אנדריי פלשו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אנדריי פלשו
Andrei Pleșu (1).jpg
לידה 23 באוגוסט 1948 (בן 70)
בוקרשט, הרפובליקה העממית הרומנית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק היסטוריון אמנות, דיפלומט, פילוסוף, מרצה באוניברסיטה, מבקר ספרותי, עיתונאי, ביוגרף עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת בוקרשט עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה רומנית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אנדריי גבריאל פלשורומנית: Andrei Gabriel Pleșu, נולד ב-23 באוגוסט 1948 בבוקרשט) הוא פילוסוף, מסאי, עיתונאי ומבקר ספרות ואמנות רומני. היה מעורב בחיים הפוליטיים וכיהן כשר התרבות (1991-1989) ושר החוץ (1999-1997) של רומניה ויועץ נשיאותי לענייני חוץ (2005-2004).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו וצעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדריי פלשו נולד בשנת 1948 בבוקרשט כבנם של ראדו פלשו, רופא מנתח, ושל זואה לבית רדולסקו. הוא בילה את רוב נעוריו בכפר. בשנת 1955 התחיל את לימודיו בבית ספר יסודי בסינאיה, למד אחר כך בשנים 1955–1957 בבית ספר כפרי בפרסקוב, בעמק נהויו שבמחוז בוזאו, מולדתו של המשורר וסילה וויקולסקו. לעיתים קרובות הוא בילה את החופשות באזור הררי זה עתיר יערות בני מאות שנים, שטחי מרעה ופרדסים, וכן הרים קרחים, חרסיתיים וסלעיים. פלשו סיים את בית הספר היסודי בבוקרשט בשנת 1959 ולמד לאחר מכן בתיכון ע"ש "ספירו הארט" בבוקרשט, במגמה ההומנית, בה היה תלמיד מצטיין.[1] אחר כך למד בשנים 1966–1971, גם כן בהצטיינות, היסטוריה של האמנות באוניברסיטת בוקרשט וסיים תואר ראשון בשנת 1971. עבודתו לתואר הראשון BA, תחת הדרכתו של יון פרונזטי (1985-1918), דנה ב"ערכים הניסויים של הצורות" ושאבה השראה, בין השאר מציורי הנופים ההולנדים שבמוזיאון ברוקנטל שבסיביו.[2] באותה שנה קיבל משרת חוקר במכון לתולדות האמנות של האקדמיה הרומנית. בשנת 1972 הוא התחתן עם קתרינל מריה לבית פוטרוליאן, בתו של הגאולוג ניקולאיה פטרוליאן, חבר האקדמיה הרומנית, ומתרגמת של ספרים מן ההגות קלאסית המודרנית (ולטר בנימין, חנה ארנדט, אריק רוברטסון דודס, אלסדייר מקינטאייר וכו'). כסטודנט התקבל למפלגת היחיד השלטת באותה תקופה ברומניה, המפלגה הקומוניסטית הרומנית. בדיוק באותן השנים אחרי תקופה של ליברליזציה מזערית, התחיל מנהיג רומניה ניקולאה צ'אושסקו לכפות מחדש על עמו מדיניות תרבותית של דוגמטיות ודיכוי, שהתבצרה בפני השפעות התרבות החופשית שבמערב, בשם ערכים פטריוטיים ופרולטריוניים מזויפים. פלשו סולק מן המפלגה במאי 1982 בגלל היותו משתתף בחוג בית למדיטציה טרנסצנדנטלית, מלכודת שבושלה על ידי הבולשת נגד אינטלקטואלים שסר חינם בעיני המשטר.[3] בהשקפתו הפוליטית האישית הזדהה פלשו בסתר עם רעיונותיהם של אלקסיס דה טוקוויל ושל רמון ארון, שכתביהם הגיעו לידו. כסטודנט וכחוקר צעיר נהנה פלשו מקרבה למנטורים מלומדים ובעלי יושרה אינטלקטואלית כמו אאוג'ן סקילרו, שטפן נניצסקו ודן האוליקה ומחברותם של עמיתים שלא הלכו בתלם מן הדור הצעיר כמו גבריאל ליאיצ'אנו או יואן פטרו קוליאנו ומן דור המבוגר כמו פטרו קרציה, פטרו צוציה, דינו פילאט, אלכסנדרו פלאולוגו ואחרים.[2]

המשך לימודיו והתחלת הקריירה האקמדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1975–1977 קיבל פלשו מלגה מהקרן הגרמנית "אלכסנדר פון הומבולדט" שאיפשר לו לימודים בבון ובהיידלברג. בשנים 1978–1982 יחד עם גבריאל ליאיצ'אנו השתתף פלשו בהרצאות הבלתי פורמליות והחצי-מחתרתיות של הפילוסוף קונסטנטין נויקה בפלטיניש. בשנת 1980 סיים באוניברסיטת בוקרשט את עבודת הדוקטורט שלו בתולדות האמנות בנושא "חוש הטבע בתרבות האירופית" והתמנה למרצה זוטר בפקולטה לאמנות באוניברסיטת בוקרשט. הוא לימד היסטוריה ובקורת האמנות המודרנית הרומנית. אך בשנת 1982, עקב "פרשת המדיטציה הטרנסצדנטלית", נאסר עליו ללמד שוב באוניברסיטה ונאלץ לעבוד כיועץ באיגוד האמנים. בשנים 1983–1984 התאפשר לו שוב לצאת ללימודים בגרמניה בעזרת מלגה נוספת של קרן הומבולדט. למרות הקשיים לא התכוון לערוק למערב ובשובו לרומניה מצא עבודה במכון להיסטוריה של האמנות.

באפריל 1989 פוטר פלשו מעבודתו במכון להיסטוריה של האמנות עקב תמיכתו במשורר הדיסידנט מירצ'ה דינסקו. בנסיבות אלה "הוגלה" בכפר טסקאן, באזור ברשט-טזלאו, במחוז בקאו ונאסר עליו לפרסם.

אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי המהפכה הרומנית (1989) נמנה פלשו עם מייסדי "מכללת אירופה החדשה", מכון בין-תחומי ללימודים מתקדמים הממוקם בבניין משותף עם שגרירות שווייץ בבוקרשט ועמד בראשו החל משנת 1994. הוא היה גם אחד ממקימי המגזין לתרבות "דילמה" (הקושיה), בימינו "דילמה וקה" (Dilema veche - הקושיה הישנה) אותו הואמנהל החל משנת 1993. בשנים 1991–1997 כיהן כפרופסור להיסטוריה של האמנות באקדמיה לאמנויות בבוקרשט וכפרופסור לפילוסופיה של הדת בפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת בוקרשט. באותו זמן ניהל פעילות ספרותית ועיתונאית ענפה.

שר התרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1989–1991 כיהן כשר התרבות הראשון של רומניה הפוסט-קומוניסטית. בעת כהונתו כשר התרבות דאג להפיכת "ההוצאה לאור הפוליטית" (Editura politică) להוצאה לאור "הומניטס" (Humanitas) ומינה בראשה את ידידו ושותפו הרעיוני גבריאל ליאיצ'אנו. כמו כן בזמנו נהפך "המוזיאון לתולדות המפלגה הקומוניסטית" ל"מוזיאון האיכר הרומני" ומינה בראשו את הוריה ברניה.

בשנים 1997–1999 כיהן כשר החוץ שלה. בשנים 2000–2004 הוא היה חבר במועצה הלאומית לחקר ארכיוני הסקוריטטה (הבולשת הקומוניסטית). בסופו של דבר התפטר מתפקיד זה כמחאה נגד הלחצים הפוליטיים שהופעלו הל המועצה.

שר החוץ ויועץ ליחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי בחירתו בשנת 2004 של טראיאן בססקו לנשיא רומניה היה פלשו תקופה קצרה יועץ נשיאותי ליחסי חוץ, עד יוני 2005, אז התפטר בעילה של בעיות בריאות.

חיים פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלשו נשוי לקתרינל-מרי פטרוליאן ויש להם שני בנים: מאתיי ומיכאי.

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1980 - הפרס לבקורת אמנות של איגוד האמנים הפלסטיים הרומנים
  • 1980 - פרס למסה של איגוד הסופרים של בוקרשט
  • 1990 - אות מסדר האמנויות והספרות של צרפת בדרגת מפקד
  • 1991 - פרס המגזין "אתנאו" בבקאו
  • 1993 - פרס המגזין "פלאקרה" בבוקרשט
  • 1993 - פרס "אירופה החדשה" לחינוך גבוה ומחקר
  • 1994 - הפרס למסה של איגוד הסופרים של בוקרשט
  • 1994 - הפרס לספר השנה ("שפת הציפורים") בקלוז'-נפוקה
  • 1995 - פרס המסה הטובה ביותר מטעם איגוד הסופרים מרפובליקת מולדובה
  • 1996 - פרס האקדמיה הברנדנבורגית
  • 1996 - פרס המגזין "קובנטול"
  • 1996 - הפרס לבקורת ולמסה של איגוד הסופרים של בוקרשט (על "דמויות ומסיכות של המעבר")
  • 1996 - פרס איגוד הסופרים המקצועיים של רומניה על ספר השנה (דמויות ומסיכות של המעבר)
  • 1998 - הצלב הגדול של מסדר "השמש של פרו" (El Sol del Perú)
  • 1999 - פרס קורווינוס של אקדמיית המדעים ההונגרית ושל מכון אירופה
  • 1999 - עיטור לגיון הכבוד של צרפת בדרגת קצין בכיר (grand officier)
  • 1999 - מדליית גתה, מטעם מכון גתה בוויימאר
  • דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת "אלברט לודוויג" בפרייבורג (2000) ושל אוניברסיטת אלכסנדר הומבולדט בברלין (2001).
  • 1999 - פרס כתב העת "פריוויריה" ("המבט") והפרס של הקבוצה לדו-שיח חברתי
  • 2000 - עיטור המסדר הלאומי "שירות נאמן" בדרגת צלב גדול
  • 2000 - פרס "תאודור הויס"
  • 2000 - פרס "קונסטנטין יירצ'ק" - מטעם חברת "דרום מזרח אירופה" במינכן שבגרמניה
  • 2000 - עיטור המסדר הלאומי "צלב הדרום" (Cruzeiro do Sul) מטעם נשיא ברזיל
  • 2002 - פרס "מיטלאירופה" מטעם המכון למרחב הדנובה ומרכז אירופה, וינה
  • 2002 - פרס יוזף בך, מטעם רקן אלפרד טפפר בהמבורג
  • 2003 - פרס איגוד המו"לים ברומניה - קטגוריה "הצלחת השנה"- על הספר "על מלאכים"
  • 2003 - פרס איגוד הסופרים המקצועיים ברומניה (ASPRO) על הספר "על מלאכים"

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפורסמו ברומניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1974 - Călătorie în lumea formelor (מסע אל עלום הצורות) עם מבוא מאת יון פרונזטי
  • 1980 - Pitoresc și melancolie: o analiză a sentimentului naturii în cultura europeană

(ציוריות ומלנכוליה: ניתוח חוש הטבע בתרבות האירופית)

  • 1981 - Francesco Guardi - ספר על פרנצ'סקו גוארדי
  • 1986 - Ochiul și lucrurile (העין והעצמים)
  • 1988 - Minima moralia (elemente pentru o etică a intervalului (מינימה מורליה - יסודות לאתיקה של האינטרוול)
  • 1991 - Dialoguri de seară (שיחות ערב)
  • 1993 - Jurnalul de la Tescani (היומן מטסקאן)
  • 1994 - Limba păsărilor (שפת הצפורים)
  • 1996 - Chipuri și măști ale tranziției (דמויות ומסיכות של המעבר)
  • 2002 - עם פטרה רומאן ואלנה שטפוי, Transformări, inerții, dezordini. 22 de luni după 22 decembrie 1989 (תמורות, אינרציות, אי-סדרים. 22 חדשים אחרי 22 בדצמבר 1989)
  • 2005 - Despre îngeri (על מלאכים)
  • 2004 - Obscenitatea publică (התועבה הציבורית)
  • 2005 - Comèdii la porțile Orientului (מעשי לצון בשערי המזרח) (קובץ מאמרים סטיריים)
  • 2006 - Despre bucurie în Est și în Vest și alte eseuri (על שמחה במזרח ובמערב ומסות אחרות)
  • 2007 - בשותפות - Sensuri metafizice ale crucii
  • 2010 - Note, stări, zile (1968 - 2009) (רישומים, מצבים, ימים)
  • 2011 - Despre frumusețea uitată a vieții (על היופי הנשכח של החיים) (קובץ מסות מן העיתונים "דילמה וקה" ו"אדוורול")
  • 2011 - Față către față. Întâlniri și portrete (פנים מול פנים. מפגשים ודיוקנאות)
  • 2012 - Parabolele lui Iisus: adevărul ca poveste (הפרבולות של ישו: האמת כסיפור)
  • 2013 - Din vorbă-n vorbă (מדבר לדבר)
  • 2016 - Neliniști vechi și noi (חרדות ישנות וחדשות)

שפורסמו בחו"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1973 - Corot (קורו) באנגלית
  • 1990 - Éthique de Robinson (האתיקה של רובינסון)
  • 2004 - Die Toleranz und das Intolerable (הסבלנות והבלתי נסבל)

השתתף בספרים הכתובים בשותפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1991 - Dialoguri de seară (שיחות ערב) עם ליאיצ'אנו, קונסטנטין גלריו דומיטרסקו
  • 1993 - מאמרים ב-Indreptar-dictionar de politologie (מדריך-מילון לפוליטולוגיה) מאת סילביו ברוקאן
  • 1993 - מאמרים ב-Reinventând Europa -(להמציא את אירופה מחדש) ראיון איתו על ידי רוקסנה סורסקו
  • 2002 - Transformări, inerții, dezordini: 22 de luni după 22 decembrie 1989. - פלשו ופטר רומאן בשיחה עם אלנה שטפוי
  • 2003 - Pe viu despre Părinții Bisericii בשידור חי על אבות הכנסייה - בעריכת כריסטאין בדליצה
  • 2007 - Sensuri metafizice ale crucii: extrase din seminarul în jurul cărții lui René Guénon "Simbolismul crucii" (משמעויות מטאפיזיות של הצלב: קטעים מן הסמינר על ספרו של רנה גנון
  • 2007 - Colegiul "Noua Europa"
  • Cartea cu bunici (ספר עם סבים) בעריכת מריוס קיבו
  • 2014 -'O idee care ne sucește mințile' (רעיון המסובב את דעתנו)
  • 2015 - גם אני חייתי בתקופה הקומוניסטית

ספרי אודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

2003 - יחד עם גבריאל ליאיצ'אנו - Noica 2006 - Sub semnul depărtării: corespondența Constantin Noica - Sanda Stolojan (בסימן המרחק: ההתכתבות קונסטנטין נויקה - סנדה סטולוז'אן) עם מבוא מאת מאטיי קזאקו

ספרי הקראה - Un alt fel de Caragiale (סוג אחר של קאראג'אלה,

Craii de Curtea-Veche מאת מאטיו קאראג'אלה, הוא בקיר והיא קטינה- שירי ג'ורג'ה טופרצ'אנו;O noapte plouă-n cinstea mea... O noapte plouă-n cinstea ei... (לילה מוריד גשם לכבודי... לילה מוריד גשם לכבודה) - שירי יון מינולסקו ;Plugarul și moartea (החרש והמוות - מאת יוהנס פון טפל)

לוצ'יאן בויה, מירצ'ה קרטרסקו, אנדריי קורניה, ניאגו ג'ובארה, גבריאל ליאיצ'אנו, דן ק. מיכיילסקו, ראדו פרסקיבסקו, הוריה רומן פטפייביץ', יואנה פרבולסקו, אנדריי פלשו.

  • 2008 -Înapoi la argument: Horia-Roman Patapievici în dialog cu Andrei Pleșu בחזרה לטיעון: הוריה-רומן פטפייביץ' בשיחה עם אנדריי פלשו
  • 2009 - Minima moralia
  • 2011 - גבריאל ליאיצ'אנו - 50 דקות עם אנדריי פלשו
  • 2012 - Despre frumusețea uitată a vieții

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנדריי פלשו בוויקישיתוף

על ספר השאלות והתשובות של אנדריי פלשו - מדבר לדבר, במגזין "רומניה ליטרארה" 2014 גיליון 1–2 arius Miheț- Imprudențe supravegheate

documente inedite din arhivele secrete ale comunismului vol.2 Editura enciclopedică București 2006

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 2009 Mihai Neamțu עמ' 20-21
  2. ^ 2.0 2.1 Mihai Neamțu 2009 עמ' 21
  3. ^ F.Dobre,E.Neagoe-Pleșa, L.Pleșa 2006 p. 561