הבחירות לאספה המכוננת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Flag of Israel.svg 1951 ›
הבחירות לאספה המכוננת
25 בינואר 1949

שם המפלגה יו"ר הרשימה מנדטים מספר קולות
מפא"י דוד בן-גוריון 46   155,274
מפ"ם מאיר יערי 19   64,018
חזית דתית מאוחדת יהודה לייב פישמן 16   52,982
תנועת החרות מנחם בגין 14   49,782
הציונים הכלליים ישראל רוקח 7   22,661
המפלגה הפרוגרסיבית פנחס רוזן 5   17,786
ספרדים ועדות מזרח בכור-שלום שטרית 4   15,287
מק"י שמואל מיקוניס 4   15,148
רשימה דמוקרטית של נצרת סיף א-דין א-זועבי 2   7,387
רשימת הלוחמים נתן פרידמן-ילין 1   5,363
ויצו רחל כהן 1   5,173
התאחדות התימנים בישראל זכריה גלוסקא 1   4,399
הערה - הרשימה לעיל היא של המפלגות שעברו את אחוז החסימה בלבד.
לרשימה המלאה ראו טבלה מורחבת בערך זה.

רה"מ לאחר הבחירות

דוד בן-גוריון
מפא"י

תוצאות הבחירות לאספה המכוננת

הבחירות לאספה המכוננת, אשר התקיימו ב-25 בינואר 1949 (כ"ד בטבת ה'תש"ט), היו הבחירות הראשונות במדינת ישראל. האספה המכוננת, ששינתה ייעודה והכריזה על עצמה כ"כנסת הראשונה", הייתה אמורה להיות הגוף שיחוקק את חוקתה של מדינת ישראל, ויתפזר. השלב הבא היה אמור להיות בחירות כלליות לגוף בעל אופי פרלמנטרי - הכנסת.[1]

נושא מרכזי בבחירות היה המתיחות בין מפא"י ומפ"ם, והשאלה העיקרית שעמדה בפני הבוחר הייתה האם להמשיך במלחמת העצמאות או לחתור להסכמים שישמרו על הגבולות הקיימים והפסקת הלחימה. במערכת בחירות זו ניצחה מפא"י, שהקימה קואליציה עם מפלגות המרכז והמפלגות הדתיות, והותירה את אנשי מפ"ם באופוזיציה.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת הקמת מדינת ישראל במאי 1948, הוקמו המוסדות הלאומיים, אשר שלטו במדינה החדשה. מועצת העם, המקבילה לפרלמנט, אשר מתוכה נבחרה מינהלת העם, המקבילה לממשלה. גופים אלו לא היו גופים נבחרים במובן הטהור של המילה, וחבריהם הגיעו מן ההנהלה הארץ ישראלית של הסוכנות, ומהנהלת הוועד הלאומי. מועצת העם מנתה 37 חברים, שמונו על בסיס מפלגתי, ומנהלת העם מנתה שלושה עשר חברים, שנבחרו מבין חברי מועצת העם.

בעת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, נאמר במגילת העצמאות כי:

אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 — תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל."

עם זאת, קיומן של הבחירות עד התאריך המיועד לא היה אפשרי בגלל מלחמת העצמאות, והן נדחו פעמיים, והתקיימו לבסוף ב-25 בינואר 1949.

משמה של הרשות הנבחרת, "האספה המכוננת", ניתן להבין כי מטרתה הראשונית של זו הייתה לחוקק חוקה. כך גם עולה מן הניסוח של מגילת העצמאות. עם זאת, ב-16 בפברואר 1949, לאחר בחירתה ובמהלך אחת מישיבותיה הראשונות, קיבלה האספה המכוננת את חוק המעבר אשר שינה שמה ל"הכנסת", וכך הפכה "האספה המכוננת" ל"הכנסת הראשונה".

ההכנה לבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו אלו הבחירות הראשונות שנערכו במדינת ישראל, והן דרשו הכנה מיוחדת. ב-5 בנובמבר 1948 החליטה מועצת המדינה הזמנית כי האספה המכוננת תמנה 120 חברים. ב-8 בנובמבר 1948 נערך מפקד אוכלוסין אשר שימש בין השאר להכנת ספר הבוחרים (המפקד היה חיוני בשל עלייתם של עולים חדשים רבים והפיכת רבים מערביי ארץ ישראל לפליטים). לצורך המפקד הייתה המדינה כולה בעוצר במשך שבע שעות, מחמש אחרי הצהריים ועד חצות. סוגיה נוספת הייתה סוגיית שיטת הבחירות. הועלו הצעות לשיטות שונות, אך הוחלט להמשיך לקיים את שיטת הבחירות היחסית והארצית שהונהגה בבחירות לאספת הנבחרים בתקופת היישוב, ולהשאיר לאסיפה המכוננת שתיבחר לקבוע בחוקה את שיטת הבחירות העתידית.

אלף קלפיות הוכנו להצבה ברחבי הארץ. על-פי המפקד, מספר בעלי זכות הבחירה היה חצי מיליון.

הנושאים עליהם נסבה מערכת הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד בן-גוריון באסיפת בחירות של מפא"י, 20 בינואר 1949

שתי המתמודדות העיקריות בבחירות אלו היו מפלגות הפועלים מפא"י ומפ"ם. מפא"י, ששלטה במוסדות היישוב למן ייסודה בשנת 1930, ושבראשה עמד דוד בן-גוריון, מנהיגו הבלתי מעורער של היישוב, הייתה מפלגה בעלת מצע של "סוציאליזם קונסטרוקטיבי", שילוב של סוציאליזם עם דגש על "ממלכתיות" וגישה פרגמטית. מפ"ם, לעומתה, הייתה תחת הנהגתם של יעקב חזן ומאיר יערי מפלגה סוציאליסטית טהורה, שדגלה באותה תקופה בחתירה למהפכת עמלים ובמדיניות פרו-סובייטית מובהקת, אם כי עמדתה (בניגוד לעמדת מק"י) הייתה ציונית.

בין שתי המפלגות התקיים מאבק מאחורי הקלעים זה מספר חודשים. המטה הכללי של צה"ל, כמו הפלמ"ח לפניו, היה מורכב בחלקו הגדול מאנשי מפ"ם. משבר על רקע מינויים בצמרת צה"ל הביא אף להתפטרותו של בן-גוריון ביולי 1948. בן-גוריון חזר בו והמשיך בתפקידו, אך המשבר הביא להתפטרות אלופי צה"ל שתמכו במפ"ם, ולפיטורי ישראל גלילי, הרמ"א (ראש המפקדה הארצית) של "ההגנה". לאחר שהצליח להתמודד מול תומכי מפ"ם במטה הכללי, הורה בן-גוריון בספטמבר 1948 על פירוק מטה הפלמ"ח, שנראה כצבא פרטי של מפ"ם.

השאלה העיקרית שהועמדה בפני הבוחר הייתה המשך הקרבות במלחמת העצמאות. בשלב זה איפשרה הרגיעה בקרבות את קיום הבחירות, והחזיתות התייצבו. מפ"ם קראה להמשך המתקפה ולכיבוש כל שטח ארץ ישראל, על מנת להקים את המדינה הערבית לצד מדינת ישראל (או אף מדינה דו לאומית שתשתרע על פני כל השטח). מפא"י קראה להסכים להסדרי שלום על בסיס השטח שנכבש עד עתה (אם כי בנאומיו רמז בן-גוריון כי "עוד ידנו נטויה"). מספר ימים לפני הבחירות ב-13 בינואר 1949 החל המשא ומתן להסכם שביתת נשק בין ישראל ומצרים באי רודוס, במקביל ניהלו נציגי מדינת ישראל שיחות חשאיות עם עבדאללה מלך ירדן. הבחירה הייתה אם כן בין המשך הלוחמה, כדרישת מפ"ם, ובין הסדרים לסיומה, הכרוכים בוויתורים, כדרישת מפא"י.

מימין, עמדה מפלגתו של מנחם בגין מפלגת חרות, שראשיה היו יוצאי מחתרת אצ"ל, שדרשה את המשך הלחימה, ביטול תוכנית החלוקה, ואי-קיום משא ומתן עם מדינות ערב כל עוד לא נסוגו חייליהן ממלוא השטח. עם זאת, דעות אלו נראו כקיצוניות והמפלגה סומנה כמפלגת שוליים, אשר תיוותר לאחר הבחירות מחוץ למעגל ההשפעה.

ערב הבחירות הכריזה מפא"י על צעד שיקדם את הפופולריות שלה בדמות העלאת השכר לעובדים. סיוע לעמדות מפא"י התקבל גם מלונדון ומוושינגטון: בלונדון הודיעו על שחרור העצורים בקפריסין, בעוד שבוושינגטון אושר למדינה החדשה מלווה בן מאה מיליון דולר. כפי הנראה באו צעדים אלו על מנת לחזק את מפא"י אל מול מפ"ם שנראתה כגוררת את המדינה לעבר הגוש הסובייטי.

בתעמולת הבחירות, תנועת החירות, מפ"ם ומפא"י התנגחו זו בזו, כשכל מפלגה מנכסת לעצמה את הקמת המדינה החדשה, ומאשימה את האחרות במדיניות שגויה. מפא"י טענה שהיא מתאימה להנהיג את המדינה בשל ניסיונה, ושרק בזכות מאמציה הדיפלומטיים הבריטים עזבו. מפ"ם, לעומת זאת, הדגישה שרק בזכות אנשי הצבא, שנמנו על שורותיה, הוקמה המדינה. תנועת החירות טענה שלוחמי האצ"ל הם אלו שבזכותם קמה המדינה. מפ"ם וחירות האשימו את מפא"י בתבוסתנות במלחמה ובתככנות, וטענו שהקמת המדינה היא הזמן לנסות אלטרנטיבה חדשה. הגדיל לעשות בגין, שכינה את ממשלת בן-גוריון "ממשלת יודנראט" והבטיח שאם יבחר, יעמיד את בן-גוריון לדין. מפא"י וחירות תקפו את מפ"ם על הנאמנות הבלתי-מתפשרת שלה כלפי ברית המועצות. ואילו מפא"י ומפ"ם טענו שתנועת החירות הינה פאשיסטית, תוך כדי השוואת בגין לאדולף היטלר.

מערכת הבחירות עצמה הייתה שקטה ורגועה. רבים מן המצביעים שירתו עדיין בצבא, והיו בחזית, והאווירה הייתה חגיגית ביותר. המצביעים חשו כי ניתנה להם זכות גדולה להשתתף בבחירות הראשונות במדינת ישראל "מזה אלפיים שנה". לא עלו טענות על זיופים או אלימות, ואחוז ההצבעה, בסופו של דבר, היה גבוה - כ-87%.

יום הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות התקיימו ב-25 בינואר 1949, יום שנקבע כיום שבתון. כיוון שלא נערכו באותה עת סקרים ומשאלי דעת קהל, וכיוון שחלו שינויים רבים מאז הבחירות האחרונות שנערכו ב-1944 לאספת הנבחרים, לא הייתה כל הערכה מוקדמת של יחסי הכוחות בין הרשימות ושל התוצאות הצפויות.

הציבור בארץ התרגש במיוחד לקראת הבחירות הראשונות במדינה הריבונית. אחוז ההצבעה היה הגבוה ביותר בכל מערכות הבחירות.

הד לתחושות מובא ביומנו של משה יקותיאל אלפרט ר"מ בישיבת עץ חיים ומוכתר שכונות בית ישראל, מוסררה, סנהדריה, מחניים ושנלר:

בשעה 5:35 בבוקר השכם קמנו אני ואשתי ואחי, ר' שמעון לייב, וגיסי, ר' נתנאל סלדוכין, ובני דב. אחרי ששתינו קפה, לבשנו בגדי שבת לכבוד היום הגדול והקדוש הזה. כי "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". אחרי אלפיים שנות גלות או יותר, אפשר להגיד מששת ימי בראשית ועד היום הזה, לא זכינו ליום כזה, שנלך לבחירות למדינה יהודית ו"ברוך שהחיינו וקיימנו לזמן הזה"...

אני ואשתי וגיסי הלכנו לקלפי באזור 10, בית הפועל המזרחי, אשר ברחוב החבשים, ופנקסי הזהות של מדינת ישראל בידינו. בשמחה רבה ועצומה הלכנו את הדרך הקצרה מביתנו... כל הדרך אל הקלפי, הלכתי כמו בשמחת תורה אצל הקפות עם ספר תורה, כי פנקס הזהות של ישראל היה בידי. לא היה גבול לאושר והשמחה שהיו לי. בשעה 5:50 באנו לבית הפועל המזרחי, ואנחנו היינו הראשונים... השמש הביא את תיבת הקלפי, והיו"ר קרא אותי ואמר "והדרת פני זקן"... ברטט של קדושה ובהדרת קודש מסרתי לידי היו"ר את פנקס הזהות שלי וקרא את שמי מתוך הפנקס שלי וספר הבוחרים, וסגן היו"ר רשם את שמי בנייר ונתן לי את מספר 1... מסר לידי מעטפה אחת ונכנסתי לחדר השני, ששם היו מונחים כל הפתקאות מכל הרשימות, וביד רועדת וברגש של קדושה לקחתי פתק אחד מספר ב', רשימת האיחוד הדתי, ושמתי אותה לתוך המעטפה שקבלתי אותה מידי היו"ר, ונכנסתי שוב לחדר הקלפי, והראיתי לכולם כי יש בידי רק מעטפה אחת. והגיע הרגע הכי קדוש בחיי, אותו רגע שלא זכו לו לא האבא שלי ולא הסבא שלי. רק אני בזמני זכיתי לרגע קדוש וטהור כזה. אשרי לי ואשרי חלקי! בירכתי ברכת שהחיינו, ושמתי את המעטפה לתוך תיבת הקלפי. לחצתי את ידי היו"ר והסגן ויתר חברי הוועדה ויצאתי משם. חיכיתי לאשתי, אחי וגיסי, ובשעה 6:28 שבנו הביתה. הלכתי להתפלל, יום חג גדול.

מיומנו של מוכתר[2]

תוצאות הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות שהתקיימו ב-25 בינואר 1949 השתתפו 434,684 איש, ואחוז ההצבעה היה כ-87 אחוזים מכלל בעלי זכות הבחירה שמספרם היה 506,567. מספר הקולות לכל מנדט עמד על 3,592 קולות.[3]

תוצאות הבחירות היו כדלקמן:

שם המפלגה סימן מספר הקולות קולות באחוזים מספר מנדטים
(לאחר הבחירות)
מספר מושבים
בסוף הכהונה
הערות
מפא"י א 155,274 35.7 46 46
מפ"ם מ 64,018 14.7 19 20
החזית הדתית המאוחדת ב 52,982 12.2 16 16
חרות ח 49,782 11.5 14 12
הציונים הכלליים צ 22,661 5.2 7 7
המפלגה הפרוגרסיבית פ 17,786 4.1 5 5 מקורבים לציונים כלליים ולמפא"י
ספרדים ועדות מזרח ס 15,287 3.5 4 4 מקורבים לציונים כלליים ולמפא"י
מק"י ק 15,148 3.5 4 3
רשימה דמוקרטית של נצרת יד 7,387 1.7 2 2 סיעת לוויין של מפא"י
רשימת הלוחמים טו 5,363 1.2 1 1 יוצאי לח"י
ויצו נ 5,173 1.2 1 1
התאחדות התימנים בישראל ל 4,399 1.0 1 1
הגוש העובד (אלכתלה אלעאמלה) יא 3,205 0.74 0 0 לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
ברית הצה"ר ג 2,892 0.67 0 0
רשימת חרדים יח 2,835 0.66 0 0
הגוש העממי הערבי ת 2,812 0.65 0 0 לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
רשימת הפועלת והאישה הדתית[4] פד 2,796 0.65 0 0 לרשימת המועמדים המלאה ראו כאן
רשימת יצחק גרינבוים יג 2,514 0.58 0 0 לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הרשימה המאוחדת של פועלים דתיים ש 1,280 0.3 0 0 לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
למען ירושלים ט 842 0.2 0 0 לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
רשימת היהדות המסורתית[5] יט 241 0.06 0 0 לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
ח"כ יחיד - ערי ז'בוטינסקי - 0 1 פרש מתנועת החרות אך לא הוכר כסיעה
ח"כ יחיד - הלל קוק - 0 1 פרש מתנועת החרות אך לא הוכר כסיעה

הסכמי עודפים נחתמו בין החזית הדתית להתאחדות התימנים, בין יצחק גרינבוים לרשימת למען ירושלים, בין הגוש העובד לרשימה הדמוקרטית של נצרת, בין מפ"ם לגוש העממי הערבי, ובין הספרדים לציונים הכלליים.

בבחירות השתתפו כ-440,000 איש. במערכת בחירות זו לא נקבע אחוז חסימה, ולכן מפלגה שזכתה בחלק ה-120 מסך הקולות הכשרים (0.83%) קיבלה מושב, אם כי במובן מסוים שימש האחוז הזה כאחוז חסימה, מכיוון שרשימה שלא הגיעה לסכום הקולות הנ"ל לא נכנסה אף אם במהלך חלוקת העודפים נקבע מודד למנדט נמוך יותר. מספר הקולות למנדט בחלוקה הראשונית עמד על 3,592. עם זאת, מתוך 21 רשימות שהשתתפו בבחירות, רק 12 הצליחו לצבור מספר קולות זה. בין הרשימות שלא עברו את אחוז החסימה היו הרוויזיוניסטים, אשר התמודדו בנפרד מחרות, ורשימתו של יצחק גרינבוים.

בבחירות אלו חולקו המנדטים ע"פ שיטת הגנבך-בישוף, שנודעה לימים בשם חוק בדר-עופר, לפיו יש יתרון למפלגות הגדולות בחלוקת המנדטים העודפים.[6][7] כך קיבלה מפא"י 3 מתוך 10 מנדטים עודפים, אף שלפי השיטות הפשוטות היו 5 מפלגות בעלות קולות עודפים רבים יותר.

לאחר הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצחונה של מפא"י בבחירות לא היווה הפתעה. עם זאת, לא היה בידה להרכיב ממשלה ללא הסתמכות על קואליציה של מפלגות. הבחירה הייתה בידה, לפנות אל השמאל, אל אנשי מפ"ם, או אל המרכז והדתיים. הכרעתו ההיסטורית של בן-גוריון לאחר הבחירות הייתה לפנות אל הפרוגרסיבים ואל המפלגות הדתיות, ולהשאיר את מפ"ם באופוזיציה. לבסוף הוקמה ממשלה שבה תמכו 72 חברי כנסת: מפא"י, החזית הדתית, הפרוגרסיבים, הספרדים ורשימת המיעוטים. ייעודה של האסיפה המכוננת שנבחרה היה כינונה של חוקה, והתפזרות, לאחר השלמת המשימה. השלב הבא היה אמור להיות בחירות כלליות לגוף בעל אופי פרלמנטרי - הכנסת.[8] על הפרק עמדו שאלות הרות גורל שהיה בהן לעצב את דמותה של מדינת ישראל במשך עשרות שנים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראלישראל מערכות בחירות בישראל
1949  •  1951  •  1955  •  1959  •  1961  •  1965  •  1969  •  1973  •  1977  •  1981  •  1984  •  1988  •  1992  •  1996  •  1999  •  2001  •  2003  •  2006  •  2009  •  2013  •  2015  •  2019