יהודה ביבאס היה דמות ייחודית בין רבני דורו. דעותיו בדבר הדרכים לקירוב הגאולה היו מרחיקות לכת. הוא סבר כי התשובה הדרושה לגאולה אין פירושה צומות, תשובה ותפילות, אלא שובם הממשי של היהודים לארץ ישראל. בדומה להוגים יהודים נוספים בני זמנו כגון תלמידי הגר"א, הוא סבר כי ההתעוררות למעלה אצל האל, תלויה במידה רבה בהתעוררות של בני האדם למטה, ככל האמור בגאולה העתידה של עם ישראל.
הוא קרא לעלות לארץ ולהתיישב בה, כי כך תתחיל הגאולה, ועם הקשיים והסבל יתעוררו רחמי שמים ותתקרב הגאולה. הרב ביבאס התבונן במלחמת השיחרור של העם היווני מעול האימפריה העות'מאנית, וסבר שגם היהודים צריכים לאחוז בנשק כדי שיוכלו לכבוש את הארץ מידי האימפריה העות'מאנית. הסקוטים שעמהם נפגש הרב ביבאס סיפרו שאמר להם: "צריך להדריך את היהודים במדעים ובנשק כדי שיוכלו לקחת בחזקה את ארץ-ישראל מן הטורקים, תחת הנהגתו של המשיח כמו שהיוונים לקחו בחזקה את ארצם".[11]

הרב ד"ר ביבאס השאיר מספר חיבורים בכתב יד, שרובם לא נשמרו. יצחק רפאל כותב בביאורו לכתבי הרב יהודה אלקלעי כי "חיבר הרב ביבאס חוברת שירים, פיוטים ותפילות ואף השאיר פסקי-הלכה, שבחלקם היו רשומים בפנקס הקהילה בקורפו. יהודי קורפו היו מעריצים את הרב ביבאס ומזכירים את "הרב הקדוש" "שלוש פעמים בשנה".[12]

הרב יהודה אלקלעי

תלמידו הרב יהודה אלקלעי היה ממבשרי הציונות הראשונים.[13] הרב אלקלעי עלה לארץ ישראל בשנת תרל"ד 1874 קיבל והרחיב את תורתו של רבו. בכתביו סיפר על הערצתו לרב ביבאס:

"אין אני יכול להתאמץ להסתיר דברי מוסר השכל אשר שמעתי מפי איש אלהים קדוש, הרב המופלא וכבוד ה' מלא. המקובל הר"ר יהודא ביבאס הי"ל (=השם ישמרהו לנצח) יש"ל (=ישתבח שמו לעד) אשר אמר שחס ושלום ישראל פשענו ביוצרנו, פנינו לו עורף ולא פנים. וכבר אמרו רז"ל (=אמרו רבותינו זכרונם לברכה): הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה,[14] חס ושלום, ומה אנו עושים? נדים אנו מעיר לעיר לבקש מחיתנו, ואין אנו הולכים לארץ ישראל, ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה תמיד,[15] ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם,[16] ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה[17]כתוב".

כתבי הרב יהודה אלקלעי, א, עמ' 21-20.

בהיסטוריוגרפיה הישראלית, בכתביהם של ההיסטוריון ונשיא המדינה השני יצחק בן צבי ופרופ' יעקב כ"ץ מתואר ביבאס כאחד מראשוני ההוגים הציונים, שתפיסתו חילחלה אל רבים בקהילות שהתארח והרצה בהן, ובמיוחד אל משנתו של תלמידו הרב אלקלעי, וכך השפיעה במישרין ובעקיפין על המונים; בן-צבי ראה בחזונו של ביבאס ציון דרך ראשון בדרך אל הקמת מדינת ישראל;[18] כ"ץ תיאר את התהליך המורכב ורב השנים שעבר הרב אלקלעי עד שהפנים את הצעותיו, מרחיקות לכת בזמנן, של הרב ביבאס.[19]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ישראל קלויזנר, הרב יהודה ביבאס - אחד ממבשרי מדינת ישראל, האומה, 45, טבת תשל"ו דצמבר 1975.
  2. ^ יעל ויילר ישראל, הרב ד"ר יהודה אריה ליאון ביבאס מבשר הציונות, עת לחננה, (עורך: אסף ידידיה), ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשע"ה-2015
  3. ^ ראו למשל: יצחק רפאל מולכו, הרב יהודה בן-שמואל ביבאס, אבי-אבות הציונות המדינית, מאה שנה למותו תרי"ז-תשי"ז, ירושלים: תשי"ז-1957.
  4. ^ ראו: מאיר בניהו, ידיעות חדשות על רבי יהודה ביבאס, אוצר יהודי ספרד, לחקר תולדות יהודי ספרד ותרבותם, ג', ירושלים תש"ך-1960, עמ' 95–96. רבי חיים בן עטר שהה בליוורנו ב-1739, ובה ניסה להקים תנועת עלייה לארץ ישראל, ולאחר שעלה לארץ ישראל, הקים בה ישיבה חשובה, ואצלו למד הרב החיד"א לימים משנות השמונים של המאה ה-18, שכיהן כאחת הדמויות הרבניות הבולטות של ליוורנו עד פטירתו בה ב-1806.
  5. ^ ישראל קלויזנר, הרב יהודה ביבאס - אחד ממבשרי הציונות, העולם, ה' כסלו תש"ד, גיליון ז'-ח', עמ' 69.
  6. ^ ראו: דבריו בתוך: יצחק רפאל (עורך), כתבי הרב יהודה אלקלעי, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1974, עמ' 21.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 עודד אבישר (עורך), ספר חברון, ירושלים: הוצאת כתר, תש"ל 1970, עמ' 147.)
  8. ^ א"י ברוור, סיני, י"ג, עמ' שפ-שפא. יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשט"ו-1955, עמ' 406.
  9. ^ ראו למשל: הספר גיא חזיון שנמצא בספרייתו.
  10. ^ ראו: רחוב הרב ביבאס, באתר עיריית ירושלים.
  11. ^ ציטטה מתורגמת מספרם של הסקוטים, בתוך: דוד בנבנישתי וחיים מזרחי, רבי יהודה ביבאס וקהילת קורפו בזמנו, ספונות, ספר שנה לחקר קהילות ישראל במזרח, ספר שני, הוצאת מכון בן-צבי והאוניברסיטה העברית, תשי"ח-1958, עמ' 53.
  12. ^ יצחק רפאל, הקדמה, כתבי הרב יהודה אלקלעי, א, עמ' 21.
  13. ^ ראוי לציון הקשר בין הרב יהודה אלקלעי לסבו ואביו של הרצל שהתגוררו בעיירה זמלין.
  14. ^ כתובות קי ב.
  15. ^ דברים יא יב.
  16. ^ ספר דברים, פרק ח', פסוק ט'.
  17. ^ ספר דברים, פרק ח', פסוק י'.
  18. ^ ראו: יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשט"ו-1955, עמ' 416-406.
  19. ^ יעקב כ"ץ, משיחיות ולאומיות במשנתו של הרב יהודה אלקלעי, לאומיות יהודית, מסות ומחקרים, הוצאת הספרייה הציונית, תשמ"ג-1983, עמ' 318-308.
תקופת חייו של הרב יהודה ביבאס על ציר הזמן
תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרוניםציר הזמן