ג'ו קוקר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'ו קוקר
Joe Cocker
JoeCocker03.jpg
לידה 20 במאי 1944
שפילד, אנגליה, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 22 בדצמבר 2014 (בגיל 70)
ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה John Robert Cocker עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ניו יורק עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1960–2014 (כ־54 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה בלוז, רוק עריכת הנתון בוויקינתונים
סוג קול בריטון עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר, מפוחית פה עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים ריגל זונופון רקורדס, IL, קריסליס רקורדס, DJM רקורדס, דקה רקורדס, קפיטול רקורדס, איילנד רקורדס, איי אנד אם רקורדס, דה רוקט רקורד קומפני עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Pam Baker עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה קצין במסדר האימפריה הבריטית עריכת הנתון בוויקינתונים
www.cocker.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
קור בשנת 1969

ג'ו קוקראנגלית: Joe Cocker‏; 20 במאי 1944 - 22 בדצמבר 2014) היה זמר רוק ובלוז בריטי. קוקר נודע בשירתו העוצמתית, בקולו הצרוד והמחוספס ובתנועות הגוף העוויתיות שלו בעת הופעותיו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוקר נולד ב-20 במאי 1944 בעיר שפילד שבאנגליה. הוא היה בנו הצעיר של עובד מדינה, הרולד נורמן קוקר (1907–2001), בזמן לידתו שירת אביו בחיל האוויר המלכותי. על פי סיפורים משפחתיים שונים, קוקר קיבל את הכינוי שלו ג'ו ממשחק ילדות בשם "קאובוי ג'ו", או ממנקה חלונות מקומי בשם ג'ו.

ההשפעות המוזיקליות העיקריות של קוקר בילדות היו ריי צ'ארלס ולוני דוניגן. הניסיון הראשון של קוקר בשירה בפני קהל היה בגיל 12, כאשר אחיו הבכור ויקטור הזמין אותו לבמה לשיר במהלך הופעה של להקת הסקיפל שלו. בשנת 1960, יחד עם שלושה חברים, קוקר הקים את הלהקה הראשונה שלו, "הקאבלירס". להופעה הראשונה של הקבוצה במועדון נוער, הם נדרשו לשלם את מחיר הכרטיס לפני הכניסה לאולם. "הקאבלירס" נפרדו בסופו של דבר לאחר שנה וקוקר עזב את בית הספר כדי להיות מתלמד כמתקין גז עבור מועצת הגז של איסט מידלנדס, לימים תאגיד הגז הבריטי, ובמקביל המשיך בקריירה במוזיקה.

קוקר אינו קשור למוזיקאי יליד שפילד, ג'ארוויס קוקר, למרות שמועה בעניין זה, למרות שג'ו היה חבר של המשפחה ואפילו עשה בייביסיטר לג'רוויס כשהיה תינוק[1]

תחילת הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1961, תחת שם הבמה "ואנס ארנולד", קוקר החל להופיע עם להקה בשם "ואנס ארנולד והנוקמים". השם היה שילוב של וינס אוורט, דמותו של אלביס פרסלי בסרט Jailhouse Rock (שקוקר שמע לא נכון בתור ואנס), וזמר הקאנטרי אדי ארנולד. הקבוצה ניגנה בעיקר בפאבים של שפילד, וביצעה שירים של צ'אק ברי וריי צ'ארלס. קוקר פיתח עניין במוזיקת בלוז באותה תקופה. בשנת 1963, הם הופיעו בהופעה המשמעותית הראשונה שלהם, כאשר היו להקלת חימום של ה"רולינג סטונס" באולם בית העירייה של שפילד.

ב-1964 קוקר חתם על חוזה הקלטות עם חברת דקה רקורדס והוציא את הסינגל הראשון שלו, הקלטה של "I'll Cry Instead" של הביטלס (בה ביג ג'ים סאליבן וג'ימי פייג' מנגנים בגיטרות). התקליט נחשל מסחרית וחוזה ההקלטות שלו עם דקה פג בסוף 1964. לאחר שקוקר הקליט את הסינגל, הוא הפסיק להשתמש בשם הבמה שלו והקים קבוצה חדשה, "להקת הבלוז של ג'ו קוקר". יש רק הקלטה אחת ידועה של הלהקה.

להקת "גריז" ופריצת הדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1966, לאחר הפסקה של שנה מהמוזיקה, קוקר יחד עם כריס סטיינטון, אותו פגש מספר שנים קודם לכן, הקימו את להקת "גריז". היא נקראה על שם שקוקר קרא בראיון עם קלידן הג'אז ג'ימי סמית', שם סמית תיאר בחיוב מוזיקאי אחר כ"יש לו הרבה גריז". כמו "הנוקמים", להקת "גריז" הופיעה בעיקר בפאבים בשפילד וסביבתה. להקת גריז הגיעה לידיעתו של דני קורדל, המפיק של פרוקול הארום והמודי בלוז, וקוקר הקליט את הסינגל "Marjorine" עבור קורדל באולפן בלונדון. לאחר מכן הוא עבר ללונדון עם כריס סטיינטון, ולהקת "גריז" פורקה, והוקמה להקת גריז "חדשה" בלונדון עם סטיינטון והקלידן טומי אייר.

להיטו הראשון שזכה להצלחה מסחרית היה גרסת הכיסוי לשירם המפורסם של הביטלס, "With A Little Help From My Friends", ("עם מעט עזרה מחבריי") ב-1968[2]. הסינגל נשאר בעשירייה הראשונה של מצעד הסינגלים הבריטי במשך שלושה עשר שבועות לפני שהגיע בסופו של דבר למקום הראשון, ב-9 בנובמבר 1968. הגרסה ראתה אור באלבום הבכורה של קוקר שנשא את שם הלהיט, ניגן בה הגיטריסט ג'ימי פייג' והיא אף שימשה כשיר הנושא של הסדרה שנות הקסם. האלבום יצא לחנויות בשנת 1969. עוד באותה שנה השתתף קוקר בפסטיבל וודסטוק[3], והתארח בתוכנית האירוח האמריקאית המצליחה של אד סאליבן המופע של אד סאליבן. קוקר המשיך במסורת גרסאות הכיסוי לשירי הביטלס כשלהיטו הבא היה גרסת כיסוי לשירם "היא באה דרך חלון האמבטיה" (She Came in Through the Bathroom Window).

כוכב בינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף 1969 יצא קוקר למסע הופעות בארצות הברית בליווי להקה גדולה שכללה כ-30 מוזיקאים, בהם: ליאון ראסל, ריטה קולידג' ונגנים מפורסמים אחרים. המופע שכלל 48 הופעות נקרא "Mad Dogs & Englishmen" (כלבים שוטים ואנגלים) על פי שם שיר של נואל קאוורד. הקלטה חיה של המופע יצאה על גבי אלבום שזכה להצלחה גדולה. בנוסף הופק סרט של המופע שיצא לאקרנים ב-1970[4].

אלבומיו הבאים המשיכו לזכות להצלחה מסחרית והפיקו עוד כמה להיטים. בשנת 1970, זכתה גרסת הכיסוי המוצלחת שלו ללהיטם של ה"בוקס טופס" "המכתב" (The Letter) להיכנס לעשרת הגדולים במצעד המכירות האמריקאי. היה זה להיטו הראשון שזכה לעשות זאת בארצות הברית. הופעתו המפורסמת של קוקר שכללה הנפת זרועותיו באוויר, היו לסימן ההיכר שלו.

התמכרותו לסמים ואלכוהול בתחילת שנות ה-70 השפיעה לרעה על הקריירה המוזיקלית שלו וגרמו לו לא פעם לבטל הופעות מתוכננות. ג'ו קוקר חזר לבמה בתחילת שנות ה-80. ב-1982 הוציא לאור את האלבום "פלדת שפילד" ("Sheffield Steel")[5], שזכה להצלחה מסחרית, ואת הלהיט שניכתב על ידי המוזיקאי ג'ק ניטשה "למעלה היכן שאנו שייכים" (Up Where We Belong), שבוצע יחד עם הזמרת האמריקאית ג'ניפר וורנס. השיר זכה בפרס האוסקר תחת קטגורית שיר הנושא הטוב ביותר של הסרט קצין וג'נטלמן[6].

ב-1984 הוציא לאור את האלבום "איש מתורבת", הפקה של גרסאות עיסוי לשירי בלוז בעיבוד חדש[7].

ב-1986 הוציא לאור את האלבום "קוקר", שכלל את הלהיט "You Can Leave Your Hat On", שירו של רנדי נוימן שהופיע גם בפסקול הסרט "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים"[8].

ביוני 1988 השתתף במופע מחווה לנלסון מנדלה באצטדיון ומבלי[9].

ב־1991 הקליט גרסה ל־"Sorry Seems to Be the Hardest Word" של אלטון ג'ון, לרגל הוצאת אלבום המחווה "Two Rooms: Celebrating the Songs of Elton John & Bernie Taupin"[10].

קוקר נפטר ב-22 בדצמבר 2014, לאחר מאבק ממושך במחלת סרטן הריאות[11].

הופעות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ו קוקר הופיע מספר פעמים בישראל. בפעם הראשונה הופיע ביולי 1983 בבנייני האומה בירושלים, בהיכל התרבות בתל אביב ובאמפי קיסריה[12]. במרץ 1984 חזר לישראל במסגרת אותו סיבוב להופעות נוספות[13].

באוגוסט 1985 היה אומר להופיע בפסטיבל רוק באצטדיון רמת גן, אך ביטל את הופעתו יחד עם מספר אמנים אחרים[14].

באוגוסט 1991 הופיע בפסטיבל "רוק ונשמה" שנערך בכרמיאל[15], ובפארק הירקון[16].

ההופעה האחרונה של קוקר בישראל הייתה בפסטיבל הגלבוע, באוגוסט 2008[17].

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת יציאה שם האלבום
1969 With a Little Help from My Friends
Joe Cocker!
1972 Joe Cocker (a.k.a. Something to Say)
1974 I Can Stand a Little Rain
1975 Jamaica Say You Will
1976 Stingray
1978 Luxury You Can Afford
1982 Sheffield Steel
1984 Civilized Man
1986 Cocker
1987 Unchain My Heart
1989 One Night of Sin
1991 Night Calls (US – 1992)
1994 Have a Little Faith
1996 Organic
1997 Across from Midnight
1999 No Ordinary World (US – 2000)
2002 Respect Yourself
2004 Heart & Soul (US – 2005)
2007 Hymn for My Soul (US – 2008)
2010 Hard Knocks (US – 2012)
2012 Fire It Up

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ו קוקר בוויקישיתוף

בעקבות מותו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Will Hodgkinson, Soundtrack of my life: Jarvis Cocker, The Guardian, ‏במרץ 2009
  2. ^ ענת רונקו, עכבר העיר, 5 הקאברים הכי טובים לפול מקרטני, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2008
  3. ^ נדב הולנדר, סיפורו של פסטיבל וודסטוק, באתר הארץ, 21 באוגוסט 2009
  4. ^ קולנוע - לאוהבי הפופ בלבד, "העולם הזה", גיליון 1794 מ-19 בינואר 1972, עמוד 35
  5. ^ יוסי חרסונסקי, קולות קלים - ג'ו קוקר "ברזל שפילד", מעריב, 19 באוקטובר 1982
  6. ^ רן דביר, ג'ו קוקר - זינוק בישראל לסיבוב עולמי, דבר, 19 ביוני 1983
  7. ^ דני בלושטיין, תקליטים חדשים - בלוז ובוסה־נובה - ג׳ו קרקר - "איש מתורבת" סי.בי.אס, חדשות, 25 באפריל 1984
  8. ^ דב אלפון, 'קוקר' - תקליט חדש של ג'ו קוקר - סי. בי. אס, כותרת ראשית, 13 באוגוסט 1986
  9. ^ סטינג פתח את הקונצרט המיוחד במלאת 70 לנלסון מנדלה, חדשות, 12 ביוני 1988
  10. ^ שרון מולדבי, ג'ון היקר, חדשות, 8 בנובמבר 1991
  11. ^ אתר למנויים בלבד דפנה ארד, מת הזמר ג'ו קוקר, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2014
  12. ^ שמעון פרנס, מיתקפת־קיץ: אחד אס, השני ג'וקר, כותרת ראשית, 9 ביוני 1983
  13. ^ גידי אביבי, ארוחה סינית עם זמר - ג'ו קוקר מגיע, כותרת ראשית, 14 במרץ 1984
  14. ^ רק כ־6OOO צופים כאו אמש לאיצטדיון רמת־גן, חדשות, 7 באוגוסט 1985
  15. ^ 12 אלף ילדי פרחים קיבלו בהיסטריה את ג'ו קוקר, חדשות, 8 באוגוסט 1991
  16. ^ רון מיברג, המחממים ניצחו בנוק־אאוט, חדשות, 11 באוגוסט 1991
  17. ^ ענת רונקו, עכבר העיר, ג'ו קוקר הקפיץ את הגלבוע, באתר הארץ, 27 באוגוסט 2008