ג'יין ג'ייקובס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ג'יין ג'ייקובס
Jane Jacobs
Jane Jacobs.jpg
לידה 4 במאי 1916
סקרנטון, בפנסילבניה ארצות הברית
פטירה 25 באפריל 2006 (בגיל 89)
טורנטו קנדה
מדינה קנדה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים ניו יורק, טורונטו עריכת הנתון בוויקינתונים
פעילות בולטת תאורטיקנית, פעילה בתחום שימור עירוני, סופרת
ידועה בשל

ספרה:"מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות"

מאבק לשימור גריניץ' וילג', ניו יורק
מקצוע תאורטיקנית, עיתונאית וסופרת
בן זוג רוברט ג'ייקובס
פרסים קצין במסדר קנדה
מסדר אונטריו עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ג'יין ג'ייקובס (אנגלית: Jane Jacobs‏; 4 במאי 1916 - 25 באפריל 2006) הייתה עיתונאית וסופרת אמריקנית-קנדית, מגדולי המבקרים של תכנון הערים המודרני, שהשפיעה רבות לימודי עירוניות, סוציולוגיה וכלכלה. ג'ייקובס ידועה בעיקר בזכות ספרה "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות".

ג'ייקובס הייתה ידועה בפעילותה הציבורית כנגד כשלים בנושאי תכנון ובנייה. בכתביה מתחה ביקורת על מגמות הפרבור של הכרך האמריקאי, הפרדת השימושים (Zoning), עידוד השימוש ברכב פרטי והירידה בצפיפותן של ערים הנגרמת כתוצאה מכך. מגמות אלו, טענה ג'ייקובס, מובילות להתפוררות הקהילות העירוניות, לניכור אורבני וכתוצאה מכך להידרדרות הביטחון האישי ואיכות החיים בכרך העירוני. לתפיסתה, ערים טובות הן ערים בהן מתקיימות אינטראקציות בין אנשים ברחובות ויש העדפה להולכי רגל, רוכבי אופניים ותחבורה ציבורית על פני מכוניות פרטיות. תמה שכיחה בעבודתה הייתה השאלה האם אנחנו בונים ערים לאנשים או למכוניות?

שנים מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ייקובס נולדה בשם ג'יין בוצנֶר בסקרנטון שבפנסילבניה. בתם של בס רוביסון בוצנר, מורה לשעבר ואחות וג 'ון דקר בוצנר, רופא. הם היו משפחה פרוטסטנטית בעיר עם רוב קתולי מובהק[1]. אחרי סיום לימודיה בתיכון היא עבדה כעוזרת עורכת, ללא תשלום, בעתון המקומי בסקרטון במוסף הנשים[דרוש מקור].

בשנת 1935 עברה לניו יורק עם אחותה בעקבות השפל הגדול. בוצנר מצאה את גריניץ' וילג' במנהטן כחלק החביב עליה ביותר בניו יורק משום שלא תאם את המבנה הרשתי של מנהטן והאחיות עברן לגור שם מברוקלין[2]. החיים בוילג' וכן עבודה מגוון רחב של עבודות שונות, השפיעו על תפיסתה של ג'ייקבוס על שימושים מגוונים של אנשים במרחב בציבורי[3]. היא למדה באוניברסיטת קולומביה זואולוגיה, גאולוגיה ומדע המדינה[4].

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנתיים של לימודים בבית הספר ללימודים כלליים של אוניברסיטת קולומביה, החלה בוצנֶר לעבוד במגזין "איירון אייג '". ב-1943 פורסם מאמר שלה על המצב הכלכלי הקשה בסקרנטון. המאמר עורר הדים רבים ואף תאגיד חלקי הרכב Murray Corporation of America העביר לשם את חלק מפעילתו גם בעקבות הכתבה. מעודדת מהשפעתה של הכתבה, בוצנר פנתה למועצת הייצור המלחמתית על מנת שזו תעודד עוד פעילות כלכלית בעיר[5].

המשרד האמריקאי למידע על המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שכתבה על ממשלת ארצות הברית, ג'ייקובס בהחלה לעבוד המשרד האמריקאי למידע על המלחמה (The United States Office of War Information) שעסק בין היתר בתעמולה. היא עבדה שם כעשור, החל מסתיו 1943, וכתבה מאמרים על היסטוריה אמריקאית, תעשייה ופוליטיקה אמריקאית שהוכנסו לעיתונים ברחבי העולם. אחרי המלחמה, היא הצטרפה למחלקת המדינה והחלה לעבוד ככתבת בכתב העת Amerika[6][7]. מגזין תעמולה בשפה הרוסית שפורסם במהלך המלחמה הקרה במטרה לאדיר את ארצות הברית. היא כתבה על ידוענים אמריקאיים, אופנה, אמנות עכשווית ועוד[6].

אחת הכתבות שכתבה ב- Amerika עסקה באדריכל פרנק לויד רייט. כתגובה לכתבה, כתב האדריאל הרוסי, ו. קוסאקוב, מכתב תגובה בעיתון הרוסי איזבסטיה בה התייחס לכתבה של ג'ייקובס, שנכתבה בעילום שם, וטען שהיא מאדירה את האדריכלות האמריקאית אך מתעלמת מהתוצאות ההרסניות של הקפיטליזם האמריקאי כפי שבאות לידי ביטוי בשכונות העוני בערים הגדולות בארצות הברית[8]. ג'ייקובס למדה את הנושא וכתבה כתבת תגובה בה הציע פתרון לבעיה שקוסאקוב העלה, פינוי שכונות העוני ובניית מגדלי דירות רבי קומות[6]. פתרון, שלימים תתנגד אליו.

ב- 1948 התבקשה ג'ייקובס למלא שאלון לתחקיר ביטחוני. בעקבות צו מנהלי לבדיקת נאמנות ומניעת השפעה קומוניסטית על עובדי הממשל הפדרלי בארצות הברית, חקירתה נמשכה ארבע שנים. קשריה עם אלג'ר היס, שהיה המנהל הישיר שלה וכוונתה לנסוע לרוסיה עוררו את חשדם של אנשי ה- FBI שחקרו אותה ומעל עשרה איש אודותיה. ב-1952 מחלקת המדינה הודיעה שמחלקת הפרסומים תעבור מניו יורק לוושינגטון ומרבית העובדים התנגדו למעבר וסירבו לעבור . ג'ייקובס בחרה להתפטר[9].

Architectural Forum[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ייקובס החלה לעבוד בכתב העת Architectural Forum, ב-1952 ונחשבה לעיתונאית מוערכת. לאחר תקופה קצרה החלה לסקר תכנון ובלייה עירונית. על מנת להתמקצע בתחום התכנון והארכיטקטורה, בו לא הייתה לה השכלה פורמלית, היא למדה בערבים ביחד עם בעלה, האדריכל רוברט ג'ייקובס. פטר פלק, העורך של המגזין ביקש ממנה להתמחות בתחום של מבני ציבור - בתי ספר ובית חולים[10]. ב-1954, ג'ייקובס נשלחה לסקר פרויקט פיתוח לבני המעמד הבינוני של האדריכל אדמונד בייקון בפילדלפיה. בייקון תכנן אזורי תעשייה ומגורים נפרדים ויצר מרחבים ציבורים לא נוחים ומזמינים. אף על פי שהעורכים ציפו לכתבה חיוביות, ג'ייקובס ביקרה את הפרויקט וטענה שהתכנון פוגע באוכלוסיית האפרו-אמריקאיים עניים ומעקר את המרחב הציבורי כמקום מפגש לרעיונות ואנשים. כאשר בייקון הגיב לטענותיה והציג דוגמאות לבניינים שעברו פיתוח, היא השיבה שנראה ש"פיתוח" הורס את חיי הקהילה במרחב בציבורי[4][6].

בתחילת 1956, הגיע למערכת כתב העת ויליאם קירק, כומר האפיסקופלי, פעיל קהילתי ומנהל איגוד הבתים החברתיים במזרח הרלאם והזמין את ג'ייקובס לסיור בשכונה. מזרח הראלם באותה התקופה הייתה שכונת עוני צפופה אליה הגיעו מהגרים רבים מפוארטו ריקו. כאשר החלו להגיע כספי שיקום לעיר ניו יורק, הם הופנו להרלאם המזרחית. החל מתחילת שנות הארבעים, נבנו פרויקטי דיור רבי קומות בשכונה. לטענת קירק, מבנים אלו שבאו לשפר את מצבם של תושבי השכונה רק הרעו את מצבם משום שהאזורים הציבוריים נותרו ללא שימוש ולא היה נעים ואף מסוכן להסתובב בהם ובנוסף לא הורחבו שירותיים ציבוריים נלווים כמו בית ספר, מרפאות וכו' בעקבות הגידול הבאוכלוסייה[11]. בעקבות הסיורים בהרלאם החלה להתגבש אצל ג'ייקובס ההבנה שרעיונות תכנוניים נפוצים, שכללו הריסת בתים נמוכים בשכונות עניות ובניית בנייני דירות גבוהים, מוקפים בחלל הפתוח פוגעים במרקם הקהילתי[6][1].

באפריל 1956 Architectural Forum שלח את ג'ייקובס להרצות באוניברסיטת הרוורד בנושא תכנון עירוני. היא הסכימה להרצות בתנאי שתוכל להציג את רעיונותיה על מזרח הרלאם. ההרצאה הייתה בפני מתכנני ערים, אדריכלים ויזמיים ובה טענה כי בהארלם היון 1,100 חניות שנעלמו אך, נוספו 50,000 דיירים שזקוקים לשרותי מסחר, לא רק על מנת קבל שירותים וטובין אלא משום שחנויות יוצרות סביבן מרחבים קהילתיים. היא קראה למאזינים לחשוב על היבטיים רחבים יותר תכנון עירוני, מעבר לבניית מבני מגורים. בסיום ההרצאה, להפתעתה, נשמעו מחיאות כפיים רמות למרות היא קראה תיגר על מתכננים עירוניים, בעלי נדל"ן ומפתחים. Architectural Forum הדפיס את הנאום בשילוב תמונות של הרלאם המזרחית[12][13].

מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי ההרצאה בהרוורד, ג'ייקובס הוזמנה לכתוב מאמר בכתב העת Fortune. ב-1958 פורסמה מאמרה "מרכז העיר שייך לאנשים" (Downtown Is for People)[14] שנחשב לביקורת הציבורית הראשונה של ג'ייקובס על תפיסת העולם שייצג רוברט מוזס. מוזס היה אחראי על פרויקטים לפיתוח ובינוי רחבים מטעם עיריית ניו יורק, שגררו ביקורת נוקבת של ג'ייקובס. במאמר טענה, שמאמצי הפיתוח של מרכזי הערים ברחבי ארצות הברית מוטעים ומוכיחים כי אין הם מבוססים על ההבנה איך אנשים מתנהגים בערים[15]. בעקבות המאמר ב- Fortune, קרן רוקפלר העניקה מענק מחקר לג'ייקובס על מנת שתערוך מחקר ביקורתי מקיף על תכנון עירוני והחיים העירוניים בארצות הברית. במשך שלוש שנים היא חקרה בניו סקול, וב- 1961 היא פרסמה את הספר מותן וחייהן של ערים אמירקאיות גדולות[13]. הספר, הוא אחד הספרים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של תכנון[16]. ג'ייקובס טבעה את המונחים "שימושים מעורבים" ו"עייני הרחוב " והרחיבה את המשמעויות למושג הון חברתי.

אחרי פרסום הספר, ג'ייקובס התפטרה מעבודתה בכתב העת Architectural Forum והקדישה את זמנה ולכתיבה למשפחתה. במקביל היא ורוברט ג'ייקבוס לקחו חלק בתנועת המחאה בארצות הברית למלחמת וייטנאם[17].

מאבקים תכנוניים במנהטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטע מרחוב הדסטון בניו יורק הקרוי על שמה של ג'ייקובס

ג'ייקובס התנגדה להקמתו של מרכז הסחר העולמי במנהטן תחתית. המרכז נבנה על שטח בן 16 אקר בו פעלו, עסקים קטנים שכללו בין היתר חנויות למוצרי אלקטרוניקה, מכשרי רדיו וחלפים. האזור כונה שדרת הרדיו (Radio Row)[18]. ג'ייקובס טענה שיש מספיק מבני משרדים במנהטן וכי בניית המגדלים תשנה את המרקם העירוני בתחתית מנהטן ותפגע בתושבים החלשים של האזור[19].

בשנות החמישים והשישיים ג'ייקובס ומשפחתה התגוררו גריניץ' וילג' שהשתנתה והתרחבה בעקבות בניית דיור ציבורי, יוזמות בינוי פרטיות, הרחבת אוניברסיטת ניו יורק, ותוכניות התחדשות עירונית שהוביל רוברט מוזס. התוכנית של מוזס שכונתה "פינוי שכונות" והתבססה על חוק השיכון הפדרדלי משנת 1949. התוכנית כללה, הריסה של בלוקים ובנייה של גורדי שחקים. התוכנית מקורית דרשה פנוי של 132 משפחות מבתיהם וסגירה של כאלף עסקים קטנים. ג'ייקובס התנגדה לכך מאוד[20]. היא לקחה חלק במאבקי התושבים באזור ונחשבה לגיבורה מקומית. באפריל 1968 ג'ייקובס נעצרה על ידי קצין משטרה בלבוש אזרחי במהלך הפגנה. היא הואשמה בהסתה, פגיעה ברכוש ציבורי הפרעה לפעילותו של עובד ציבור. אחרי מספר חודשים של התדיינות בבית המשפט האשמות נגדה הופחתו להפרעה לסדר הציבורי. בזמן המשפט ג'ייקובס התגוררה כבר בקנדה[1][21].

מעבר לטורונטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1968, לאחר מעצרה, היגרה ג'ייקובס ומשפחתה לקנדה. המשפחה היגרה, בין היתר, בגלל התגדותם למעורבות האמריקאית במלחמת וייטנאם[22] וכדי למנוע את גיוס בניה לצבא. גם בטורונטו ג'ייקבוס הייתה מעורבת במאבקים עירוניים, שהידוע בניהם היה הרחבת הכביש המהיר, אלן רוד, בטורונטו.

ג'ייקובס לקחה חלק בדיון הציבורי על פרישת קוויבק מקנדה ותמכה בהיפרדות[23]. היא כתבה את ספרה השלישי בנושא, שאלת ההפרדות: קוויבק והמאבק על הריבונות[22]. הספר הבוחן את סוגיות של ריבונות ואוטונומיה לאורך ההיסטוריה.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקריה הבולטים של ג'ייקובס היו מתכנני ערים, יזמי פיתוח ואדריכלים שטענו שהיא חסרה השכלה פורמלית בתחומים בהם פעלה ובכתביה לא התייחסה לתשתיות עירוניות ועל כן פתרונותיה הם שטחיים ופופליסטים[24][25]. אחד התוצרים המשמעותיים של מאבקיה של ג'ייקובס, אותו לא חזתה, היה ג'נדריפיקציה. לא רק שאופיו של גריניץ' וילג' לא נשמר אלא השכונה הפכה לאחד מאזורי הנדל"ן היקרים בניו יורק. הבית של ג'ייקובס נמכר בשנות האלפיים תמורת יותר משלושה מיליון דולר[26].

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברחבי העולם ובישראל מצוינת מורשתה של ג'ייקובס בסיורים רגליים בכרך העירוני, באירוע המכונה "הליכות ג'יין" ("Jane's Walk"). הסיורים מתקיימים בסוף השבוע הראשון של מאי בכל שנה, במאות ערים ברחבי העולם. הליכות ג'יין מעודדת אנשים לחלוק סיפורים על השכונות שלהם, להכיר את הקהילות בסביבתם, ולהשתמש בהליכה כדרך להתחבר עם שכניהם[27].

כמחווה לג'ייקובס, קרן רוקפלר, שהעניקה לה מענקי מחקר בשנות ה -50 וה -60, הקרן הכריזה בפברואר 2007 על מדליית ג'יין ג'ייקובס, שתוענק לאנשים שתרמו תרומה משמעותית לחשיבה בתחום העיצוב העירוני, במיוחד בעיר ניו יורק[28]. המכון הקנדי לעירוניות מחלק את פרס ג'יין ג'ייקובס למפעל חיים (Jane Jacobs Lifetime Achievement Award) ליחדים שפעילותם למען הקהילה בה הם חיים עולה בקנה אחד עם תפיסתה של ג'ייקובס: ערים מוצלחות הן ערים שמות במרכז את רווחתם של התושבים[29].

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1969: The Economy of Cities
  • 1980: The Question of Separatism: Quebec and the Struggle over Sovereignty
  • 1985: Cities and the Wealth of Nations
  • 1992: Systems of Survival
  • 2000: The Nature of Economies
  • 2004: Dark Age Ahead

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Martin, Douglas (25 באפריל 2006). "Jane Jacobs, Urban Activist, Is Dead at 89". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-10 ביוני 2018. 
  2. ^ Alexiou, Alice Sparberg, 1951-, Jane Jacobs : urban visionary, New Brunswick, N.J.: Rutgers University Press, 2006, עמ' 3-22
  3. ^ Oliver Wainwright, Street fighter: how Jane Jacobs saved New York from Bulldozer Bob, the Guardian, ‏2017-04-30 (באנגלית)
  4. ^ 4.0 4.1 Marc Weingarten, Jane Jacobs, the writer who changed the face of the modern city, the Guardian, ‏2016-09-21 (באנגלית)
  5. ^ Flint, Anthony, 1962-, Wrestling with Moses : how Jane Jacobs took on New York's master builder and transformed the American city, New York: Random House, 1st ed, 2009, עמ' 11
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 Rich, Nathaniel (11 באוקטובר 2016). "Did Jane Jacobs Predict the End of the U.S.?". The Atlantic (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-20 ביוני 2018. 
  7. ^ Peter L Laurence, "The Unknown Jane Jacobs," Reconsidering Jane Jacobs (Planners Press, 2011), Reconsidering Jane Jacobs
  8. ^ Kanigel, Robert,, Eyes on the street : the life of Jane Jacobs, New York: Alfred A. Knopf, First edition, 2016, עמ' 107
  9. ^ Laurence, Peter L.,, Becoming Jane Jacobs, Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2016, עמ' 84-90
  10. ^ Alexiou, Alice Sparberg, 1951-, Jane Jacobs : urban visionary, New Brunswick, N.J.: Rutgers University Press, 2006, עמ' 32-35
  11. ^ Alexiou, Alice Sparberg, 1951-, Jane Jacobs : urban visionary, New Brunswick, N.J.: Rutgers University Press, 2006, עמ' 44-48
  12. ^ Alexiou, Alice Sparberg, 1951-, Jane Jacobs : urban visionary, New Brunswick, N.J.: Rutgers University Press, 2006, עמ' 58-60
  13. ^ 13.0 13.1 Peter L Laurence, "The Death and Life of Urban Design: Jane Jacobs, the Rockefeller Foundation, and the New Research in Urbanism, 1955-1965" (Journal of Urban Design, 2006), Journal of Urban Design, Vol. 11. No. 2, 2006, עמ' 145–172
  14. ^ "Downtown is for People (Fortune Classic, 1958)". Fortune (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-13 ביולי 2018. 
  15. ^ Flint, Anthony, 1962-, Wrestling with Moses : how Jane Jacobs took on New York's master builder and transformed the American city, New York: Random House, Trade pbk. ed, 2011, ©2009, עמ' 26-27
  16. ^ Gratz, Roberta Brandes. "The Genius of Jane Jacobs, Who Changed the Way We Think About Cities | The Nation" (באנגלית). ISSN 0027-8378. בדיקה אחרונה ב-20 ביולי 2018. 
  17. ^ Alexiou, Alice Sparberg, 1951-, Jane Jacobs : urban visionary, New Brunswick, N.J.: Rutgers University Press, 2006, עמ' 149-151
  18. ^ Oliver Wainwright, New York's twin towers – the 'filing cabinets' that became icons of America: a history of cities in 50 buildings, day 40, the Guardian, ‏2015-05-20 (באנגלית)
  19. ^ Alexiou, Alice Sparberg, 1951-, Jane Jacobs : urban visionary, New Brunswick, N.J.: Rutgers University Press, 2006, עמ' 2-3
  20. ^ Jonathan Glancey, The woman who saved old New York (באנגלית)
  21. ^ Clark Whelton, ", Village Voice, 6 July 1974, pp. 1, 24., Won't you come home, Jane Jacobs?, Village Voice, 6.7.1972
  22. ^ 22.0 22.1 Peter L. Laurence, Jane Jacobs Before Death and Life, Journal of the Society of Architectural Historians, 66, 2007, עמ' 5–15 doi: 10.1525/jsah.2007.66.1.5
  23. ^ Alexiou, Alice Sparberg, 1951-, Jane Jacobs : urban visionary, New Brunswick, N.J.: Rutgers University Press, 2006, עמ' 179,185
  24. ^ "Why I cannot fall fully for Jane Jacobs - Marginal REVOLUTION". Marginal REVOLUTION (באנגלית). 25 במאי 2006. בדיקה אחרונה ב-16 באוגוסט 2018. 
  25. ^ "Dead or Alive at Fifty? Reading Jane Jacobs on her Golden Anniversary | Dissent Magazine". Dissent Magazine (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-16 באוגוסט 2018. 
  26. ^ Powell, Michael. "Sharon Zukin, Critic of Gentrification, Tours West Village" (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-16 באוגוסט 2018. 
  27. ^ Jane's Walk – Citizen-led walking tours towards community-based city building, janeswalk.org (בAmerican English)
  28. ^ "The Jane Jacobs Medal Created by Rockefeller". The New York Sun. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2018. 
  29. ^ 2018 Urban Leadership Awards, Canadian Urban Institute (בAmerican English)