אסון צ'רנוביל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הכור הגרעיני לאחר האסון
תצלום של העיר ביחס לכור שצולם מתחנת החלל מיר

אסון צֶ'רנוֹבִּיל הוא התאונה הגרעינית החמורה ביותר מאז החל העולם להשתמש באנרגיה גרעינית, ויש הטוענים כי זהו האסון האקולוגי החמור ביותר של המאה ה-20.

התאונה התרחשה ב-26 באפריל 1986 בשעה 01:24 לפנות בוקר בבלוק הרביעי של הכור הגרעיני שבצפון מערב אוקראינה, כ-16 ק"מ מהגבול עם בלארוס, בזמן ששתי המדינות השתייכו לברית המועצות. הכור נבנה בסמוך לעיר פריפיאט, כ-18 ק"מ מהעיר צ'רנוביל וכ-110 ק"מ מקייב. האסון אירע כתוצאה מעלייה חריגה בטמפרטורה של ליבת הכור אשר גרמה להתכתה ולפריצת מעטפת ההגנה שלה, תוך שהיא מפיצה חומרים רדיואקטיבים לסביבה. כתוצאה ישירה מהאסון נהרגו 55 בני אדם.

האסון העלה לסדר היום את המחיר הסביבתי של השימוש באנרגיה גרעינית ואת הפיקוח על כורים כאלו. עד היום נשארו אזורים רבים נגועים ברדיואקטיביות.

אוכלוסיית האזור נפגעה מנזקי הקרינה שגרם האסון. על-פי הערכות של הארגונים הבינלאומיים, עד כה גרם האסון למותם של בין 15 ל-80 אלף בני אדם. ישנן הערכות שבסופו של דבר התמותה כתוצאה מסרטן שמקורו בנזקי קרינה תסתכם בכ-4,000 נפש[1]. האסון דורג בדרגה 7, הדרגה החמורה ביותר של הסולם הבינלאומי לאירוע אטומי ורדיולוגי של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.

כתוצאה מהאסון החמור, מעל ל-115 אלף תושבים ברדיוס של כ-30 ק"מ פונו בעוד שכ-600 אלף אנשים הועסקו (בעיקר בכפייה או במסגרת השירות הצבאי) בניקוי ופינוי האזורים הנגועים בקרינה.

הענן הרדיואקטיבי שנוצר כתוצאה מהפיצוץ האדיר הורכב בעיקר מגרעינים מעוררים של אטומי יוד וצסיום והתפשט כמעט בכל שטחה של אירופה.

בהתאם להחלטת האומות המאוחדות ב-26 באפריל הוכרז כיום לציון אסון צ'רנוביל.

הכור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכור הגרעיני שבו קרתה התקלה ממוקם בתוך תחנת כוח גרעינית ליצור חשמל על שם לנין. תחנת הכוח הייתה מורכבת מארבעה כורים שנבנו בין השנים 1970 עד 1983. התאונה קרתה בכור מספר 4, שנבנה רק שלוש שנים קודם לאסון. בעת האסון, נבנו במקום עוד שני כורים חדשים. כל כור היה בעל יכולת לספק 1,000 מגה-וואט חשמל. באותה תקופה, סיפקה תחנת הכוח עשרה אחוזים מצריכת החשמל של אוקראינה.

התאונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה שבין 25 ל-26 באפריל 1986 התבצע בכור מספר 4 ניסוי שמטרתו הייתה לבדוק את פעילות הכור במצב שהוא מקורר באמצעות גנרטור החירום. כתוצאה מאי עמידה בנהלים, תכנון שגוי והבנה לא נכונה של המצב על ידי המפעילים, עלתה הטמפרטורה בכור באופן ניכר, והכור ייצר כמות אנרגיה שהלכה וגדלה במהירות. לשגיאות המפעילים נוספה גם שגיאת תכנון של מנגנון הדממת החירום[2]: משלחצו המפעילים על לחצן החירום הידוע בשם "AZ-5" החלו להכנס כל מוטות הבקרה, העשויים מבורון, שהוא חומר סופג ניטרונים מעולה, לליבה, ובכך היו אמורים לבטל כליל את פעולת הכור ולהדמים אותו. אלא שעקב תכנון שגוי של המוטות היו עשויים קצותיהם מגרפיט, זאת כדי לדחוק נוזל קירור, ואילו הגרפיט הוא דווקא חומר שמעודד את הריאקציה הגרעינית. הכור היה כבר במצב כל כך לא יציב שקצה הגרפיט משהוכנס גרם לעליה חדה אף יותר בהספק ובטמפרטורה ומייד נגרם נזק מבני כך שהצינורות המובילים התעקמו ומוטות הבקרה נתקעו ונשארו מחוץ לליבה. הריאקציה הגרעינית נותרה ללא בקרה, ללא חומר מעכב וללא יכולת למנוע את התכת מוטות הדלק הגרעיני.

הפיצוץ הראשון ארע כאשר ההספק הגיע לערך של פי עשרה מכמות האנרגיה המיוצרת במצב רגיל. בפיצוץ זה לחץ הקיטור הוביל לניתוק כיפת הכור. האוויר שנכנס ביחד עם המימן שנוצר מהתפרקות חומרי הליבה, גרם לפיצוץ שני, חזק בהרבה שהעיף את גג המבנה, וחלקים מתוכן הליבה אל הגגות וסביבת המבנים של תחנת הכח. כתוצאה מכך נחשפה לאוויר ליבת הכור שהכילה חומרים רדיואקטיבים והשריפה פיזרה את החומרים הרדיואקטיבים.

באירוע לא התרחש פיצוץ גרעיני, אך על פי ההערכות, כמות הנשורת הרדיואקטיבית ששוחררה הייתה גדולה פי 300 מפצצת ביקוע גרעיני רגילה (13-16 קילוטון TNT) המתפוצצת על הקרקע[3]. נשורת זו התפזרה עם הרוח לכיוון אזורים אחרים, בעיקר באוקראינה, רוסיה ובלארוס. סך הכול זוהמו באופן חמור אזורים שבהם גרו כ- 200,000 תושבים.

הממשל של ברית המועצות ניסה תחילה להסתיר את האירוע החמור, והאירוע הובחן לראשונה במערב רק בעקבות מדידות קרינה חריגות בשוודיה. להמחשת המדיניות, זו הידיעה שפורסמה בעיתון "איזווסטיה" 3 ימים אחרי שאירע האסון: "תאונה אירעה בתחנת הכוח צ'רנוביל ואחד הכורים הגרעיניים ניזוק. צעדים ננקטים על מנת למזער את השלכות התאונה. אלו שנפגעו ממנה מקבלים עזרה. וועדה ממשלתית הוקמה". ימים ספורים אחר כך, כשכבר התגלו ממדי האסון, השלטון האוקראיני בראשות ולדימיר שצ'רביצקי עוד חייב את התושבים באזורים הנגועים להשתתף במצעד חג הפועלים המסורתי שחל ב-1 במאי. העיתונות המערבית סיקרה את האסון וההתמודדות עמו במסגרת המלחמה הקרה.

כחלק מהטיפול באזור, מלבד פינוי התושבים, כוסה אתר התאונה בעופרת למניעת דליפה רדיואקטיבית, ולאחר מכן במבנה בטון עצום. המבנה, אשר זכה לכינוי "סרקופג" (ארון קבורה), עבר מאז בנייתו איטומים בעקבות סדקים שהתגלו בו. המוני העובדים שגויסו לבניית הסרקופג בשבועות שלאחר האסון (וכונו "הליקווידטורים"), היו הקבוצה שנפגעה באופן החמור ביותר מהתאונה, ורבים מהם לא שרדו את השפעות הקרינה.[4]

מחשש לקריסת מבנה הבטון, עמלים כיום על בניית מבנה פלדה עצום בצורת קשת שיכסה את הכור ומבנה הבטון שמעליו ויאטום הרמטית את הכור.[5]

הגורמים לתאונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכור בצ'רנוביל נבנה עם פגמים באמצעי הבטיחות. סטנדרטים של בניית כורים במערב מתבססת על עקרון של ירידה בפעילות הכור עם העלייה בטמפרטורה או עליה בחללים (משוב חללים שלילי). עקרונות אלו נועדו על מנת לרסן עליה פתאומית בהספק ולמנוע התכה של הליבה. (רוב הכורים במערב, כולל הכור באי שלושת המילין, בו קרתה תאונה עקב טעות אנוש, נבנו בהתאם לעקרון זה). הכור בצ'רנוביל נטה להעלות את הספק הכור עם העלייה בחללים (בועות אויר ברתיחה) ומבחינה זו תוכנן באופן לקוי.
בנוסף נבנה המאטם, החלק בכור האחראי על מניעה של שחרור חומרים רדיואקטיביים לסביבה במקרה של תאונה, בצורה לקויה, מה שמסביר את הנזק הסביבתי האדיר ברדיוס של מאות ק"מ.
תאונת צ'רנוביל לא דמתה לפיצוץ פצצה אטומית מבחינת עוצמת הפיצוץ, ויותר דמתה להתפוצצות של סיר לחץ, אך עקב תכולת הכור והצורה בה נבנה, נגרם נזק בקנה מידה גדול אף יותר.

השפעות בריאותיות ארוכות טווח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה המציגה את הזיהום שנגרם על ידי צזיום-137 בבלארוס, רוסיה, ואוקראינה. ביחידות קירי לקילומטר מרובע.

מיד לאחר התאונה, החשש הבריאותי העיקרי היה מפני יוד רדיואקטיבי, בעל זמן מחצית חיים של שמונה ימים. כיום, קיים חשש מפני זיהום הקרקע בסטרונציום-90 וצזיום-137, בעלי זמני מחצית חיים של למעלה מ-30 שנה. כניסה של חומר רדיואקטיבי לקרקע משמעו כניסה למארג המזון והישארותו כחלק ממנו עד אשר יתפרק לחלוטין, לכן מדענים טוענים שהאוכלוסייה (הצומח, החי ככלל והאדם כפרט) המקומית אשר ניזונה מהצומח באזור, תפגע מהרדיואקטיביות והשפעותיה תמשכנה מספר דורות קדימה. השלטונות הסובייטיים החלו לפנות אנשים מהאזור מסביב לכור של צ'רנוביל 36 שעות לאחר התאונה[6][7]. עד מאי 1986, כחודש לאחר התאונה, פונו כל התושבים שחיו ברדיוס של 30 קילומטרים מהכור – כ-130,000 אנשים. אזור זה מכונה לפעמים "האזור הסגור של צ'רנוביל" (אנ') או "אזור שלושים הקילומטר". עם זאת, הקרינה השפיעה על אזור נרחב בהרבה מאותו רדיוס של 30 קילומטרים.

הנושא של השפעות ארוכות טווח של אסון צ'רנוביל על בני אדם שנוי במחלוקת. למעלה מ-300,000 בני אדם יושבו מחדש בגלל האסון; מיליוני אנשים חיו וממשיכים לחיות באזור המזוהם. מצד שני, רוב אלו שהושפעו ספגו רמות נמוכות יחסית של קרינה; יש ראיות מועטות לעליה בתמותה, בסרטן או בהולדת ילדים בעלי מומים בקרבם; וכאשר ראיות כאלו מוצגות, אין ביטחון בקיומו של קשר סיבתי לזיהום קרינתי.

מלבד המכשולים שהוצבו בידי המשטרים הסובייטיים במהלך ולאחר האסון, ייתכן כי מחקרים מדעיים מוגבלים עדיין על ידי מחסור בשקיפות דמוקרטית. בבלארוס, יורי בנדזבסקי, מדען שהטיל ספק בהערכות הרשמיות של התוצאות וברלוונטיות של הגבול המקסימלי הרשמי של 1,000 Bq/kg, היה, כך נטען, קורבן של דיכוי פוליטי. הוא נכלא בין השנים 2001 ו-2005 באשמת שוחד, לאחר שפרסם בשנת 1999 דו"חות ביקורתיים כלפי המחקרים הרשמיים שנערכו על תקרית צ'רנוביל.

בעקבות מיעוט הפעילות האנושית ב"אזור שלושים הקילומטר", שיגשגה בו אוכלוסייה של חיות בר שונות והתפתחה בו מערכת אקולוגית ייחודית המהווה "פארק לא מתוכנן". עובדה זו מאירה באור שונה את התחזיות הקודרות בדרך כלל לגבי פיזור נשורת גרעינית בכמות גדולה.

במטרה לעזור בטיפול בנפגעים הוקמו מוסדות לא ממשלתיים, למשל Chernobyl Children International שמנוהלת על ידי איידי רואץ' ומוכרת על ידי האומות המאוחדות.

נפגעי צ'רנוביל בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

איגודי העובדים של תחנות הכוח באוקראינה מפגינים בכיכר מאיידן שבקייב, כנגד לקויות בטיחותיות ותנאי העסקה, לציון יום השנה ה-30 לאסון.

עם העלייה הגדולה של יהודי ברית המועצות לישראל בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 עלו לארץ יהודים שחיו באזורים שהוכו בקרינה. המחלקה האפדימיולוגית בבית החולים כרמל עוסקת החל משנת 1993 בטיפול ורישום של כל החולים שנפגעו מאסון צ'רנוביל ומתגוררים בישראל.

תנועת חב"ד העלתה לישראל אלפי ילדים יהודיים מאזור צ'רנוביל בפרויקט חב"ד למען ילדי צ'רנוביל.

חלק מהעולים היו אף כאלו שהיו בין האנשים שעזרו לכבות את השריפות מסביב לכור ולכסות אותו בבטון. עם עלייתם לישראל איבדו נפגעי צ'רנוביל את כל זכויות היתר שהיו זכאים להם ברוסיה ואוקראינה. בניסיון למתן מענה למצוקתם חוקקה הכנסת חוק מיוחד, "חוק המסייעים לנטרול תוצאות אסון צ'רנוביל, התשס"א–2001". נכון לשנת 2012 מספר המנטרלים, אזרחי ישראל, עומד על כ-1400 איש.[8] בחודש מרץ, 2011, חלה פריצת דרך עת נתקבלה תביעתם של נפגעי צ'רנוביל להשבת זכויותיהם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רגל הפיל(אנ') – האזור המסוכן ביותר במתחם האסון

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Chernobylite (אנ') - חומר רדיואקטיבי שנוצר באותו אירוע.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]