אזרחות עירונית

אזרחות עירונית היא מושג ודרך פעולה אשר מגדירים חברות של אזרחים בקהילה פוליטית עירונית. אזרחות זו מקנה לזכאים לה זכויות מתוקף היותם אזרחי העיר, וגם את היכולת להשתתף בחיים הפוליטיים העירוניים. הקריטריון היחיד לקבלתה של האזרחות הוא מגורים בגבולות העיר.

מאחר שהאזרחות השכיחה בעולם היא אזרחות לאומית, טומן רעיון האזרחות העירונית בחובו יצירת מתח בין המדינה לעיר סביב מגוון נושאים, כגון הזכאות לאזרחות, בידי מי הריבונות בעיר וכיצד היא מתבטאת, מהי חלוקת העבודה והסמכויות בין המדינה והעיר לגבי אזרחי העיר, וכיצד יש לפעול כאשר יש סתירה בין המדיניות העירונית למדיניות הלאומית (לדוגמה: כאשר העיר רואה בתושב כאזרח שלה אך המדינה רואה בו כאזרח זר שהפר את מדיניות ההגירה שלה).

את המתח אשר אזרחות עירונית יכולה ליצור בין המדינה לעיר ניתן למקם גם על ציר הלוקליזם-הגלובליזם, כאשר תומכי הלוקליזם דוגלים בהעברת סמכויות מהמדינה לשלטון המקומי. עם זאת, אי אפשר לנתק את המגמה להתמקד בשלטון מקומי על פני שלטון מרכזי מתהליכים גלובליים אשר מתרחשים בערים רבות בעולם – ביניהם עיור, גלובליזציה, והתפתחותה של התרבות האורבנית.

זכאות

אזרחות עירונית מתבססת על קריטריון המגורים בגבולות העיר ("jus domicili"). כלומר, אדם ייחשב לאזרח העיר מתוקף מגוריו בה, ויוכל לוותר על אזרחות זו אם כבר אינו מתגורר בה. לכן אזרחות עירונית היא נזילה ודינאמית באופיה ומתבססת על מכנה משותף תרבותי רחב הקיים בעצם החיים בעיר. זאת בניגוד לקריטריונים הרווחים לאזרחות במדינת לאום, אשר המנגנונים לקבלתה מורכבים יותר ומתחלקים בדרך כלל לארבע אפשרויות:

• לידה בטריטוריה או "דין הקרקע" ("jus soli") – קבלת אזרחות כתוצאה מלידה בשטח המדינה.
• הורשה או "דין הדם" ("jus sanguinis") – קבלת אזרחות בגין הורים בעלי אזרחות במדינה.
• נישואין ("jus matrimonii") – קבלת אזרחות כתוצאה מנישואין לבן זוג בעל אזרחות במדינה.
• התאזרחות. תהליך בו המדינה מעניקה מעמד של אזרח למי שעומד בקריטריונים שהוגדרו עלי ידה (בדרך כלל גם מתגורר בה אופן חוקי למשך מס' שנים).

טבלה 1: השוואה של סממנים בולטים של אזרחות עירונית לעומת אזרחות מדינית

	אזרחות עירונית	אזרחות מדינית
זכאות	תושבות	לידה בטריטוריה הורשה נישואין התאזרחות
מעמד חוקי	אין	קיים
בירוקרטיה	פשוטה יחסית	מורכבת יחסית
זכויות פוליטיות	ניתן לבחור בבחירות מוניציפליות השתתפות בארגונים אזרחיים	ניתן לבחור ולהיבחר בבחירות ארציות השתתפות בארגונים אזרחיים
חופש תנועה	לעיר המודרנית אין סמכות להחליט מי יבוא בגבולותיה	מאפשרת מעבר בגבולות המדינה

יחסי עיר – מדינה

ריבונות היא הזכות החוקית והבלעדית של מדינה (ממשלה או סמכות פוליטית) להפעיל סמכות על טריטוריה. כלומר, הריבונות היא ההיתר של מדינה להפעיל כוח כדי להגן על עצמה מפני גורמים עוינים לה מפנים ומחוץ, לאכוף את חוקיה בתוך גבולותיה ועל אזרחיה גם מחוץ לגבולות המדינה (במידה מסוימת). 

ערים, בניגוד למדינות, אינן ריבוניות. כלומר אין להן שליטה על הכניסה לגבולותיהן, ולכן כאשר הותר לאדם להיכנס לשטח המדינה, הוא יכול לנוע מעיר לעיר בחופשיות. לאזרחות העירונית אין מעמד חוקי והיא אינה מקנה כל תעודה או מסמך בעל תוקף סטטוטורי (כמו דרכון, לדוגמה), אלא אם המדינה מחליטה על כך (לצורכי מיסוי, למשל).

עם זאת, בערים שונות בעולם התחילו להעניק תעודת תושב עירונית אשר מהווה מסמך חוקי לכל עניין ודבר בתחום השיפוט המוניציפלי (לדוגמה NYCID – תעודת הזהות של העיר ניו יורק). מעמד זה חשוב למשל ליישום של מדיניות הכלה עירונית (inclusion) בערי-מקלט (sanctuary cities) במקרים של מהגרים אשר נחשבים לא חוקיים ברמת המדינה, אך עדיין נחשבים כאזרחים לגיטימיים ברמת העיר.

חלוקת העבודה המסורתית בין המדינה לעיר הפרידה באופן גורף בין המדינה שתפקידה לעסוק בביטחון לאומי, ביטחון חברתי, אכיפת החוקים, שמירה על משאבים, ובין העיר שתפקידה לספק שירותים.

התהליכים המובילים לחיזוק מעמדן של ערים

עיור – לאורך ההיסטוריה התקיימה תנועה קבועה של מעבר אנשים מן הכפר לעיר, אולם ניתן לציין את המהפכה התעשייתית שהחלה באמצע המאה ה-18 כנקודת זמן משמעותית בה התרחש תהליך עיור מואץ ברחבי אירופה. תהליך העיור מתאר מעבר אוכלוסייה מיישובים כפריים ליישובים עירוניים ואת התפתחותן של ערים מבחינת גודל שטח השיפוט שלהן וכמות האוכלוסייה החיה בהן. בנוסף לכך מבטאים תהליכי העיור מהלך עמוק יותר בו חברה מאמצת ערכים ודפוסי התנהגות המזוהים עם עירוניות.

רוב העולם נמצא בעיצומו של תהליך עיור מואץ שנמשך משנות ה-90 וביתר שאת משנות ה-2000. יותר ממחצית מאוכלוסיית העולם מתגוררת בערים, והתחזיות צופות שעד שנת 2050 תצמח אוכלוסיית העולם ב-50%, כשיותר מ-80% מתוכם יתגוררו בערים (אם כי אין הסכמה גורפת על השיעור המדויק). האזורים העירוניים גדלים בקצב מהיר ופעילות כלכלית גולשת אל מחוץ למרכזי הערים ויוצרת אזורים מטרופוליניים רחבים המתפרסים על פני שטח גדול. בה בעת, מתעצמים מרכזי הערים הגדולות מבחינה כלכלית ופוליטית והופכים לכוח מניע בכלכלה הגלובלית. שינויים גאו-פוליטיים וכלכליים, ובראשם תפיסה כלכלית התומכת בשוק חופשי ובתהליכי גלובליזציה מתרחשים בכל רחבי העולם ומייחדים לערים תפקיד כפול בו הן פועלת בו זמנית גם ברמה הלוקלית (כלומר למקום הספציפי יש ערך ויתרונות) וגם ברמה הגלובלית וכך יוצרות רשת קהילות מסביב לעולם.

גלוקליזציה – מפגש בין ערכים של אוניברסליזם ופרטיקולריזם במערכות חברתיות, פוליטיות וכלכליות. תהליך בו פועלים שני כוחות מנוגדים לכאורה שמזינים ומאזנים זה את זה: הגלובליזציה מעצבת ומשפיעה על העיר ומחברת אותה לרשת עולמית של ערים נוספות, והלוקליזציה המדגישה את מרכזיותה של המקומיות והאופי הייחודי לכל עיר. על ידי כך ממלאות הערים את החסך שנוצר בעידן הגלובליזציה שעמעמה את הייחודיות הלאומית.

אתגרים חוצי גבולות –החל מהמאה-20 וביתר שאת בראשית המאה ה-21 מתמודד העולם עם אתגרים גדולים בעלי אופי אוניברסלי כמו גלי הגירה ופליטים, מגיפות, פשיעה וטרור. אתגר עולמי נוסף הוא פיתוח בר-קיימא הכולל תתי-תחומים כמו אנרגיה מתחדשת, תחבורה בת-קיימא, חקלאות בת קיימא בנייה ירוקה, תעשייה בת-קיימא וכוללת בעיות מתפתחות כמו משבר האקלים, פרבור או מחסור במים. נסיונות להתמודד עם אתגרים אלה ברמה העולמית כוללים את היעדים לפיתוח בר קיימא של האו"ם. יעד 11 של היעדים הוא "הפיכת הערים וההתיישבויות האנושיות למכלילות, בטוחות, גמישות ובנות קיימא".

בעוד מדינות הלאום מתקשות להתמודד עם משבר האקלים, להגיע בינן לבין עצמן להסכמות על דרכי הפעולה, ואינן מיישמות מסקנות שעולות מוועידות האקלים השונות, יכולת התגובה והפעולה של הערים מהירה ויעילה הרבה יותר, וכך גם היכולת שלהן ליצור שיתופי פעולה והסכמים עם ערים אחרות. הן לא תלויות בהסכמים דיפלומטיים מדיניים ויכולות לייצר שיתופי פעולה עם ערים אחרות גם כאשר יש מתיחות בין המדינות אליהן הן שייכות. דוגמה לכך ניתן לראות ביוזמת C40 Cities Climate Leadership Group, קבוצה המונה 96 ערים מרכזיות שמתאגדות יחד כדי להתמודד עם שינויי האקלים.

תחומים בהם המדינות נאלמות/נעלמות – העיר נדרשת לתפקד ולספק שירותים לתושביה ברמה היומיומית ולכן חייבת לפעול ולספק פתרונות במצבים ותחומים מהם נפקדת המדינה. הוואקום הזה יכול לנבוע ממגוון סיבות: בין אם טכניות – ממשלה משותקת בגלל תקופת בחירות – ובין אם מהותיות, כגון הרצון לשמר את הסטטוס קוו בנושאי דת-מדינה. המחויבות של ערים לתפקד מכריחה אותן ומאפשרת להן לפעול באותם חללים מהם נפקדת המדינה.

תרבות אורבנית – ישנם גורמים רבים שתורמים לעליית מעמדן של ערים, אך התרבות האורבנית היא גם הסיבה וגם התוצאה של מרכזיותן של ערים. בארצות הברית, למשל, הטלוויזיה היא אינדיקטור טוב דרכו ניתן לראות את השינויים במעמדן של ערים. בעוד שהעיר תמיד היוותה תפאורה לסרטי פשע וסדרות משטרה, אופרות סבון וקומדיות התרחשו בפרברים. משנות ה-90 ניתן לראות שינוי מובהק – התחילו להופיע סדרות שהתרחשו בערים והציגו צעירים יפים, משכילים ומצליחים. סיינפלד, חברים, סקס והעיר הגדולה הן דוגמאות בולטות. שינוי זה מיוחס לגורמים רבים (תמורות כלכליות, דמוגרפיות, שינויים פוליטיים ועוד) וגם לקשר הקיים בין יצירתיות תרבותית בתחומי האומנות והתקשורת, לכלכלה. משנות ה-90, "יצירתיות" ו"ידע" (תעשיית הידע) הפכו מזוהות עם קהילות עירוניות ועסקים מקומיים –עירוניים. הקשר בין תרבות ועירוניות מתבטא גם בערכים של קיימות סביבתית. ערים מציעות אפשרות אידיאלית לחיים ברי קיימא כיוון שהתושבים מתבססים פחות על שימוש ברכב פרטי ויותר בתחבורה ציבורית, הולכים יותר, המגורים בעיר יותר יעילים מבחינה אנרגטית ועוד. אקטיביזם אזרחי סביבתי ואורבני מתבטא גם בשאיפה לשימוש מחדש בסביבה הבנויה הוותיקה לצרכים הנוכחיים.

הגות רלוונטית

בעת העתיקה היה המודל הפוליטי של ערי מדינה נפוץ מאוד, ולאחר מכן עלתה קרנן של מדינות הלאום, שהוא המודל הפוליטי המוביל בעידן המודרני. במאה ה-20, עם חיזוק מעמדן של הערים, התפתחה גם ההגות האורבנית.

אחד ההוגים המשפיעים בנושא האורבניות החדשה היה כריסטיאן נורברג-שולץ , אדריכל ואקדמאי נורווגי. שולץ עשה שימוש במושג הרומי גניוס לוקי ("genius loci") , שמשמעותו היא הרוח המגנה של מקום. בספרו משנת 1979 השתמש שולץ במושג זה על מנת לתאר את הרוח החיה של העיר, וטען שיש לשים אותה במרכז התכנון האורבני, במקום להתמקד רק בהיבטים המרחביים של העיר.

הפילוסוף והסוציולוג אנרי לפבר פיתח את רעיון הזכות לעיר. תפיסה זו רואה באזרחות עירונית כחברות בקהילה פוליטית עירונית, אשר הקריטריון לקבלתה הוא מגורים בעיר והיא אינה כרוכה בסטטוס חוקי רשמי כלשהו. לפי המודל של הזכות לעיר, האזרחות העירונית נותנת לתושבים שתי זכויות עיקריות: הזכות למרחב עירוני ראוי, והזכות להשתתפות בהליך עיצוב המרחב העירוני.

הזכות לעיר נהייתה פופולרית והיא אומצה על ידי מספר תנועות של מחאה עירונית בעולם, בין היתר בוושינגטון, מונטריאול והמבורג. עם זאת, השימוש הפופולרי במונח זה הוביל לביקורות מאחר שהוא מפרש את הזכות לעיר כדרישה לשינוי במסגרת הסדר הקיים לעיר הומאנית ושוויונית יותר, בעוד שהזכות לעיר לפי לפבר חותרת לא רק כנגד הרעיון המסורתי של אזרחות, אלא גם כנגד התפיסה הכלכלית הקפיטליסטית.

מקרי קצה

העיר האפורה: מרחב אפור הוא מושג תאורטי שפותח על ידי הגאוגרף אורן יפתחאל, המסביר את הגורמים והתוצאות של התרחבות מהירה לא פורמלית וארעית באזורי פיתוח עירוניים, הנפוצה מאוד כיום^{[דרושה הבהרה]}. טענה מרכזית במושג זה גורסת כי התרחבות השטחים שאינם מוכרים רשמית משקפת שינוי משמעותי בצורות ממשל מקומיות ואופי האזרחות העירונית. שטחים אפורים כוללים תערובת מגוונת של פרויקטי פיתוח, שטחים, אוכלוסיות ויחסי גומלין, הממוקמות בטווח שבין התחום "המואר" בו הכל חוקי, רשמי ובטוח לבין ה"חושך" המכיל גירוש, הרס ומוות. השטחים האפורים אינם חלק אינטגרלי מהעיר אך גם לא מנותקים ממנה לגמרי, והם מהווים שוליים זמניים-קבועים של האזורים העירוניים של ימינו. העיר האפורה אינה אלתור חד פעמי ספונטני, אלא תופעה בעלת אופי מערכתי, עם השפעות מבניות עירוניות ופוליטיות ארוכות טווח. יפתחאל טוען שהגדרת אזור כ"אפור" הפכה למדיניות מקובלת ודרך לשלוט בקבוצות שוליים, לסמן את התושבים כחריגים ולדון אותם לקיום אורבני ארעי, תחת איום מתמיד של מאסר, אלימות ועקירה.

עיר מקלט (sanctuary city) – ערים (בדרך כלל בצפון אמריקה ובמערב אירופה), המגבילות את שיתוף הפעולה שלהן עם מאמצי המדינה לאכיפת חוקי ההגירה. מטרתה של מדיניות זאת מצד אחד הפחתת החשש מגירוש ופירוק משפחות בקרב מהגרים לא חוקיים, כך שאנשים כאלה יהיו מוכנים יותר לדווח על פשעים, להשתמש בשירותי בריאות ורווחה, ולרשום את ילדיהם למערכת החינוך, ומן הצד השני לאפשר לרשות לדעת כמה ואילו תושבים חיים בשטח השיפוט שלה.

יוזמות של ערים להרחבת מעגל הזכויות של תושביהן

• יוזמת C40 Cities Climate Leadership Group היא התאגדות של 96 ערים אשר בחרו לפעול כנגד שינויי האקלים, חלקן בניגוד למדיניות הלאומית של המדינות בהן הן שוכנות. מדובר בהתאגדות של ערים המאכלסות 1/12 מאוכלוסיית העולם ורבע מהכלכלה העולמית, על מנת לשמור על בריאות תושביהן.

• העיר ניו יורק מאפשרת לכל תושב מעל גיל 10 לקבל תעודת תושב. תעודה זו מאפשרת לתושב לקבל את השירותים העירוניים – העירייה מצהירה שהיא מספקת את התעודה גם לתושבים אשר מעמדם בארצות הברית אינו מוסדר ואינה מדווחת עליהם לרשויות הפדרליות.

• המועצה העירונית בלונדון מאפשרת לתאגידים הפעילים בעיר להצביע בהצבעות שנערכות במועצה ובכך מרחיבה את זכויות התאגידים בעיר.

יוזמות בישראל

בישראל התאגדו העיריות אינן מקבלות מענקי איזון ממשלתיים התאגדו ויצרו את פורום ה-15, במטרה להעצים את סמכויותיהן של הערים החברות בו באמצעות ביזור סמכויות ומתן עצמאות ניהולית רחבה יותר לערים. הפורום מבקש להניח יסודות שיובילו את החברות בו להיות ערים איכותיות ומתקדמות, עם מרחב ציבורי איכותי, שירותים חברתיים וקהילתיים מיטביים, מערך תחבורה יעיל ועוד. בין העיריות החברות בפורום נמצאים מטרופולין חיפה, תל אביב, ובאר שבע. העיריות החברות בפורום משרתות^{[דרושה הבהרה]} כ-80% מהאוכלוסייה בישראל.

עיריית תל אביב מנפיקה לתושביה (הרשומים במרשם האוכלוסין ומבוגרים מ-13 שנים) כרטיס תושב בשם "דיגיתל", אשר מעניק זכויות והנחות בקבלת שירותים עירוניים.

ראו גם

• ברית ערים
• הפרדת הרשויות - בהיבט של הפרדה אנכית
• עיר-מדינה

קישורים חיצוניים

• Why mayors should rule the world: Benjamin Barber at TEDGlobal 2013, TED Blog, ‏2013-06-13 (באנגלית)
• Cities vs States: Should Urban Citizenship be Emancipated from Nationality?, forum by Global Citizenship Governance programme and the The Cities, Mobility and Membership Research Collaborative.
• Tovi Fenster (2005) The Right to the Gendered City: Different Formations of Belonging in Everyday Life, Journal of Gender Studies, 14:3, 217-231