אנטי-מחיקון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אנטי-מחיקון הוא התקן מיוחד שהותקן במכשירי טלוויזיה צבעוניים בישראל בסוף שנות ה-70. מטרתו של ההתקן הייתה לשחזר את אותות סינכרון הצבע (color burst) שהוסרו ("נמחקו") אז מאותות השידור של הטלוויזיה הישראלית. היעדרם של אותות אלו גרם לכך שבמכשירי טלוויזיה צבעוניים נצפו השידורים בשחור-לבן בלבד.

מונח זה הוא חלק מההיסטוריה של הטלוויזיה בישראל ואף הפך למטבע לשון בשפה העברית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות ה-70 החלו להימכר בישראל מקלטי טלוויזיה המאפשרים קליטת שידורים בצבע, שהיו יקרים יותר מהמכשירים שאפשרו תצוגת שידורים בשחור-לבן בלבד. אף שעיקר שידורי הטלוויזיה בישראל היו בשחור-לבן, קיוו הקונים לצפות בתוכניות הצבעוניות שנקנו מתחנות זרות, ובשידורי צבע מן המדינות השכנות. עם העלייה במספר מקלטי הטלוויזיה הצבעוניים הורתה הממשלה לרשות השידור למנוע את האפשרות לצפיה בצבע בשידורי הטלוויזיה הישראלית. המטרה הייתה לצמצם את מכירת מקלטי הטלוויזיה הצבעוניים, מתוך השקפה כי מכירתם מבליטה את הפער בין עשירים לעניים וכמו כן כדי לא לעודד ייבוא.

אמנם, הטלוויזיה הישראלית, שהוקמה בשלבים בסוף שנות ה-60, צילמה ושידרה בדרך כלל את תוכניותיה בשחור-לבן עד תחילת שנות ה-80, אך באותה תקופה כבר היו שידורים סדירים בצבע בארצות הברית ובאירופה, כך שתוכניות שהועברו בלווייני תקשורת או שנקנו מתחנות זרות היו צבעוניות, ואפשר היה לצפות בהן בצבע במכשירי טלוויזיה צבעוניים. האפשרות לקליטת השידורים בצבע הייתה תלויה בכך שהשידור הועבר ישירות מן הלוויין, או הוקלט מהלוויין בוידאו טייפ צבע ושודר דרכו, או שסרט קנוי נוגן בוידאו טייפ צבע או בטלסינה (מקרין פילם קולנוע) צבעוני. ב-1974 החלו גם תחנות הטלוויזיה של ירדן ושל מצרים לשדר בצבע. בישראל, אולפני הרצליה היו הראשונים להכניס ציוד אולפן צבעוני כבר בשנת 1973, אך השימוש בו היה בעיקר לצורכי הפקות זרות שצולמו בישראל. בכל זאת, הפקות שהזמינה הטלוויזיה הישראלית מאולפני הרצליה, צולמו בחלק מהמקרים בצבע (בעיקר בסוף שנות השבעים), וגם מהם הייתה הטלוויזיה הישראלית אמורה למחוק את הצבע.

הדיון החינוכי-חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד בן-גוריון, ששימש כראש הממשלה בראשית שנות השישים, התנגד באופן גורף להכנסת המדיה הטלוויזיונית. בן-גוריון ראה במדיה זאת בעיה חינוכית, שתהפוך את התושבים מעם הספר לעם המסך. יגאל אלון, שר החינוך באותה התקופה חשש מתרבות של "נרגילות ורקדניות בטן". הטלוויזיה נתפסה ככלי מחטיא ולא תרבותי. בנוסף חששו אנשי מפלגת העבודה השלטת כי הכנסת מדיה חדשה תאפשר לריבוי דעות, דבר שיפגע באחידות הדעות ובכור ההיתוך הישראלי[דרוש מקור]. אך מעל כולם עמדה הטענה הכלכלית, אשר ראתה את מדינת ישראל הצעירה, שרק זה מכבר יצאה מתקופת צנע ממושכת. החשש הכלכלי היה כי קניית מכשיר יקר אשר איננו מיוצר בארץ תכניס את המדינה הצעירה למיתון נוסף[1].

רק ב-1965, לאחר פרישתו של בן-גוריון וכניסתו לתפקיד של לוי אשכול כראש ממשלה, נפתחה האפשרות להכנסת הטלוויזיה למדינת ישראל, אך הטענות של הממשלה הקודמת נשארו בעינן והושמו מגבלות כגון שידור שאינו מסחרי ושידור שאינו בצבע[2]. לאורך הזמן והתפתחות הטכנולוגיה ציוד טלוויזיוני צבעוני החל להיות נפוץ וציוד לשידורי שחור-לבן ירד מגדולתו. כך נוצר מצב בו נאלצו אנשי הטלוויזיה לרכוש ציוד הפועל בצבע. כמו כן, תוכניות רכש סופקו לטלוויזיה הישראלית כשהן צבעוניות. על מנת להמשיך לשדר בשחור-לבן כאשר גם הציוד פועל למעשה בצבע וגם תוכניות רכש מסופקות בצבע - נמחקו הצבעים והשידור בוצע בצבעי שחור-לבן. זוהי הטכנולוגיה המכונה "מחיקון" המוחקת את הצבע ממסכי האזרחים. אך הציבור לא הסכים להשלים עם השלטת התרבות והחשכת הצבע ולשם כך הומצא המכשיר אנטי-מחיקון[3].

מולי אדן, אז מהנדס אלקטרוניקה (לימים נשיא אינטל ישראל[4]), פיתח בהנחית יצחק פוגל, מנכ"ל "מץ אלקטרוניקה", התקן ששולב במכשירי טלוויזיה צבעוניים של מץ[5], ואפשר להם להציג את התוכניות הזרות בצבע על אף המחיקה שבוצעה על ידי רשות השידור. שמו המסחרי של ההתקן היה אנטי-מחיקון.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתקן ייקר את המכשירים הצבעוניים עוד יותר, ואף פגם במידה מסוימת באיכות התמונה. אף על פי כן, הפופולריות שלו הבהירה כי שיטת מחיקת הצבע אינה משיגה את מטרתה. הדבר זירז את ההחלטה לאפשר שידורים בצבע בטלוויזיה הישראלית.

בנוסף לכך, הטלוויזיה הישראלית הייתה חייבת להעביר בצבע שידורים חיים שהופצו לתחנות טלוויזיה זרות, וזאת על-פי דרישת התחנות באירופה ובארצות הברית (שידורים אלה חייבו סידורים מיוחדים כגון שכירת מצלמות מתאימות). שני השידורים המרכזיים שהופצו בצבע מישראל לרחבי העולם בסוף שנות השבעים היו סיקור ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל בנובמבר 1977, ושידור תחרות הזמר של האירוויזיון במרץ 1979 (לפני שידור זה נרשם גל של קניית מכשירים צבעוניים ברחבי הארץ, וזאת על אף שהיה מדובר בשידור צבעוני חד-פעמי). עקב כך ממילא לא ניתן היה למנוע מהצופים בישראל לצפות בשידור החי בצבע. בתחילת 1979 הוערך כי בישראל כבר היו כ-100 אלף מכשירי טלוויזיה צבעונית[6], ובאוגוסט 1979 הוערך כי כ-10 אלפי ישראלים רכשו מכשירי אנטי מחיקון[7].

יורם ארידור, שמוּנה לשר האוצר לקראת בחירות 1981, החליט לאפשר לרשות השידור לעבור בהדרגה לשידורים בצבע. הוא החליט בנוסף לכך גם להפחית את המס שהוטל על מכשירים צבעוניים (במקביל להפחתת המס על מכוניות ומוצרי צריכה אחרים). תהליך המעבר לשידורים בצבע נמשך כמה שנים, והיה כה ארוך עד שעובדי רשות השידור החלו לקרוא לו בלעג "הצבע הזוחל". בהדרגה צולמו ושודרו יותר תוכניות בצבע, אם כי תוכניות בשחור לבן (בעיקר שידורים חוזרים של תוכניות לימודיות) נמשכו עד סוף שנות ה-80.

האנטי-מחיקון הפך בתוך זמן קצר לאביזר מיותר, אולם פרשת השידורים בצבע ופיתוח האנטי-מחיקון שימשה שנים רבות כדוגמה למדיניות חסרת-תבונה של הממשלה בכלל ושל מדיניות כלכלית המתאפיינת במעורבות יתר ממשלתית בפרט. השם המסחרי "אנטי-מחיקון" הפך למטבע לשון, והמשורר נתן זך אף השתמש בו ככותרת לאחד מספרי שיריו.

עקרון פעולה טכני[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי שורות מתוך אות החוזי המורכב. בתחילתה של כל שורה מופיע אות סינכרון הצבע. בתמונה זו של מכשיר Wave Form Monitor שורה מתחילה בצד שמאל
האות המחזורי הבוהק בצד שמאל למטה הוא אות סינכרון הצבע המופיע בתחילת כל שורה באות החוזי המורכב. תמונת מסך של מכשיר Wave Form Monitor

התמונה שנראית על פני צג טלוויזיה מיוצגת במקלט הטלוויזיה בצורת אות חשמלי. אות זה, הקרוי אות החוזי המורכב (Composite video), מפוענח מהגל האלקטרומגנטי שמגיע לאנטנה. הוא כולל בתוכו את כל המידע המוקרן על צג הטלוויזיה, והוא מורכב מנתוני בהירות ומנתוני צבע. אות הבהירות מסומן ב-Y והצבע עצמו מורכב משני אותות בשם V, U. בעזרת אותות אלו ואות העוצמה המקורי, המייצג את רמת הבהירות של כל נקודה, ניתן לשחזר את צבעי היסוד: אדום, כחול וירוק.

כל מקלטי הטלוויזיה הצבעוניים באותה תקופה היו מבוססים על שפופרת קרן קתודית ובה שלושה "תותחי אלקטרונים", המתאימים לשלושת צבעי היסוד. בטלוויזיה כזו, כל תותח אלקטרונים מקבל אות חשמלי שמפוענח במקלט על סמך נתוני הבהירות ונתוני הצבע באות החוזי המורכב, וקרן האלקטרונים שיוצאת ממנו מכוונת בעזרת מגנטים לעבר פיקסלים זרחניים בצבע המתאים שנמצאים על גבי הצג. שיטת הסריקה על גבי צג הטלוויזיה היא לפי שורות, וכל מקטע של אות החוזי מתאים לשורה אחת. כך למשל, בשיטת PAL, שורה אחת מתאימה למקטע חוזי באורך של 64 מיקרו-שניות.

שלושת אותות הצבע משולבים באות החוזי המורכב כאותות מאופננים; בשיטת PAL, אותות הצבע, U V, מאפננים יחדיו, בשיטת QAM, גל תת-נושא (subcarrier) בתדר 4.43361875 מגה-הרץ מעל הגל הנושא. באפנון זה נדרש לסנכרן את מופע המפענח שבמקלט עם אות הצבע המקורי, ולשם כך משודר בתחילתה של כל שורה צרור בן עשרה מחזורים בתדר זה (2.25 מיקרו-שניות). צרור סנכרון זה נקרא אות סינכרון הצבע (Colorburst). מופע אות סינכרון הצבע מגדיר למקלט הטלוויזיה כיצד להפריד נכונה את רכיבי ה-QAM לשני אותות צבע, ותזוזה במופע תגרום לעיוות בצבעים על גבי המרקע.

ברשות השידור, הורד אות סינכרון הצבע מאות החוזי המורכב, ובמצב כזה הופעל במקלטי הטלוויזיה הצבעוניים מעגל "הורג הצבע" ("color killer") אשר מכבה את המגברים לתדר הגבוה שעליו אופנן אות הצבע. מעגל זה הבטיח ששידורי שחור-לבן לא יגרמו להופעת צבעים מקריים על גבי הצג.

על מנת לגרום לטלוויזיה להקרין תמונה צבעונית מדויקת תוך שימוש באות חוזי שנמחק ממנו אות סינכרון הצבע היה צורך לשחזר את אות הסינכרון במופע הנכון. מכשיר האנטי-מחיקון "שתל" אות סינכרון משלו בתחילת כל שורת וידאו באות החוזי המורכב. אולם, בהיעדר מידע מדויק לגבי המופע הנכון, הצבע לא היה מדויק, על כן נוספה אפשרות לכוונון מופע באופן ידני. כך, אם צבעי התמונה שהתקבלו היו בלתי מציאותיים, היה על הצופה לכוון את המופע בעזרת כפתור מספר פעמים בשעה. עם זאת, איכות התמונה לא השתוותה לתמונה מאות חוזי שלא בוצעה בו מחיקת אות סינכרון הצבע.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אורן סופר, תקשורת המונים בישראל, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, 2011, עמודים 311-344.
  2. ^ החל הדיון בממשלה על טלוויזייה כללית, הצופה, 13 במרץ 1967
  3. ^ ענת פירסט ואלי אברהם, כיכר השוק הומה? : על הגיוון התרבותי בערוצי הטלוויזיה המסחריים בישראל ועל הדרכים לשיפורו, בתוך כספי ד. (עורך), "תקשורת ופוליטיקה בישראל", הוצאת מכון ון ליר, תל אביב, 2007, עמודים 134-161.
  4. ^ שמוליק שלח, ‏מרעננים את השורות: מולי אדן ימונה למנכ"ל אינטל ישראל, באתר גלובס, 20 בינואר 2012
  5. ^ עמירם פליישר, טלוויזיה צבעונית כל מה שרצית לדעת, מעריב, 11 במאי 1979
  6. ^ בועז עופריהכסף הקל של האנטי מחיקון, מעריב, 14 בפברואר 1979
  7. ^ עמירם פליישר, עם ביטול הצורך באנטי מחיקון מתברר כ-10 אלפי ישראלים ביזבזו כ-40 מיליון לירות תוך שנתיים, מעריב, 7 באוגוסט 1979