דוד בן-גוריון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף בן-גוריון)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "בן-גוריון" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו בן-גוריון (פירושונים).
דוד בן-גוריון
בן גוריון
דוד בן-גוריון, 1952
לידה 16 באוקטובר 1886
י"ז בתשרי ה'תרמ"ז
פלונסק, פולין
פטירה 1 בדצמבר 1973 (בגיל 87)
ו' בכסלו ה'תשל"ד
רמת גן, ישראל
מדינה ישראל
תאריך עלייה 1906
מקום קבורה שדה בוקר
עיסוק פוליטיקאי, חבר איגוד מקצועי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפא"י, רפ"י, ח"כ יחיד, הרשימה הממלכתית
בת-זוג פולה בן-גוריון
ראש ממשלת ישראל ה-1 (כהונה ראשונה)
14 במאי 194826 בינואר 1954
(5 שנים ו-36 שבועות)
סגן אליעזר קפלן
תחת הנשיאים חיים ויצמן
יצחק בן צבי
ראש ממשלת ישראל ה-1 (כהונה שנייה)
3 בנובמבר 195526 ביוני 1963
(7 שנים ו-33 שבועות)
תחת הנשיא יצחק בן צבי
שר הביטחון ה-1
14 במאי 194826 בינואר 1954
(5 שנים ו-36 שבועות)
21 בפברואר 195526 ביוני 1963
(8 שנים ו-18 שבועות)
שר החינוך והתרבות ה-3
19 במאי 19518 באוקטובר 1951
(20 שבועות ו-3 ימים)
שר התחבורה ה-4
14 באוגוסט 195224 בדצמבר 1952
(19 שבועות)
חבר הכנסת
14 בפברואר 194927 במאי 1970
(21 שנים)
כנסות 1 - 7
פרסים והוקרה פרס ביאליק, דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים, תואר דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דָּוִד בֶּן-גּוּרִיּוֹן (גְּרין) להאזנה (מידע · עזרה) ‏(16 באוקטובר 1886, י"ז בתשרי תרמ"ז1 בדצמבר 1973, ו' בכסלו תשל"ד) היה איש העלייה השנייה, ראש ההנהגה של "המדינה שבדרך", המוביל והדוחף להקמת מדינת ישראל, בתפקידו כיושב ראש מנהלת העם הכריז על הקמתה, ולאחר שקמה הנהיגהּ במשך עשור ומחצה עד 1963[1]; כיהן כראש הממשלה וכשר הביטחון הראשון של מדינת ישראל והיה ממנהיגי תנועת העבודה.

בן-גוריון פעל למען הממלכתיותסיסמה "ממעמד לעם"), ודיכא ניסיונות מימין ומשמאל (פרשת אלטלנה ופירוק מטה הפלמ"ח), שבהם ראה סכנה לקיום צבא ממלכתי אחד. הראייה הממלכתית הזו הובילה אותו לפירוק המחתרות ערב מלחמת העצמאות ולהקמת צה"ל. שימש ראש ממשלה ושר ביטחון בממשלה הראשונה ובממשלות שאחריה והיה ממנהיגי תנועת העבודה בישראל ובעולם וממייסדי ההסתדרות הכללית של העובדים ומזכירה הכללי הראשון ומראשי היישוב. היה ממקימי מפא"י ועמד בראשה, לאחר פרישתו ממנה הקים את רפ"י שהתאחדה עם מפא"י למפלגת העבודה הישראלית.

ביוגרפיה

נעוריו ותחילת דרכו 1886–1906

דוד גרין הצעיר

בן-גוריון נולד בשם דוד יוסף גרין לשיינדל ואביגדור גרין, בעיירה פלונסק שבפולין (אז בתחום האימפריה הרוסית). במשפחה היו חמישה ילדים - שלושה בנים ושתי בנות. דוד היה הבן הרביעי.[2] אפשר שנולד עמו בן תאום שנפטר בשעת הלידה.[3] ביתם שכן בקצה "רחוב העזים". המשפחה התגוררה בקומה התחתונה. בקומה העליונה התגוררה משפחה שטיפלה בבעלי החיים שבחצר האחורית והייתה מופקדת על ניקיון הבית ובישול הארוחות, ואילו בבית הסמוך התגורר אברהם, אחיו הנשוי של דוד.[2]

דוד בן-גוריון, שכונה בילדותו "דובצ'ה", למד מגיל 5 אצל מלמד בחדר מסורתי, ובגיל 7 עבר למלמד "מודרני". מאוחר יותר עבר לחדר מתוקן שהקים אביו, חבר בתנועת "חובבי ציון". בגיל 11 התייתם מאִמו, שנפטרה כתוצאה מסיבוכי לידה. לאחר מכן נשא אביו אשה שנייה.[4][5] הוא למד בחדר עד גיל הבר מצווה ולאחר מכן למד במשך שנה או שנתיים אצל מלמד בבית המדרש, ואז הפסיק את לימודיו. בערך באותו הזמן, חדל גם לקיים מצוות, אולם המשיך ללבוש את הבגדים המסורתיים עד נסיעתו לוורשה בגיל 18.[6] מלבד החינוך היהודי, למד גם בבית ספר ממשלתי רוסי, בו למד את השפה הרוסית.[4] בשנת 1900, חרף גילו הצעיר, בעידודו של אביו, הקים יחד עם חבריו, שלמה צמח ושלמה לביא (לבקוביץ'), את אגודת "עזרא", שהכשירה את חבריה לקראת עלייה לארץ ישראל ושמה לעצמה מטרה להחיות את השפה העברית. חברי האגודה התחייבו לדבר עברית בינם לבין עצמם ופעלו ללימוד השפה בקרב צעירי העיירה. בשלב מסוים בתקופה זו, הפסיק בן-גוריון להניח תפילין. ב-1 בנובמבר 1901, כשהיה בן 15, שלח אביו בקשה לתיאודור הרצל, לסייע במתן השכלה לבנו.[7]

ב-1904 עבר לוורשה.[8] תחילה התגורר אצל משפחת קרובים, ולאחר שהשיג עבודה חלקית כמורה פרטי ב"חדר מתוקן", שכר חדר במשותף עם ידיד.[9] ביולי אותה שנה נפטר בנימין זאב הרצל. הייתה זו מהלומה עבור בן-גוריון. הוא כתב לשמואל פוקס: "נתיתמו תקוותינו, חלומותינו! מחוללן ומטפחן מת... קר וחושך מסביב, אין שפעת אור התקוה... השמש איננו, אבל אורו עוד זורח!... רק פעם במשך אלפי שנים ייולד איש פלאים כזה".[10] בן-גוריון שהה בוורשה במשך שנה וחצי,[9] שם התפרנס מהוראה והצטרף לחוגים ציוניים.[8]

במרץ 1905 חזר בן-גוריון לפלונסק.[11] באמצע 1905,[12] בעקבות המהפכה ברוסיה באותה שנה, הצטרף למפלגת "פועלי ציון" הפולנית, שחיברה ציונות וסוציאליזם מרקסיסטי על פי תורת בר בורוכוב, לאחר שהשתתף בוועידת היסוד שלה בביתו של יצחק טבנקין. הוא השתתף בישיבות המפלגה והפיץ חומרי תעמולה.[8] הוא יסד סניף של המפלגה בפלונסק וארגן את השביתות הראשונות של החייטים ופועלי החבלים וניהל את מאבקם לשיפור תנאי עבודתם.[12] הוא צירף את שוליות בעלי המלאכה כחברים במפלגה ואף ארגן אותם לשביתה למען יום עבודה של 12 שעות, שהשיגה את יעדה. הוא נאבק נגד תועמלנים של הבונד שהגיעו אל פלונסק לעשות נפשות לאידאולוגיה שלהם,[8] והצליח לבלום אותם ולהפוך את "פועלי ציון" לזרם המרכזי בקרב צעירי העיר. מרכז המפלגה בוורשה החל לשגר אותו בשליחויות שונות למחוזות הסמוכים.[12] כאשר נוצרה מתיחות עקב חשש מפוגרום, החל בן-גוריון לשאת אקדח, ארגן את שוליות בעלי המלאכה להגנה עצמית והדריך באגודת עזרא שימוש בנשק. על פעילותו המהפכנית נאסר פעמיים. בפעם הראשונה שיחדו חבריו למפלגה פקיד, שמסר להם את החומר האסור שנמצא אצל בן-גוריון, וזה שוחרר מבית הסוהר בשל חוסר הוכחות.[8] בפעם השנייה הצליח אביו לשכנע את קצין המשטרה לשחרר אותו באמצעות שוחד.[12]

השנים הראשונות בארץ ישראל

במושבות יהודה והגליל 1906–1910

ב-1906, בעודו בן 20, עלה לארץ ישראל כחלק מגל העלייה השנייה. אביו מימן את נסיעתו.[8] בן-גוריון עזב את פלונסק בסוף חודש אוגוסט יחד עם חבריו בקבוצת עולים גדולה.[13] לקבוצת העולים נערכה מסיבת פרידה, וממנה הם הוסעו בכרכרה אל תחנת הרכבת במצודת מודלין. משם נסעו לוורשה ולאודסה.[8] הם סיירו בעיר וביקרו אצל מנחם אוסישקין, לילינבלום ובר בורוכוב. הם הפליגו במחלקה הרביעית של אניה רוסית רעועה,[13] חנו חניית ביניים בסמירנה,[14] וב-6 בספטמבר (ט"ז באלול תרס"ו) הגיעו ליפו.[8] כעבור שנים, אמר כי יום עלייתו לארץ ישראל היה היום הגדול בחייו.[15][16] עוד באותו היום, יצא אחר הצהריים מיפו אל המושבה פתח תקווה בקבוצה שמנתה 14 חברים. הם הלכו ברגל והגיעו אליה בלילה. למחרת שכר עם שלמה צמח חדר משותף. בבוקר הראשון כבר עבד בפרדסי פתח תקווה. הוא עבד בעבודות חקלאיות: הובלת זבל וטמינתו בבורות הנטיעה, הכשרת הקרקע, סיקול אבנים, חפירת בורות, חרישת אדמת בור, כריית תעלות השקיה ונטיעת עצים. כעבור שבועיים כבר חלה בקדחת, שהמשיכה אחר כך לפקוד אותו בתדירות קבועה. בנוסף על כך, התמודד עם רעב, במיוחד בימים שבהם היה מחוסר עבודה.[17]

לחצו כדי להקטין חזרה
יצחק בן-צבידוד בן-גוריוןיוסף חיים ברנריעקב זרובבלאהרון ראובניBen-Zvi, Yaacov Zrubavel, Ben-Gurion, Brenner, Aharon Reuveni.jpg
לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

חברי מערכת "האחדות", (מימין לשמאל) יושבים: יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912)

בסוכות 1906 השתתף בוועידה הראשונה של מפלגת פועלי ציון בארץ ישראל, שנערכה ביפו. הוא היה בין ראשי האגף ה"ציוני" (הימני) במפלגה ונבחר לאחד מחמשת חברי הוועד המרכזי שלה, וכן לוועדה בת עשרה חברים שעליה הוטל לנסח את מצע המפלגה. באספה זו הציע להקים הסתדרות כללית של כל הפועלים היהודים בארץ ישראל, מה שגרר ויכוח לגבי ציון המילה "יהודים". כעבור מספר ימים הוחלט ברוב מכריע לכתוב את המילה.[18] במושב השני של ועידת פועלי ציון, שהתכנס ביפו ב-1907, מספר שבועות לאחר הוועידה הראשונה (באמצע טבת), הצליח להוסיף למצעהּ את הסעיף "המפלגה שואפת לעצמאות מדינית לעם היהודי בארץ הזאת", ואף להיבחר (יחד עם ישראל שוחט) לוועד זמני בן שני חברים, שעליו הוטל ארגון מחדש של המפלגה.[19] בינואר 1907 נאם בשם "פועלי ציון" בעצרת לכבוד נשיא הקונגרס הציוני, דוד וולפסון, שהגיע לביקור בארץ ישראל.[20]

את חורף 1906–1907 חילק בן-גוריון בין יפו ופתח תקווה. באביב 1907, אחרי ועידת פסח של המפלגה, נדד לכפר סבא. כעבור מספר שבועות עבר לראשון לציון ועבד ביקב בדריכה על ענבים. לאחר מכן שהה גם ברחובות במשך מספר שבועות.[21] באוקטובר 1907 עבר מיהודה אל הגליל. יחד עם שלמה צמח, הלך ברגל במשך שלושה ימים לסג'רה.[22] בלילות לנו בבת שלמה ובמסחה, ובבוקר של היום השלישי הגיעו לסג'רה.[21] בסתיו 1908 נסע לפלונסק כדי להתייצב לשירות בצבא הרוסי - כדי שאביו לא יאלץ לשלם קנס. הוא נפגש עם משפחתו, הוכר כשיר לשירות והושבע אמונים לצאר, אך ערק מהמחנה, עבר את הגבול לגרמניה באמצעות מסמכים מזויפים ובסוף דצמבר שב לארץ ישראל. בעת היעדרו קמה המושבה כנרת ולאחר שובו עבד בה במשך מספר שבועות. משם ירד למושבה מלחמיה וגם בה עבד במשך מספר שבועות. מספר ימים לאחר שובו לסג'רה, ב-29 במרץ 1909, הגיע המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק בפעם הראשונה לארץ ישראל. בן-גוריון היה בין מקבלי פניו בנמל יפו ולאחר מכן בין המברכים בנשף שנערך לכבודו בביקורו בסג'רה.[23]

בן-גוריון היה מסתגר מדי ערב במחסן תבואה מחוץ לחומת המושבה וקורא. בחלק מהערבים היה מלמד את חבריו עברית במסגרת האגודה המקומית "עבריה".[24] לאחר פיטורי השומרים הצ'רקסים של סג'רה, היה בן-גוריון, לדבריו, השומר היהודי הראשון של המושבה. מתחילת חורף 1908–1909, הלכו ורבו ההתנגשויות בין תושבי סג'רה לערביי הסביבה. ביום האחרון של חג הפסח 1909, נרצח שומר החווה על ידי שני תוקפים ערבים. קבוצות פועלים יצאו בעקבות הרוצחים, אולם שלושה מהם, ובהם בן-גוריון, נקלעו למארב, וחברו, שמעון מלמד, נורה ונהרג לנגד עיניו. הרצח גרם לו לזעזוע נפשי והשפיע מאד על השקפותיו בנושאי ביטחון וכוח עצמי. לאחר האירוע, נבחר בן-גוריון לוועד פועל גלילי בן 10 אנשים, שתפקידו היה לדאוג לביטחון מושבות הגליל. נראה כי בן-גוריון הוא האיש שכתב את הכרוז שפורסם אז מטעם "פועלי ציון": "המובחרים שבנו נופלים חללים מחץ הפרא הערבי, ואנו שואלים בדאגה: איכם, איכם, בני המכבים? צאצאי בר־גיורא ובר־כוכבא, בואו לרשת מקום הגיבורים הנופלים, אשר נפלו במלחמתם בעד חירותם ועמם!".[25] אולם אף על פי שעסק בשמירה באופן פעיל, בן-גוריון לא קיבל הזמנה להצטרף לארגון בר גיורא ולא לארגון השומר. על פי חישובי הביוגרף שבתאי טבת, בן-גוריון שהה בסג'רה שנה וחודש ולא שלוש שנים כדברי בן-גוריון עצמו.[22] באמצע סתיו 1909 עזב את סג'רה והלך לעבוד בימה (יבנאל). בדרכו לשם התנפל עליו ערבי, ששדד ממנו את כל רכושו. מאחר שהיו בקרבת כפר ערבי, בחר שלא לשלוף את נשקו כדי להגן על עצמו, אך התלונן במשטרה הטורקית והגנב נשפט ונכלא. בן-גוריון נשאר בימה מספר שבועות ואחר מכן עבר למושבה זכרון יעקב.[26] הוא החליט ללכת אליה משום שקיווה שאחיותיו תחלטנה לעלות לארץ ישראל וסבר כי זו "המושבה היחידה" בה תוכלנה למצוא עבודה. אולם הן נשארו בפלונסק. במשך מספר החודשים בהם שהה במושבה, החל ללמוד מעט ערבית וצרפתית, והחליט ללמוד משפטים. לשם כך הקדיש את רוב לילותיו ללימודים. הוא התגורר יחד עם פועל אחר באסם של אחד מאיכרי המושבה.[24]

בירושלים 1910–1911

בוועידת "פועלי ציון" שהתקיימה באביב 1910, תבעו יצחק בן-צבי ורחל ינאית לצרף את בן-גוריון למערכת עיתון "האחדות", ביטאונה של מפלגת "פועלי ציון", ובאמצע השנה התבשר כי נבחר. בעקבות זאת עבר להתגורר בירושלים.[27] הוא שכר חדר-מרתף ב"חצר פלויד" וסבל רעב גם במשך השנה שחי בירושלים, אולם רכש לו במהלכה שני חברים קרובים: רחל ינאית ויצחק בן-צבי.[28] בגיליון הראשון של "האחדות", כתב בן-גוריון שני מאמרים לרגל ביקורו של החכם באשי בארץ ישראל, בעילום שם. בגיליון השני כבר העז לחתום בשם החדש שבחר לעצמו: "בן-גוריון". בשם זה נקראו שני אישים מתקופת המרד הגדול של היהודים ברומאים במאה ה-1 לספירה: נקדימון בן-גוריון, מפרנסי ירושלים, ויוסף בן-גוריון, מראשי "ממשלת החירות" בעיר בתחילתו של המרד. ייתכן ועמידתו של יוסף בן-גוריון בראשות הממשלה היהודית העצמאית הנאבקת לשחרור, היא זו שהשפיעה על דוד גרין הצעיר לאמץ לעצמו את שמו.[29]

במחצית 1911 שהה יותר מחודש בפולין ונפגש עם משפחתו. בסוף יולי נסע משם עם יצחק בן-צבי לווינה, לייצג את "פועלי ציון" של ארץ ישראל בוועידה השלישית של הברית העולמית של המפלגה. בהזדמנות זו ביקר לראשונה בבית נבחרים - הפרלמנט האוסטרי. צירי הוועידה כעסו על הצהרתם של בן-גוריון ובן-צבי, שהפועלים בארץ ישראל הם שיגשימו את הציונות ולא הציונים היושבים בגולה, ושאחדותם של כל הפועלים בארץ ישראל חשובה בעיניהם מהקשר שלהם אל מפלגתם בגולה, וקיבלו החלטה המאשימה את שני הצירים מארץ ישראל ב"ספאראטיזם" (בדלנות).[30]

התעת'מנות 1911–1914

בן-גוריון ובן-צבי, סטודנטים למשפטים באיסטנבול.

עוד בסג'רה הבשיל בבן-גוריון רעיון ה"התעת'מנות": ויתור של יהודי ארץ ישראל על נתינותם הזרה והפיכתם לאזרחי האימפריה העות'מאנית, כדי שיוכלו לפעול בתוך מסגרותיה החוקיות שלה. לצורך כך נדרשת היתה מנהיגות שתכיר את שפת המדינה ואת חוקיה, ותזכה למעמד רשמי במוסדות השלטון בבירה. באופן זה תוכל להיאבק על עלייה והתיישבות יהודית בארץ ישראל.[31] מתוך כוונה לארגן כוח פוליטי שייצג את יהודי האימפריה העות'מאנית בפרלמנט הטורקי, החליט בן-גוריון ללמוד משפטים באיסטנבול. כדי להתקבל ללימודים, נדרשו תעודת בגרות וידיעת השפה הטורקית. יצחק בן-צבי הצליח להשיג עבורו תעודת בגרות מזויפת, וכדי ללמוד טורקית, הפליג בן-גוריון לסלוניקי, משום ששם היה מספר רב של פועלים יהודים, שפועלי ציון קיוו לארגן אותם ולהחדיר בהם תודעה ציונית.[32] ב-7 בנובמבר 1911, ירד בנמל סלוניקי.[31] הוא התגורר אצל משפחה יהודית שומרת מצוות,[32] ולמד טורקית מסטודנט יהודי בפקולטה למשפטים. בנוסף לכך, למד גם צרפתית.[33] לאחר שעבר בהצלחה את מבחני הבגרות בטורקית, נסע בשנת 1912 לאיסטנבול.[32] ביוני ניגש לבחינות הכניסה לאוניברסיטה, בהן נחל הצלחה מלאה,[34] ובאוקטובר החלו לימודיו באוניברסיטה.[32] בין הסטודנטים הציונים שהתקבצו סביב בן-גוריון ובן-צבי היו גם סטודנטים מארץ ישראל, ובהם: ישראל שוחט, דוד רמז ומשה שרתוק. בן-גוריון נבחר למזכיר אגודת הסטודנטים היהודים.[34] אולם באוקטובר גם פרצה מלחמת הבלקן הראשונה ולאחר כחודש אחד של לימודים, החליטו בן-גוריון ובן-צבי לחזור לארץ ישראל עד שיתבהר המצב. לבקשתו של בן-גוריון, תמך בו אביו כלכלית: הוא שילם עבורו את החובות שצבר בארץ ישראל, את הוצאות שהותו בסלוניקי ואת שכר הלימוד והוצאות המחיה שלו באיסטנבול. בתחילת מרץ 1913 חזר בן-גוריון עם בן-צבי לאיסטנבול, שם חלק איתו חדר, ובסוף אפריל נתחדשו הלימודים. במהלך השנה, נסע בן-גוריון לווינה, לוועידה העולמית של פועלי ציון ולקונגרס הציוני. בדצמבר 1913 נפתחה שנת הלימודים השנייה. בינואר 1914 סבל מקדחת ואושפז בבית חולים ונסע להתאושש בבית אחותו בלודז'. בסוף אפריל חזר לבחינות באיסטנבול,[32] ועמד בהן בהצלחה. ב-28 ביולי הפליג יחד עם בן-צבי באנייה רוסית לחופשה בארץ ישראל, וב-1 באוגוסט נודע לנוסעים בלב-ים על פרוץ המלחמה בין רוסיה לגרמניה.[35] בן-גוריון ובן-צבי חזרו לארץ ישראל בחזות עות'מאנית: חליפה על פי האופנה הטורקית, תרבוש אדום ושפם עבות. בן-גוריון לא סיים את לימודי המשפטים באיסטנבול.[32]

לאחר כניסת טורקיה למלחמה לצד מעצמות המרכז באוקטובר 1914, נדרשו נתיני מדינות אויב, ובהן רוסיה, להתעת'מן או לצאת מארץ ישראל. בתוך ההתלבטות בציבור העולים היהודי, החליטה מפלגת פועלי ציון להתעת'מן ולהישאר בארץ, ובן-גוריון ובן-צבי עשו כן. הנימוק לכך היה החשש מתגובה טורקית קשה נגד היישוב היהודי וכן החשש מאבדן האחיזה היהודית בארץ עקב היציאה ממנה.[36] בן-גוריון ובן-צבי הצטרפו ל"וועד ההתעת'מנות" שהוקם בירושלים, ואף ביקשו וקיבלו את רשותו של המפקד הטורקי בעיר לגייס גדוד-מיליציה יהודי להגנה על ארץ ישראל, שהחל להתאמן ב"מגרש הרוסים".[37] אולם לאחר שהופסקו הגירושים ההמוניים של נתינים זרים עקב התערבות הדיפלומטים הזרים, החליט ג'מאל פאשא לגרש מארץ ישראל את כל מי שקשור בפעילות ציונית.[36] בן-גוריון ובן-צבי נאסרו ונחקרו על קשריהם עם התנועה הציונית העולמית. הם שוחררו בערבות וכינסו את חברי הוועד המרכזי של "פועלי ציון", שהחליט שבמידה ויגורשו, יקימו בארצות הברית תנועה חלוצית.[37] מאחר ששמותיהם הופיעו ברשימת הצירים לקונגרס הציוני,[36] הם קיבלו זמן קצר לאחר מכן צו גירוש מהקיסרות העות'מאנית. על הצו כתב המושל כי הם מגורשים "לעולם ועד". כשסיפר ליחיא אפנדי, חבר ערבי שלמד איתו באיסטנבול על קבלת הצו, אמר לו חברו: "כידיד שלך – אני מצטער. כערבי לאומי – אני שמח".[37] הייתה זו הפעם הראשונה שבן-גוריון נתקל בגילוי של לאומנות ערבית. בסוף מרץ 1915 הועלו בן-גוריון ויצחק בן-צבי על ספינה לאלכסנדריה, ללא מסמכים, וכשהגיעו אליה נאסרו על ידי הבריטים כאזרחי אויב. בהתערבות קונסול ארצות הברית הם שוחררו.[36] השניים טיילו בפירמידות ובקברי הפרעונים, אך ברוב הזמן קיימו פגישות ציוניות. בקהיר התווכחו עם יוסף טרומפלדור, וטענו בפניו כי הקמת יחידה צבאית יהודית (גדוד נהגי הפרדות) שתצורף לצבא הבריטי במלחמתו בטורקיה, עלולה לגרום לממשלה הטורקית להגיב בפרעות ביהודים בארץ ישראל ולהביא לחורבן היישוב העברי.[38] לאחר מספר שבועות הפליגו לניו-יורק.[36] את דמי הנסיעה הם קיבלו לבקשתם מציוני ארצות הברית. ההפלגה ארכה חודש ימים, כולל חניית ביניים באתונה, במהלכה ביקר בן-גוריון באקרופוליס.[39]

בארצות הברית 1915–1918

פולה מונבז ודוד בן-גוריון טרם חתונתם

בן-גוריון ובן-צבי הגיעו לניו-יורק ב-17 במאי 1915 והורשו לרדת כמהגרים.[36] תחנתו הראשונה של בן-גוריון בארצות הברית הייתה משרד פועלי ציון. עוד לפני היציאה מהארץ, הוחלט בישיבת מנהיגי פועלי ציון שחבריה יקימו בארצות הברית את תנועת החלוץ - יאתרו צעירים יהודים שמוכנים לעלות לארץ ישראל ולעבוד בה. מנגנון המפלגה בניו יורק ארגן לבן-גוריון ובן-צבי מסעות ברחבי ארצות הברית ומפגשים בקהילות היהודיות, אולם אלה נכשלו והשניים הצליחו לגייס רק כ-150 מתנדבים לתנועה.[40] כחודש לאחר בואו לארצות הברית, התפרסם מאמרו "לקראת העתיד", בו ניסח לראשונה את השקפותיו המדיניות ואת התביעות שלדעתו העם היהודי צריך להעמיד בפני ועידת השלום לאחר המלחמה, ובראשן: הכרה "בזכות העם העברי לכונן מולדת בארץ ישראל". לצורך כך, יש "להתרכז, להתערות ולהתאחז" בה. אולם לטענתו, "כיבוש ארץ למטרה שכזו אינו בא על ידי הבטחת זכויות פוליטיות וערובות דיפלומטיות, אלא על ידי עבודה ישובית ממושכת, השתרשות והתערות בקרקע... והתרבות האוכלוסיה היהודית עד כדי היות רוב גדול ומכריע בארץ". בהמשך כתב: "ארץ לא מקבלים, אלא כובשים, אנחנו נכבוש את הארץ בבנותנו אותה".[41]

בן-גוריון, שהיה אז אנונימי לחלוטין בארצות הברית, התפרסם בה לראשונה עם הוצאתו לאור מחדש של ספר יזכור (שכבר יצא לאור בעברית בארץ ישראל ב-1911), שכלל, הפעם ביידיש, קטעי ספרות והספדים על אנשי השומר שנהרגו, וכן את זיכרונותיו של בן-גוריון מתקופת העלייה השנייה.[40] בתקופת שהותו בארצות הברית למד לנאום ולכתוב מאמרים ביידיש, שפת אמו.[42] המהדורה הצליחה מאד ובן-גוריון החליט לפרסם מהדורה מורחבת בצורת אלבום: במקום המבוא של בן-צבי, הוא צירף גרסה מורחבת של זיכרונותיו "ביהודה ובגליל". הצלחתו הגדולה של הספר החדש פרסמה את בן-גוריון בציבור היהודי באמריקה. בעקבות ההצלחה, הקציבה הנהגת פועלי ציון לבן-גוריון ובן-צבי שכר חודשי עבור כתיבת הספר "ארץ ישראל", ששני שלישים ממנו היו פרי עטו של בן-גוריון.[40]

במהלך עבודת המחקר לספר, בילה בן-גוריון ימים רבים בספרייה העירונית של ניו יורק ברחוב 42, וקיבל עזרה בעבודתו זו. מוקד ההתכנסות של פועלי ציון היה בבית של רופא יהודי, בו גרה ועבדה פאולין מונבז, צעירה יהודיה שהגיעה לבדה ממינסק מספר שנים לפני כן ולמדה להיות אחות. פולה, כפי שקרא לה בן-גוריון, כבר ידעה היטב אנגלית, ובקיץ 1916 הציעה לסייע לו להעתיק עבורו בספרייה קטעים מן הספרים שנזקק להם. החיזור נמשך כשנה, וב-5 בדצמבר 1917 נישאו השניים בטקס אזרחי אצל רשם הנישואים בעיריית ניו יורק, בנוכחות הפקידים בלבד.[40] הזוג שכר דירה בברוקלין, אולם כעבור ארבעה חודשים לאחר נישואיהם, נפרדו לתקופה ארוכה.[43]

בגדוד העברי 1918–1919

בן-גוריון במדי הגדודים העבריים, 1918

עם כניסת ארצות הברית למלחמה, ניצחון מעצמות ההסכמה החל להיראות ודאי. עם השינוי בנסיבות, השתנה במהלך שנת 1917 לחלוטין יחסם של בן-גוריון ובן-צבי לרעיון הגדוד היהודי. בעקבות הצהרת בלפור, ועל סף כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, הם החלו להטיף ולפעול להקמת "הגדודים העבריים". בן-גוריון נפגש בוושינגטון עם השופט העליון הציוני לואי ברנדייס, והציע לו תכנית להקים גדוד עברי במסגרת הצבא האמריקאי, שילחם בארץ ישראל. ברנדייס הציג את הרעיון בפני הנשיא וודרו וילסון, אולם הוא דחה את ההצעה, בנימוק שארצות הברית הכריזה מלחמה רק על גרמניה, לא על טורקיה. אף על פי כן, ביוזמת ז'בוטינסקי הוקמו הגדודים בצבא הבריטי, והוחלט שהיהודים באמריקה יוכלו להתנדב במסגרתו ללגיון מיוחד שיוקם בקנדה. בן-גוריון היה ממעוררי תנועת ההתנדבות לגדודים בארצות הברית. 150 חברי גדוד העבודה "החלוץ", שגויסו בשנתיים הקודמות על ידי בן-גוריון ובן-צבי, התנדבו עתה ללגיון, יחד עם 200 גולים מארץ ישראל. ב-26 באפריל 1918 התגייס בן-גוריון ל"גדוד האמריקאי", הוא גדוד 39 של קלעי המלך בצבא הבריטי. ב-28 במאי הוא נשבע אמונים לכתר במשרד הקונסול הבריטי בניו-יורק ולמחרת יצא למחנה האימונים של הגדוד בוינדזור, קנדה, שם נפגש עם בן-צבי.[44] שלושה ימים לאחר מכן, נבחרו השניים לוועד הגדוד. כעבור כחודש, מונה בן-גוריון ל"קורפורל" (רב-טוראי). בין היתר, ייצג את החיילים היהודים בפני מפקדי הגדוד בתביעותיהם בנושא כשרות ונאבק בהצלחה על הנפת הדגל העברי ביום החג הלאומי של קנדה לצד הדגל הבריטי. ב-11 ביולי הפליג בשיירה של אניות מלחמה לבריטניה וב-22 ביולי נחתה הפלוגה שלו באנגליה, שם שהה הגדוד האמריקאי כשלושה שבועות. ב-12 באוגוסט קיבל את נשקו האישי וב-14 באוגוסט הפליג הגדוד למצרים. ב-28 באוגוסט נחת בפורט סעיד, וכעבור שבוע נסע לקהיר ונפגש עם הגדוד העברי הארצישראלי, אולם באותו יום חלה בדיזנטריה ואושפז בבית חולים, שם שכב במשך מספר שבועות. בבית החולים חיכה לו מברק מפולה שבישר על הולדת בתו ב-11 בספטמבר 1918, שנקראה בשם "גאולה", כפי שביקש בצוואה שהשאיר לפני צאתו לאנגליה.[45] כשהבריא, נשלח עם פלוגתו לתפקידי שמירה על שבויים טורקים וגרמנים. ב-6 בנובמבר הגיע לחופשה בתל אביב.[46] ב-5 בדצמבר נע הגדוד לארץ ישראל. בן-גוריון עזב את הבסיס בסרפנד ללא אישור כדי לגייס תמיכה לאיחוד מפלגות הפועלים. לאחר שנעדר ממחנהו ארבעה ימים, נתפס, הועמד למשפט והורד לדרגת טוראי.[47] זה היה השירות הצבאי היחיד בחייו.[48]

הקמת "אחדות העבודה" ושליחות בלונדון ובווינה 1919–1921

בפברואר 1919, עדיין מנהיג זוטר, הביא בן-גוריון את הצעד איחוד מפלגות הפועלים בפני ועידת "פועלי ציון". כעבור שלושה ימים החליטה הוועידה לתמוך באיחוד, אולם הוועידה של "הפועל הצעיר" החליטה לשלול אותו. בן-גוריון וברל כצנלסון כינסו עתה "ועידה כללית של כל פועלי ארץ ישראל", ללא "הפועל הצעיר", שאימצה את תכנית האיחוד. להתארגנות החדשה, שהייתה איחוד בין מפלגת פועלי ציון ובין "הבלתי מפלגתיים", ניתן השם "אחדות העבודה".[49]

בשנת 1919 קבע בן-גוריון בהרצאה לפני חברי מפלגתו, כי תפקידם "אינו של מהפכנים, כי אם של בוני חברה חדשה". בן-גוריון וראשי "אחדות העבודה" האחרים, נטשו את תפיסתו של בר בורוכוב, שחזה מלחמת מעמדות גם בארץ ישראל, והגיעו למסקנה כי יש לבנות את החברה החדשה בארץ ישראל מהתחלה, כחברה סוציאליסטית וקואופרטיבית. בן-גוריון ראה אז זהות בין הקונספציה הסוציאליסטית הזו לבין הקומוניזם של ברית המועצות. ב-1919 קבע גם כי הוא "בולשביק" וכי הוא "מאמין בדיקטטורה של הפרולטריון": הוא שאף ל"דיקטטורה של הפועל העברי בכל הענינים הלאומיים".[50]

ב-15 בנובמבר 1919 הגיעו פולה וגאולה לארץ ישראל. את אשתו לא ראה בן-גוריון במשך 18 חודשים ואת בתו ראה לראשונה בחייו. זמן קצר לאחר מכן, השתחרר מהצבא.[51] בתחילת יוני 1920 נשלח ללונדון להקים שם את המשרד של הברית העולמית של "פועלי ציון", לצורך טיפוח הקשרים עם מפלגת הלייבור, ומשפחתו הצטרפה אליו.[52] זמן קצר לאחר מכן יצא לווינה, להשתתף בברית בוועידת הברית העולמית. צירי האגף השמאלי הפרו-קומוניסטי דגלו בהצטרפות לאינטרנציונל השלישי ולניתוק מהקונגרס הציוני העולמי. בן-גוריון וחבריו, מהאגף הימני יותר, דגלו גם הם בהצטרפות זו, אולם רק בתנאי שיכיר בציונות, וכן סירבו לניתוק מהקונגרס הציוני. הוועידה התפוצצה. במהלך הדיונים, קיבל בן-גוריון מברק מפולה והוא שב מיד ללונדון. כעבור שבוע, ב-28 באוגוסט 1920, נולד בנו, עמוס.[51] לאחר שחודשו הקשרים עם פלונסק, שנותקו בזמן מלחמת העולם ומלחמת רוסיה-פולין,[52] יצא בן-גוריון במרץ 1921 לשליחות בווינה מטעם תנועתו ואת פולה והילדים שלח לפלונסק, להכיר את אביו ולהתארח בביתו. במאי הגיע לביקור בפלונסק,[53] אך כעבור זמן קצר נסע לוועידות ומפגשים שונים והשאיר את אשתו ושני ילדיו הקטנים בבית אביו. לאחר שהפסיקו פועלי ציון בארצות הברית את התמיכה הכספית בסניף הלונדוני הכושל,[52] שב בן-גוריון באוגוסט 1921 לארץ ישראל. פולה והילדים שבו לארץ רק כעבור יותר משנה.[53] לאחר שובו, הציע ב-1921 להפוך את "אחדות העבודה" לקומונה כלל-ארצית, שתפעל כגוף אחד בהשפעתה על ההסתדרות. אולם תכניתו זו נדחתה על ידי מרכז המפלגה, והוא התפטר מהוועד הפועל שלה.[50]

המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים 1921–1935

Flickr - Government Press Office (GPO) - Portrait of PM David Ben Gurion.jpg

בן-גוריון נמנה עם מקימי ההסתדרות הכללית ב-1920. הוא החזיק בפנקס חבר מספר 3.[54] בדצמבר 1921 הוא נבחר למזכיר הכללי שלה.[53] ניתן לומר כי רק עתה פרץ לראשונה לעמדת מנהיגות.[54] בראשית שנות ה-20 הוא הפך לאחד המנהיגים הבולטים של היישוב. הוא כיהן בתפקיד מזכ"ל ההסתדרות במשך 15 שנה. הוא ראה בה, מלבד איגוד מקצועי שיגן על ציבור הפועלים בארץ, גם כלי חברתי וכלכלי שיקים משק עובדים עצמאי. כמו כן, ראה בו מוסד פוליטי שינהיג את ההתיישבות היהודית ויניח יסודות למדינה שתקום.

בן-גוריון תבע להעביר את משרד ההסתדרות מתל אביב לירושלים, "מסיבות לאומיות", והדבר נעשה ב-2 בפברואר 1922. בירושלים התגורר בחדר במוסררה, יחד עם דוד זכאי, שותפו לעריכת בטאון ההסתדרות "הפנקס". ממשכורתו הנמוכה כמזכיר ההסתדרות, היה שולח מדי חודש כסף לפולה ולאביו בפלונסק. בתקופה זו החל לרכוש ולקרוא ספרים רבים בכמויות עצומות. את רוב זמנו הפנוי הקדיש ללימוד וקריאה, וכך הרחיב את השכלתו. מאחורי העסקן המפלגתי צמח אדם רחב-אופקים בעל השכלה לא-פורמלית עשירה ותרבות רחבה. ב-5 באפריל, כשמונה חודשים לאחר ששב לארץ ישראל, הגיעו גם פולה והילדים והצטרפו אליו לירושלים.[54]

ביקורו בברית המועצות 1923

בן-גוריון המשיך בנסיעותיו לחוץ לארץ בשליחות ההסתדרות ותנועת הפועלים. בשנים הללו בילה כמחצית מזמנו במסעות ארוכים לאירופה.[54] ב-1923 קיבלה ההסתדרות הזמנה להציג את תוצרתה בתערוכה חקלאית במוסקבה.[55] ב-4 באוגוסט אותה שנה, בן-גוריון ומאיר רוטברג, שני נציגי ההסתדרות, יצאו לרוסיה דרך קהיר וקושטא וב-24 באוגוסט הפליגו לאודסה.[56] באוקראינה הצביעו עבור בן-גוריון על המקומות בהם התרחשו פוגרומים ביהודים.[55] הם המשיכו ברכבת למוסקבה, שם שיכנה הנהלת התערוכה את בן-גוריון בארמון מפואר שהיה שייך לאציל העשיר ממנוב. בן-גוריון ורוטברג ארגנו את המוצרים החקלאיים בביתן הארצישראלי בתערוכה והניפו בו שני דגלים: דגל אדום שנשא את שם ההסתדרות ואת הדגל הציוני הכחול-לבן ועליו הכתובת "ארץ־ישראל". בביתן הארץ-ישראלי ביקרו רבבות אנשים והוא נחל הצלחה גדולה. עם זאת, בן-גוריון נאלץ להתמודד עם התכלויות מצד ה"יבסקציה", המחלקה היהודית במפלגה הבולשביקית. העיתון "עמעס" ("אמת") פרסם מאמרי השמצה נגד ההסתדרות ושני נציגיה. הוועד המרכזי של "פועלי ציון" ניתק את יחסיו עם בן-גוריון כאשר סירב להסיר את הדגל הציוני מהביתן. ביקורו במוסקבה ארך שלושה חודשים ועורר בו סערת רגשות. בזמן הביקור, נפגש במחתרת עם חברי "החלוץ" וגם הוזמן להרצות בכנס מחתרתי בפני כ-90 מהם.[56] הוא צפה בתיאטרון הבימה במוסקבה בהצגה "הדיבוק", בעברית, שהותירה בו רושם רב.[55] ב-7 בנובמבר נכח במצעד "יום המהפכה" בכיכר האדומה. הוא עזב את רוסיה בתחילת דצמבר.[57] בשובו לארץ, הבריח בחפציו את אוסף המכתבים של הסופר יוסף חיים ברנר.[55] השנים 1919–1923 היו השנים "האדומות" בהתפתחותו האידאולוגית. זו היתה "התקופה הסובייטית" בחייו. התקופה בה שהה בן-גוריון בלונדון, בשנים 1920–1921, העמיקה את תפיסתו הקומוניסטית–רדיקאלית, אך הוא הכריז כי הקומוניזם שלו "נובע מתוך ציונות". הרעיון הציוני-לאומי היה חשוב בעיניו הרבה יותר מהרעיון הקומוניסטי. כמו כן, נרתע מהאופי הטוטליטארי של המשטר הסובייטי וסבר כי בחברה סוציאליסטית חייבת לשרור מידה רבה של דמוקרטיה.[50]

בן-גוריון היה אמנם מזכירו של ארגון פועלים, אולם למעשה היה מנהיג מדיני. הוא ראה בהסתדרות אמצעי להגשמת תוכניותיו הציוניות, המדיניות והלאומיות.[58] הוא שאף לחולל מהפכה בציונות – כיבוש הנהגת התנועה הציונית על ידי תנועת הפועלים בארץ ישראל, אולם לא האמין כי ניתן לעשות זאת בהסתדרות הציונית הקיימת, בשל יחסי הכוחות בין הפועלים לבין שאר הזרמים. בתחילת 1924 דרש מחבריו בתנועת העבודה, לפרוש מההסתדרות הציונית ולהקים הסתדרות ציונית חדשה – תנועה ציונית עולמית בהנהגת מפלגה סוציאליסטית גדולה. אלא שהוא נתקל בהתנגדות תקיפה מצד חברים מרכזיים בתנועה, בעיקר משום שבאותה תקופה עברה תנועת העבודה מאופוזיציה לשיתוף פעולה עם חיים ויצמן, וזאת במקביל להתחזקות האגף הבורגני בעקבות העלייה הרביעית.[59]

במרץ 1925 נולדה בתו, רננה. בן-גוריון התנגד במשך תקופה ארוכה לעליית אביו ובני משפחתו לארץ ישראל, למרות בקשותיו של אביו, עד שביולי אותה שנה עלה אביו לארץ ישראל.[60] בשנים 1922–1927 הרבה בן-גוריון בנסיעות ארוכות ותכופות בשליחות ההסתדרות והשתתף בוועידות בינלאומיות שונות. רוב נסיעותיו היו מוקדשות לגיבוש תמיכה יהודית ובינלאומית בתנועת הפועלים בארץ ישראל. ב-1925 השתתף בקונגרס הציוני בווינה. באותה שנה גם נאם לראשונה באנגלית, בוועידה הקיסרית בלונדון.[61]

1929–1935

פרעות תרפ"ט ב-1929 הביאו למפנה בהשקפתו בסוגיית ערביי ארץ ישראל. בעוד שב-1924 הכריז כי אין תנועה לאומית ערבית, באוקטובר 1929 קבע: "הוויכוח אם יש תנועה לאומית ערבית או לא הוא ויכוח טפל של מילים...התנועה מרכזת המונים... אין אנו רואים בה תנועת תחייה, וערכה המוסרי מפוקפק. אולם במובן הפוליטי זוהי תנועה לאומית".[62]

בן גוריון פעל למען איחודן של מפלגות הפועלים. פעילות זו נחלה הצלחה, כאשר ב-1930 התאחדו מפלגות אחדות העבודה והפועל הצעיר והקימו את מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), שבן-גוריון נבחר למנהיגה, ויחד עם התנועות האחיות שלה בחוץ לארץ הפכה למפלגה הגדולה ביותר בתנועה הציונית. בתחילת שנות ה-30, בנה בן-גוריון בית בשכונת העובדים סמוך לים (כיום בשדרות בן-גוריון). הבית בן שתי הקומות היה גדול מכל הבתים בשכונה, והוסיף לעול החובות שבן-גוריון כבר היה שקוע בו, שהגיעו אז לסך 1,000 לירות מנדטוריות.[63]

בן-גוריון שהה בברלין בספטמבר 1930, בזמן הבחירות לרייכסטאג החמישי, בהן גדל מספר המצביעים של המפלגה הנאצית כמעט פי עשרה. באגרת שכתב להשל פרומקין למחרת הבחירות, השווה את הנאצים לרוויזיוניסטים ואת הדברים שקרא בביטאון המפלגה הנאצית לאלה של זאב ז'בוטינסקי בעיתון "דואר היום".[64] ב-18 בפברואר 1933, באספה בבית העם בתל אביב, כינה בן-גוריון את זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי, "ולדימיר היטלר".[64]

באפריל 1933 נסע לפולין כדי לגייס בוחרים למפא"י בבחירות לקונגרס הציוני. הוא גייס פעילים צעירים מחברי החלוץ ותנועות הנוער ושלח אותם למכור שקלים (שהעניקו את זכות ההצבעה בקונגרס ל"שוקלי השקל") ברחבי פולין. הוא עצמו נסע לנאום באולמות מלאים בערים שונות בפולין, בגליציה ובמדינות הבלטיות. בזמן מערכת הבחירות אירע רצח ארלוזורוב, וכשהוקמה ההנהלה הציונית לאחר קיום הקונגרס, נתמנה בן-גוריון, במקום ארלוזורוב, למנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. עד 1935 כיהן בתפקיד זה במקביל לתפקידו כמזכיר ההסתדרות.[65]

לאחר שקנה וקרא את הספר "מיין קאמפף",[66] ופחות משנה לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה, תיאר בן-גוריון בוועידת ההסתדרות בינואר 1934 את העתיד לבוא: "שלטונו של היטלר מעמיד בסכנה את העם היהודי כולו ... משטר היטלר אינו יכול להתקיים זמן רב בלי מלחמת נקם נגד צרפת, פולין, צ'כיה ושאר הארצות השכנות ... אין ספק שאנו עומדים עכשיו לפני סכנת מלחמה לא פחות מאשר לפני 1914, והמלחמה אשר תפרוץ הפעם...תעלה בחורבנה ובמוראותיה על מלחמת העולם האחרונה ... אולי רק ארבע או חמש שנים (אם לא פחות) עומדות בינינו לבין היום הנורא ההוא".[67]

באוקטובר 1934 קיים בלונדון סדרת פגישות עם זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, ובסופה חתמו השניים על מספר הסכמים (הסכמי בן-גוריון - ז'בוטינסקי). להסכם עם ז'בוטינסקי היה אמנם רוב במרכז מפא"י, אולם כדי למנוע פילוג, נאלץ בן-גוריון, באופן יוצא דופן, להביא אותו לאישור במשאל עם בהסתדרות, שם הוא נדחה ברוב ברור.[68]

יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית 1935–1948

בשנת 1935 נבחר בן-גוריון מטעם מפא"י ליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, שהייתה הגוף המרכזי בניהול היישוב היהודי בארץ, ונתמנה ליושב ראש ההנהלה הציונית שהיא הוועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית העולמית. בקונגרס הציוני ה-19 בלוצרן באותה שנה, החליט לנאום ביידיש, כדי להביא את חזון ההגשמה הציונית לצירים, שרובם לא הבינו עברית, וזאת אף על פי שעבורו היה כרוך בכך קושי אידאולוגי ומעשי. לאליעזר קפלן סיפר אחר כך: "כשגמרתי, הייתי שטוף זיעה עד מעילי העליון".[69]

עם פרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936) היה בן-גוריון מיוזמי מדיניות ההבלגה, שעיקרה התאפקות אל מול פעולות הערבים, פעולה שקולה והימנעות מפגיעה בחפים מפשע. בעדותו בוועדת פיל, שחקרה את הסיבות למרד הערבי, טבע בן-גוריון את האמירה: "לא המנדט הוא התנ"ך שלנו, אלא התנ"ך הוא המנדט שלנו".[70] בשנת 1937 תמך, יחד עם חיים ויצמן ומשה שרת, בהמלצתה של ועדת פיל הבריטית לחלוקת ארץ ישראל (שממערב לירדן) בין היהודים לערבים.[71] אלא שבן-גוריון הבין שהתלהבות מצד היהודים תעורר התנגדות מצד הערבים ולכן על הצד היהודי למלא את תפקיד "הכלה הסרבנית", שיש לשכנע אותה כדי שתסכים. בפברואר 1937 הכין תוכנית חלוקה משלו והביא אותה לדיון במרכז מפא"י, בליווי מפה מפורטת, והייתה זו הפעם הראשונה שתוכנית חלוקה עלתה לדיון. לשאלת גולדה מאיר לגבי גידול האוכלוסייה היהודית בעתיד, השיב: "הדורות הבאים ידאגו לעצמם, עלינו לדאוג לדור הזה".[70]

בן גוריון וויצמן לא נכחו בישיבת הנעילה של ועידת סנט ג'יימס ב-1939, לאחר שהתברר כי לאור הצעות ממשלת בריטניה, תגרע נוכחותם במקום מכבודם.[72] לאחר כישלון חלוקת הארץ לשתי מדינות, פרסמו שלטונות המנדט הבריטי במאי 1939 ספר לבן שבו הוגבלה לראשונה מכסת עליית יהודים לארץ ישראל ורכישת קרקעות על ידי יהודים. בן-גוריון הכריז על מאבק שקט בבריטים, שכלל העפלה והקמת נקודות התיישבות גם במקומות האסורים על פי החוק הבריטי.[71]

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה תמך בן-גוריון בהתנדבות יהודים לצבא הבריטי הנלחם בנאצים, מבלי לזנוח את התנגדותו למדיניות "הספר הלבן".[71] ב-12 בספטמבר 1939 הצהיר בישיבת מרכז מפא"י: "עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה".[73] פעולות היישוב כנגד הבריטים נפסקו, החל גיוס לצבא הבריטי ולאחר מכן לבריגדה היהודית.

ב-1 במאי 1940 הגיע בן-גוריון ללונדון, דרך איטליה, שעדיין לא נכנסה למלחמה, ופריז. במהלך שהותו שם, פלשו הגרמנים לבלגיה ולהולנד וקמה ממשלה חדשה בראשות וינסטון צ'רצ'יל. החלו ימי הבליץ, אך הוא סירב לרדת למקלט. בתחילת אוקטובר הגיע לניו יורק. נסיעתו זו לארצות הברית מסמנת את תחילת הפיכתו ממנהיג היישוב היהודי בארץ ישראל למנהיג התנועה הציונית ובשל הנסיבות גם לקולו של העם היהודי כולו. במהלך שהותו שם הגיע לתובנה כי הדרך להשפיע על הממשל האמריקני היא "רכישת דעת הקהל". הוא הכריז כי רק כאשר תשיג התנועה הציונית את תמיכת העיתונות, חברי הקונגרס, הכנסיות, מנהיגי הפועלים והאינטלקטואלים - תקבל גם את תמיכת הממשל. לאחר שלושה חודשים בארצות הברית, שב לארץ ישראל ובאוגוסט 1941 נסע שוב ללונדון. בנובמבר הפליג שוב לניו יורק והפעם שהה בארצות הברית יותר מעשרה חודשים.[73] החל מפרסום הספר הלבן ועם התפתחות תמונת המלחמה, התחזקה אצל בן-גוריון האוריינטציה לארצות הברית במקום לבריטניה.[74] בן-גוריון עמד ב-1942 מאחורי תוכנית בילטמור שפתחה את המאבק להקמת המדינה, על אף ההתנגדות הרבה בתנועה הציונית ואף במפלגתו, בשל המשמעויות הטריטוריאליות שלה.[71] לאחר ועידת בילטמור חל קרע בינו לבין חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית. לקראת פגישתו של ויצמן עם נשיא ארצות הברית, פרנקלין רוזוולט, חיבר בן-גוריון לבקשת אחד ממקורבי הנשיא תזכיר לגבי יכולת הקליטה של ארץ ישראל לאחר המלחמה וזו הועברה לנשיא.[75] ב-19 בספטמבר 1942 עזב את ארצות הברית בטיסה. בדרכו לארץ ישראל עבר בהודו ודרום אפריקה, בהן נחשף לגזענות של בריטניה במושבותיה. ב-2 באוקטובר הגיע לארץ דרך קהיר וכעבור מספר ימים אמצה ההנהלה הציונית את החלטות בילטמור. ב-10 בנובמבר אישר גם הוועד הפועל הציוני את התוכנית.[76]

באוגוסט 1944 נפטר ברל כצנלסון. בן-גוריון כתב לידידתו, מרים כהן, "דבר מכל מה שאירע לי אישית לא השפיע עלי השפעה כה עמוקה", והוסיף: "אני מרגיש כאילו חצי ממני מת". תמונתו של כצנלסון הייתה התמונה היחידה על שולחן עבודתו של בן-גוריון עד יום מותו. בסתיו אותה שנה, ניסה להגיע לרומניה, לקהילה היהודית הגדולה ביותר שנותרה באירופה, אולם ביקור זה טורפד על ידי הבריטים והסובייטים ובמקום רומניה נסע לבקר בבולגריה ששוחררה ונשלטה על ידי הקומוניסטים וזכה לקבלת פנים נלהבת מהיהודים. במרץ 1945 יצא שוב ללונדון. מספר ימים לאחר שהגיע לשם, הוא נפגע בתאונת דרכים. הוא יצא בזעזוע מוח ונאלץ לנוח במלון מספר שבועות. מחלונו צפה בחגיגות סיום המלחמה באירופה.[77]

ב-1 ביולי 1945 כינס ישיבה בביתו של רודולף סונבורן בניו יורק, בה השתתפו 17 יהודים עשירים מרחבי ארצות הברית שהתבקשו להקים קרן מיוחדת שתרכוש ציוד מעודפי הצבא האמריקני לצורך הקמת תעשייה צבאית בארץ ישראל. שם הקוד של הקרן היה "מכון סונבורן", ולימים מנה בן-גוריון את הקמתו בין שלושת המעשים הגדולים בחייו, לצד עלייתו לארץ ישראל והקמת מדינת ישראל.[78] בהמשך חודש יולי חזר לאירופה על סיפונה של אניית הפאר "קווין אליזבת" (אנ').[79]

באוקטובר 1945 ערך את הביקור הראשון של מנהיג יהודי במחנות העקורים בגרמניה. למחנה הראשון, זלצהיים, הגיע במכוניתו של הרב הראשי של צבא הכיבוש האמריקני והתקבל בהתלהבות רבה. כשהחל את נאומו ביידיש בפני הניצולים, נחנק קולו ודמעות עלו בעיניו. קבלת הפנים הנלהבת חזרה על עצמה גם במחנות האחרים בהם ביקר.[77] בין היתר ביקר גם בדכאו וברגן-בלזן, שאחד מיושביו היה בן-דודו מלודז'.[79][80] בנובמבר שב לארץ ישראל. בתקופה זו נאלץ בן-גוריון לשהות זמן ניכר מחוץ לארץ ישראל. בשנת 1945 נעדר ממנה 249 ימים ובשנת 1946 נעדר 310 ימים.[77] בינואר 1946, כשנודע שהוועדה האנגלו-אמריקאית תסייר במחנות העקורים בגרמניה, נסע לשם שוב, כדי לוודא שהעקורים יתודרכו כראוי על ידי הנהגתם. בביקורי הוועדה במחנות התברר לה שרובם המוחלט של העקורים אכן מבקשים לעלות לארץ ישראל וכתוצאה מכך באחד הסעיפים במסקנותיה היא תבעה 100 אלף סרטיפיקטים (אשרות עלייה) מיד.[81]

במהלך המלחמה וגם לאחריה המשיך השלטון הבריטי להתנגד להתיישבות היהודית ולעלייה לארץ ישראל והתעלם ממצוקת היהודים באירופה ומהשואה. הנהגת היישוב החריפה לאחר המלחמה את מאבקה בבריטים ובסוף אוקטובר הוקמה תנועת המרי העברי, שאגדה את שלוש המחתרות. במקביל נמשכה הפעילות המדינית להקמת מדינה יהודית. במהלך "השבת השחורה" (29 ביוני 1946) נעצרו חברי ההנהלה הציונית שהיו בארץ. בן-גוריון חמק ממעצר, מכיוון שבאותו הזמן שהה בפריז, שם פגש את הו צ'י מין, מנהיג תנועה לאומית בוייטנאם שהציע לו להקים ממשלה גולה, אולם בן-גוריון העדיף ממשלה שתקבל הכרה בינלאומית.[81] באוגוסט 1946 דרש וקיבל בישיבת ההנהלה הציונית בפריז הקצאת שלושה מיליון דולר לרכישת נשק כבד.[78] בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד, פורקה באותו חודש תנועת המרי והאצ"ל והלח"י חזרו לפעול באופן עצמאי.

לקראת הקונגרס הציוני בבזל בדצמבר 1946, נחלקה ההנהלה הציונית בין תומכי הקו המתון של ויצמן - הפסקת הפעולות האלימות נגד הבריטים, ובין האקטיביסטים שדגלו בהמשך הפעולות, בהנהגת בן-גוריון. הצדדים הסכימו להימנע מחידוש הפעולות עד הקונגרס. באוקטובר 1946 נסע בן-גוריון למחנות העקורים בגרמניה בפעם השלישית. לאחר הקונגרס, הכריז בן-גוריון בישיבת הוועד הפועל הציוני כי הוא מקבל לידיו את תיק הביטחון בהנהלת הסוכנות היהודית. הוא החל במאמצים נמרצים לרכישת נשק ובהכנות לוגיסטיות כדי להפוך את ארגון ההגנה לצבא שיוכל לעמוד לא רק נגד הכוחות הבלתי-סדירים של ערביי ארץ ישראל, אלא גם נגד מתקפת הצבאות של מדינות ערב. הוא הסביר לפעילי ההגנה שרצו לחדש את המאבק האלים, כי יש להימנע מפעולות שתספקנה לבריטים עילה להרוס את כח המגן של היישוב העברי, לפני העימות עם צבאות ערב.[78]

בינואר 1947 נפגש בן-גוריון עם שר החוץ של בריטניה, ארנסט בווין, בפעם הראשונה מאז עליית מפלגת הלייבור לשלטון. עד אז סירב בווין לפגוש אותו ותיאר אותו כקיצוני קנאי. השיחות בין חברי ההנהלה הציונית והפקידות הבכירה של משרד החוץ הסתיימו ללא תוצאות ובתחילת פברואר הודיעה ממשלת בריטניה על העברת בעיית ארץ ישראל לטיפול האו"ם.[82]

בחודשים מאי-יולי 1947, פתח בן גוריון בתהליך למידה שכונה לימים הסמינר של בן גוריון (היה זה אחד מתוך שלושה סמינרים שערך בתחום הביטחון). במהלך חודשים אלו סקר בן- גוריון חומרים שנכתבו בעקבות מלחמת העולם השנייה, ונפגש עם ותיקי המלחמה ועם בכירי הפלמ"ח וההגנה. במהלך הסמינר גיבש בן- גוריון את התפיסה כי לא ניתן יהיה להגן על ישראל במלחמה באמצעות המחתרות, ולאור תובנות אלו חתר להקמת צה"ל עם קום המדינה. לסמינר נחשבת השפעה מכרעת על תפיסת הביטחון הלאומית של ישראל עד היום.[83]

בספטמבר 1947 ניצב בן-גוריון בראש החותמים על מכתב הסטטוס קוו שנשלח לראשי אגודת ישראל. במכתב הבטיח בן-גוריון להפוך את יום השבת ליום המנוחה הרשמי של המדינה לכשתוקם, להימנע מנישואים אזרחיים (על אף שהוא עצמו התחתן בנישואים כאלה),[84] והבטיח את האוטונומיה של זרמי החינוך הדתיים. המכתב נשלח מתוך רצון לגייס את תמיכת כלל הציבור היהודי בארץ סביב רעיון הקמת המדינה, והוא עיצב למעשה את אופייה של ישראל בנושאי דת ומדינה למשך עשרות בשנים.

בן-גוריון הוביל את המוסדות הרשמיים של היישוב ושל התנועה הציונית במאבק למען קבלת תוכנית החלוקה על ידי האו"ם (המלצת ועדת אונסקופ והחלטת העצרת הכללית ב-29 בנובמבר (כ"ט בנובמבר) 1947 על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית). הוא העביר במוסדות היישוב את ההחלטה על הקמת מדינת ישראל חרף ההתנגדות העזה עד לרגע האחרון כנגד המהלך הזה, מצד גורמים רבים בקרב הימין, השמאל, הדתיים וגם בתוך מפא"י.

נבחר לתפקיד יושב ראש מנהלת העם שהוקמה על פי החלטה של הוועד הפועל הציוני ב־12 באפריל 1948 לקראת הכרזת המדינה, לשם ניהול ענייני היישוב וניהול המערכה הצבאית.

ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל 1948–1953

בן-גוריון בתפילת הודיה ביום העצמאות בבית הכנסת ישורון בירושלים, תחילת שנות ה-50.
ראש הממשלה בן-גוריון והשגריר אבא אבן עם נשיא ארצות הברית הארי טרומן.

ב-14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח) קרא דוד בן-גוריון את "מגילת העצמאות", שאותה עיצב בנוסחה הסופי, בטקס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל שנערך בתל אביב, והיה ראשון החותמים עליה.

בן-גוריון התמנה לראש הממשלה ולשר הביטחון בממשלה הזמנית של המדינה החדשה, ולאחר הבחירות לכנסת הראשונה ב-25 בינואר 1949 המשיך לכהן בתפקידים אלה. הוא שימש בתפקידים אלה בשתי תקופות, שמנו 13 שנים בסך הכול (יותר מכל ראש ממשלה ישראלי אחר, נכון ל-2018), זאת נוסף ל-13 שנים לפני הקמת המדינה, שבמהלכן עמד בראש הסוכנות היהודית, שהייתה הממשלה של "המדינה שבדרך".

לאחר הקמת מדינת ישראל פלשו חמישה צבאות ערב לישראל. ב-26 במאי 1948 נתן בן-גוריון את הפקודה להקמת צה"ל. כראש הממשלה ושר הביטחון ניהל את המערכה במשך כל תקופת מלחמת העצמאות, עד לניצחון והסכמי שביתת הנשק, שנחתמו בשנת 1949. ב-26 בספטמבר 1948, הציע לכבוש את הר חברון ואת מרחב ירושלים–רמאללה, אולם הצעתו נדחתה על ידי הכרעת הרוב בממשלה הזמנית. ב-22 באוקטובר, לעומת זאת, סירב לדרישת הפיקוד הבכיר של חזית הדרום וחזית ירושלים לכבוש את הר חברון. ב-4 באפריל 1949 הסביר זאת בכנסת: "נניח כרגע שהיינו יכולים לכבוש את כל [הר] חברון ... ואז מה יהיה? נעשה מדינה אחת, אלא שהמדינה הזאת תרצה להיות דמוקרטית. יהיו בחירות ואנו נהיה במיעוט. ובכן, כשעמדה שאלת שלמות הארץ בלי מדינה יהודית, או מדינה יהודית בלי שלמות הארץ, בחרנו במדינה יהודית בלי שלמות הארץ". אף על פי כן, ב-1962 כינה בכנסת את אי-כיבוש חבלי הארץ הללו, "בכייה לדורות".[85]

בן-גוריון קיבל את כתבי ההאמנה מהנציגים הדיפלומטיים הראשונים ששוגרו לישראל (וביניהם הציר האמריקאי ג'יימס מקדונלד והציר של ברית המועצות) מכיוון שנשיא מועצת המדינה הזמנית, חיים ויצמן, הגיע לישראל רק כמה חודשים לאחר הקמת המדינה.

בן גוריון ראה בהקמת צה"ל את המפעל החשוב ביותר בראשית קיומה של המדינה. הוא ייעד לו תפקידים חברתיים ואף אזרחיים לימי מצוקה. הוא החשיב מאוד את היותו כור היתוך לדור הצעיר והטיל עליו משימות דוגמת תגבור מערכת החינוך ויישוב אזורי הספר ואזורים דלילים באוכלוסייה יהודית. שתיים מהחלטותיו, שהיו שנויות במחלוקת, ואשר שיקפו את מדיניותו ליצור צבא אחד ויחיד למדינה הצעירה, היו:

  • ההחלטה על פעולה תקיפה בעניין ספינת הנשק של האצ"ל, ה"אלטלנה", ובפרט הפגזתה בחוף תל אביב – בן-גוריון הורה לעצור את הספינה בכל מחיר, והוחלט להפגיזה. בקרבות בכפר ויתקין ובחוף תל אביב בין צה"ל לאנשי האצ"ל נהרגו שלושה חיילי צה"ל ו-16 אנשי אצ"ל.
  • ההחלטה על פירוק הפלמ"ח – ב-7 בנובמבר 1948 הורה בן-גוריון על הפסקת פעולתו של מטה הפלמ"ח.

לאחר מלחמת העצמאות קיבל בן-גוריון את דרישת אנשי הביטחון להטיל משטר צבאי על ערביי ישראל. הממשל, אף שהוקל עם השנים, נמשך לאורך כל תקופת כהונתו ובוטל בימי יורשו לוי אשכול. ניסיונות מצד מפלגות משמאל (מפם ואחדות העבודה) ומימין, חרות, סוקלו. ככל הידוע, בן-גוריון מעולם לא ביקר בכפר ערבי בישראל לאחר מלחמת העצמאות.[86]

בתקופת כהונתו הראשונה (14 במאי 1948 – 26 בינואר 1954) הוכפל מספר תושבי המדינה היהודים, הודות לגל העלייה הגדול, מכ-650,000 לכ-1.37. מול חברים בהנהגה שסברו שיש להגביל ולמתן את זרם העלייה, בגלל קשיי הקליטה, התבטא בן-גוריון בתקיפות כנגד הגבלת מספר העולים, אם כי צידד בבחירת טיב העולים.[87][88][89] בן גוריון ראה חשיבות רבה בעידוד העלייה כדי להגדיל את האוכלוסייה של מדינת ישראל. הוא גם ביקש להגביר את הילודה. פרס הילודה שקבע, בסך מאה לירות לאמהות שילדו עשרה ילדים חיים, ביטא באופן סמלי יותר מאשר חומרי את הוקרת המדינה לאמהות אלו.

כדי לממן את קליטת העלייה, פעל בן-גוריון לאישור הסכם השילומים עם גרמניה, שיחייב אותה לפצות את המדינה על הוצאות הקליטה ועל הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. ההסכם עורר התנגדות ציבורית עזה מימין (חרות והציונים הכלליים) ומשמאל (מפ"ם ומק"י). הבולט שבמתנגדים היה מנהיג תנועת החרות, מנחם בגין, שעמד גם בראש הפגנת ענק אלימה בכיכר ציון מול הכנסת שכוּונה נגד בן-גוריון.[90] למחרת ההפגנה, ב-8 בינואר 1952, למחרת שידר בן-גוריון נאום לאומה, בו טען כי "נעשתה התחלה להרוס את הדמוקרטיה בישראל" על ידי "אנשי האגרוף והרצח הפוליטי", "אספסוף פרוע" ו"כנופיות של פורעים" והאשים את בגין ב"מרד".[91] ההסכם אושר בכנסת ונחתם במרץ 1952.

בן-גוריון ביסס את ריבונותה של המדינה החדשה על פי עקרון הממלכתיות. לשם כך העביר את מרכזי השליטה במדינה מגופים מפלגתיים וסקטוריאליים לגופים ממשלתיים. הוא שאף לאחד את העם סביב תרבות משותפת על פי תפיסת "כור ההיתוך". שתי החלטות משמעותיות שקיבל עם תחילת כהונתו כראש ממשלה היו ברוח זו: ההחלטה להפוך את צבא הגנה לישראל ל"צבא העם", שיהיה פתוח לכולם בלי יחידות נפרדות, וההחלטה על ביטול שיטת הזרמים בחינוך ואיחוד מערכת החינוך הכללית תחת חוק חינוך ממלכתי.

בהקמת ממשלותיו שמר על העיקרון "בלי חרות ומק"י" ולמנחם בגין הקפיד שלא לקרוא בשמו אלא כינה אותו: "חבר הכנסת היושב לימינו של חבר הכנסת בדר" (אך בערוב ימיו התכתב איתו בחוֹם). עד לפרישתו הראשונה לשדה בוקר, לא שיתף בן-גוריון בממשלותיו (פרט לממשלה הזמנית) גם את מפ"ם, שתמכה אותה עת ללא סייג בברית המועצות ובמשטרהּ הסטליניסטי.

בן גוריון היה אבי הפיתוח הגרעיני של ישראל. עוד במהלך מלחמת העצמאות נפגש עם מהנדס ישראלי, שהיגר לצרפת והיה ממייסדי התוכנית הגרעינית של צרפת, וקיבל ממנו נתונים על המשאבים הדרושים להקמת כור גרעיני ולהפעלתו. ב-13 ביוני 1952 החליט להוציא לפועל את תוכניתו והקים את הוועדה לאנרגיה אטומית בראשות פרופ' ארנסט דוד ברגמן. ב-1958 הוחל בהקמת המרכז למחקר גרעיני - שורק, וב-1959 הוחל בהקמתה של הקריה למחקר גרעיני - נגב.

ביולי 1953 יצא בן גוריון לחופשה של שלושה חודשים, ומשה שרת מילא את מקומו. עם זאת, לקראת סיום חופשתו, היה בן גוריון שותף להחלטה על היציאה לפעולת התגמול בקיביה, ללא ידיעתו של שרת. הוא חזר לתפקיד כמה ימים לאחר הפעולה, ב-18 באוקטובר 1953.[92][93]

פרישה לשדה בוקר 1953–1955

בן-גוריון החזיק בהשקפה כי עתיד היישוב היהודי בארץ הוא בנגב על מרחביו, העצומים ביחס לחלק הצפוני קטן-הממדים של המדינה. חדור אמונה, התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה ב-7 בדצמבר 1953, והמליץ למפלגתו לבחור בלוי אשכול כיורשו.[94] הוא עבר להתגורר בצריף שנבנה עבורו בקיבוץ שדה בוקר שהוקם שנה קודם לכן, והשתלב בעבודות השונות בשדה, בדיר העזים ובתחנה המטאורולוגית. פולה ודוד בן-גוריון היו החברים המבוגרים ביותר במשק הצעיר, ולדבריו הגיע לשדה-בוקר משום שאהב את המקום ורצה להשתתף בעצמו בהפרחת השממה.

גם בתקופה זו המשיך בן-גוריון לקיים את השפעתו המכרעת בשלטון. בעלי תפקידים בכירים, ובמיוחד משה דייןרמטכ"ל אז) ושמעון פרס, פעלו ליישום פעולות על דעתו של בן-גוריון, גם ללא ידיעתו של ראש הממשלה משה שרת. כך, לדוגמה, הופעלו כוחות צה"ל במקרים שונים על ידי דיין, לאחר שנועד עם בן-גוריון, מבלי שראש הממשלה יהיה שותף להכרעות.

חזרה לראשות הממשלה 1955–1963

דוד בן-גוריון נואם בכנסת (בית פרומין), 1957
לחצו כדי להקטין חזרה
דוד בן גוריוןמשה פרלמןיצחק נבוןאדוארד מורוMurrow israel.jpg
לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

מימין לשמאל: דוד בן גוריון, משה פרלמן, יצחק נבון ואדוארד מורו, בעת ביקורו של מורו בשדה בוקר, 1956

ב-21 בפברואר 1955 חזר בן-גוריון לממשלה, לתפקיד שר הביטחון בממשלתו של משה שרת. בוויכוח בישיבת ממשלה, ב־29 במרץ 1955, טבע את הביטוי "או"ם שמום!". ב-3 באפריל 1955 נערכה הצבעה בממשלה על הצעתו של בן-גוריון לפעולות תגמול ברצועת עזה כנגד פיגועי הפדאיון. ההצעה נדחתה על ידי הממשלה, אף שרוב שרי מפא"י (ובהם גולדה מאיר ולוי אשכול) תמכו בבן-גוריון. ב-27 באפריל 1955, ביום העצמאות השביעי, נאם במפגן צה"ל באצטדיון רמת גן ואמר בין היתר: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים אלא במה יעשו היהודים".[95]

אחרי הבחירות שנערכו ב-26 ביולי 1955 חזר לכהן (החל מ-3 בנובמבר 1955) כראש ממשלה וכשר ביטחון, כאשר שרֵת משמש שר חוץ בממשלתו. חילוקי הדעות המדיניים והאישיים בין בן-גוריון לשרת (שהתבטאו עוד קודם לכן, כשניצח שרת את בן-גוריון בהצבעה בממשלה בקולות השרים מהמפלגות האחרות) תרמו להתפטרות שרֵת מהממשלה ב-19 ביוני 1956 ומינוי גולדה מאיר לשרת החוץ במקומו.

באוקטובר 1956, לאחר הלאמת תעלת סואץ על ידי מצרים, הגיע בן-גוריון להסכם עם צרפת ובריטניה על שיתוף פעולה במבצע מוסקטר נגד מצרים. החלק הישראלי במבצע קיבל את השם מבצע קדש. מצרים, אשר התחמשותה בנשק סובייטי רב וחדיש יצרה איום על ישראל. במהלך המבצע כבש צה"ל את חצי האי סיני תוך כמה ימים. לאחר מכן נאלצה הממשלה בראשותו לסגת מסיני בלחץ ממשלות ארצות הברית וברית המועצות.

בן-גוריון יצר קשרי ידידות עם נשיא צרפת שארל דה גול, והגיע לשיתוף פעולה הדוק בין שתי המדינות, ששיאו אספקת נשק רב לצה"ל, ובפרט לחיל האוויר, והקמת הקריה למחקר גרעיני בדימונה. כמו כן, הוביל בהדרגה להידוק הקשרים המדיניים עם גרמניה (שראשיתם עוד בקדנציה הראשונה, בהסכם השילומים), חרף ההתנגדות הציבורית.

ב-29 באוקטובר 1957 אושפז למספר ימים לאחר שנפצע קל מרימון שהושלך בכנסת. מספר ימים לאחר מכן התאבד מזכירו הצבאי ומקורבו נחמיה ארגוב לאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים עם רוכב אופניים. דבר התאבדותו הוסתר מבן גוריון באמצעות גיליונות עיתונים מצונזרים שהודפסו במיוחד והופצו בבית החולים.

בן-גוריון מבקר אצל נשיא צרפת שארל דה גול, 1960.

ב-14 במאי 1960 נפגש בן-גוריון לראשונה עם קנצלר גרמניה קונראד אדנאואר במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק, לשיחה שנמשכה קרוב לשעתיים. אדנאואר דיבר גרמנית. בן-גוריון הבין אותו אך דיבר באנגלית ודבריו תורגמו לגרמנית.[96]

ב-5 ביולי 1961 שוגר "שביט 2", טיל מתוצרת ישראל. התמונות ברחבי העולם שהראו את בן-גוריון ואת סגן שר הביטחון שמעון פרס צופים בשיגור, גרמו לסערה ולהאצת מרוץ חימוש אזורי. שיגור הטיל עורר התרגשות רבה וגאווה רבה בישראל. השיגור נעשה כשבועיים לפני הבחירות לכנסת החמישית, בבחירות שמרה מפא"י על מעמדה המרכזי בכנסת, אך איבדה שישה מנדטים, כך שלא ברורה השפעת הטיל על הבוחר.

בשנת 1962 קיבל בן-גוריון מן הטכניון בחיפה תואר כבוד של "דוקטור לאדריכלות" (היחיד בקטגוריה זו) על בניית המדינה.

בתחילת שנות השישים התפוצצה "פרשת לבון" (הקשורה בפרשת "העסק הביש" שמרכזה פרשת ריגול ישראלית במצרים). השאלה הייתה מי נתן את ההוראה להפעלתה של רשת ריגול וחבלה ישראלית שנלכדה במצרים בשנת 1954. לבון תבע כי יזוכה מאחריות לפעולת הריגול האלימה במצרים, ואילו בן-גוריון התנגד למתן זיכוי ללא חקירה משפטית והתעמת בכך עם צמרת מפלגתו. חילוקי הדעות הובילו להחלטת ועידת מפא"י, על פי דרישת בן-גוריון, להדיח את לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. עימות זה הביא להתקפות על בן-גוריון מצד כל יריביו, ופגע ביוקרתו בעיני רבים.

לאחר "בחירות הפרשה" ב-1961, גבר חששו של בן-גוריון מפני עליית "חירות" לשלטון, והדבר הניע אותו לחדש את יוזמתו לאיחוד מפא"י עם "אחדות העבודה". במכתב שכתב למשה שרת במרץ 1963, הזהיר מפני "השתלטות בגין, תלמיד היטלר מובהק לגבי משטר ממלכתי", שינהיג "דיקטטורה". ב-15 במאי 1963 הסביר במכתב לחיים גורי כי "בגין הוא טיפוס היטלריסטי מובהק, גזעני, מוכן להשמיד את כל הערבים למען שלמות הארץ...ואני רואה בו סכנה חמורה למצב הפנימי והחיצוני של ישראל". הוא התנבא שאם בגין יתפוס את השלטון, הוא "ישלוט כמו שהיטלר שלט בגרמניה...בהרפתקאות מדיניות יחריב את המדינה... אין לי ספק שבגין שונא להיטלר – אבל אין שנאה זו מוכיחה שהוא שונה ממנו".[97]

ב-16 ביוני 1963, בגיל 77, התפטר בן-גוריון בשנית מראשות הממשלה וחזר לשדה בוקר. יש הסבורים כי משבר המדענים הגרמנים במצרים הוא שהביא להתפטרות. לעומתם יש הסבורים כי החלטת ועדת שרים ("ועדת השבעה"), שזיכתה את פנחס לבון מאחריות למתן "ההוראה" בפרשת לבון, ורצונו של בן-גוריון להקדיש את מלוא זמנו לפרשה זו (באותה תקופה העביר לו העיתונאי חגי אשד מסמך בן מאות עמודים אשר כלל עובדות חדשות בעניין), הוא שהביא להתפטרות.

הסבר אחר קושר את ההתפטרות להתחזקות הלחצים מצד נשיא ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי על בן-גוריון לאפשר לצוות מומחים אמריקנים לבחון שוב את הנעשה בכור הגרעיני בדימונה. בן-גוריון נקט עד אז בסחבת ובתרגילי התחמקות ולמעשה בהונאה שיטתית של המומחים האמריקנים שהחלו מבקרים בכור אחרי חשיפתו בשלהי 1960. הלחץ המתגבר מצד הבית הלבן הגיע לשיאו ובן-גוריון שרצה להרוויח זמן החליט להתפטר ובכך לטרוף את הקלפים, שכן הנימוס הדיפלומטי הנהוג בין שתי מדינות ריבוניות מחייב תהליך מחודש של תיאום ביקור המומחים בכור. בנובמבר 1963 נרצח הנשיא קנדי, ויורשו בבית הלבן, לינדון ג'ונסון, נקט בעמדה אוהדת יותר כלפי פרויקט הגרעין הישראלי הצעיר. בן-גוריון לא נימק את התפטרותו אלא תלה אותה ב"טעמים אישיים".[98] הוא הכריז כי בכוונתו לפרוש מן הפוליטיקה ולהתמסר לתחביביו – קריאה בתנ"ך והתעמלות בשיטת פלדנקרייז. הוא סבל מכאבי גב והיה מבצע אימון יומי שכלל צעידה מהירה וטבילה בים ולאחריהן עמידת ראש, אותה ביצע על פי הדרכתו של משה פלדנקרייז, ממציא השיטה.[99]

באופוזיציה 1963–1970

בן גוריון מקבל את פניו של רמטכ"ל צה"ל יצחק רבין, שבא לברכו לרגל יום הולדתו ה-80, בשדה בוקר, 1966.
דוד בן גוריון בטיולו הרגלי היומי בקיבוץ שדה בוקר בנגב, משמאל שמעון פרס, 1 במרץ 1969
בן גוריון, 1971
אתר קבורתם של דוד ופולה בן-גוריון סמוך למדרשת בן-גוריון

בן-גוריון המליץ על לוי אשכול כיורשו בראשות הממשלה, אך כעבור שנה החל להתעמת עם אשכול וניסה לערער את מעמדו במפא"י. הרקע לעימות היה דרישתו של בן-גוריון לדחות את מסקנות "ועדת השבעה", שהייתה ועדת שרים פוליטית, ולהקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר פרשת לבון בהשתתפות שופטים מבית המשפט העליון. עניין נוסף שהתנגד לו הייתה יוזמתו של אשכול לכונן "מערך" בין מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון – דבר שבן-גוריון תפס כהקמת מרכז כוח מתחרה בראשות יגאל אלון וישראל גלילי בתוך מפא"י, שיפגע במימוש ההבטחה שנתן לו אשכול לשינוי שיטת הבחירות. על רקע זה, התפטר משה דיין ב-4 בנובמבר 1964 מן הממשלה.

בדצמבר 1964 הגיעו הדברים לכדי עימות גלוי בין אשכול לבן-גוריון, על רקע סירובו של אשכול להקים ועדת חקירה לחקר פרשת לבון. בוועידת מפא"י בפברואר 1965 נערך העימות הגדול בין אשכול ובין בן-גוריון. בוועידה נשאו אישים מרכזיים במפלגה דברים חריפים ביותר כנגד בן-גוריון. משה שרת, אשר היה על ערש דווי, הגיע על כיסא גלגלים ונשא נאום חריף נגד המנהיג בן ה-79. בסיומה של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את המערך החדש. הוא קרא לבן-גוריון – "תן לי אשראִי!". בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעת בן-גוריון לבירור "הפרשה" בוועדת חקירה משפטית.

בן-גוריון לא ויתר, וב-3 ביוני 1965 העמיד את עצמו לבחירה כמועמד המפלגה לראשות הממשלה,[100] אך מרכז מפא"י בחר את אשכול ברוב גדול. בן-גוריון אסף את תומכיו ונקט בפעולות שפורשו על ידי מתנגדיו כהקמת מפלגה מתחרה. אחרי התפטרות משה דיין מן הממשלה, התפטרו גם שמעון פרס ויוסף אלמוגי, שתמכו בבן-גוריון. בן-גוריון, יחד עם כמה מתומכיו, גורש מן המפלגה שבראשהּ עמד עשרות שנים, על ידי בית דין מפלגתי שבראשו עמד יעקב שמשון שפירא, שגם כינה את בן-גוריון וחבריו "נאו-פאשיסטים". ב-2 בנובמבר עזב בן-גוריון את מפא"י והקים את מפלגתו החדשה, "רשימת פועלי ישראל" (רפ"י), שהייתה לעובדה קיימת.[101] הנחת מקימי המפלגה הייתה כי היא עתידה לקבל בין 20 ל-25 מנדטים, בעיקר על חשבון המערך. לאחר מכן שאף בן-גוריון להתאחד עם מפא"י, לאחר שזו תקבל את עמדותיו בעניין ועדת חקירה משפטית ושינוי שיטת הבחירות. לנושאים אלה נוספה מלחמתה של רפ"י ב"משטר של פחד ורמיה" שבו האשימה את מפא"י. תומכי בן-גוריון חשו בלחצים שהופעלו עליהם במקומות עבודה רבים כדי שיתמכו במפא"י נגד בן-גוריון (ואשר כל עוד בן-גוריון עמד בראש מפא"י – הופעלו כנגד מתנגדיו). בבחירות לכנסת השישית ב-1965 זכתה רפ"י רק בעשרה מושבים ונותרה באופוזיציה. ערב מלחמת ששת הימים (1967), הצטרפה המפלגה לממשלת ליכוד לאומי בראשות לוי אשכול. ב-1968 התאחדה רפ"י עם מפא"י ואחדות העבודה למפלגה משותפת – מפלגת העבודה. בן-גוריון סירב להצטרף לצעד זה, ונותר בכנסת כסיעת יחיד.

בשנת 1968 פוצץ מחבל מכונית תופת לא הרחק מביתו של דוד בן גוריון. הוא התכוון לפוצץ אותה בסמוך לבית, אך ניידת משטרה שבמקרה חנתה שם בעת ששוטר סיור הגיע למקום לבדיקה שגרתית, גרמה לו לשנות את תוכניתו.[102] באותה שנה סירב לקבל את פרס ישראל שהוצע לו, בנימוק ש"לא מגיע לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי".

בבחירות לכנסת ב-1969 עמד בן-גוריון בראש הרשימה הממלכתית, שזכתה בארבעה מושבים, אך ב-1970 התפטר מהכנסת וב-1971 הודיע במכתב, שאיננו שייך יותר לרשימה הממלכתית, וכי פרש מפעילות פוליטית.

מבחינה אישית, אלה היו שנים של דעיכה, במיוחד לאחר מותה של רעייתו פולה ב-1968.[103] את שארית חייו הקדיש לכתיבת זיכרונותיו. בשנים אלו הוא למד יוונית כדי לקרוא את כתבי אפלטון במקורם; החל להתעניין בתרבות הודו ובבודהיזם; זאת לצד אהבתו לתנ"ך. בשנותיו האחרונות דיבר על אמונתו באלוהים של ברוך שפינוזה, בעוד שהיה רחוק מהיהדות האורתודוקסית.

פטירתו והלוויתו

דוד בן-גוריון נפטר ב-1 בדצמבר 1973 (ו' בכסלו תשל"ד) בגיל 87. קבריהם של דוד ופולה בן-גוריון (שנפטרה ב-1968) נמצאים בגן לאומי קבר בן גוריון סמוך למדרשת בן-גוריון, מול נחל צין. בן-גוריון ביקש כי לא יינשאו הספדים על קברו ולא יירו מטחי כבוד בטקס הלוויה.

משפחתו

משפחת בן-גוריון בביתם בתל אביב ב-1929; מימין לשמאל: עמוס, אביגדור (אביו של דוד), גאולה, פולה, רננה ודוד

בשנת 1917, במהלך שהותו בניו יורק, נישא בן-גוריון לפולה מונבז. פולה, אחות במקצועה ופעילה במפלגה הציונית פועלי ציון, לקחה חלק פעיל בפעילותו הציבורית של בן-גוריון והתלוותה אליו בסיורים ובשליחויות.

לזוג בן-גוריון נולדו שלושה ילדים: גאולה (בן אליעזר, לאחר נישואיה), עמוס, שהיה ניצב במשטרת ישראל, ורננה (לשם, לאחר נישואיה), פרופסור למיקרוביולוגיה.

אחד מנכדיו הוא חוקר התקשורת יריב בן אליעזר. שמו הפרטי שימש את בן גוריון כאשר זה פרסם בעיתון דבר מספר טורי דעה בשם העט "ס. ש. יריב" ("סבא של יריב").[104][105]

דעותיו

יחסו ליישוב הישן

בדברים שנשא דוד בן-גוריון בשנת תשי"ג-(1953), במעמד 75 שנה לפתח תקווה נאמר:

"העלייה לארץ קדמה למדינה וקדמה לציונות ולחיבת ציון. המונחים השגורים בפינו על עליה ראשונה, שנייה ושלישית - הם מטעים. עלית ביל"ו לא הייתה הראשונה. מאז החלה תנועת חיבת-ציון המאורגנת, ואחריה התנועה הציונית - אנו רגילים לדבר בביטול על היישוב הישן שהתקיים בארץ לפני טביעת המונחים חיבת-ציון וציונות. ישוב זה היה פרי עליות של היהדות הספרדית והיהדות האשכנזית מאות שנים לפני חידוש המונחים החדשים, ועליות אלה, - עליות של בודדים ושל קבוצות שלמות, - היו כרוכות בקשיים ובסכנות הרבה יותר גדולים מהעליות החדשות, שאנו רואים בהן "התחלת המפעל הציוני"...והדורות הקודמים, שבנו את היישוב הישן וקיימו אותו, לפני "בראשית" של הדורות האחרונים, ראויים להוקרה ולהערצה מצדנו, גם אם אנו רחוקים עכשיו מהלך-רוחם ומדרכי חייהם".

דוד בן-גוריון דברי פתיחה ל-אם המושבות פתח תקוה, ג. קרסל, הוצאת עיריית פתח תקוה, תשי"ג

יחסו לדת היהודית

בן-גוריון עם עולים חדשים באשדוד ים.
בן-גוריון, 1964.
בן-גוריון בכותל המערבי, 1967.

יחסו של בן-גוריון לדת המסורתית היה עוין ושלילי. הוא דחה את קיומם של אלוהות פרסונלית ושל מושג ההתגלות.[106] בראיון ב-1968 נשאל אם הוא מאמין באלוהים, וענה: "השאלה היא מיהו אלוהים... אני לא מאמין שאלוהים דיבר עם משה. משה שמע קול אדם בלבו וכך ידע שהוא צריך לעשות את זה."[107] בשנותיו האחרונות אמר שמושג האלוהות שלו הוא הפנתאיזם של שפינוזה, ואף שוחח עם איינשטיין על הנושא. אניטה שפירא העריכה כי בן-גוריון היה אגנוסטיקן.[108] עם זאת לא היה היה בהכרח נטורליסט לגמרי. באותו ראיון הצהיר: "אינני מאמין שיש רק כוחות פיזיים בעולם... שמוח זה רק פרוצס (=תהליך) טבעי... יש משהו מעל זה".[107]

כפי שרווח בחוגי הציונות, בן-גוריון דחה את סמכות התורה שבעל פה ובייחוד את התלמוד הבבלי, בהם ראה תוצרים של תרבות גלותית מנוונת.[109] ב-1968 אמר בראיון: "אינני מחשיב את התלמוד, אינני יכול להעמיד את התלמוד בשורה אחת עם התנ"ך".[107] המקור הבלעדי בעיניו היה התנ"ך, אותו פירש עצמאית, ושאותו שאף להפוך לבסיס לזהות הלאומית הישראלית, בייחוד אחרי הפסקת השליטה הבריטית והתווסדות המדינה. התנ"ך עבורו, כמו מרבית ההוגים הציונים, היה יצירה היסטורית-תרבותית אנושית ששיקפה את הגניוס הלאומי של העם, לא תיעוד של התגלות אלוהית. בד ובד עם שלילתו את מקורם האלוהי של הכתובים, גם התעקש על כך שבעיקרם הם מדויקים היסטורית ודחה את התפישה שלהם כפולקלור, שכל חשיבותו בהיותו מסורת ושאלת אמינותו שולית (כפי שגרס למשל אחד העם). הוא היה אוהד גדול של יחזקאל קאופמן, שדגל בגישה שמרנית לביקורת המקרא ושאף להוכיח את קדמותו ואחדותו היחסית של הטקסט המקראי. בנימין בית-הלחמי ייחס לבן-גוריון ולאופן חשיבתו השפעה מכרעת על האופן בו התקבל התנ"ך בחברה החילונית בישראל, כטקסט המעוקר ממשמעות אמונית אך גם חסין ברובו בפני מסקנות הביקורת הרדיקלית, כשהכרונולוגיה המקראית ואירועיה עצמם מקובלים כאמת היסטורית למעט פרשיות ההתערבות האלוהית.[106]

בן-גוריון עשה שימוש רב בתנ"ך, כולל שימוש פוליטי ואקטואלי שעורר את זעם החוגים החרדים. הוא נהג להתפלמס איתם, תוך המעטת ערכה של הספרות היהודית הבתר-מקראית. הוא אף הקים את החוג לתנ"ך בבית ראש הממשלה. בפני ועדת פיל ב-1936 טען בן-גוריון: "זכותנו ביחס לארץ-ישראל נובעת לא מהמנדט והצהרת-בלפור. היא קודמת לאלה... התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך שנכתב על ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא-הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה... אנו בני העם העברי וזו ארץ-מולדתו היחידה של העם העברי, ורק משום כך יש לנו זכויות על הארץ הזאת". בן-גוריון ראה את מדינת ישראל כממשיכת ממלכת יהודה. הוא הסמיך את מלחמת העצמאות והקמת המדינה למלחמות ישראל בסוף תקופת בית שני (עד תום מרד בר כוכבא). בעיניו המשמעות של תולדות עם ישראל הייתה רק בתקופת ישיבתו בארצו ועצמאותו המדינית, תוך המעטת החשיבות של כל מה שביניהן.

מאז שעלה לארץ ישראל, ביקר בן-גוריון רק פעמיים בבית כנסת: הפעם הראשונה הייתה בעלייה לתורה של נכדו, על פי דרישתם של הוריו, מרי ועמוס. על פי עדותו, הפעם השנייה הייתה ערב הקמת המדינה.[82] עם זאת, סמוך לפתיחת המושב הראשון של האספה המכוננת, הלך לבקשת הרב מאיר בר-אילן לבית הכנסת ישורון בירושלים לשמוע תפילת הודיה, וציין ביומנו: "זו לי הפעם הראשונה בארץ ישראל שאני נוכח בבית כנסת בשעת תפילה".[110] בשנת 1961 נערך בישראל מפקד אוכלוסין וראשון המתפקדים היה ראש הממשלה בן גוריון. בסעיף הדת ענה לפוקד: "יהודי. לא דת. יהודי. אני אומר, לא לא-דת, אבל יהודי...".[111]

בשאלות הפוליטיות של דת ומדינה היה יחסו זהיר ומחושב. ב-1947 בן-גוריון שלח לאגודת ישראל את מכתב הסטטוס קוו, בו נקבעו יחסי דת ומדינה במדינה העתידית. מטרת המכתב הייתה לאחד את כל היהודים בארץ סביב רעיון הקמת המדינה, והוא קבע את אופייה של ישראל בנושא זה עד ימינו. ביוני 1954 הזהיר בן-גוריון את ראש הממשלה שרת: "אין לנו להפריד הדת והמדינה". הוא נימק זאת בכך ש"קיימת שותפות גורל בין מדינת ישראל ובין העם היהודי", וכפי הנראה סבר שהפרדת הדת מהמדינה תיצור קרע בין העם היהודי למדינת ישראל.[112] פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שהיה ממבקריו החריפים של בן-גוריון,[113] כתב על שיחה פרטית שהייתה להם בתחילת שנות ה-50 בנושא הפרדת הדת מהמדינה, בה בן-גוריון אמר לו: "אתה דורש את הפרדת הדת והמדינה כדי שהדת תשוב להיות גורם עצמאי אשר השלטון המדיני יצטרך להתמודד עמו. אני שולל הפרדה זו - אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידה".[114]

בראשית מלחמת העצמאות נעתר לבקשת ראשי היהדות החרדית לדחיית שירותם הצבאי לשלושה חודשים של כ-400 בחורי ישיבה במסגרת הסדר "תורתו אומנותו". עם השנים גדל מאוד היקף השחרור שניתן לתלמידי ישיבות חרדיות ומספרם הגיע לכמה אלפים מדי שנה. ב-1958 נודע על כוונתו של בן-גוריון לשנות את המעמד הקיים של מתן הדחייה (אשר בפועל הפכה לפטור) לתלמידי הישיבות החרדיות. כוונתו הייתה לגייס את כולם מלבד מי שמקדיש את כל חייו ללימוד תורה, שגם הוא ילך לאימונים בסיסיים של שלושה חודשים. ההצעה עוררה חשש בקרב חלק ממנהיגי הציבור החרדי והדתי, והרב הרצוג שלח לבן-גוריון מכתב בו הביע את דאגתו וביקש "שחרור מכל חובת גיוס כל דהו, כל עוד הם יושבים באהלה של תורה". על כך בן-גוריון השיב לו: "כשפטרתי לפני עשר שנים בחורי הישיבה משרות בצבא היא מספרם מועט וגם, כפי שנאמר לי אז, הייתה זו הארץ היחידה, שבה נשארו לומדי תורה לשמה, אם כי עלי לציין בשמחה כי בחורי הישיבה לקחו חלק במלחמה על הגנת ירושלם כשאר צעירי ירושלם. המצב מאז השתנה. בחורי הישיבות רבו".

ב-20 באוקטובר 1952 נערכה פגישה בין בן-גוריון והחזון איש בביתו של הרב בבני ברק, ביוזמתו של ראש הממשלה. במהלך הפגישה שאל אותו בן-גוריון: "איך יהודים דתיים ולא-דתיים יחיו יחד בארץ הזאת, בלי שנתפוצץ מבפנים?". החזון איש המשיל את היהודים הדתיים לגמל טעון משא (עול המצוות), העומד מול גמל שאין עליו מטען - הם היהודים החילוניים, ש"צריכים לפנות את הדרך". לדברי יצחק נבון, אמר לו בן-גוריון: "ומצוות יישוב הארץ אינה מצווה? וזה לא משא? ומצוות ההגנה על החיים אינה מצווה? ומה שעושים הבחורים שאתם כל כך מתנגדים להם, והם יושבים על הגבולות ושומרים עליכם, האין זו מצווה?".[115]

בשנות ה-50 תמך בן-גוריון בהגירתם לישראל של בני-זוג וצאצאים לא-יהודים ממשפחות מעורבות, בעיקר ממדינות מזרח אירופה. הוא שלל הליך גיור כלשהו עבורם אף למול הפצרות השרים הדתיים בממשלתו, וטען בתוקף שההזדהות הלאומית והמגורים במדינה הם שהופכים אדם ליהודי. בן-גוריון סבר כי יש לרשום ככזה כל המצהיר זאת בתום לב ואל לה למדינה להתערב בענייני דת; הוא הצדיק רבנים שסירבו לגייר חלק מהעולים שפנו אליהם, באמרו שהללו אינם מתעתדים לקיים אורח חיים דתי.[116] עד 1958 אכן נוהלו הדברים ברוחו, אם כי באופן לא רשמי, והרשויות רשמו כל מהגר שהצהיר על כך כיהודי. ניסיון הממשלה למסד זאת כמדיניות גלויה הוביל לפרישת המפד"ל מהקואליציה ביולי, והמשבר אילץ את בן-גוריון לפנות לחמישים ממי שהגדיר כ"חכמי ישראל" בעת ההיא. מתוך ארבעים-וחמישה שהשיבו, תמכו שלושים ושבעה בהגדרה המקובלת. בינואר 1960 נקבע שיירשם כיהודי "מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, או מי שנתגייר כהלכה."[117]

בן-גוריון ניהל חליפת מכתבים עם הרב דב צבי רוטשטיין בנושאים פילוסופיים והשקפתיים [דרושה הבהרה][118] וכאות הערכה תרם 500 ל"י לישיבתו של רוטשטיין ברמלה. כמו כן, ב-1968 תרם לישיבה בחברון כחלק מתמיכתו בהתיישבות יהודית בעיר.[119]

בחוגים הדתיים מצויות הערכות שונות כלפיו. הדתיים לאומיים מעריכים אותו על שהקים את המדינה, אך בציבור החרדי היחס אליו שלילי ביותר, בייחוד על פעולותיו לחילון העולים במסגרת כור ההיתוך, ועקב כך הוא לעיתים מושווה על ידם לגדולי הצוררים שקמו לעם היהודי וגזרו גזירות נגד הדת. החרדים מרבים להזכיר בלעג את אימרתו "עוד 30 שנה יהיו חרדים רק במוזיאונים".[דרוש מקור]

יחסו לשטחי יהודה שומרון ועזה

בספטמבר 1954 כתב בן-גוריון לצעיר שהציע לו לכבוש את יהודה ושומרון: "לא שטח חסר לנו בשלב זה אלא יהודים. וכיבוש שטח נוסף - לא יוסיף יהודים אלא ערבים".[120] בישיבת הממשלה ב-28 באוקטובר 1956, ערב מבצע קדש, התייחס לכיבוש הצפוי של רצועת עזה: "אילו הייתי מאמין בנס, הייתי רוצה שתיבלע בים".[121]

ביום שחרור הר הבית והכותל המערבי במלחמת ששת הימים ב-1967, אמר בן-גוריון כי זהו היום השני הגדול בחייו, שני רק ליום עלייתו לארץ ישראל.[15] בתום המלחמה תמך בן-גוריון בנסיגה "תמורת שלום אמת", מכל השטחים פרט לירושלים ורצועת עזה,[122] וכעבור ארבע שנים חזר על עמדה דומה, לפיה תמורת שלום על ישראל לסגת מכל השטחים פרט לירושלים ולרמת הגולן.[123][124] הוא גם תמך ביוזמת רוג'רס להסדר מדיני ולנסיגה מהשטחים והפציר ב-1970 בראש הממשלה גולדה מאיר לקבלה.[125] כעבור שנתיים, לאחר כישלון יוזמת רוג'רס, הוסיף סייג נוסף בנוגע להתנחלויות בסיני ואמר: "כיום השתנה המצב, המנהיגים הערבים אינם מסכימים לכרות עמנו שלום, וההתנחלות בסיני משנה פני המדבר. אילו הייתה היום הסמכות בידי, לא היתי פוקד על פירוק היישובים ועל החזרת שטחם למצרים".[126] כמו כן, התבטא מספר פעמים ביחס לצורך הדחוף בהתיישבות יהודית נרחבת בעיר חברון, ובין השאר אמר: "יש לדאוג ליישוב גדול וגדל בחברון שתהא מסוגלת במשך הזמן להיות חלק ממדינת ישראל".[127][128][129] בתשובה למכתב שנשלח אליו, כתב בן-גוריון: "אם אנו עומדים לפני ברירה - ואנו עומדים בפני ברירה זו - שלמות הארץ או שלום, בעיניי שלום קודם, כי בשטח שהיה בידינו לפני מלחמת ששת הימים יש מקום לכל עם ישראל... יודע אני שלא רק חברון ובית לחם אלא כל הארץ קדושה לנו, וכאשר יבוא משיח ישובו כל היהודים לארץ, אבל לפני בוא משיח - שלום עם שכנינו קודם לתפיסת כל הארץ".[130] נכדו של בן-גוריון, יריב בן אליעזר, סיפר בעניין זה: "הוא הסביר לי ש'בחיים צריך סינתזה בין הרצוי, האפשרי וההכרחי. הייתי רוצה עד הפרת והחידקל, אבל זה לא אפשרי. תמורת שלום אמת נוכל להחזיר את הכל מלבד ירושלים'. אחר כך הוסיף לזה גם את רמת הגולן".[125]

יחסו לשלטון החוק ולמערכת המשפטית

לימודי המשפטים בטורקיה ניכרו לאורך השנים במחשבתו ובתפיסת העולם של בן-גוריון. הוא האמין במרכזיות שלטון החוק כתנאי לקיום חברה צודקת ומתפקדת. את מגילת העצמאות ראה כמסמך בעל תוקף משפטי, עירב בכתיבתה משפטנים מומחים ועיצב את נוסחה הסופי בתבנית זו. אחרי הקמת המדינה התנגד לחקיקת חוקה כתובה, בעיקר משום שגרס, ששיטת המשפט הבריטית מתאימה יותר לאומה, למדינה ולמערכת משפט בהתהוות ובהתעצבות. יש הגורסים שהביא בחשבון גם את התנגדותן של המפלגות הדתיות לחוקה כתובה.[דרוש מקור] בסופו של דבר, תמך בהצעת חה"כ יזהר הררי, שלפיה החוקה תיכתב פרקים פרקים, בדמות חוקי יסוד, שיצטברו ברבות הימים לכדי חוקה כתובה.

כאמור, העדיף את שיטת המשפט הבריטית משום שהסתייג מהמודל האמריקני של הפיקוח המשפטי על השלטון. לבריטניה אין חוקה כתובה, שלדעתו מגבילה את המשטר הפרלמנטרי, ואילו זכותו של בית המשפט העליון בארצות הברית לבטל חוק שנחקק על ידי הקונגרס או הנשיא, נראתה בעיניו כפוגעת בדמוקרטיה, משום שהיא מעמידה אותו מעל למוסדות הנבחרים.[131] לטעמו, שיטת "האיזונים והבלמים" האמריקנית הייתה מושתתת לעיתים קרובות על ערכים קיצוניים, המאיימים על יכולתן של מערכות שלטוניות ופוליטיות לתפקד כהלכה. הוא לא חשב שמערכת המשפט יכולה או צריכה להחליף את המערכת הפוליטית בעיצוב החברה, אך תמך בעקרון עצמאות מערכת המשפט. הוא ראה בשופטים רשות שלטונית נפרדת שאינה חלק ממנגנון השלטון, ויש להעניק להם תנאי שכר טובים כדי לשמור על עצמאותם. כך גם גרס בנוגע לעצמאות המוחלטת של היועץ המשפטי לממשלה כתובע כללי.[132] מאבקו לחקירת פרשת לבון באמצעות ועדת חקירה משפטית נכשל מבחינה פוליטית ומעשית, אבל היה, בסופו של דבר, הבסיס לחקיקת חוק ועדות חקירה.

בן-גוריון חשב שזכות הקולקטיב להגן על עצמו גוברת על זכויות הפרט ולכן גם התנגד לתביעתו של גוסטב שוקן את הזכות לחופש מצנזורה על העיתונות, משום שחשב שלמדינה מותר להגן על האינטרסים שלה על ידי שמירת סודותיה.[131]

השפה העברית

לדברי בן-גוריון, הוא עצמו למד עברית מסבו כבר בגיל שלוש.[133] הוא דיבר וכתב עברית עוד לפני עלייתו לארץ ישראל.[42] בן-גוריון הרבה להביע דעתו בענייני השפה העברית, לעיתים בניגוד לעמדה המקובלת בקרב בלשנים, ופעל להנחיל את גישתו במאמרים ואף בהנחיות מחייבות. בין השאר התנגד לשימוש במילה "אקדמיה", ועקב כך החוק העוסק באקדמיה ללשון העברית קרוי "חוק המוסד העליון ללשון העברית", ללא המילה "אקדמיה" בשמו. ב-1955 קבע, בתפקידו כשר הביטחון, שרק אנשי צבא בעלי שמות עבריים יוכלו לייצג את צה"ל בחו"ל.[134] כן דרש בן גוריון מחברי הממשלה ומקציני הצבא לשנות את שמות המשפחה הלועזיים לשמות עבריים.[135] הוא סבר שבכתיב של מילים שמקורן יווני יש להעדיף את האות סמ"ך על-פני זי"ן, ולכן יש לכתוב מוסיאון ולא "מוזיאון", מוסיקה ולא "מוזיקה" וכדומה. עמדתו זו הופצה כהנחיה למשרדי הממשלה, ובהתאם לכך השתמש משרד הביטחון במשך שנים רבות, אף לאחר פטירתו של בן-גוריון, בכתיב הלא מקובל מוסיאון.[136] הבלשן יצחק אבינרי מתח ביקורת על גישתו זו של בן-גוריון.[137]

בן-גוריון סבר שיש להימנע בדרך כלל מהשימוש במילת היחס "את", שכן אין בה צורך להבנת המשפט, ומיעט להשתמש בה.[138] כחיזוק לעמדתו הביא את המסופר על רבי עקיבא: "חכמינו הרגישו בדבר ור' עקיבא היה משום כך דורש תלי תלים של הלכות על "את" כשם שהוא עשה זאת על "אך" ו"גם". סימן ש"את" אינו נחוץ לגופו."[139] מעמדו הציבורי עורר עניין בעמדתו בסוגיה זו.[140] עם החולקים על בן-גוריון נמנה הבלשן יצחק אבינרי, שגרס כי "בלשון חיה יש הכרח להקפיד על ה"את" לשם בהירות ודיוק", ואף הדגיש: "כל העוקר "את" מתוך המשפט בכוונה ומדעת - כאילו עוקר מפיו שן בריאה".[141]

חוקר התקשורת רפי מן כתב על עיסוקו זה של בן-גוריון: "היה זה חלק מניסיונו המתמשך להיות מעורב אישית בקביעת תקנים לסמלים לאומיים שנועדו לשמש כלים בתהליך כור ההיתוך, לאיחוד ולגיבוש חוויה לאומית משותפת. ... עיסוקו בשאלות הלשון חרג על כן משיח תאורטי. הוא ביקש להתוות דרך ולהשפיע בפועל על דרך השימוש בשפה כחלק מתפישת הממלכתיות."[142]

הנצחה וייצוגיו בתרבות

רחוב בן גוריון בברלין
פסל של דוד בן גוריון בראשון לציון
שלט בשדרות בן-גוריון בתל אביב, שבה נמצא ביתו
פסל בן גוריון מתרגל עמידת ראש באתר צריף בן גוריון בשדה בוקר
פסל של בן גוריון עומד על הראש בחוף תל אביב
פסל של דוד בן גוריון בטרמינל 3 בנתב"ג
כיכר דוד בן גוריון בפלונסק, עיר הולדתו

יום פטירתו, ו' בכסלו, נקבע בחוק ליום זיכרון ממלכתי. בהתאם לצוואתו, ביתו בתל אביב, צריפו בשדה בוקר וארכיונו מנוהלים במסגרת "יד בן-גוריון".

בשנת 1976 חוקקה הכנסת את חוק דוד בן-גוריון[143] "לזכרו ולפועלו של דוד בן-גוריון ולהנחלת מורשתו לדורות". מכוח חוק זה הוקמו:

על שמו של בן-גוריון נקראו קריית הממשלה בירושלים, נתב"ג – נמל התעופה בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מדרשת בן-גוריון, רחובות בערים רבות בישראל, בהם שדרות בן-גוריון בתל אביב, שכונות בערים כגון חולון, עכו, לוד ושדרות ובתי ספר. במרכז העיר ברלין רחוב על שמו.

על בן-גוריון נכתבו שירים עבריים רבים, בהם "זכריה בן עזרא" שנכתב על ידי יעקב אורלנד, הולחן על ידי משה וילנסקי והושר על ידי שושנה דמארי ואחרים;[144] "בלדה לבן-גוריון" (נכתב על ידי יורם טהרלב, הולחן על ידי יאיר רוזנבלום ובוצע לראשונה על ידי להקת פיקוד מרכז)[145]; והשיר "בן גוריון" אשר נכתב, הולחן ובוצע על ידי מתי כספי ושלמה גרוניך).[146]

ב-2012 העלה התיאטרון הקאמרי את מחזהו של א"ב יהושע "הֲיֵלְכו שניים יחדיו?" אודות סדרת המפגשים בין בן-גוריון לבין זאב ז'בוטינסקי ב-1934, שבהם ניסו השניים להגיע להסכם על שיתוף פעולה בחזית ציונית אחידה. המחזה זכה בפרס המחזה המקורי הטוב לשנת 2012 ומחברו בפרס המחזאי המקורי.

בעיר הולדתו פלונסק, נקראה כיכר על שמו.

שומרי היקום, גזע החייזרים האחראי על הפקחים הירוקים בקומיקס גרין לנטרן, מבוססים על דמותו של בן גוריון.[147]

דוד בן-גוריון בקריקטורות

מכתביו

על חיבוריו זכה בן-גוריון פעמיים בפרס ביאליק לחכמת ישראל, בתשי"א (1951) ובתשל"א (1971)

ראו גם

חדרו של דוד בן-גוריון בצריף בן-גוריון, צריף המגורים בקיבוץ שדה בוקר, אשר שימש את דוד בן-גוריון ואת אשתו פולה בשנים 19531973.

לקריאה נוספת

בן-גוריון בלשכתו בתל אביב, 1959.
David bengurion.jpg

מחקרים

  • Ben-Gurion: the biography of an extraordinary man (Doubleday, 1959), Robert St. John
  • Robert St. John, Ben-Gurion: a biography (Doubleday, 1971)

מאמרים

ספרות יפה

קישורים חיצוניים

תרגומי יצירותיו: מכּתביו:

הערות שוליים

  1. ^ מלבד פסק זמן בן שנתיים, בשנים 19531955, שבהן החליפו משה שרת בתפקיד ראש הממשלה
  2. ^ 2.0 2.1 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק א, עמ' 24.
  3. ^ ynet, האם היה לבן גוריון אח תאום?, באתר ynet, 16 באפריל 2003
  4. ^ 4.0 4.1 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק א, עמ' 25–26.
  5. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 18.
  6. ^ אניטה שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, בן־גוריון והתנ"ך: יצירתו של סיפר היסטורי?, עמ' 219.
  7. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק א, עמ' 29.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 8.5 8.6 8.7 אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 25-22.
  9. ^ 9.0 9.1 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק א, עמ' 33.
  10. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק א, עמ' 35.
  11. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק א, עמ' 38.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק א, עמ' 40–41.
  13. ^ 13.0 13.1 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק א, עמ' 43.
  14. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק א, עמ' 45.
  15. ^ 15.0 15.1 פנחס יורמןבן גוריון ליד הכותל: "יום גדול לעם היהודי כולו", דבר, 9 ביוני 1967
  16. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ח, 1, עמ' 404: בראיון שערך בשדה בוקר עם תום שגב ושני חבריו בסוף אפריל 1968, לעיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, טען בן-גוריון בתוקף כי כבר בגיל 3 ידע שיעלה לארץ ישראל כציוני.
  17. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ב, עמ' 48–50.
  18. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ב, עמ' 54–55.
  19. ^ ישראל שוחט, ספר השומר עמ' 12
  20. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ב, עמ' 56.
  21. ^ 21.0 21.1 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ב, עמ' 57–59.
  22. ^ 22.0 22.1 אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 34-31.
  23. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ב, עמ' 66–68.
  24. ^ 24.0 24.1 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ב, עמ' 75–76.
  25. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ב, עמ' 69–72.
  26. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ב, עמ' 72–73.
  27. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ב, עמ' 76–77.
  28. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ג, עמ' 79–80.
  29. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ג, עמ' 80–82.
  30. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ג, עמ' 87–88.
  31. ^ 31.0 31.1 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ג, עמ' 88–89.
  32. ^ 32.0 32.1 32.2 32.3 32.4 32.5 אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 39-35.
  33. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ג, עמ' 90–91.
  34. ^ 34.0 34.1 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ג, עמ' 93–94.
  35. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ג, עמ' 96.
  36. ^ 36.0 36.1 36.2 36.3 36.4 36.5 אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 43-42.
  37. ^ 37.0 37.1 37.2 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ג, עמ' 98–99.
  38. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ד, עמ' 100.
  39. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ד, עמ' 101.
  40. ^ 40.0 40.1 40.2 40.3 אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 47-43.
  41. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ד, עמ' 105–106.
  42. ^ 42.0 42.1 אניטה שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, בן־גוריון והתנ"ך: יצירתו של סיפר היסטורי?, עמ' 222.
  43. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ד, עמ' 113.
  44. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ד, עמ' 118–119.
  45. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ד, עמ' 121–123.
  46. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ד, עמ' 127.
  47. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ו, עמ' 140.
  48. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 50, 52.
  49. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ו, עמ' 141.
  50. ^ 50.0 50.1 50.2 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ז, עמ' 161–163.
  51. ^ 51.0 51.1 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ו, עמ' 143–145.
  52. ^ 52.0 52.1 52.2 אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 59-58.
  53. ^ 53.0 53.1 53.2 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ו, עמ' 147.
  54. ^ 54.0 54.1 54.2 54.3 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ו, עמ' 153–159.
  55. ^ 55.0 55.1 55.2 55.3 אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 66-64.
  56. ^ 56.0 56.1 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ז, עמ' 168–172.
  57. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ז, עמ' 175–176.
  58. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ח, עמ' 190.
  59. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ח, עמ' 186–187.
  60. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ט, עמ' 202.
  61. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק ט, עמ' 203–205.
  62. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 78.
  63. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 61.
  64. ^ 64.0 64.1 תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, א, 1, עמ' 25.
  65. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 74-73.
  66. ^ תום שגב, המיליון השביעי, א, 1, עמ' 15.
  67. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ח, 1, עמ' 405. דברים שאמר במושב השני של ועידת ההסתדרות הרביעית.
  68. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 87-85.
  69. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 89-88.
  70. ^ 70.0 70.1 אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 94-93.
  71. ^ 71.0 71.1 71.2 71.3 בן גוריון, דוד, לקסיקון מונחים באתר הכנסת.
  72. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק טז, עמ' 218.
  73. ^ 73.0 73.1 אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 107-102.
  74. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 110.
  75. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 111.
  76. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 113.
  77. ^ 77.0 77.1 77.2 אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 114–115, 120-119.
  78. ^ 78.0 78.1 78.2 אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 126-124.
  79. ^ 79.0 79.1 תום שגב, המיליון השביעי, ג, 1, עמ' 102.
  80. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ח, 1, עמ' 411: בת אחיו של בן-גוריון נשרפה חיים.
  81. ^ 81.0 81.1 אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 122.
  82. ^ 82.0 82.1 אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 129.
  83. ^ הסמינר של בן גוריון, באתר סמינר 2.0 לעדכון תפיסת הביטחון מיוזמת מכון ראות.
  84. ^ תומר פרסיקומגילות העצמאות ונישואים אזרחיים בימי הקמת המדינה, לולאת האל, ‏2013-04-16
  85. ^ יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום – היבטים ומבטים על משה שרת, עמ' 378–379, הערה 28.
  86. ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 149.
  87. ^ צור, ירון (20019. קהילה קרועה: יהודי מרוקו והלאומיות, 1943–1954, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב ועם עובד; אבי פיקאר (1999).
  88. ^ ראשיתה של העלייה הסלקטיבית בשנות החמישים. עיונים בתקומת ישראל - מאסף לבעיות הציונות, היישוב ומדינת ישראל.
  89. ^ עיר: המרכז למורשת בן-גוריון. כרך 9, עמ' 338–394.
  90. ^ סרטונים נתן אקסלרוד, הפגנת "חרות" נגד השילומים, 1952, אוסף יומני כרמל באתר YouTube
  91. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ד, 2, עמ' 202.
  92. ^ ד"ר אורי מילשטיין, ‏חידה 101: מה בדיוק קרה בפעולת התגמול בקיביה, באתר מעריב השבוע, 14 באוקטובר 2016
  93. ^ ה"שושנה" שמעדיפים לשכוח – פעולת קיביה באתר israeldefense
  94. ^ יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום – היבטים ומבטים על משה שרת, עמ' 90, הערה 8.
  95. ^ יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום – היבטים ומבטים על משה שרת, עמ' 150, הערה 1; עמ' 359, הערה 3.
  96. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ה, 5, עמ' 302.
  97. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג, חלק שלישי: הסופה, פרק טז: נטישה, עמ' 1546–1547; עמ' 1653, הערות 130, 134.
  98. ^ "אני מבקש רק חופשה". מסמכי בן גוריון נחשפים, באתר ynet, ‏13.06.13
  99. ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 171.
  100. ^ ראו מגזין מזכר
  101. ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 186.
  102. ^ המקומון תל אביב, גיליון 570, 11 באפריל 2013, עמוד 33. ראיון עם סגן ניצב בדימוס אלי יהב, קצין במשטרת תל אביב, לרגל הענקת אות יקיר העיר.
  103. ^ אורי משגב, דוד בן-גוריון, הדעיכה, "הארץ", 4 באפריל 2012
  104. ^ רפי מן, לא יעלה על דעת, הד ארצי, 1998, עמ' 209
  105. ^ ס. ש. יריב, שמות ותכנים, דבר, 14 בספטמבר 1956, המשך, המשך.
  106. ^ 106.0 106.1 Alan T. Levenson, The Making of the Modern Jewish Bible: How Scholars in Germany, Israel, and America Transformed an Ancient Text, Rowman & Littlefield Publishers, 2011. עמ' 47, 115-125.
  107. ^ 107.0 107.1 107.2 תום שגב, 1949 : הישראלים הראשונים, עמ' 241; עמ' 336, הערה 50: ראיון שהעניק לתום שגב, יוסף אבנר ואברהם קושניר בערב יום העצמאות ה-20 (1968).
  108. ^ אניטה שפירא, "על השתיקה", בתוך כיוונים חדשים גיליון 28 (יוני 2013), עמ' 23
  109. ^ Barry Scott Wimpfheimer, The Talmud: A Biography, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2018. עמ' 204-205.
  110. ^ תום שגב, 1949 : הישראלים הראשונים, עמ' 241 (יומן בן גוריון, 4.2.49).
  111. ^ Ariel V (7 במאי 2010), היהדות של דוד בן גוריון, בדיקה אחרונה ב-12 במאי 2017 
  112. ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 158.
  113. ^ אלוף בןהאם בן גוריון הקדים את שלמה זנד?, באתר הארץ, 16 ביוני 2013
  114. ^ ישעיהו ליבוביץ, "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל", עמ' 173 בהערה שם; וראו גם את עדותו של ליבוביץ בסרטון וידאו
  115. ^ דוד מלמד, איזו עגלה מלאה יותר: החילונית או החרדית?, באתר nrg‏, 26 באוגוסט 2013
  116. ^ סרטונים "מדיניות הגיור של מדינת ישראל", בביצוע ד"ר נתנאל פישר, סרטון באתר יוטיוב
  117. ^ אורלי אילני, שאלת "מיהו יהודי" בחוק השבות, המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
  118. ^ התכתבות ביניהם מובאת בספרו של שלמה אהרונסון על בן-גוריון, "מנהיג הרנסאנס ששקע", עמ' 83 ואילך.
  119. ^ בן גוריון תרם לישיבת חברון, דבר, 22 בנובמבר 1968.
  120. ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 165.
  121. ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 169.
  122. ^ בן גוריון: "הייתי מחזיר כל השטחים פרט לירושלים ועזה", דבר, 22 ביוני 1967
  123. ^ דוד בן-גוריון, בן גוריון - על תנאיו לנסיגה, מעריב, 11 במאי 1971
    "יש להחזיר כל השטחים מלבד ירושלים והגולן", מעריב, 16 במאי 1971
  124. ^ מיכאל בר זהר, בן גוריון - האיש מאחורי האגדה, תל אביב: עם עובד, פרק כ"ח, עמ' 556-557.
  125. ^ 125.0 125.1 אורי משגבבן-גוריון, הדעיכה, באתר הארץ, 4 באפריל 2012
  126. ^ יוסף עברון, לא הייתי מורה היום על התיישבויות והחזרת שטחיהן לערבים, "בתעש", אוגוסט 1972
  127. ^ חגי אשדב"ג בעד יישוב יהודי גדול בחברון כחלק ממדינת ישראל, דבר, 22 באוגוסט 1972; ראו גם: בן גוריון תרם לישיבת חברון, דבר, 22 בנובמבר 1968
  128. ^ דוד בן-גוריון, "אחותה של ירושלים", בתוך: עודד אבישר (עורך), ספר חברון, כתר, תש"ל-1970, עמ' 15-14
  129. ^ אליקים העצני, על קבר בן-גוריון, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 10 בדצמבר 2006
  130. ^ מכתב לשמואל סקורניק, שדה בוקר, 27 באוקטובר 1970, ארכיון בן-גוריון, המכון למורשת בן-גוריון
  131. ^ 131.0 131.1 אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 155.
  132. ^ יחיעם ויץאזרח מספר אחת | "התפיסה האזרחית של דוד בן גוריון", באתר הארץ, 16 בספטמבר 2009
  133. ^ אניטה שפירא, בן גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 16.
  134. ^ רק בעלי שמות עבריים ייצגו את צה"ל בחו"ל, דבר, 19 ביוני 1955.
  135. ^ דיוויד סלע, ‏70 שנים אחרי-בן גוריון קורא לשרים..., באתר ישראל היום, 7 ספטמבר 2018
  136. ^ דוגמה: יחידת המוסיאונים - משרד הביטחון, מעריב, 28 במאי 1986
  137. ^ יצחק אבינרילא עבדי יונית אנו, על המשמר, 21 במאי 1953
  138. ^ ד. ב. ג.בלא את, דבר, 14 באוגוסט 1953
  139. ^ עוד על המילה 'את': יש בה בזבוז מרץ, נייר, דיו, דפוס והוצאות, באתר "הבלוג של דוד בן-גוריון"
  140. ^ דוגמה: ב. ס., משבר ודקדוק, מעריב, 17 באוקטובר 1950
  141. ^ יצחק אבינרי, יד הלשון, הוצאת יזרעאל, 1964, הערך "את חסרה", עמ' 61-57
  142. ^ רפי מןהזי"ן הגרמני הארור והמכוער שאתם משתמשים בו, באתר הארץ, 1 במאי 2017
  143. ^ חוק דוד בן-גוריון, התשל"ז-1976, ס"ח 831 מיום 2 בדצמבר 1976
  144. ^ מילות השיר "זכריה בן עזרא" והאזנה לו, באתר זמרשת
  145. ^ מילות השיר "בן גוריון (מילים: יורם טהרלב)", באתר שירונט
  146. ^ מילות השיר "בן גוריון (מילים: שלמה גרוניך)", באתר שירונט
  147. ^ בריאן קרונינג, Comic Book Urban Legends Revealed #148, CBR, ‏03.27.2008
  148. ^ 148.0 148.1 "חברים למחוז חפצנו! קדימה. שמה, לארץ-מזרח-השמש", הארץ, דוד מלמד, יום רביעי, כ"א בתשרי תשע"ח, 11 באוקטובר 2017, מוסף תרבות וספרות, עמוד 2
  149. ^ המכתבים נכתבו בין השנים 1942-1918
  150. ^ ראו: אלכסנדר ס. שכטמן, דוד בן גוריון: יחוד ויעוד – דברים על ביטחון ישראל, באתר "אקטואלי", 5 בדצמבר 2011
  151. ^ ביקורת: גבריאל שפר, דוד בן-גוריון כמנהיג מעצב (על מה שיש ומה שאין בכרך ההנצחה של בן-גוריון), עיונים בתקומת ישראל 7, 1997, עמ' 600-583
  152. ^ ביקורת: שלמה רז, [ביקורת], מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים 28-29, 1988, עמ' 156-153
  153. ^ יחיעם ויץ, דוד בן-גוריון - ממנהיגות המעמד למנהיגות העם, זמנים 29, 1988, עמ' 96-94.
  154. ^ ביקורת: צבי גנין, קרב הענקים: דוד בן-גוריון, חיים וייצמן ואבא הלל סילבר במאבק על הנהגת התנועה הציונית בשנות הארבעים, עיונים בתקומת ישראל 15, 2005, עמ' 511-507
  155. ^ דן גלעדי, ‏האומנם רק 'איש ריב'?, ישראל ‏8, 2005, עמ' 159-145
  156. ^ אביתר פריזל, ‏הכול תלוי בנקודת הראות: דרכו של בן-גוריון בשנות הארבעים, ישראל ‏8, 2005, עמ' 170-161
  157. ^ מתתיהו מינץ, ‏בן-גוריון ומעורבותה של ברית המועצות במאמץ לכונן ממלכתיות יהודית בארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם השנייה ואחריה, ישראל ‏8, 2005, עמ' 182-171
  158. ^ מתתיהו מינץ, בראי עקום: יחסי בן-גוריון – סנה בשנות מלחמת העולם השנייה וסמוך לאחריה, 1946-1940, ישראל 14, 2008, עמ' 192-184
  159. ^ ביקורת: אברהם סלע, בן-גוריון מאמץ את נוסחת הכח, זמנים 26, 1987, עמ' 122-120.
  160. ^ ביקורת: מנחם קאופמן, [ביקורת], יהדות זמננו ד', תשס"ח, עמ' 347-343.
  161. ^ ביקורת: שלמה רז, [ביקורת], מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים 30, 1989, עמ' 104-102.
  162. ^ ביקורת: אבנר הורוביץ, חיפוש אחר הנקודה הארכימדית, עיונים בתקומת ישראל 6, 1996, עמ' 603-601
  163. ^ ביקורת: טוביה פרילינג, בין עצמה לדעת: בעקבות שלמה אהרונסון, דוד בן-גוריון – מנהיג הרנסאנס ששקע, ישראל 3, 1993, עמ' 21–56
  164. ^ ביקורת: זהר שגב, [ביקורת], ציון 71 (4), 2006, עמ' 532-526
  165. ^ ביקורת: אלה בלפר, מי מפחד ממשיחיות?, עיונים בתקומת ישראל 14, 2004, עמ' 609-605.; יחיעם ויץ, [ביקורת], ציון 70 (4), 2005, עמ' 579-575
  166. ^ ביקורת: שלמה אהרונסון, ‏האש שדעכה, קתדרה 123, מרץ 2007, עמ' 184-181.
  167. ^ ביקורת: יחיעם ויץ"בן גוריון של שמעון פרס": שגרתי ורווי בעיות, באתר הארץ, 20 בפברואר 2012
  168. ^ ביקורת: תום שגב"המנהיג והתקשורת": אקרא לגנב ואעשה אותו לשומר, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2012
  169. ^ ביקורת: תום שגבמדוע בן-גוריון חיפש מכון לחידוש הנעורים, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2013
  170. ^ שלמה נקדימוןמהם מאפייני אישיותו המיוחדת של דוד בן-גוריון, באתר הארץ, 20 במאי 2015
  171. ^ עופר אדרתבמיטה עם בן־גוריון: ביוגרפיה חדשה חושפת צדדים חדשים במנהיג, באתר הארץ, 14 בפברואר 2018
דוד בן-גוריון - תבניות ניווט
הקודם:
-
יושב ראש מפא"י הבא:
משה שרת
הקודם:
משה שרת
יושב ראש מפא"י הבא:
לוי אשכול