אדם שליין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אדם שליין
אין תמונה חופשית
לידה 14 בספטמבר 1910
לבוב
פטירה 30 במאי 1957 (בגיל 46)
תל אביב
לאום ישראלי
תחום יצירה קריקטורה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
חתימתו של אדם שליין

אדם שליין (נכתב גם שלין) (14 בספטמבר 191030 במאי 1957) היה קריקטוריסט ומאייר ישראלי, מחלוצי הקריקטורה בארץ ישראל. פעל בשנים 1940–1957, ועבודותיו התפרסמו בעיתונים "הבוקר" ו"ידיעות אחרונות".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם שליין נולד בשנת 1910 בלבוב בירת גליציה, אוסטריה (לאחר המלחמה בפולין). סיים את לימודיו בבית ספר תיכון. במשך מספר שנים שימש כקריקטוריסט עבור העיתונות הפולנית. בשנת 1934 עלה מלבוב לארץ ישראל. בשנותיו הראשונות בארץ שירת במשטרה. ב-1940 פנה לעבוד כגרפיקאי וקריקטוריסט. הוא החל לצייר קריקטורות פוליטיות עבור העיתון "הבוקר", ובמשך 17 שנה, עד מותו, שימש כקריקטוריסט של העיתון. בהמשך הופיעו רישומיו באופן קבוע גם ב"ידיעות אחרונות" (שבו פרסם גם סדרת רישומים אוטוביוגרפיים),[1] וכן בבמות נוספות, כגון "בטאון חיל האוויר".

בשנת 1945 ראה אור ספר הקריקטורות שלו "מאחורי גדר תיל", שהציג קריקטורות פוליטיות המתייחסות בצורה ביקורתית לשלטון המנדט הבריטי בכלל ולצבא הבריטי בפרט. בשנות ה-50 יצר בובות עבור מופעים פוליטיים-סאטיריים: "בינינו לבין עצמנו", שהוצג ב"סטיריקון" (1950),[2] ו"זהירות הדרך בתיקון" (ביחד עם הבובנאי פאול לוי), שהוצג ב"לי-לה-לו" (1953).[3]

שליין נישא להילדֶה ישראל לבית וינֶר (Hilde Wiener), אלמנה ואם לבת, שהעפילה לארץ ישראל מברלין בירת גרמניה בנובמבר 1940 וניצלה מטביעתה של אוניית הגירוש "פַּאטרִיָּה", אך איבדה באסון זה את בעלה.[4] אשתו, הילדה שליין, שנודעה בשם הילדה שלי, הייתה ציירת אופנה. בני הזוג התגוררו ברח' רנ"ק 13 בתל אביב.

ב-30 במאי 1957 נסע שליין עם אשתו לנפוש בבית הבראה בקריית טבעון, ובהגיעם לחדר נפטר באופן פתאומי מהתקף לב, בן 46 במותו. נקבר בבית העלמין קריית שאול. הותיר את אשתו.
עבודתו האחרונה, שהתפרסמה ב"הבוקר" למחרת מותו, הציגה את הופעתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון בוועידת האיכרים.

בחודש יולי 1957, במלאת שלושים למותו, נערכה תערוכת זיכרון של ציוריו בבית העיתונאים על שם סוקולוב.
במאמר שהתפרסם בעיתון "דבר" עם פתיחת התערוכה נכתב כי שליין "הלם בחיצוניותו את רוח רישומיו. פניו – עטורי שיער אדמוני בצדעים ובעלי סנטר מתחדד בזמן חיוך – היו נסוכים עדינות כקוים שרשמה ידו". עוד נכתב כי היסוד החזק הבולט בעבודתו היה "ראשים. שליין, רשם-אמן, העלה בקו פשוט, רישום נקי ובלתי-מסוגנן – פרופילים של אישים, כשהוא מיטיב לתפוש כל קו קריקטורי, להבליטו במידה וללא-הגזמה, באמצעים מצומצמים ביותר".[1]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טדי התל-אביבי, מאחורי גדר תיל: עת לבכות ועת לצחוק; קריקטורות: אדם שלין, תל אביב: דפוס פ. ניידט, תש"ו.[5] (אוסף קריקטורות מתקופת המנדט)
  • עמנואל הרוסי, מה זה סוד צבאי?; הציורים: אדם שלין, תל אביב: משרד הבטחון – האגף ליחסי צִבור, 1949.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 'Schleyen, Adam,' in: Who's Who, Israel, 1952, p. 217.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיצירתו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 אמן הדיוקנאות, דבר, 12 ביולי 1957.
  2. ^ אורי קיסרי, סטיריקון – במה להוי וסטירה ציבורית, מעריב, 15 במרץ 1950.
  3. ^ אשר נהור, "זהירות הדרך בתיקון" ב"לי-לה-לו", חרות, 13 בנובמבר 1953; ד"ר א. פוירשטין, "זהירות הדרך בתיקון" ב"לי-לה-לו", הצופה, טור 2, 13 בנובמבר 1953.
  4. ^ בקשה להצהרת-מוות על מעפיל ב"פטריה", חרות, 5 במאי 1958; 'בית המשפט המחוזי בירושלים: הצהרת מותו של הנספה גיאורג ישראל', ילקוט הפרסומים 596 (י"ח באייר תשי"ח, 8 במאי 1958), 922, טור 2. השניים העפילו לארץ ישראל (על סיפון ה"פאסיפיק", או באונייה "אטלנטיק) ביחד עם פליטים יהודים נוספים ממרכז אירופה שנמלטו מהמלחמה והנאצים. בהגיעה לארץ נתפסה אונייתם על ידי הבריטים ונוסעיה הועברו לאוניית הגירוש "פַּאטרִיָּה", שעגנה בנמל חיפה. ב-25 בנובמבר 1940 הפעיל ארגון "ההגנה" מטען חבלה שהוטמן ב"פאטריה" במטרה לעכב את הגירוש, אך הנזק עלה על המתוכנן והאונייה טבעה בנמל; יותר מ-200 מעפילים ו-50 חיילים בריטים מצאו את מותם בטביעה.
  5. ^ סקירה קצרה: ד. ב. מלכין, ספרים | עת לבכות ועת לצחוק, משמר, טור 6, 13 בספטמבר 1946.