יוסף סערוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יוסף סערוני בחצר ביתו

יוסף סערוני (מאטוב) (1901 - 1 במרץ 1990) היה מתרגם, סופר, מבקר ספרותי ועיתונאי ישראלי.

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סערוני נולד בעיירה פופלנאסטויה[1] שבאוקראינה להוריו, רחל ושלום מאטוב. לבני הזוג הייתה גם בת בשם איטה שחיה בסיביר אך הקשר עימה נותק. אביו של סערוני עסק במסחר בעץ ונעדר מביתו תקופות ארוכות. האב נפטר בדרכים במהלך נסיעת עסקים. בנערותו נחשב סערוני לעילוי בתורה והוריו אף שכרו עבורו מורה לעברית. הוא החל את לימודיו האקדמיים באוניברסיטת חארקוב שם למד בלשנות וספרות.[2]

סופרים בקפה "אררט" - לפי כיוון השעון: לאה גולדברג, י. סערוני, א. שלונסקי, י. זמורה, אורי קיסרי, מנשה לוין, אלכסנדר פן, אבי-חנן, נתן גרינבלט, יוסף אריכא. קריקטורה: אדם שליין, שנות השלושים

במאבק למען העברית בברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1923 הוציא לאור בחארקוב את הקובץ הספרותי העברי הראשון בברית-המועצות. זאת לאחר מאבק ממושך בצנזורה ובייבסקציה (המחלקה היהודית במפלגה), שאסרה לחלוטין פעילות תרבותית בשפה העברית. הקובץ שנקרא "צלצלי שמע" הכיל 32 עמודים של שירה וסיפורת עברית. בזכות השתדלותו של סערוני התירה לבסוף הייבסקציה להדפיס 100 עותקים בלבד של הקובץ. העתק אחד הגיע לידיו של בן-גוריון בעת ביקורו בתערוכה חקלאית במוסקבה באוקטובר 1923. בקובץ כלול גם סיפור קצר בשם "קצת" וחתום י. מטוב. ברוח הימים הסוערים ומלאי התקווה של המהפכה הקומוניסטית ובעיצומו של תהליך ביסוס המשטר הסובייטי, כתב סערוני בסיפורו זה את השורה: "...לא שאיפות שעבוד ורמאות, אלא מיליונים כוכבים אדומים, שירדו עלינו כגשם-מרד מרקיע האמת. סער, סער, סער!"[3][4] בין השנים 19241927 היה בלנינגרד וחבר שם לקבוצת "האוקטובראים" (חסידי מהפכת אוקטובר) - סופרים ומשוררים יהודים שפעלה להפצת השפה העברית. החבורה הלנינגרדית יצאה נגד השירה העברית הקלאסית (למשל שירתו של ביאליק) ופרסמה מספר קבצים ספרותיים שנקראו "בראשית" ו"עלי עשור". סערוני נחשב למנהל הצד הארגוני של החבורה. חברים בולטים נוספים בקבוצה היו המשוררים חיים לנסקי, שהפך לחבר קרוב ביותר של סערוני, ויוכבד בת-מרים, שפעלה במסגרת הקבוצה תקופה קצרה בשנת 1924.[3][5][6]

בשנת 1927 הגיש סערוני לצנזורה בלנינגרד קובץ סיפורים בשם "סיפורי סמרקנד". הספר נשלח לצנזורה המרכזית במוסקבה ומשם לייבסקציה. בניסיון להיאבק בהגבלות על התרבות העברית ואיסור הפצת פרסומים בעברית שלח סערוני מכתב תלונה גלוי אל התובע העליון של ברית המועצות. המכתב נתפס ועוכב על ידי הצנזורה ולבסוף הוא פורסם ב"דבר" וב"הצפירה" באוגסט 1927.[7][8] ייתכן ובעקבות כך, ובגלל פעילותם למען העברית, נאסרו כמה מחברי הקבוצה הלנינגרדית בנובמבר 1927. סערוני הוגלה לעיר מינוסינסק (אנ') שם שהה בשנת 1928. בשנת 1929 הצליח לצאת מברית המועצות ועלה לארץ ישראל.[2][5]

עיתונאי סופר ומתרגם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקבץ שמות עט של יוסף סערוני מארכיונו. באדיבות מרכז "קיפ" לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל אביב

עם בואו לארץ נפגש עם ברל כצנלסון במערכת העיתון "דבר". הקשר עם ברל כצנלסון החל עוד בשנת 1927 כאשר ברל הזמין את סערוני לכתוב ל"דבר". סערוני התלונן אז לפני ברל שהוא שלח לאברהם שלונסקי סיפור על מנת שיתפרסם ב"דבר", אך לדברי ברל, שלונסקי סירב לשחרר את היצירה. ב"דבר" נפגש סערוני גם עם משה שרתוק, שהיה אז מזכיר העיתון, ובאקראי גם עם דוד בן-גוריון. במהלך ביקורו ב"דבר" התגאה שרתוק בפני סערוני במכונת הדפוס החדשה שנרכשה בכספי תרומות מארצות הברית.[9]

בתחילת עבודתו בארץ שיתף פעולה עם אליעזר שטיינמן ואברהם שלונסקי בכתב-העת "כתובים" (שנוסד על ידי ח.נ. ביאליק). כבר משנת 1929 פרסם רשימות וסיפורים ב"כתובים". בהיותו מחוסר-בית באותה עת, התגורר סערוני בחדר-המערכת של "כתובים", בשדרות רוטשילד 13 בתל אביב. על רשימותיו ב"כתובים" נהג לחתום בשם העט י. סין. בתקופה זו החלה ידידות קרובה עם אלכסנדר פן שהגיע לתל אביב מרחובות. סערוני סיפר שפגישתו הראשונה עם פן התרחשה כבר בשנת 1930, בעת שביקר ברחובות בחברת מייסד כתב-העת "גזית", גבריאל טלפיר. עם בואו של פן לתל אביב הוא פגש את סערוני במשרד של "כתובים" והשניים התגוררו תקופת מה יחד בחדר המערכת של העיתון. פן ישן על שולחן כתיבה וסערוני על ערמת כרכים של העיתון. סערוני התיידד גם עם נתן אלתרמן ואף תכנן אתו להשתקע בחיפה ולהוציא שם ירחון עצמאי - תוכנית שלא יצאה אל הפועל.[2] כשנסגר כתב-העת "כתובים" בשנת 1933 המשיך סערוני לעבוד עם אברהם שלונסקי בעיתונו החדש "טורים". הוא כתב במגוון רחב של כתבי עת נוספים (ביניהם גם "גזית" ו"בוסתנאי") רשימות, כתבות, ביקורת ספרות, תיאטרון וקולנוע ואף סיפורים פרי עטו. בשנת 1930 השתתף בכתיבת תוכניות לתיאטרון "המטאטא" (תוכניות י"ג וט"ז). כבר בשנת 1932 פרסם בשבועון המצויר "השבוע", ביקורת קולנוע על הסרט הישראלי "ויהי מה" שנחשב בעיניו "הסרט הארצישראלי הראשון" אותו הגדיר כ"מפעל-חלוצי".[10] משנת 1933 כתב בנושאי תיאטרון בכתב-העת "במה" (החל מגיליונו הראשון - מאמר תחת הכותרת "חיינו באמנות הבמה- סקירת העונה"). מאמריו של סערוני בנושאי תרבות ותיאטרון התפרסמו ב"מאזניים" החל משנות ה-30, וכמו כן השתתף בעיתונים הומוריסטיים כגון "משכית" (1930), "כרמליון" (1937), "עגל הזהב" (1939) ועוד. במרוצת השנים התפרסמו מאמרים וכתבות של סערוני גם בעיתונים היומיים"הדור" (עיתונה של מפא"י), "הארץ", "על המשמר" ו"דבר".[11]

כבר בראשית דרכו בארץ היה סערוני מעורה בקרב חוגי סופרים, משוררים, עיתונאים ומו"לים. היה מזוהה עם חבורת "יחדיו" שהתכנסו בבית הקפה "אררט" (נפתח בשנת 1937) בתל אביב.[12] בין אנשי חבורת "יחדיו" ניתן למנות את המשוררים והסופרים נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, אברהם חלפי, אלכסנדר פן, אליעזר שטיינמן, יעקב הורוביץ, משה ליפשיץ, ישראל זמורה, יוסף אריכא, מנשה לוין ואביגדור המאירי. הגרעין של חבורת "יחדיו" סבב סביב שלונסקי וכתב-העת "טורים". בארכיון סערוני מצויים מספר מאמרים גנוזים על אנשי החבורה ובהם מאמר על אביגדור המאירי. על קשריו עם אלכסנדר פן ודמותו כתב סערוני בהרחבה במאמר שפרסם בשנת 1973 ב"סימן קריאה" תחת הכותרת "פן ופניו".[13] הודות לקירבה ביניהם, צוטט סערוני רבות במאמרים ובמחקרים על שירתו ודרכו של פן.[14][15][16]

בשנת 1961 יצא לאור בהוצאת עם עובד ספרו "נסים בצפת" שזכה לקבלת פנים פושרת של המבקרים. לפי עדות רעייתו סבל מדיכאון בעקבות התגובות הלא אוהדות לספרו.[17][2]

סערוני עסק רבות בתרגום ספרות רוסית לעברית. בין תרגומיו החשובים ניתן למנות את "ארכיפלג גולג" ו"אגף הסרטן" פרי עטו של אלכסנדר סולז'ניצין וכן את "השטן במוסקבה" של מיכאל בולגקוב. "השטן במוסקבה" הוא למעשה גרסה מצונזרת של יצירתו הסנסציונית של בולגקוב "האמן ומרגריטה", ממנה השמיט הצנזור הסובייטי למעלה מ-14,000 מילים. תרגומו של סערוני לעברית יצא לאור בשנת 1969, בסמוך לפרסום הספר המקוצר בברית-במועצות. על עבודת התרגום בחר סערוני לחתום בשם העט א.ר. לאחר התפרקות ברית-המועצות התגלה במרתפי הק.ג.ב העתק כתב היד המלא של הרומן, והוא ראה אור בעברית בשנת 1999 בתרגומו של פטר קריקסונוב. בדברי פתיחה לתרגום היצירה המלאה, מעלה יהודה מלצר על נס את תרגומו של סערוני, ומציין בהשתאות את בחירתו לחתום על התרגום הראשון בשם בדוי.[6][18]

ממצאים מארכיונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעיון בארכיונו מתברר שסערוני הרבה להשתמש בשמות עט במהלך עשרות השנים בהן פרסם בעיתונות העברית בישראל. בין השמות הרבים בהם חתם ניתן למנות כינויים כמו: פרפר, צליף, דינה עדינית, יוסיפון, מררי, י. פין, י., סין, ירשוף, י. רשוף, אצטרובל (ראה מקבץ של שמות עט בפרסומים שונים וכן בכתב ידו מתוך קטעים השמורים בארכיונו במרכז קיפ באוניברסיטת תל אביב). בארכיון נמצאים גם קטעי יצירות גנוזות של סערוני. בדברים שנרשמו מפיה של רעייתו, נאמר כי הירבה להתחיל אך מיעט לסיים. כמו כן מכיל האוסף בארכיון מכתב מנעמי שמר שהייתה ידידה קרובה ונהגה להתארח בביתו, וכן מכתב מהסופר דניאל פרסקי המפציר בסערוני לפרסם ביקורת על ספרו "לאלף ידידים".[11][19]

סערוני נישא בישראל לטובה (גיטה) נגינה (עלתה בשנת 1928) שעסקה בחינוך בפנימייה לנערות במצוקה. רשמים מניסיונה בעבודה עם הנערות פורסמו בספרה "ילדות עשוקה" שיצא לאור בסדרת הספריה לעם בהוצאת עם עובד בשנת 1958.[20] בני הזוג התגוררו כ-40 שנה בבית צנוע ברחוב ריינס 13 בחולון. לבני הזוג לא היו ילדים. לאחר מות יוסף סערוני במרץ 1990 פורסמו בעיתונות דברי הספד לזכרו מאת נעמי שמר, ב"ידיעות אחרונות", וחיים באר, ב"דבר השבוע".

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צלצלי שמע, קובץ ספרותי, חארקוב, 1923
  • נסים בצפת, עם- עובד 1961

מבחר מתרגומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ י. סערוני, כפר מולדתי פופלנאסטויה, העבר - רבעון לדברי היהדות והיהודים ברוסיה חוברת ז', מאי 1960, עמ' 177-182
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 מתוך תרשומת שיחה עם טובה סערוני בשנת 1990. נמצא ארכיון יוסף סערוני, במרכז "קיפ" לחקר הספרות והתרבות העברית ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, באוניברסיטת תל אביב.
  3. ^ 3.0 3.1 י. סערוני, בימים אחרים, סימן קריאה 8, 1978, עמ' 290-303
  4. ^ חיים באר, מזכרונותיה של תולעת ספרים, דבר השבוע, 9 במרץ 1990, עמ' 10
  5. ^ 5.0 5.1 ירון מרגולין, חיים לנסקי 1905–1942, מותו של משורר, ‏28 ביוני 2016
  6. ^ 6.0 6.1 איתמר לוי, א. ר. במוסקבה (עמ' דף מידע 138), חנות הספרים של איתמר לוי http://www.itamar-books.co.il/, ‏10 ביולי 2014
  7. ^ י. מאטוב, בעד היתר העברית בססס"ר, דבר גליון 675, 16 באוגוסט 1927, עמ' 2
  8. ^ י. מאטוב, מלחמת השפה העברית ברוסיה הסובייטית, הצפירה גליון 201, 30 באוגוסט 1927, עמ' 2
  9. ^ רשימה גנוזה על ברל כצנלסון בארכיון סערוני, במרכז "קיפ" לחקר הספרות והתרבות העברית ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, באוניברסיטת תל אביב.
  10. ^ יעקב הלחמי, ויהי בימי, בית הסרט העברי http://www.filmography.co.il/, ‏7 במרץ 2007
  11. ^ 11.0 11.1 רשימות, תעודות וגיזרי עיתונים בארכיון סערוני, במרכז "קיפ" לחקר הספרות והתרבות העברית ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, באוניברסיטת תל אביב.
  12. ^ בתיה כרמיאל, בתי הקפה של תל-אביב 1920–1980, מוזיאון א"י , יד בן-צבי, 2007, עמ' 227-229
  13. ^ י. סערוני, פן ופניו, סימן קריאה 2, 1973, עמ' 295-308
  14. ^ מאמר על ספרה של חגית הלפרין, צבע החיים - חייו ויצירתו של אלכסנדר פן, ‏2007
  15. ^ גרשון שקד, הסיפורת העברית 1880–1980, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1991, כרך ה' - בהרבה אשנבים בכניסות צדדיות, עמ' 15, 40
  16. ^ חן מלול, הווידוי של אלכסנדר פן, הספרנים -בלוג הספריה הלאומית https://blog.nli.org.il/, ‏25 בדצמבר 2017
  17. ^ ניסים בצפת, באתר בוקספר http://www.booksefer.co.il/
  18. ^ מיכאיל בולגקוב, האמן ומרגריטה, תרגום: פטר קריקסונוב, 1999, עמ' 7. (בהקדמה מאת יהודה מלצר)
  19. ^ נעמי שמר, פרידה מיוסף סערוני, ידיעות אחרונות, 30 במרץ 1990, עמ' 31
  20. ^ ילדות עשוקה, אתר בוקספר http://www.booksefer.co.il/