אריאל פורת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אריאל פורת

אריאל פורת (נולד ב-1956) הוא פרופסור מן המניין, מופקד הקתדרה למשפט פרטי ע"ש אלן פוהר בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב (לשעבר דקאן הפקולטה), פרופסור אורח קבוע באוניברסיטת שיקגו, חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וחתן פרס א.מ.ת למשפטים.

אריאל פורת

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריאל פורת נולד בתל אביב ולמד בבית הספר היסודי ע"ש דובנוב ובתיכון עירוני א'. את שירותו הצבאי בן חמש השנים עשה בחיל המודיעין והוא רב סרן במילואים. למד לתואר ראשון במשפטים (1983-1979) באוניברסיטת תל אביב. המשיך במסלול ישיר לדוקטורט, ולאחר קבלת התואר (1989) היה עמית מחקר באוניברסיטת ייל (1989-90). התמחה בפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי) (1982-4).

אריאל פורת הצטרף לסגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב בשנת 1990, והוא מתמחה בתחום דיני הנזיקין ודיני החוזים. הוא כיהן בשנים 2002–2006 כדקאן הפקולטה למשפטים, וכיום הוא מופקד הקתדרה למשפט פרטי ע"ש אלן פוהר. הוא פרופסור אורח קבוע באוניברסיטת שיקגו (Fischel-Neil Distinguished Visiting Professor), וכיהן כפרופסור אורח באוניברסיטאות ניו יורק, קולומביה, ברקלי ווירג'יניה. כן נשא הרצאות במסגרות שונות, אף באוניברסיטאות הרווארד, ייל, סטנפורד, פנסילבניה, מישיגן ועוד. הוא חבר ב-American Law Institute, המנסח את "המשפט המקובל" האמריקאי בכל תחומי המשפט, ובשנים 2008–2011 היה חבר הנהלת ה-American Law and Economics Association (הלא-אמריקאי הראשון שמונה לתפקיד זה).

פורת ייסד וערך (2003-2000) את כתב העת "Theoretical Inquiries in Law", הנחשב רב השפעה מבין כתבי העת העוסקים בתאוריה של המשפט ומדורג בדירוג הפופולרי של Washington and Lee Law School, כראשון בעולם מחוץ לארצות הברית.[1] כן עמד בראש מרכז-על צגלה למחקר בינתחומי של המשפט (2002-1997) וערך את כתב העת עיוני משפט של הפקולטה למשפטים (1991-92). הוא כיהן בוועדות שונות בפקולטה למשפטים ובאוניברסיטת תל אביב, בין היתר בוועדת המינויים של האוניברסיטה. ב-21 בפברואר 2008 פורסם שמו ברשומות כמועמד לכהונת שופט בבית המשפט העליון. [2]

ביוני 2014 נבחר פורת לכהן כחבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. פורת זכה בפרס א.מ.ת לחקר המשפט לשנת 2014 (ביחד עם פרופ' יצחק זמיר) ובפרס שניאור זלמן חשין למצוינות אקדמית במשפט לשנת 2010. [3] בנוסף, זכה בפרס צלטנר לחקר המשפט (2012), בפרס זוסמן למשפט (חוקר צעיר) ובפרס הרקטור למצוינות בהוראה (תשס"ט).

ב-4 באפריל 2013 מינתה שרת המשפטים ציפי לבני את פורת לכהן בוועדת ריבלין, בראשות המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס אליעזר ריבלין, שתפקידה לבחון את האפשרות להחלת הסדר פיצוי מיוחד על עובדי הקריה למחקר גרעיני בדימונה שחלו בסרטן בעת חשיפתם לקרינה מייננת במהלך עבודתם. הוועדה צפויה לפרסם את מסקנותיה במהלך שנת 2014.

פורת נשוי ואב לשלושה. אביו, השופט חיים פורת, היה סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, ואימו, עדינה פורת, הייתה שופטת בבית הדין הארצי לעבודה.

פעילותו כדקאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורת היה דקאן הפקולטה למשפטים בעת משבר כלכלי קשה שפקד את אוניברסיטת תל אביב. הפקולטה למשפטים הייתה היחידה מבין פקולטות האוניברסיטה אשר הגדילה בתקופה זו את מצבת הסגל האקדמי שלה: בתקופת כהונתו מונו שמונה חברי סגל חדשים (המהווים כמעט רבע מכלל חברי הסגל של הפקולטה). הוא הנהיג הקמת תוכנית תואר שני משותפת בין הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב לבין בית הספר למשפטים של אוניברסיטת ברקלי, ואף הניח את התשתית לתוכנית תואר שני משותפת בין הפקולטה בתל אביב לבין בית הספר למשפטים של אוניברסיטת נורת'ווסטרן. בעת כהונתו הוקמו בפקולטה תוכניות רבות לחילופי מרצים וסטודנטים, בין היתר עם אוניברסיטאות פנסילבניה, מישיגן, וירג'יניה וטורונטו.

כדקאן הפקולטה למשפטים יסד פורת את "תוכנית הקבלה למצטיינים בפריפריה" ,[4] אשר החלה לפעול בפקולטה למשפטים בשנת 2004. על פי תוכנית זו, בוגרי בתי ספר תיכון באזורי פריפריה, רשאים להגיש את מועמדותם ללימודים באוניברסיטה על פי הישגיהם בבתי הספר שבהם למדו, ובלי לעבור בחינה פסיכומטרית. המתקבלים הם אלו אשר הצטיינו בלימודים התיכוניים בהשוואה לבני מחזורם בבית הספר שבו למדו. התוכנית מבוססת על ההנחה שניתן לנבא הצלחה בלימודים האקדמיים על פי השוואת הישגיהם של המועמדים להישגי בני הקבוצה ממנה באו, ולא על פי השוואת הישגיהם להישגי בני קבוצות אחרות, חזקות יותר מבחינה חברתית וכלכלית. [5] בראיון ל-The Chronicle of Higher Education אומר פורת שעשרת התלמידים שנתקבלו לתוכנית בשנה הראשונה סיימו את שנת הלימודים בממוצע גבוה יותר מזה של שאר התלמידים בפקולטה.[6] בשנת 2006 אומצה התוכנית על ידי כל פקולטות האוניברסיטה, ואף אוניברסיטאות אחרות החלו מגלות בה עניין.[7]

מחקרים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנת אשם תורם בדיני חוזים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו הראשון של פורת "הגנת אשם תורם בדיני חוזים" (1997), מציע להכיר בעקרון האשם התורם בדיני החוזים, ובפתרון של חלוקת האחריות החוזית במקרים של הפרת חוזה. על פי דיני החוזים המסורתיים, במקרה של תקלה בביצוע החוזה, מוגדר אחד מן הצדדים לחוזה כאחראי לתקלה, והאחריות לנזקיה מוטלת כולה על כתפיו. התזה של הספר היא, שבמקרים רבים הן המפר והן הנפגע תרמו באשמם להפרת החוזה או לגרם הנזק, והאחריות לנזקי ההפרה צריכה להתחלק ביניהם. בפסק דין מנחה [8] אימץ בית המשפט העליון את התזה של הספר עוד לפני שפורסם, וזאת בהסתמך על עבודת הדוקטורט עליה מבוסס הספר, וקלט את דוקטרינת האשם התורם החוזי אל תוך המשפט הישראלי. מאז מתן פסק הדין נפסקו עשרות רבות של פסקי דין בערכאות השונות אשר החילו את הגנת האשם התורם במצבים שונים, תוך הסתמכות על ספרו של פורת. פורת פרסם את תמצית התזה שלו אף בחו"ל, ואחד ממאמריו בנושא צוטט על ידי בית המשפט העליון של אוסטרליה. [9]

אחריות נזיקית במצבי אי ודאות, ודוקטרינת הנזק הראיתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשותף עם פרופסור אלכס שטיין מבית הספר למשפטים קרדוזו, פרסם פורת בהוצאת הספרים של אוניברסיטת אוקספורד ספר הנקרא (2001) "Tort Liability under Uncertainty". פרקים אחדים מן הספר פורסמו על ידי פורת עוד קודם לכן כמאמרים. [10][11] הספר מציג שלל מצבים שבהם קיימת אי ודאות באשר לגרם נזקים, ודן בשאלה אם יש להטיל אחריות משפטית בגין גרימתם, ואם כן על מי. בסוג אחד של מצבים לא ידוע מי גרם את הנזק, אך ידועה שורה של מזיקים אפשריים שמישהו מביניהם גרם לנזק באשמו (למשל, שנים שירו ברשלנות בנשקם, אדם נפגע מירייתו של אחד מהם, אך לא ניתן לדעת מירייתו של מי). בסוג שני של מצבים בני אדם רבים סובלים נזק, ברור שרק חלקם נפגעו עקב אשמו של המזיק, אך לא ניתן לדעת מיהם (למשל, חיילי השייטת שצללו בקישון ולקו במחלות שונות, רק חלקם ניזוקו עקב הצלילה במים המזוהמים אך לא ידוע מיהם מבין כלל החולים). בסוג שלישי של מצבים אדם אחד יוצר באשמו סיכון כלפי אדם אחר שניזוק, אך לא ברור אם הנזק נגרם עקב התממשות הסיכון או עקב סיבות אחרות (למשל, רופא המגביר ברשלנותו את סיכונו של חולה אשר אינו מחלים, אך לא ברור אם אי ההחלמה נגרמה עקב רשלנותו של הרופא). הספר מנתח מצבים אלו, וכן מצבים רבים נוספים מנקודת מבט עיונית, ומציע פתרונות פרקטיים לבתי המשפט. בנוסף, מציע הספר אימוץ של דוקטרינה משפטית חדשה הנקראת "דוקטרינת הנזק הראייתי". דוקטרינה זו פותחה עוד קודם לכן על ידי מחברי הספר בכתיבה קודמת שלהם, בארץ ובחו"ל, וביסודה הרעיון, שאם אדם גורם לאי ודאות המונעת מאדם אחר לממש את זכויותיו כלפי המזיק, יוצר אי הוודאות אחראי מבחינה משפטית, בהתקיים תנאים מסוימים, ל"נזק הראייתי" לו גרם. במקרים מסוימים אחריותו של יוצר הנזק הראייתי תהיה נזיקית, ובמקרים אחרים היא תביא להעברת נטל השכנוע לכתפיו. במקרה אחרון זה אם לא יצליח יוצר הנזק הראייתי להוכיח שלא הוא שגרם לנזק הישיר אשר לגבי גרימתו קיימת אי ודאות, תוטל עליו אחריות בגינו. דוקטרינת הנזק הראייתי נקלטה בפסיקה בישראל ונעשה בה שימוש במאות רבות של פסקי דין, בין היתר במצבים שבהם עקב אי סדרים וחסרים בתיקים רפואיים, אין החולה שניזוק במהלך הטיפול הרפואי יכול לדעת כיצד ניזוק. בתי המשפט העבירו במקרים אלו את נטל השכנוע לכתפי בית החולים בו ניתן הטיפול הרפואי, על מנת שיוכיח שהנזק לא נגרם עקב רשלנות רפואית, שאם לא יצליח לעמוד בנטל יישא בנזקי החולה. הספר, וכן המאמרים שפרסם פורת בתחום (לפני ואחרי פרסום הספר), צוטטו בהרחבה עשרות רבות של פעמים בפסקי דין, הן של בית המשפט העליון והן של בתי משפט אחרים, והשפיעו באופן משמעותי על פיתוח התחום. בין היתר צוטט הספר על ידי עורכי ה-Restatement of the Law, Torts, 3d, ובכך תרם לעיצובה של הדוקטרינה של אחריות בגין פגיעה בסיכויים (סוג המצבים השלישי שתואר לעיל) גם במשפט האמריקאי.

דיני הרשלנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחדים מכתביו של פורת עוסקים בפיתוחם של דיני הרשלנות. בשנים ממאמריו ("The Many Faces of Negligence", [12] "רשלנות ואינטרסים" [13] ) מציע פורת תאוריה חדשה לדיני הרשלנות. על פי התפיסה המסורתית, התנהגות רשלנית מהווה העדפה של המזיק את האינטרסים שלו על פני אלו של הניזוקים בכוח. על פי התפיסה שמציג פורת, התפיסה המסורתית מהווה רק פן אחד של תופעת הרשלנות. למעשה, רשלנות עשויה לנבוע גם מהעדפה של המזיק של אינטרס אחד של הניזוק על פני אינטרס אחר שלו, מהעדפה של אינטרס של ניזוק בכוח על פני האינטרס של הניזוק בפועל, מהעדפה של אינטרס חברתי כללי על פני האינטרס של הניזוק בפועל, ומהעדפה של אינטרס אחד של המזיק על פני אינטרס אחר שלו עצמו. טענתו של פורת היא שיש להבחין בין המצבים השונים ולהחיל עליהם כללים שונים. פיתוח נוסף של דיני הרשלנות נעשה במאמר שידון להלן והעוסק בסיכון העצמי של המזיק.

פיתוח התאוריה הכלכלית של המשפט הפרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסדרה של חמישה מאמרים, שפורסמו כולם ב-The Journal of Legal Studies, תרם פורת במשותף עם פרופסור רוברט קוטר מאוניברסיטת ברקלי, לפיתוח התאוריה הכלכלית של המשפט הפרטי. להלן עיקרי הטעונים בבסיסם של מאמרים אלו.

סיכונו העצמי של המזיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמר זה [14] מציג טעון שבניגוד לאינטואיציה, בעת שבית משפט קובע אם המזיק התרשל, עליו לשקול לא רק את הסיכון שיצר כלפי הניזוקים בכוח, אלא גם את הסיכון שיצר כלפי עצמו. הטעון במאמר התקבל על ידי עורכי ה-Restatement of the Law, Torts, 3d, וכן על ידי בית המשפט העליון של ישראל. [15]

הפחתת סנקציות לא משפטיות מן הפיצויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטעון המפותח במאמר זה [16] הוא, שבעת פסיקת פיצויים בגין הפרת חוזה או בגין ביצוע עוולה, רצוי להפחית במקרים מסוימים (אך לא בכולם) את הפיצויים לניזוק, בגובה הסנקציה הלא משפטית בה נשא המפר או המעוול. כך למשל, אם סוחר הפר חוזה וגרם נזק של 100, אך עקב כך הוחרם על ידי חלק מן הלקוחות וסבל בשל כך נזק של 40, רצוי לעתים שהפיצוי שבו יחויב יהיה 60 ולא 100. השאלה מתי ראוי לבצע הפחתה כזו ומתי לא, תלויה בעיקרו של דבר בשאלה, אם הסנקציה הלא משפטית יצרה נזק שאין בצידו כל תועלת (deadweight loss) – שאז אין לנכות את הסנקציה הלא משפטית, או שיצרה במקביל לנזק תועלת – שאז יש לנכות סנקציה זו.

אנטי ביטוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמר זה [17] מציע לשוק חוזה מיוחד אשר יספק תמריצי התנהגות אופטימליים הן למפר והן לנפגע, אף כאשר אין כל דרך לדעת לאחר מעשה כיצד נהגו המפר והנפגע עובר לגרימת הנזק או להפרת החוזה. הרעיון בכלליות הוא, שבמקרה של הפרת החוזה, לא ישולם הפיצוי לנפגע אלא לצד שלישי. הצד השלישי, מצידו, ישלם מראש לצדדים לחוזה סכום כסף המבטא את תוחלת הרווח שהוא עתיד להפיק מהפרת החוזה. בדרך זו יהיו למפר תמריצים יעילים לקיים את החוזה, אך גם לנפגע יהיה תמריץ לשתף פעולה מצד אחד, ולהימנע מהסתמכות יתר על החוזה מצד שני, שכן יידע שלא יפוצה בגין נזקיו. רעיון האנטי ביטוח ישים בתחומים שונים, ובפרט בתחום החוזים הצרכניים.

אחריות חוזית יורדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם מאמר זה [18] מציע לשוק חוזה מיוחד, אשר על פיו, ככל שמתקדם ביצוע החוזה, יופחתו פיצוייו של הנפגע מהפרת החוזה. בבסיס טעון זה גלום הרעיון, שככל שמתקדם המבצע בביצוע החוזה, די בסנקציה נמוכה יותר כדי לתמרץ אותו להשלים את הביצוע. הפחתת הפיצוי אף משפרת את תמריציו של מקבל הביצוע וגורמת לו לשתף פעולה ולהימנע מהסתמכות יתר על החוזה.

אחריות כוללת בגין נזקים עודפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמר זה [19] עוסק במצבים שבהם מספר מזיקים גורמים לנזקים כבדים, ניתן לדעת מה הנזק הכולל שנגרם על ידי כל המזיקים, אך לא ניתן לדעת מה חלקו של כל מזיק ומזיק בגרם הנזק. הטעון במאמר הוא, שדרך טובה ליתן לכל המזיקים תמריצים יעילים להפחתת נזקים, היא לחייב כל אחד מהם לשאת בהפרש שבין הנזק הכולל בפועל, לבין הנזק הכולל האופטימלי. הפתרון שמוצע במאמר ניתן ליישום בין היתר במצבים שבהם מספר מזהמים גורמים לזיהום סביבתי משמעותי — כגון מפעלים אשר מזהמים את נחל הקישון – מבלי שניתן לדעת לכמה נזק גרם כל אחד מן המפעלים.

דרכי התמודדות עם תופעת הרפואה המגננתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מכתביו של פורת עוסקים בתחום האחריות של רופאים ובתי חולים. בצד כתיבה הממליצה להטיל אחריות נזיקית על רופאים ובתי חולים כאשר רישומים רפואיים נמצאו לוקים (נזק ראייתי), וכתיבה אחרת הממליצה להטיל אחריות נזיקית במקרים שבהם קיימת אי ודאות אם הנזק נגרם על ידי רשלנות הרופא (אחריות בגין הגברת סיכון), מציע פורת לצמצם את אחריותם של הרופאים והמוסדות הרפואיים במקרים רבים אחרים. במאמר אחד (Offsetting Risks) ,[20] הציע פורת להפחית באופן משמעותי את אחריותם של רופאים אשר העדיפו ברשלנות דרך טיפול אחת על פני דרך טיפול אחרת וגרמו עקב כך נזק לחולה, וזאת אם ההעדפה הרשלנית לא רק הגדילה את סיכוני החולה, אלא בד בבד אף הפחיתה סיכונים אחרים שלו. על פי הנטען על ידי פורת, קבלת הטעון שלו עשויה להביא למיתון תופעת הרפואה המגננתית ולהוזלתו של השירות הרפואי. במאמרים קודמים ("The Many Faces of Negligence" [21] "רשלנות ואינטרסים" [22] ), טען פורת שכאשר הרופא או המוסד הרפואי נטולי אינטרס עצמי בדרך הטיפול בחולה, עשוי להיות יתרון בשחרורו של הרופא מאחריות משפטית כלשהי אפילו אם התרשל וגרם לנזק. פורת טען ששחרור כזה מאחריות עשוי להפחית את סיכון הרפואה המגננתית.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נזיקין כרך א (המכון למחקרי חקיקה ומשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, 2013)
  • הגנת אשם תורם בדיני חוזים (המכון למחקרי חקיקה ומשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, 1997).
  • Getting Incentives Right: Torts, Contracts, and Restitution (Princeton University Press, 2013) (with R. Cooter).
  • The Economics of Remedies (editor) (Edward Elgar Publishing Ltd., series eds., Richard Posner and Francesco Parisi, 2012).
  • Fault in American Contract Law (Cambridge University Press, 2010, ed. with O. Ben-Shahar).
  • Tort Liability under Uncertainty (Oxford University Press, 2001) (with A. Stein).

מאמרים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "Asymmetries and Incentives in Plea Bargaining and Evidence Production" 122 Yale Law Journal 690 (2012) (with S. Levmore)
  • "Aggregation and Law" 122 Yale Law Journal 2 (2012) (with E. Posner)
  • "Misalignments in Tort Law" 121 Yale Law Journal 82 (2011)
  • "Bargaining with Double Jeopardy" Journal of Legal Studies (2011) (with S. Levmore)
  • "Commensurability and Agency: Two Yet-To-Be-Met Challenges for Law and Economics" 96 Cornell Law Review 749 (2011) (with A. Harel)
  • "Willingness to Pay, Death, Wealth, and Damages" 13 American Law and Economics Review 45 (2011) (with A. Tabbach)
  • "Private Production of Public Goods: Liability for Unrequested Benefits" 108 Michigan Law Review 189 (2009)
  • A Comparative Fault Defense in Contract Law" 107 Michigan Law Review 1397 (2009)
  • "Criminal Responsibility for Unspecified Offenses" 94 Minnesota Law Review (2009) (with A. Harel)
  • "Offsetting Risks" 106 Michigan Law Review 243 (2007).
  • "Total Liability for Excessive Harm" 36 Journal of Legal Studies 63 (2007) (with R. Cooter).
  • "The Hidden Roles of Boilerplate and Standard Form Contracts: Strategic Imposition of Transaction Costs, Segmentation of Consumers and Anti Competitive Effects" 104 Michigan Law Review 983 (2006) (with D. Gilo).
  • "Promoting Consensus in Society Through Deferred-Implementation Agreements" 56 University of Toronto L.J. 151 (2006) (with O. Yadlin).
  • "Implementing the Law by Impartial Agents: An Exersice in Tort Law and International Law" 5 Theoretical Inquiries in Law 1 (2005) (with E. Benvenisti).
  • "Decreasing Liability Contracts", 33 Journal of Legal Studies 157 (2004) (with R. Cooter).
  • "Indeterminate Causation and Apportionment of Damages: An Essay on Holtby, Allen and Fairchild," 23 Oxford Journal of Legal Studies 667 (2003) (with A. Stein).
  • "The Many Faces of Negligence" 4 Theoretical Inquiries in Law 105 (2003).
  • "Anti-Insurance" 31 Journal of Legal Studies 203 (2002) (with R. Cooter).
  • "Should Court Deduct Non-Legal Sanctions from Damages?" 30 Journal of Legal Studies 401 (2001) (with R. Cooter).
  • "Enforcing Contracts in Dysfunctional Legal Systems: The Close Relationship Between Public and Private Orders" 98 Michigan Law Review 2459 (2000).
  • "Does Risk to Oneself Increase the Care Owed to Others? Law and Economics in Conflict," 29 Journal of Legal Studies 19 (2000) (with R. Cooter).
  • "Liability for Uncertainty: Making Evidential Damage Actionable," 18 Cardozo Law Review 1891 (1997) (with A. Stein).

עברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "בעד הרחבתה של חובת ההשבה", עיוני משפט, לא 521 (2008).
  • "אחריות מופרזת, קיזוז סיכונים ורפואה מגנתית", עיוני משפט ל 9.
  • "שנים אבודות, הפסד השתכרות ומחירה של הריגה", ספר מנשה שאוה – מחקרים במשפט לזכרו, (אהרן ברק ודניאל פרידמן עורכים, 2006) 143.
  • "תביעות בגין נזקי עישון: האתגר של דיני הנזיקין בעידן העוולות ההמוניות", משפטים, לג 477 (2003).
  • "פיצוי בגין יצירת סיכון ופגיעה בסיכוי", עיוני משפט, כג 605 (2000).
  • "רשלנות ואינטרסים", עיוני משפט, כד 275 (2000).
  • "שיקולי צדק ושיקולים של הכוונת התנהגויות בדיני החוזים של ישראל", עיוני משפט כב 647, (1999).
  • "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי ודאות בגרימת נזקים", עיוני משפט, כא 191 (1998) (עם אלכס שטיין).
  • "עוולת הרשלנות על פי פסיקתו של בית המשפט העליון מנקודת מבט תאורטית", ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ו, (א' רוזן צבי עורך, 1996) 357.
  • "אחריות קיבוצית בדיני נזיקין" משפטים כג 311 (1994).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ניתן לראות את עמדתו בדירוג של Washington and Lee Law School, יש לסמן non us ולקבל את דרוגו כראשון בכל הקטגוריות של כתבי העת המתפרסמים מחוץ לארצות הברית http://lawlib.wlu.edu/LJ/index.aspx
  2. ^ הודעת הנהלת בתי המשפט
  3. ^ פרס השופט שניאור זלמן חשין למצוינות אקדמית במשפט
  4. ^ אתר התוכנית
  5. ^ תמרה טראובמן ויולי חרומצ'נקו, "מסלול הקבלה למצטיינים מהפריפריה יורחב לכל הפקולטות באוני' ת"א", הארץ, 10 במרץ 2006
  6. ^ Haim Watzman, "Top Israeli University Expands Program for Disadvantaged Students". The Chronicle of Higher Education. 24.3.06
  7. ^ תמרה טראובמן ויולי חרומצ'נקו, לפי הפסיכומטרי, היא בכלל לא הייתה מתקבלת, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2005
  8. ^ ע"א 3912/90 Eximin S.A., תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64.
  9. ^ בית המשפט העליון של אוסטרליה: Astley v Austrust Ltd. 197 CLR.
  10. ^ "אחריות קיבוצית בדיני נזיקין", משפטים, כג 311 (1994).
  11. ^ "פיצוי בגין יצירת סיכון ופגיעה בסיכוי", עיוני משפט, כג (2000) 605.
  12. ^ (The Many Faces of Negligence" 4 Theoretical Inquiries in Law 105 (2003".
  13. ^ "רשלנות ואינטרסים", עיוני משפט, כד 275 (2000).
  14. ^ (Does Risk to Oneself Increase the Care Owed to Others? Law and Economics in Conflict" 29 Journal of Legal Studies 19 (2000".
  15. ^ ב ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד, פ"ד נה(5) 826.
  16. ^ (Should Court Deduct Non-Legal Sanctions from Damages?" 30 Journal of Legal Studies 401 (2001".
  17. ^ (Anti-Insurance" 31 Journal of Legal Studies 203 (2002".
  18. ^ (Decreasing Liability Contracts" 33 Journal of Legal Studies 157 (2004".
  19. ^ (Total Liability for Excessive Harm" 36 Journal of Legal Studies 63 (2007".
  20. ^ (Offsetting Risks" 106 Michigan Law Review 243 (2007".
  21. ^ (The Many Faces of Negligence" 4 Theoretical Inquiries in Law 105 (2003".
  22. ^ "רשלנות ואינטרסים", עיוני משפט כד 275 (2000).