ט"ו בשבט (מועד)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svgהמונח "טו בשבט" מפנה לכאן. לערך העוסק בתאריך בלוח העברי, ראו ט"ו בשבט.
פריחת עץ שקד, המתרחשת בתקופת החג ועל פי שירי ילדים מסמלת את בואו

ט"ו בשבט הוא תאריך חקלאי-הלכתי בארץ ישראל, המצוין בלוח השנה העברי כראש השנה לאילנות.‏[1] תאריך זה קובע לגבי כמה מצוות הקשורות בפירות האילן, כגון נטע רבעי ותרומות ומעשרות. נהוג לאכול ביום זה משבעת המינים, כולם נמנים עם גידולי ארץ ישראל, ויש הנוהגים לערוך בו "סדר ליל ט"ו בשבט" או לקרוא בו את "תיקון פרי עץ הדר".

בתקופת העליות שלפני קום המדינה היה בו רושם מיוחד של חגיגה בסימן התעוררות האומה לתחיית היישוב בארץ ישראל‏[2]. כיום מצוין ט"ו בשבט גם כמעין חג טבע, ורבים נוהגים לציין אותו בנטיעת עצים ובעיסוק בענייני איכות הסביבה.

הגדרת היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש השנה לאילנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזה של הסתדרות המורים - הזמנה לנטיעות לכבוד טו בשבט, 1927 לערך
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ראש השנה לאילן (הלכה)

המקור הראשון שבו מוזכר ט"ו בשבט הוא המשנה.

"אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם.
בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים.
בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי.
בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת.
בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ."

מסכת ראש השנה א, א

בעקבות דברי הגמרא באותה מסכת מבאר רש"י מדוע זה התאריך המציין את ראש השנה לאילן: "שכבר עבר רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים‏[3] מעתה." כלומר הפירות שאנו רואים על האילנות לאחר ט"ו בשבט, הם ודאי פירות שגדלו מהמשאבים הטבעיים של השנה החדשה ולכן הם פירות חדשים (בשונה מפירות המופיעים באילנות לפני ט"ו בשבט שאומרים עליהם שהם גידול של השנה הקודמת). למרות שכל ראשי השנים האחרים חלים בראש חודש, הרי כבמרבית המקרים שבהם יש ויכוח בין בית הלל לבית שמאי, נקבעה ההלכה כבית הלל.

לתאריך זה השלכות כמעט לכל המצוות התלויות בארץ ובכלל זה: ערלה, ביכורים, תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני, מעשר עני, ולחלק מהדעות אף שביעית. לדוגמה כפי שמסביר הרמב"ם בספרו "היד החזקה": "אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו. ואם תרם אינה תרומה, ... וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן."

חג לאילנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ט"ו בשבט בבית הספר היהודי בווילנה, 2006

בתנ"ך, במשנה ובגמרא איננו מוצאים התייחסות לט"ו בשבט כיום חג, מלבד מה שציינו כבר במשנה את התאריך בהקשר חקלאי-הלכתי. למעשה המונח חג באותם ימים היה מיוחס רק למועדים המקודשים מן התורה בהם היו מקריבים בבית המקדש קורבן חגיגה, ואילו מועדי שמחה נוספים כונו בשמם ללא הכינוי חג.‏[4] מסיבה זו יש המשערים שלפחות מתקופת המשנה התייחסו לתאריך זה בצורה מיוחדת.

אולם הביטוי הראשון לכך במפורש אנו מוצאים במקורות מתקופת הגאונים לפיהן ביום זה נערכו תפילות מיוחדות ונאמרו פיוטים לברכת האילן. בגניזה הקהירית נמצאו שני פיוטי תפילה להצלחת היבול (קרובות לתפילת שמונה עשרה) מרבי יהודה הלוי ברבי הלל, משורר שחי בארץ ישראל לפני שנת אלף לספירה, האחד פותח במילים: "אדר נוזלי ישע תזיל להמוני" ומסודר לפי הא' ב', והשני "ראש אמרתך אמת במללך".

זכר לתאריך ט"ו בשבט וציונו כיום בו ישנו רושם של חג, נשתמר אצל יהודי אשכנז כבר בתחילת תקופת הראשונים. עדות לכך היא פסיקתו של רבינו גרשום שאין לגזור תענית על הציבור ביום חמישה עשר בשבט משום שהיום נקרא ראש השנה ודומה בזה לשאר ראשי השנים שאין בהם תענית‏[5]. גם בשולחן ערוך ל-ר' יוסף קארו נפסק על פי זה שאין לקיים תענית בט"ו בשבט. כלל כזה בהלכה נקבע רק לימים המיוחדים לטובה לדורות.

במהרי"ל נזכר בפעם הראשונה כי אין אומרים "תחנון": "שבט הוא מלך, משום שחמישה עשר בו הוא ראש השנה לאילנות ... ובחמישה עשר בו אין אומרים תחינה". בכתבי ר' יוזפא השמש של קהילת וורמייזא כותב שט"ו בשבט הוא יום חופש לתלמידים והמלמדים מחלקים להם יין שרף ו"לעקאח" (עוגה).

מנהגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אכילת פירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קערת פירות יבשים

מרבים באכילת פירות, וישנם המרבים גם באכילת שבעת המינים בהם נשתבחה ארץ ישראל, ובפרט פירות יבשים ואגוזים למיניהם כגון תאנים, תמרים, צימוקים, חרובים ושקדים. כבר בגמרא מופיע "מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד (או בט"ו) בשבט", כרמז לכך שיש בתאריך הזה תיקון לחטא אכילת עץ הדעת, שהיה אתרוג לדעת חז"ל. מקור המסורת לאכול פירות יבשים דווקא הוא בכך שבעבר, בטרם היות אמצעי קירור, הייתה זו הדרך היחידה בה יהודי הגולה יכלו לאכול מפירות ארץ ישראל בחג.

מנהג אכילת הפירות החל בקרב חסידי אשכנז, והיה נפוץ בתחילה אצל יהודי אשכנז בלבד. אך עם הזמן, התפשט המנהג בכל קהילות ישראל לאכול פירות. המנהג לאכול גם מפירות ארץ ישראל הוזכר בחלק מספרי החסידות וכן ברישומים של מנהגי קהילות שונות. ר' יששכר בן מרדכי אבן סוסאן, מחכמי מרוקו שהתיישב בצפת כתב בספרו "עיבור השנים":

יום טו בשבט ... ראש השנה לאילנות, לכן אין נופלים אפיים בתפילה ... והאשכנזים יצ"ו (ישמרם צורם וקונם) נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום.

סדר ליל ט"ו בשבט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סדר ליל ט"ו בשבט

הוא נוסח אמירה של דברי תורה וברכות בשבח הארץ ותנובת השדה. מסורת אמירתו על פירות ארץ ישראל בחמישה עשר בשבט, התגבשה על ידי חכמי צפת במאה ה-17 . המנהג התפשט בתפוצות, על מנת להנחיל את אהבת הארץ ליהודי הגולה ולזרז את הגאולה. קיבל ביטוי בעיקר ברחבי יהדות ארצות האסלאם וארצות הבלקן, כשכל קהילה מוסיפה מנהגים משלה ובהמשך בקרב תנועת החסידות והנוהגים ע"פ תורת האר"י. גם כיום ישנם רבים החוגגים את ט"ו בשבט בארוחה חגיגית תוך קריאת הגדה מיוחדת לחג. השימוש בביטויים "הגדה" ו"סדר" הם בהשאלה מ-ליל הסדר הנערך מידי בשנה בליל ט"ו בניסן.

על פי חיים ויטאל, תלמיד האר"י, מציינים שלושים מיני פירות, עשרה מהם שנאכלים קליפה ותוך, עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק, ועשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת, ושלושים הסוגים הללו כנגד עשר הספירות הקיימות בכל אחד משלושת העולמות: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה. אכילה מפירות האילן מקבילה לתיקון האדם מחטא עץ הדעת ולהתקדמותו בעולמות הרוחניים, ומטרתה "להשפיע את שפע הרמוז בעץ החיים". לפי זה נקבע סדר מיוחד לט"ו בשבט, לפיו אוכלים שלושים מיני פירות, שותים ארבע כוסות יין אדום ולבן ואומרים פסוקים מהמקורות. בספר חמדת ימים שהינו המקור הראשון המספר בכתב על מנהג זה, צורף קונטרס בו פירוט הסדר הנ"ל, קונטרס זה זכה לתפוצה רבה כבר במאה ה-18 בשם (תיקון) "פרי עץ הדר".

לאחר הקמת מדינת ישראל יזמו נגה הראובני, מייסד שמורת נאות קדומים, והמחנך אמנון ידין, איש התנועה הקיבוצית, "סדר ארץ ישראלי" לט"ו בשבט, המבוסס על רעיונות ציוניים ואהבת ארץ ישראל ונופיה, תוך שימוש בסמלים המופיעים בסדר המסורתי.‏[6] בסוף המאה ה-20 החלו גופים שונים, בהם: החברה למתנ"סים, הקיבוץ הדתי, משרד החינוך, קק"ל, בני עקיבא, וקהילות מהיהדות הרפורמית שבישראל, להדפיס הגדות לט"ו בשבט. עם השנים, נוספו גם היבטים אקולוגיים מודרניים לתכני ההגדות.

נטיעות בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי קיבוץ גן שמואל, ילדים ומבוגרים, נוטעים עצים לכבוד ט"ו בשבט. סוף שנות ה-40.

בשנת ה'תרמ"ד (1884) יצאו אנשי יסוד המעלה לנטיעות בט"ו בשבט ושתלו כ-1,500 עצי פרי ובהם אתרוגים ורימונים. אליהם הוסיפו בימים הבאים כאלף עצים נוספים של זיתים, תאנים ותות. על מאורע זה כתב בן המושבה:

ועוד ניטע ... כי חוץ ממה שיהיה רווח גדול מהפירות ... הלא גם כן נצרך לבריאות, כי האדם עץ השדה, הוא חברה אחת וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עיסוקינו הוא בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא עולם טרם כל לעסוק בנטיעות כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב: ויטע אלוהים גן בעדן.‏[7]

בט"ו בשבט בשנת תר"ן (1890), יצא המורה והסופר זאב יעבץ עם תלמידיו מבית הספר בזכרון יעקב לנטיעה חגיגית וקבע בכך באופן רשמי את הנטיעות בט”ו בשבט כפעולה חינוכית של ילדי ישראל. יוזמה זו נקלטה במושבות עבריות נוספות, ובשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים על ט"ו בשבט כחג הנטיעות, ומאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת לישראל את המועד הזה. נימוקו של יעבץ למעשה זה:

למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית-הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים.

דוגמה לרושם החגיגי שיש בנטיעות אלו מובע בשיר העממי‏[8][9]:

"כָּךְ הוֹלְכִים הַשּׁוֹתְלִים: רֹן בַּלֵּב וְאֵת בַּיָּד, מִן הָעִיר וּמִן הַכְּפָר, מִן הָעֵמֶק, מִן הָהָר – בְּט"וּ בִּשְׁבָט! בְּט"וּ בִּשְׁבָט!"...

– מילים:יצחק שנהר, לחן: ידידיה אדמון

יום שמירת הטבע: בתחילת המאה ה-21 נהוג לציין את ט"ו בשבט גם כיום ציון אקולוגי, ועוסקים בו הן בלימוד והן בפועל בפעילות אקולוגית. גופים העוסקים בהגנה על החי והצומח, כגון החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע יחד עם משרד החינוך, הכריזו על ט"ו בשבט כחג שמירת הטבע.‏[10] בדומה לכך כבר נכתב במדרש:

בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: "ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך".

מדרש קהלת רבא, ט'.

מנהגים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יום-טוב לוינסקי (עורך), ספר המועדים - ט"ו בשבט, הוצאת דביר.
  • ז. אריאל (עורך), ספר החג והמועד, הוצאת עם עובד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדר ט"ו בשבט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה א'
  2. ^ אגרות ראי"ה ח"ב, עמ' סא. לצפייה בHebrewBoBook.org
  3. ^ חנטה = הבשילה - על פי שיר השירים ב', י"ג. וכן על פי בבלי, ראש השנה, י"ד ע"א. "ועולה השרף ונמצאו הפירות חונטים מעתה"
  4. ^ אם כי אנו מוצאים אצל חז"ל את המונח "חג" גם על ראש השנה (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"ד, עמוד א').
  5. ^ כך גם בספר מגן אברהם או"ח קל"א, ס"ק טו. ובספר שבט מוסר, קושטא תצ"ה, פ' ט"ז דף פה' נכתב שזה מבוסס על מה שמצאו כתוב בצוואת ר' אליעזר הגדול
  6. ^ סדר ט"ו בשבט
  7. ^ מתוך מכתב אלעזר פישל סלומון אל חותנו ע"פ ספר "תקופת חיבת ציון" ליבניאלי חלק ב' עמ' 155.
  8. ^ תשדיר נטיעות קק"ל משנת תשע"ד (2014) להאזנה בערוץ יוטיוב.
  9. ^ השיר המלא בביצועים שונים באתר זמרשת.
  10. ^ "ט"ו בשבט", באתר פורטל השירותים והמידע הממשלתי.
  11. ^ להרחבה ראו: יוסף ויכלדר, לאכול מפריה, המבשר, מוסף תורני, ט' שבט תשע"ד.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.