אדוארדו פוקריני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אדוארדו פוקריני
Odoardo Focherini
חסיד אומות העולם, אדוארדו פוקריני
לידה 6 ביוני 1907
קארפי, איטליה
פטירה 27 בדצמבר 1944 (בגיל 37)
הרסברוק, גרמניה הנאצית
מדינה איטליה
עיסוק עיתונאי, סוכן ביטוח
מידע חסיד אומות העולם
סטטוס היסטורי לא שרד
מקום ההצלה גבול איטליה - שווייץ
אופן ההצלה זיוף מסמכים ודרכונים
תאריך הכרה 1969
מקום ההכרה יד ושם, ירושלים, ישראל
אופן הנצחה שמו מופיע על קיר חסידי אומות עולם ביד ושם
מספר היהודים שהציל 105
אדוארדו פוקריני
פוקריני ומשפחתו

אדוארדו פוקריניאיטלקית: Odoardo Focherini; נולד ב-6 ביוני 1907 - נספה ב-27 בדצמבר 1944) היה חסיד אומות העולם ועיתונאי איטלקי קתולי מהעיירה קארפי בפרובינציית מודנה שבצפון איטליה, אשר הציל 105 יהודים באיטליה במהלך מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי איטליה. בשנת 1969 הכיר יד ושם בפוקריני כחסיד אומות העולם. בשנת 2013 הוכר כמרטיר וכמבורך על ידי הכנסייה הקתולית.

פוקריני במיראנדולה, 1929.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד ב-6 ביוני 1907 בעיירה קארפי שבפרובינציית מודנה, בנם השלישי של טוביה (Tobia) פוקריני ומריה ברטצ'יני (Bertacchini) ואח לג'נינה ואוגו פוקריני. אשר מוצאם מטרנטינו. למשפחתו הייתה חנות, שנוהלה על ידי אביו. אחרי מות אמו בשנת 1909, נישא אביו מחדש לטרזה מרייג'י' (Teresa), אשר ילדה את מריה תרזה (פוקריני) במסגרת הנישואים החדשים, אח שלישי לפוקריני. הוא ומשפחתו היו חלק מהקהילה הקתולית בעירו. למד כבר בגיל רך בבתי ספר קתוליים והחל מגיל 17 לקח חלק בפעולות ארגוניות ופעולות סעד מטעם ארגונים קתוליים בייחוד בתחום העזרה ליתומים. בשנת 1924, עוד בשנות העשרים לחייו, היה ממקימי "ל'אספיראנטה", העיתון הקתולי הראשון לילדים. בזמנו החופשי הפנוי הוא הקדיש את עצמו לפעילויות כנסייתיות, כגון כנסים חברתיים ודתיים, כנסים דמוגרפיים, והכוונה של חברת רכיבה על אופניים. בשנים ההן קידם את תנועת הצופים בקארפי.[1] הוא היה מעורב בפעילויות של הכנסייה הקתולית המקומית וארגן אירועים חברתיים, דתיים ותרבותיים כחלק ממעורבותו. היו לו חברים, הוא אהב לקרוא, לשיר ולנגן באקורדיון.[2][3][4][5]

פוקריני נפגש לראשונה עם מריה מרצ'סי בחופשה בעיר טרנטו שבמחוז טרנטינו שבצפון איטליה. בשנת 1925 הם התארסו, וב-9 ביולי 1930 הם נישאו. לבני הזוג נולדו שבעה ילדים בין השנים 1931 ל-1943: אולגה, מדאלנה, אטיליו, רודולפו, ג'יאנה, קלרה ופאולה. הוא רצה שהילד השמיני ייקרא סנדרה או סנדרו (תלוי במין), אך לבני הזוג לא נולד ילד נוסף.

הוא עבד מספר שנים בחנות של אביו, ובשנים 19301942 עסק בארגון אירועים חשובים, לרבות קונגרסים קתוליים. במהלך השנים החל לכתוב בעיתונים מקומיים ולאומיים באיטליה, עד שהוצע לו להצטרף למועצת המנהלים של העיתון "העתיד של איטליה" (L’Avvenire d’Italia) (איט') בשנת 1933. ב-1 בינואר 1934 החל לעבוד בתאגיד הביטוח הכנסייתי האגודה הקתולית הסוציאלית של ורונה (Società Assicurazione Cattolica di Verona) כסוכן בסניף מודנה. הוא הפך בהמשך למפקח וביצע את עבודתו באזורים מודנה, בולוניה, ורונה, ופורדנונה. בשנת 1936 מונה לנשיא הפעולה הקתולית Azione Cattolica (אנ'), ארגון קתולי איטלקי נפוץ ולא פוליטי שנשלט באופן ישיר על ידי בישופים. ראה את הערך המקורי. האפיפיור, פיוס האחד עשר, שיבח אותו על תרומתו והעניק לו את תואר מסדר סילבסטר הקדוש (אנ'). בשנת 1938 מינה פוקריני את העיתונאי ג'יאקומו למפרונטי לעיתון, לאחר שהאחרון פוטר מעבודתו הקודמת כתוצאה מחוקי הגזע.[6] [7][8][9]

פוקריני ואשתו מריה מרצ'סי בחתונתם, ב-9 ביולי 1930.

פעולותיו במהלך מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוקריני ידע על פעולותיה של גרמניה הנאצית ברחבי העולם בכלל ובאיטליה בפרט. ב-1942 החלה פעילותו למען היהודים: הראשונים שהציל הגיעו מפולין ברכבת לאיטליה והגיעו לג'נובה.[10][11]

The memory of Focherini on the Avvenire in 1945 (Photo of the ARCHIVE OF MEMORY OF ODOARDO FOCHERINI).
פוקריני עם ילדיו במירנדולה 1935

הקרדינל פייטרו בואטה (אנ'), ביקש מהעורך הראשי של העיתון שבו עבד, ריימונדו מנזיני, לעזור בסיוע ליהודים פולנים לברוח מגנואה. מנזיני פנה אל פוקריני והפקיד בידיו את המשימה העדינה והמסוכנת הזו והשמועה על גאולה אפשרית התפשטה בקרב הפליטים היהודים.[12]

פוקריני עם רעייתו מריה מרצ'סי וילדיו
אדוארדו פוקריני מדבר ברדיו

פוקריני הבין כי יהודים, אשר ברחו לאיטליה ממדינות שנכבשו על ידי הנאצים, חשופים לסכנת גירוש והשמדה, וכך גם היהודים המקומיים, הסובלים מחוקי הגזע ומדיכוי של המשטר מעצם היותם יהודים.[13]

לאחר פלישת בעלות הברית לדרום איטליה ונפילת ממשלת מוסוליני הפשיסטית, בספטמבר 1943 הוקמה רפובליקת סאלו, אשר פעלה לצד הנאצים ברדיפת יהודים והשמדתם.

פעילותו המסיבית של פוקריני לטובת היהודים הנרדפים החלה לאחר ה-8 בספטמבר 1943, לאחר שביקש וגם קיבל את תמיכתה של רעייתו.[14]

פוקריני הקים רשת הברחה שארגנה מסמכים מזויפים, אשר אפשרו ליהודים נמלטים לברוח לשווייץ הנייטרלית.[15] מספר שבועות טרם עליית ממשלת מוסוליני החדשה לשלטון הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית, פוקריני יצר קשר עם מזייפי מסמכים, אשר נתנו לו כרטיסי זיהוי ריקים עם מידע כוזב לגבי זהות בעל הכרטיס עבור אלו שביקשו להימלט מאיטליה. היהודים הנמלטים הגיעו לאיטליה ברכבת של הצלב האדום[16] ופוקריני יחד עם חברו הנאמן דון דנטה סאלה, כומר הקהילה של סן מרטינו ספינו וטרסיו אוליבלי, נתן את המסמכים הראשונים באופן אישי לחברו היהודי, ג'יאקומו לאמפרונטי, אשר עבד עימו בעיתון, ולמשפחתו.[17] סאלה היה נוסע הלוך וחזור מכנסייתו וקהילתו ב-San Martino in Spino למודנה ומשם ל-Cernobbio, מקום בו היה מעביר את הפליטים לידי מבריחי הגבול, ומשם לשווייץ.[18] סאלה הוכר גם הוא בשנת 1969 כחסיד אומות העולם.

פוקריני המציא להם שמות בעלי אופי ארי. תעודות הזהות המזויפות נשאו מספרים רבים וחותמת של עיריית קארפי. פוקריני דאג לכך שהפליטים ימצאו מקלט במוסדות קתוליים ובמנזרים. הוא נסע הלוך וחזור בין רוב ערי איטליה, על מנת לתמוך בפליטים וללוותם עד אשר הגיעו לחוף מבטחים.[19]

מהעדויות עולה, שפוקריני הציל 105 יהודים. זו הייתה עבודה מורכבת שחייבה את פוקריני וסאלה למצוא פתרונות שונים לנסיבות המשתנות. רעייתו של פוקריני עודדה אותו ותמכה בו.[20] הגברים והנשים שפגשו והכירו את פוקריני בתקופה ההיא זוכרים אותו כאדם רגוע וחייכן, אפילו כשאנשים חיכו לו בבית או בעבודה או במשרד הראשי של העיתון "העתיד של איטליה".[21]

בסוף 1943, לאחר שאיטליה חתמה על שביתת נשק עם בעלות הברית, רצו הגרמנים שהעיתון שבו עבד יהיה תחת חסותם. פוקריני הסתכן בכך שמצא כל מיני תחבולות על מנת שהעיתון לא ייכנע לדרישות אלו. הוא "התלונן" לגרמנים שלא ניתן למצוא נייר דפוס, גם כאשר הגרמנים סיפקו לו מסמכים והרשאות, שאפשרו לו לחפש ולהחרים נייר דפוס בכל מקום אליו יפנה.[22]

בעיר מודנה יצא לאור עיתון יומי, אשר מנהלו היה אחד הפעילים של רפובליקת סאלו. העיתון התמחה בהלשנות והאנשים ששמם הופיע בו היו בסכנת חיים של ממש. פוקריני עזר לקהילה היהודית לשחד את עורך העיתון על מנת שלא יפרסם שמות של יהודים ולא ילשין על אלה שנמצאים במחבוא.[23] פוקריני לא נקט באמצעי הזהירות הנדרשים, והלך בעצמו לבקר את היהודים הנרדפים.

לאחר השואה, כתב לאמפרונטי ספר על פוקריני ומעשי ההצלה שלו, שנקרא "אחי אדוארדו" (Mio Fratello Odoardo). בספר כתב לאמפרונטי כי בערב אחד בתחנת הרכבת בעיר פרארה, חזה פוקריני ברכבת שהובילה יהודים למחנות השמדה, ופרץ בבכי בגלל אי יכולתו להצילם. בין היתר ניסה לנחם את הוריו של לאמפרונטי, אשר נספו לאחר מכן במחנות המוות. במקרה אחד הצליח גם להציל את הרופא היהודי, ד"ר דונטי, אחיו של לאמפרונטי. ד"ר דונטי ביים מחלה מדומה אשר הצריכה כביכול ניתוח והוא הועבר לבית החולים בקארפי. שם נותח, כמובן ללא צורך, ומבית החולים הצליח להימלט למילאנו ולאחר מכן לשווייץ. פוקריני ניסה גם לעזור ליהודים שהיו עצורים במחנה הריכוז בפוסולי, משם נשלחו לגרמניה.[24]

נפילתו בשבי הנאצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנאצים גילו את רשת ההברחה של פוקריני, וב-11 במרץ 1944, לאחר שהצליח להבריח את ד"ר דונטי, ארבו הנאצים לפוקריני בבית החולים בקארפי והצליחו לעצור אותו. הכומר דנטה סאלה נעצר גם הוא, ושוחרר לאחר מכן.[25] פוקריני לא הורשה לראות את משפחתו שוב, ויומיים לאחר מעצרו בבולוניה הוא נלקח לכלא מונטה בסאן ג'ובאני שבבולוניה. שם הוא נכלא ללא משפט עד ה-5 ביולי. לאחר מכן, הועבר למחנה הריכוז פוסולי, נשלח למחנה הריכוז בולצאנו. שם הוא נכלא עד שהועבר ב-4 באוגוסט לאדמת גרמניה והגיע למחנה הריכוז פלוסנבירג בגרמניה, ב-7 בספטמבר 1944. לאחר מכן, הועבר לידי הנאצים למחנה הרסברוק, חלק מרשת המחנות של מחנה הריכוז פלוסנבורג.[26][27][28][29][30]

פוקריני נספה במחנה זה ב-27 בדצמבר 1944, בערב חג המולד, עקב זיהום ברגלו שלא טופל.[31]

משפחתו לא ידעה מה עלה בגורלו עד שנמסרה להם הודעה רשמית ב-4 ביוני 1945, לאחר תבוסת הנאצים והפשיסטים.

המילים האחרונות שלו תועדו בידי הנאצים והן היו:

" אני מכריז כי אני מת באמונה הקתולית הטהורה ביותר ובשליחות מלאה של רצון אלוהים".

אדוארדו פוקריני לפני מותו

גופתו של אדוארדו לא נמצאה מעולם, אך טבעת הנישואין שלו, שאותה הצליח לשמור מהנאצים, נותרה והוברחה בדרך נס מן הכלא בחזרה אל אשתו.[32]

פוקריני בבולוניה, 1942

הכרה בפועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוקריני הצליח לשלוח 166 מכתבים למשפחתו במהלך שהותו במחנות הריכוז שפורסמו בספר: "Odoardo Focherini - Martire della Libertà: Il Camino di un Giusto" בשנת 1994.

במכתבים שאדוארדו הצליח לשלוח, הן בחשאי והן בגלוי אל אשתו, הוריו וחבריו, הוא מעיד על החודשים הקשים שעבר במחנות הריכוז. הוא השתמש במספר רב מאוד של תחבולות על מנת לשמור על קשר עם יקיריו, כתב מכתבי אהבה לאשתו ושקע במחשבות על ילדיו, אותם השאיר במצב קשה ולא בטוח.[33]

מצבה הממוקמת בביתו של פוקריני.

לאדוארדו נולדו 7 ילדים, 15 נכדים ו-21 נינים.

המוטיבציה למחויבותו להצלת יהודים באה לידי ביטוי במשפט שמופיע בקיר הזיכרון במוזיאון ההיסטורי בקארפי (Memorial Museum and Monument for Racial and Political Deportees), ואשר נאמר על ידי פוקריני בפגישתו האחרונה עם גיסו, ברונו מרצ'סי:[34]

"אילו ראית גם אתה, כפי שראיתי אני במו עיני במקום זה, מהו הסבל של היהודים ומה העינויים שמענים אותם, היית רק מתחרט על כי לא עשית די למענם, על כי לא הצלת מספר גדול יותר מהם".

אדוארדו פוקריני לגיסו ברונו מרצ'סי
דבריו של פוקריני לגיסו ברונו מרצ'סי, כתוב על קיר במוזיאון בקארפי.

הכרה כחסיד אומות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הצלתם של יהודים בזמן השואה, הוכר פוקריני כחסיד אומות העולם על ידי יד ושם בשנת 1969, יחד עם דון דנטה סאלה.

הלוח שהוקדש לאדוארדו פוקריני ביד ושם, ירושלים, 1995
תעודת חסיד אומות העולם שהוענקה לפוקריני בשנת 1969 על ידי יד ושם.

באלבום חסידי אומות העולם ביד ושם נרשם בשנת 1969 שהאב דנטה סאלה, כומר הקהילה בסן מרטינו שפינו ליד מירנדולה, המשיך את פעילותו יוצאת הדופן של פוקריני בסיוע ליהודים לעבור לשווייץ, גם לאחר שפוקריני נתפס.

שמו של פוקריני על קיר חסידי אומות עולם האיטלקים ביד ושם.

הכרה כקדוש מעונה (מרטיר) והבירוך לקראת קדושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך הקדשתו של פוקריני כקדוש נוצרי החלה בשנת 1996, כאשר הבישוף המחוזי של קארפי הכין מסמך רשמי לשם כך.[35] האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר חתם בשנת 2012 על צו המעיד על מות הקדושים של פוקריני והוא הוקדש ב-15 ביוני 2013 בטקס ביום שבת במקום הולדתו, קארפי כמרטיר. בנדיקטוס השישה עשר אמר כי היה:[36]

"דוגמה בלתי נשכחת של בעל נוצרי טוב, שממשיכה להיות חשובה לכנסייה גם היום. עדות זו של אור ואומץ לב מזכיר לכולם אדם, אשר כמו ישו הקריב עצמו למען הצלת אחים".

יותר מ-5,000 בני אדם נכחו בעת שהכנסייה הקתולית הכריזה עליו כמבורך בזכות מאמציו להצלת חיי אדם. הכנסייה הכירה בו כמרטיר.

בין הנוכחים היו בני משפחתו של פוקריני וכן משפחות היהודים שהציל ואסירים אחרים ממחנות השבויים הנאציים. את ההקדשה ניהל הקרדינל אנג'לו אמטו (אנ') (Angelo Amato), האחראי על הקהילה לענייני הקדושים, בייצוגו של האפיפיור פרנציסקוס.

פוקריני מכונה גם "אוסקר שינדלר" האיטלקי, וגם חסיד אומות העולם הראשון, שמת למען הצלת יהודים במהלך השואה ואשר בורך גם על ידי הכנסייה.[37]

הפוסטלטור (אנ') הנוכחי לתהליך הקדשה(אנ') זו הוא הכומר הפרנציסקני ג'ובאן ג'וזפה קליפנו.[38]

פעולות הכרה נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשיו יוצאי הדופן של פוקריני הוזכרו לאורך השנים בדרכים רבות באיטליה.

בין העיטורים שהוענקו לפוקריני הייתה "מדליית הזהב" של איגוד הקהילות היהודיות של איטליה, במילאנו ב-1955, שניתנה לאשתו תוך ציון כי פוקריני פעל ללא לאות, במשך תקופה ארוכה, לסייע ליהודים ובמיוחד להציל את אלה שנרדפו".[39]

מדליית הזהב שהוענקה לפוקריני על הצטיינות אזרחית.

ראנצו גטנייה, נשיא האיגוד אמר בהצהרה כי:

"זכרונו של פוקריני ואהבתו לחיים לא יישכחו וכי הזיכרון ימשיך להיות מקור להשראה עבור הדורות בעתיד. פוקריני היה אדם אמיץ בעל ערכים ועקרונות נעלים, אשר שילם בחייו על האידאלים שלו"

ראנזו גטניה, נשיא איחוד הקהילות היהודיות באיטליה

בשנת 2007, ממשלת איטליה העניקה לו את מדליית הזהב על הצטיינות אזרחית (medaglia d'oro al merito civile) (איט') על מסירותו ועל הקרבתו של פוקריני. [40][41][42]

בנוסף, הועד היהודי אמריקאי (AJC) אמר על פוקריני כי:

"פעל בסולידריות על בסיס העקרונות המוסריים של שתי הדתות ומעשה זה יוצר קשר נוסף בין נוצרים ליהודים, דבר המעשיר עוד יותר את הדיאלוג ביניהם. מקווה שההכרה והזיכרון של האמונה העמוקה והאנושיות של אדוארדו פוקריני תהיה לברכה עבור כל עמי העולם".

הועד האמריקאי יהודי

בשנת 2012 זיהתה הרשות האזורית של אמיליה-רומניה (la Soprintendenza Regionale dell'Emilia-Romagna) את הערך ההיסטורי של ארכיון הזיכרון של אדוארדו פוקריני, קרן שנולדה, והלכה וגברה עם הזמן, הודות למשפחת פוקריני (ובמיוחד הבת הבכורה אולגה), שאוספת את מכתביו של פוקריני ואת התצלומים עם יהודים ניצולים ומגורשים לשעבר, מוסדות וגופים ציבוריים ופרטיים העוסקים בזיכרון, מקורות ביבליוגרפיים, הקלטות שמע, קטעי וידאו, תמונות וספרים.

ארבעה רחובות נקראים על שמו בעיריות של מחוז מודנה של קארפי (Carpi), מיראנודלה (Mirandola), סן פוסידיניו (San Possidonio) ופורמג'ין (Formigine). בית הספר היסודי ברומו (אנ') (Val di Non, TN) ובית ספר תיכון בקארפי.[43]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Odoardo Focherini - martire della libertà: Il camino di un giusto, carcere e dai campi di concentramento è a cura di don Claudio Pontiroli, mentre S.E Mons. Alessandro Maggiolini ha scritto la prefazione. Non esiste casa editrice, la stampa è stata fatta da Baraldini di Finale Emilia, 1994
  • Odoardo Focherini: Il Sorriso Distintivo Della Santità - Maria Peri, Ilaria Vellani, Francesco Manicardi
  • Giacomo Lampronti, Mio Fratello Odoardo, ed.L'Avvenire d'Italia, 1948
  • Un "giusto tra le nazioni": Odoardo Focherini (1907-1944) : dall'Azione cattolica ai lager nazisti, Giorgio Vecchio, EDB, 2012
  • Lettere dalla prigionia e dai campi di concentramento, 1944: a cura di Odoardo Semellini, Maria Peri, Ulderico Parente EDB, 2013
  • Susan Zuccotti, The Italians and the Holocaust: Persecutiuon, Rescue, and Survival. University of Nebraska Press, 1996
  • Olga Focherini, Questo ascensore è vietato agli ebrei: i ricordi della figlia di Odoardo Focherini, giusto fra le nazioni e beato della Chiesa, a cura di Odoardo Semellini, prefazione di Moni Ovadia, Bologna, EDB, 2015
  • מסמך של משרד החוץ משנת 2007 מרומא לירושלים
  • Zenit News Agency - The world Seen from Rome, June 1, 2003.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אדוארדו פוקריני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Beato Odoardo Focherini
  2. ^ ארכיון יד ושם באנגלית - אדוארדו פוקריני
  3. ^ Odoardo Focherini - Offcial site (בit-IT)
  4. ^ Mio fratello Odoardo, Giacomo Lampronti, 1948, עמ' 37-38
  5. ^ Odoardo focherini - Official site
  6. ^ ארכיון יד ושם - אדוארדו פוקריני
  7. ^ Odoardo Focherini - Offcial site
  8. ^ ארכיון יד ושם - אדוארדו פוקריני
  9. ^ ידיעה שפרסמה סוכנות הידיעות Zenit ביוני 2003
  10. ^ ארכיון יד ושם - אדוארדו פוקריני
  11. ^ Odoardo Focherini - Offcial site
  12. ^ "Italian righteous gentile is first to be beatified". The Jerusalem Post. 
  13. ^ ארכיון יד ושם - אדוארדו פוקריני
  14. ^ Odoardo Focherini - Offcial site
  15. ^ "Catholic activist killed for saving Jews set for sainthood". Times of Israel. 
  16. ^ מסמך של משרד החוץ משנת 2007 מרומא לירושלים
  17. ^ Odoardo Focherini - Offcial site
  18. ^ ארכיון יד ושם - אדוארדו פוקריני
  19. ^ Mio fratello Odoardo, Giacomo Lampronti, 1948, עמ' 63
  20. ^ ארכיון יד ושם - אדוארדו פוקריני
  21. ^ Odoardo Focherini - Offcial site, www.odoardofocherini.it
  22. ^ Mio fratello Odoardo, Giacomo Lampronti, 1948, עמ' 63
  23. ^ Mio fratello Odoardo, Giacomo Lampronti, 1948, עמ' 64
  24. ^ Mio fratello Odoardo, Giacomo Lampronti, 1948, עמ' 65-66
  25. ^ Beato Odoardo Focherini
  26. ^ The Italians and the Holocaust: Persecutiuon, Rescue, and Survival:, University of Nebraska: Susan Zuccotti, 1996, עמ' 224
  27. ^ ארכיון יד ושם - אדוארדו פוקריני
  28. ^ "Odoardo Focherini: Man, Hero, Blessed". Aleteia. 
  29. ^ Odoardo Focherini - Offcial site, www.odoardofocherini.it
  30. ^ ארכיון יד ושם - אדוארדו פוקריני
  31. ^ The Italians and the Holocaust: Persecutiuon, Rescue, and Survival, University of Nebraska: Susan Zuccotti, 1996, עמ' 224
  32. ^ "Odoardo Focherini: Man, Hero, Blessed". Aleteia. 21 ביוני 2013. 
  33. ^ Odoardo Focherini - Offcial site
  34. ^ "Italian righteous gentile is first to be beatified". The Jerusalem Post. 
  35. ^ "Italian righteous gentile is first to be beatified". The Jerusalem Post. 
  36. ^ "Catholic activist killed for saving Jews set for sainthood". Times Of Israel. 
  37. ^ "Odoardo Focherini: Man, Hero, Blessed". Aleteia. 21 ביוני 2013. 
  38. ^ Odoardo Focherini - Wikipedia
  39. ^ Odoardo Focherini - Offcial site
  40. ^ "Catholic activist killed for saving Jews set for sainthood". Times Of Israel. 
  41. ^ "Italian righteous gentile is first to be beatified". The Jerusalem Post. 
  42. ^ "Catholic activist killed for saving Jews set for sainthood". Times Of Israel. 
  43. ^ Odoardo Focherini - Wikipedia