אסון צ'רנוביל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הכור הגרעיני לאחר האסון
תצלום של העיר ביחס לכור שצולם מתחנת החלל מיר

אסון צֶ'רנוֹבִּיל הוא התאונה הגרעינית החמורה ביותר מאז החלו להשתמש באנרגיה גרעינית, ויש שטוענים שזהו האסון האקולוגי החמור ביותר של המאה ה-20.

האסון אירע בכור הגרעיני שבצפון מערב אוקראינה, כ-16 ק"מ מהגבול עם בלארוס, בזמן ששתי המדינות השתייכו לברית המועצות. הכור נבנה בסמוך לעיר פריפיאט, כ-18 ק"מ מהעיר צ'רנוביל וכ-110 ק"מ מקייב. האסון אירע ב-26 באפריל 1986 בשעה 01:23 לפנות בוקר, כאשר הטמפרטורה של ליבת הכור עלתה וגרמה להתכתה ולפריצת מעטפת ההגנה שלה, תוך שהיא מפיצה חומרים רדיואקטיבים לסביבה.

האסון העלה לסדר היום את המחיר הסביבתי של השימוש באנרגיה גרעינית ואת הפיקוח על כורים כאלו. עד היום נשארו אזורים רבים נגועים ברדיואקטיביות ומתגלים מקרים רבים של חולי סרטן. התמותה הישירה מהאסון הייתה נמוכה יחסית לגודלו, 15 הרוגים.

אוכלוסיית האזור נפגעה מנזקי הקרינה שגרם האסון. על-פי הערכות של הארגונים הבינלאומיים, עד כה גרם האסון למותם של כ-50 בני אדם, ישנם הערכות שבסופו של דבר התמותה כתוצאה מסרטן שמקורו בנזקי קרינה תסתכם בכ-4,000 נפש‏[1]. האסון דורג בדרגה 7, הדרגה החמורה ביותר של הסולם הבינלאומי לאירוע אטומי ורדיולוגי של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.

הכור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכור הגרעיני שבו קרתה התקלה ממוקם בתוך תחנת כוח על שם לנין ומשמש לייצור חשמל באמצעות כורים גרעיניים. תחנת הכח הייתה מורכבת מארבעה כורים שנבנו בין השנים 1970 עד 1983. התאונה קרתה בכור מספר 4 שנבנה רק שלוש שנים לפני כן. בעת האסון, נבנו במקום עוד שני כורים חדשים. כל כור היה בעל יכולת לספק 1,000 מגה-וואט חשמל. באותה תקופה, סיפקה תחנת הכח עשרה אחוזים מצריכת החשמל של אוקראינה.

התאונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה שבין 25 ל-26 באפריל 1986 התבצע בכור מספר 4 ניסוי שמטרתו הייתה לבדוק את פעילות הכור במצב שבו מנותקת אספקת חשמל לכור, והוא פועל באמצעות סוללות הגיבוי. כתוצאה מאי עמידה בנהלים, תכנון שגוי והבנה לא נכונה של המצב על ידי המפעילים, עלתה הטמפרטורה בכור באופן ניכר, והכור ייצר כמות אנרגיה הגדולה פי עשרה מכמות האנרגיה המיוצרת במצב רגיל. כתוצאה מכך הותכו מוטות הדלק הגרעיני ולחץ הקיטור שעלה הוביל לפיצוץ. הפיצוץ ריסק את כיפת הכור ואת גג המבנה, וכתוצאה מכך נחשפה לאוויר ליבת הכור שהכילה חומרים רדיואקטיבים והתלקחה שריפה שפיזרה את החומרים הרדיואקטיבים. בגלל חיסכון בעלויות הבניה, לא נבנתה שכבת ביטחון בין כיפת הכור לגג המבנה כפי שנהוג בכורים מערביים, דבר שהיה עשוי למנוע את השריפה.

באירוע לא התרחש פיצוץ גרעיני, אך על פי ההערכות, כמות הנשורת הרדיואקטיבית ששוחררה הייתה גדולה פי 300 מפצצת ביקוע גרעיני רגילה (13-16 קילוטון TNT) המתפוצצת על הקרקע[2]. נשורת זו התפזרה עם הרוח לכיוון אזורים אחרים, בעיקר באוקראינה, רוסיה ובלארוס. סך הכול זוהמו באופן חמור אזורים שבהם גרו כ- 200,000 תושבים.

הממשל של ברית המועצות ניסה תחילה להסתיר את האירוע החמור, והאירוע הובחן לראשונה במערב רק בעקבות מדידות קרינה חריגות בשבדיה. להמחשת המדיניות, זו הידיעה שפורסמה בעיתון "איזווסטיה" 3 ימים אחרי שאירע האסון: "תאונה אירעה בתחנת הכוח צ'רנוביל ואחד הכורים הגרעיניים ניזוק. צעדים ננקטים על מנת למזער את השלכות התאונה. אלו שנפגעו ממנה מקבלים עזרה. וועדה ממשלתית הוקמה". ימים ספורים אחר כך, כשכבר התגלו ממדי האסון, השלטון האוקראיני בראשות ולדימיר שצ'רביצקי עוד חייב את התושבים באזורים הנגועים להשתתף במצעד חג הפועלים המסורתי שחל ב-1 במאי. העיתונות המערבית סיקרה את האסון וההתמודדות עימו במסגרת של המלחמה הקרה תוך שהכתבים לועגים לסובייטים.

כחלק מהטיפול באזור, מלבד פינוי התושבים, כוסה אתר התאונה בעופרת למניעת דליפה רדיואקטיבית ולאחר מכן במבנה בטון עצום. המבנה, אשר זכה לכינוי סרקופג (ארון קבורה), עבר מאז בנייתו איטומים בעקבות סדקים שהתגלו בו, וכיום עמלים על בניית מבנה עצום בצורת כיפה שיכסה אותו ויאטום בכך את הכור הרמטית‏[3]. המוני העובדים שגויסו לבניית הסרקופג בשבועות שלאחר האסון (וכונו "הליקווידטורים"), היו הקבוצה שנפגעה באופן החמור ביותר מהתאונה, ורבים מהם לא שרדו את השפעות הקרינה.

הגורמים לתאונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכור בצ'רנוביל נבנה תוך זלזול גמור בבטיחות. סטנדרטים של בניית כורים במערב מתבססת על עקרון של ירידה בפעילות הכור עם העלייה בטמפרטורה. עקרון זה נועד על מנת להתמודד עם התכת הליבה במקרה של עליה פתאומית בטמפרטורה (רוב הכורים במערב, כולל הכור באי שלושת המילין, בו קרתה תאונה עקב טעות אנוש, נבנו בהתאם לעקרון זה). הכור בצ'רנוביל נטה להעלות את פעילות הכור עם העלייה בטמפרטורה ומבחינה זו תוכנן באופן לקוי. בנוסף נבנה המאטם, החלק בכור האחראי על מניעה של שחרור חומרים רדיואקטיביים לסביבה במקרה של תאונה, בצורה לקויה, מה שמסביר את הנזק הסביבתי האדיר ברדיוס של מאות ק"מ. יש לציין כי תאונת צ'רנוביל לא דמתה כלל וכלל לפיצוץ פצצה אטומית, ויותר דמתה להתפוצצות של סיר לחץ, אך עקב תכולת הכור והצורה בה נבנה, נגרמה תאונה בקנה מידה גדול.

השפעות בריאותיות ארוכות טווח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה המציגה את הזיהום שנגרם על ידי צזיום-137 בבלארוס, רוסיה, ואוקראינה. ביחידות קירי לקילומטר מרובע.

מיד לאחר התאונה, החשש הבריאותי העיקרי היה מפני יוד רדיואקטיבי, בעל זמן מחצית חיים של שמונה ימים. כיום, קיים חשש מפני זיהום הקרקע בסטרונציום-90 וצזיום-137, בעלי זמני מחצית חיים של למעלה מ-30 שנה. כניסה של חומר רדיואקטיבי לקרקע משמעו כניסה למארג המזון והישארותו כחלק ממנו עד אשר יתפרק לחלוטין, לכן מדענים טוענים שהאוכלוסייה (הצומח, החי ככלל והאדם כפרט) המקומית אשר ניזונה מהצומח באזור, תפגע מהרדיואקטיביות והשפעותיה תמשכנה מספר דורות קדימה. השלטונות הסובייטיים החלו לפנות אנשים מהאזור מסביב לכור של צ'רנוביל 36 שעות לאחר התאונה‏[4][5]. עד מאי 1986, כחודש לאחר התאונה, פונו כל התושבים שחיו ברדיוס של 30 קילומטרים מהכור – כ-130,000 אנשים. אזור זה מכונה לפעמים "האזור הסגור" או "אזור שלושים הקילומטר". עם זאת, הקרינה השפיעה על אזור נרחב בהרבה מאותו רדיוס של 30 קילומטרים.

הנושא של השפעות ארוכות טווח של אסון צ'רנוביל על בני אדם שנוי במחלוקת. למעלה מ-300,000 בני אדם יושבו מחדש בגלל האסון; מיליוני אנשים חיו וממשיכים לחיות באזור המזוהם. מצד שני, רוב אלו שהושפעו ספגו רמות נמוכות יחסית של קרינה; יש ראיות מועטות לעליה בתמותה, בסרטן או בהולדת ילדים בעלי מומים בקרבם; וכאשר ראיות כאלו מוצגות, אין ביטחון בקיומו של קשר סיבתי לזיהום קרינתי.

מלבד המכשולים שהוצבו בידי המשטרים הסובייטיים במהלך ולאחר האסון, ייתכן כי מחקרים מדעיים מוגבלים עדיין על ידי מחסור בשקיפות דמוקרטית. בבלארוס, יורי בנדזבסקי, מדען שהטיל ספק בהערכות הרשמיות של התוצאות וברלוונטיות של הגבול המקסימלי הרשמי של 1,000 Bq/kg, היה, כך נטען, קורבן של דיכוי פוליטי. הוא נכלא בין השנים 2001 ו-2005 באשמת שוחד, לאחר שפרסם בשנת 1999 דו"חות ביקורתיים כלפי המחקרים הרשמיים שנערכו על תקרית צ'רנוביל.

בעקבות מיעוט הפעילות האנושית ב"אזור שלושים הקילומטר", שיגשגה בו אוכלוסייה של חיות בר שונות והתפתחה בו מערכת אקולוגית ייחודית המהווה "פארק לא מתוכנן".

נפגעי צ'רנוביל בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם העלייה הגדולה של יהודי ברית המועצות לישראל בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 עלו לארץ יהודים רבים שחיו באזורים שהוכו בקרינה. המחלקה האפדימיולוגית בבית החולים כרמל עוסקת החל משנת 1993 בטיפול ורישום של כל החולים שנפגעו מאסון צ'רנוביל ומתגוררים בישראל.

תנועת חב"ד העלתה לישראל אלפי ילדים יהודיים מאזור צ'רנוביל בפרויקט חב"ד למען ילדי צ'רנוביל.

חלק מהעולים היו אף כאלו שהיו בין האנשים שעזרו לכבות את השריפות מסביב לכור ולכסות אותו בבטון. הערכות למספרם בארץ נעות בין 927 ל-1,200 איש. עם עלייתם לישראל איבדו נפגעי צ'רנוביל את כל זכויות היתר שהיו זכאים להם ברוסיה ואוקראינה. בניסיון למתן מענה למצוקתם חוקקה הכנסת חוק מיוחד, "חוק המסייעים לנטרול תוצאות אסון צ'רנוביל, התשס"א–2001". בחודש מרץ, 2011, חלה פריצת דרך עת נתקבלה תביעתם של נפגעי צ'רנוביל להשבת זכויותיהם. באופן מקרי, תביעתם זו נתקבלה בסמוך למשבר הגרעיני ביפן שנגרם בשל כשל במערכת קירור כור תחנת כח גרעינית כתוצאה מרעידת אדמה חזקה שפקדה את האזור.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Chernobyl: the true scale of the accident, ארגון הבריאות העולמי
  2. ^ יהושע סוקול ורן לוי, עושים היסטוריה, פרק 53
  3. ^ עפרי אילני, פיצוח האטום, באתר הארץ, 31 ביולי 2009
  4. ^ Chernobyl, A Nuclear Disaster, Emergency, Evacuation. 1996.
  5. ^ Preface: The Chernobyl Accident, ICRIN Project.