גרשון צ'רניאק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: סגנון יחצ"ני ופירוט יתר בלתי רלוונטי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
גרשון צ'רניאק
עורך דין גרשון צ'רניאק.jpg
לידה 2 ביולי 1914
סמולנסק, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 3 באפריל 1960 (בגיל 45)
חיפה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

גרשון צ'רניאק[1]‏ (2 ביולי 1914, ט בתמוז ה'תרע"ד, סמולנסק, רוסיה - 3 באפריל 1960, ו' בניסן, ה'תש"ך, חיפה, ישראל), בנה של סופי צ'רניאק ונינו של הרב ד"ר מאיר להמן, התמחה במשפט פלילי בישראל ותרם רבות ל"מהפכה השקטה"[2], כפי שכונתה על ידי פרופ' יצחק זמיר, שופט (בדימוס) של בית המשפט העליון. מהפכה שנמשכה פרק זמן קצר, מיד עם הקמת המדינה (1948–1954), שבמהלכה נקבעו על ידי בית המשפט העליון הלכות בסיסיות בתחום זכויות האדם והאזרח ועוצבו קווי היסוד לדמותה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית. כעורך דין, גרשון צ'רניאק לקח חלק פעיל ביצירת תשתית זאת, כאשר שופטי בית-המשפט העליון הכירו בזכויות האדם של עותרים שפנו באמצעותו לבג"ץ ושל אזרחים שערערו באמצעותו לבית המשפט העליון כנגד היוה"מ לממשלה. גרשון נרצח בעת מילוי תפקידו כעורך דין, והאירוע צויין בגילוי דעת שפרסמה הסתדרות עורכי-הדין בישראל בעיתונות היומית[3].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרשון צ'רניאק נולד ב־2 ביולי 1914, ט בתמוז ה'תרע"ד, בסמולנסק, רוסיה בבית אדוק לאביו, שלמה זלקינד (סלי) צ'רניאק ואמו, סופי צ'רניאק לבית להמן. למשפחה נולדו שלושה ילדים נוספים: שושנה, והתאומים חנה ומאיר[4]. עם עליית המפלגה הקומוניסטית לשלטון, ב־7 בנובמבר 1917, הורע מצב היהודים ברוסיה. בעקבות רדיפות היהודים על ידי הקומוניסטים הבולשביקים[5] והפקעת רכושו והונו של אבי המשפחה, נמלטו בני המשפחה מרוסיה ב-1924 ועברה להתגורר במיינץ שבגרמניה, עיר הולדתה של סופי, אם המשפחה. גרשון בן העשר למד בבית הספר היסודי במיינץ והמשיך את לימודי התיכון בפרנקפורט. עם עליית המפלגה הנציונל-סוציאליסטית לשלטון בגרמניה ב־1933, בני המשפחה הצליחו להשיג סרטיפיקט של בעלי הון, עלו לפלשתינה והשתקעו בעיר תל אביב. גרשון התעכב מספר חודשים בגרמניה בכדי להשלים את בחינות הבגרות. בעלותו ארצה עבד כפקיד בבית המשפט בירושלים, במקביל ללימודיו בבית הספר המנדטורי למשפטים (Jerusalem Law Classes)[6]. רב המרצים שלו היו פקידי המנדט הבריטי ותוכנית הלימודים כללה מיומנות בשפה האנגלית, ושליטה במשפט האנגלי. לקראת סיום לימודיו, שנמשכו כשלוש שנים, גרשון החל לעבוד במשרד לפיקוח על מכסות המזון ומניעת השוק השחור של ממשלת המנדט[7]. בירושלים הכיר את בחירת ליבו, ויולט סופר. השניים נישאו והמשיכו להתגורר בירושלים, שם נולדו להם שתי בנות. גרשון קיבל רישיון עריכת דין ב-2 בפברואר 1943[8]. ב-1945 המשפחה הצעירה עברה להתגורר בחיפה, שם נולד בנם. בחיפה גרשון החל את הקריירה כעורך-דין בשותפות עם עורך הדין וואליד סלאח[9], אותו הכיר בתקופת לימודי המשפטים בירושלים. וואליד עזב את הארץ ב-1947 ועבר לירדן, שם שימש כשר-חוץ של ממשלת ירדן (1954-1955)[10]. במקביל, גרשון פתח משרד עצמאי בחיפה שם עסק בעריכת דין עד יום מותו[11].

הנחת היסודות לזכויות האדם בישראל (1948–1954)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד למצופה, האספה המכוננת, הגוף הנבחר הראשון במדינת ישראל, שתפקידה היה לקבוע חוקה לישראל עד 1 באוקטובר 1948, לא מילאה תפקידה זה ולא קבעה הלכות יסוד לכיבוד זכויות אדם, שהן הליבה של כל חוקה. ב־1949 היא הכריזה על עצמה כ"כנסת". במקביל, חמישה שופטי בית המשפט העליון הראשונים -ד"ר משה זמורה, ראשון נשיאי בית המשפט העליון, ד"ר מנחם דונקלבלום, יצחק אולשן, שמחה אסף וד"ר מישאל חשין - נרתמו למשימה של הנחת תשתית לזכויות האדם בישראל (1948–1954). חמשת השופטים ראו בתפקידם זה תרומה חשובה לביסוס הדמוקרטיה בישראל ובכך יצרו "מהפיכה שקטה". בעזרתם ישראל עוצבה כדמוקרטיה ליברלית כשבמרכזה האדם. מדינה שמכבדת את כבוד האדם, חירותו ואת ערך השוויון בין בני האדם. האתגר היה להמיר את אופיים הלא-דמוקרטי של מערכות החוקים העות'מאנים והמנדטורים, שהיו בתוקף עד 1948 והקנו לשליט כוח מוגבר מול האזרח. עשייתם זאת של שופטי בימש"ע קיבעה נורמות שהפכו את מוסדות המדינה לכלי שנועד לשרת ולהבטיח את זכויות האדם.

השופט (בדימוס) פרופ' יצחק זמיר, סקר את ההיסטוריה של התמסדות זכויות האדם בישראל[12] בתקופה הפורמטיבית בהרצאה שנשא במרץ 2012 באוניברסיטת תל אביב. הוא מנה חמש הלכות מחייבות שנקבעו בשנים 1948–1954 על ידי בית המשפט העליון שמשמשות עד ימינו בסיס לזכויות האדם בישראל:

א. השלטון כפוף לחוק כמו כל אזרח במדינה; אסור לשלטון לפעול בניגוד לחוק (בג"ץ 7/48, אל-כרבוטלי נ' שר הביטחון, ו-2 אח').

ב. חל איסור מוחלט על השלטון לפעול נגד זכויות היסוד של כל אדם, אלא אם קיים חוק שמעניק לו סמכות מפורשת לכך (בג"ץ 144/50, ישראל שייב נגד שר הביטחון, מנהל אגף החינוך ומנהל בית הספר הריאלי מונטיפיורי).

ג. לכל אדם יש זכות טבעית לעסוק במשלח-יד אשר יבחר בו (בג"ץ 1/49, סלומון שלמה בז'רנו נגד שר המשטרה).

ד. סמכות המוקנית בחוק לרשות שלטונית שלפיה מותר לה לפגוע בזכות יסוד של אדם, תופעל אך ורק למען המטרה שלשמה נחקק החוק (בג"ץ 98/54, לזרוביץ ואח' נגד המפקח על המזונות).

ה. שר הפנים רשאי להפסיק הופעתו של עיתון רק אם יש ודאות קרובה שפרסומיו יהוו פגיעה ממשית בשלום הציבור (בג"ץ 73/53, חברת "קול העם" נ' שר הפנים).

גרשון צ'רניאק - הפרקליט שלחם בעד זכויות האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנות חייו המוקדמות חווה גרשון על בשרו התעמרות השלטון בזכויות האדם. הוא חווה זאת בראשונה כאשר משפחתו נרדפה בשל יהדותם בסמונלנסק שברוסיה ונאלצה לעקור ממולדתם של אבי המשפחה, סאלי צ'רניאק, וארבעת ילדיו. גרשון חווה בשנית את כוחו הדורסני של השלטון עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה. תאוריות גזעניות פסאודו-מדעיות היו אינהרנטיות למפלגה הנאצית. המטרה העליונה של הנאציזם הייתה לאחד את הראויים מבחינת מוצאם ולגבשם כלאום טהור ואילו את מי שנחשדו כגורם עוין פוליטית או כגורם נחות במובן פיזי או אינטלקטואלי הם חיסלו. משרבו מקרי רדיפות היהודים על ידי חברי המפלגה והאיום על חייהם הפך למוחשי, בחרה משפחת צ'רניאק להימלט מגרמניה ולעלות לפלשתינה. גרשון חווה בשלישית את טעם ההתנכלות לזכויות האדם, כשהובהר לו שתושבי פלשתינה נתונים לחסדיו של הנציב העליון הבריטי וכפופים לחוק העות'מאני והמנדטורי. בשל כך לא קשה להבין מדוע גרשון נמשך לתחום המשפט במיוחד אז ונרשם ללימודים בבית הספר המנדטורי למשפטים. בתקופת לימודיו בלטה במלוא עוזה מגמה אוניברסלית שהכירה בצורך להיאבק בשלטון דורסני, שכן "היו אלה ימים שלאחר מלחמת העולם השנייה, והזוועות שבני האדם היו עדים להן מרגע שהיו מעורטלים מההגנות המגיעות להם, התממשו באופן קיצוני ונעשו גלויות לכל"[13].

ב־10 בדצמבר 1948, כאשר העצרת הכללית של האו"ם הכריזה על זכויות האדם מתוקף ההסכמה בין המדינות החברות באו"ם, הייתה ציפייה שמדינת ישראל תקבל על עצמה חוקה, כשבליבה התחייבות להבטיח ולכבד זכויותיו של כל אדם הנמצא בשטחה, כולל אזרח, תושב, מהגר או תייר מזדמן, כפי שהשתקף באמנות של מדינות שהכירו בהכרזת הזכויות האוניברסלית של 1948. כאמור, זה לא קרה. ומדינת ישראל הצעירה מצאה כלים חלופיים ויעילים לעשות כן - תחילה בין כותלי בית המשפט העליון.

פרקליטים שוחרי זכויות האדם, דוגמת גרשון צ'רניאק, ייצגו אזרחים שעתרו לבג"ץ בגין רמיסת זכויותיהם על ידי השלטון וזרועותיו. אלו היוו חלק מאותו מנגנון שיפוטי שהסדיר את היחסים בין האזרח לשלטון. בשנים הראשונות למדינה (1949–1954), קרי, תקופת ה"מהפכה השקטה". בפניותיו לבית המשפט העליון גרשון ייצג אזרחים שערערו על החלטותיו של היוה"מ לממשלה והגיש עתירות לבג"ץ כשהוא מייצג אזרחים שזכויותיהם נרמסו על ידי זרועות השלטון. ההלכות שנקבעו בפסיקות בג"ץ ושנודעו כעמודי התווך של זכויות האדם בישראל, קיבלו ביטוי בפסיקה שבה גרשון שימש כפרקליט. בדומה לפרקליטים אחרים, גם גרשון היטה שכם במאמץ הכללי לגבש הלכות יסוד בתחום זכויות האדם, בתקופת המעבר מהנורמות הלא-דמוקרטיות שהיו בתוקף בזמן המנדט הבריטי ללנורמות דמוקרטיות במדינת ישראל הריבונית.

הלכות שנקבעו בעקבות עתירות בג"ץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרשון צ'רניאק הגיש כעשרים עתירות לבג"ץ בשנות ה-50 המוקדמות, בשמם של יהודים וערבים אזרחי המדינה, בשל הפרת זכויות האדם שלהם על ידי השלטון. להלן שתיים מהעתירות והלכות שנקבעו, המצוטטות עד היום.

בג"ץ 43/49 טנוס אשכר נ. המפקח על נכסי נפקדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עתירה שהוגשה לבג"ץ ב־6 בדצמבר 1949, על ידי עו"ד גרשון צ'רניאק, בא-כוחו של טנוס אשכר, ונדונה בפני השופטים: ד"ר מנחם דונקלבלום, יצחק אולשן, ופרופ' משה זילברג.

תמצית המקרה: ערבי ישראלי בשם טנוס אשכר היה אזרח ישראלי בעל תעודת זהות וזכות הצבעה בבחירות לאספה המכוננת. אשכר בא במגע עם האפוטרופוס לנכסי נפקדים במטרה לשכור חנות, ובין השניים נחתם חוזה שכירות. לימים, נציג האפוטרופוס לנכסי נפקדים הגיש לאשכר צו פינוי מהמושכר, בטענה שאשכר נמצא בחנות ללא זכות חוקית. השופט אולשן מתח על-כך ביקורת:

"כיצד יכול היה האפוטרופוס להחזיק בדעה כי המבקש נמצא בחנות ללא זכות חוקית. הרי הוא ידע היטב שהוא משכיר אותה בתוקף הסכם שהוא עצמו ערך אותו והתקשר בו ... אין זאת אלא שהאפוטרופוס חשב, כי תקנה זו מקנה לו ללא כל סייג את הכוח להפר או לבטל הסכמים אשר הוא עצמו קשור בהם וגם לתת לזה גושפנקא חוקית על ידי הוצאת פס"ד לטובת עצמו... אין זכר בתקנה הנ"ל להענקת כוח כזה ... ההתנהגות כלפי המבקש כמסופר בהצהרתו ודעתי על השימוש בתקנה 12 הם שהניעוני להסכים להוצאת הצו-על-תנאי במשפט זה".

בג"ץ אישרר בכך את ההלכה שנקבעה על ידו שנה קודם לכן (בג"ץ 7/48 אלכרבוטלי), דהיינו, אסור לשלטון לפעול בניגוד להוראות החוק. ההלכה שנקבעה אושררה שוב שנתיים מאוחר יותר בבג"ץ 144/50, שם נקבע כי לשלטון אסור לפעול אלא אם קיים חוק המסמיך אותו לכך.

שתי ההלכות מגדירות את גבולות הכח של השלטון מול האזרח ואת זכותו של האזרח לעתור לבג"ץ כל אימת שזרועות השלטון פועלות מבלי שהחוק הסמיך אותן לכך. בציינו שהאפוטרופוס לנכסי נפקדים השתמש בכוח העצום שניתן לו לטובת מטרות זרות, שאינן מטרות תקנה 12, הדגיש השופט אולשן כי: "חשוב להחדיר בלב הפקידים, המבצעים בפועל את התקנות האלה, את ההכרה בצורך לנהוג מידה גדולה של זהירות בהשתמשם בכוחות העצומים הנתונים לידם". ההלכה שנקבעה כאן זכתה לאשרור מאוחר יותר, בבג"ץ 98/54 (לזרוביץ נגד המפקח על המזונות).

בג"ץ 220/51: ג'מאל מחמוד אסלאן ו- 30 אחרים נ. המושל הצבאי של הגליל, נצרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגץ רבסייה 1951 : הצו של המושל הצבאי היה בלתי חוקי. למרות החלטת בגץ, השלטונות גרשו את התושבים והרסו בתיהם. קרדיט: NLI & TAU JPress.

העתירה הוגשה לבג"ץ ב־30 בנובמבר 1951, על ידי עו"ד גרשון צ'רניאק, בא כוחם של 31 תושבי הכפר רבסיה שבגליל. המקרה ידוע גם בשם: בג"ץ רבסיה (בג"ץ 220/51). העתירה נדונה בפני השופטים: ד"ר מישאל חשין, שמעון אגרנט וד"ר בנציון שרשבסקי.

במוקד הדיון: פקודת סדרי השלטון והמשפט תש"ח/1948, סעיף 10 (א'-ג')[14].

תמצית המקרה: כל המבקשים הם בעלי תעודות זיהוי ישראליות, נרשמו כתושבים במסגרת רישום כלל התושבים במדינת ישראל בשנים 9–1948. לכולם אדמות ובתים בכפר רבסיה והם חשבו את עצמם במשך כל תקופת ישיבתם בכפר דנון, כפליטי כפר רבסיה. למותר לציין שעד היום הם רואים עצמם כתושביו. הם ביקשו צו-על-תנאי נגד המושל הצבאי וטענו כי "לא הייתה לו כל סמכות לגרשם מכפרם או למנוע אותם מלבוא ולצאת ממנו ולגור בו, ושגירושם על ידי המושל הצבאי והתערבותו בתנועתם החופשית הם בלתי חוקיים ושרירותיים" (פד"י, כרך ה', 1951, עמ' 1482–1487).

השופט שרשבסקי (דעת הרוב):

שרשבסקי בדעת הרוב קבע כי 31 מגורשי רבסיה רשאים לחזור לכפרם, וכי "הצו של המושל הצבאי היה בלתי חוקי"[15].

"מתוך ס' 10 לפקודת סדרי השלטון והמשפט תש"ח 1948 ... יש ללמוד שהתקנות הנ"ל אשר מדובר בהן בסעיף 10 (א-ג) הן תקנות בעלות כח לגיסלטיבי – תקנות אלה לא תקבלנה תוקף אלא אם פורסמו בעיתון הרשמי ... אנחנו רואים צורך להדגיש, כי אין להביט על הנקודה הזאת כאילו הייתה טכנית. נהפוך הדבר: אנחנו דנים על נושא שהוא אחד מיסודות החיים הקונסטיטוציוניים, על חופש האדם לצאת ולבוא בתחום המדינה כאוות נפשו. התערבות בשטח הזה, המיועדת להיות ברת-תוקף לגבי הציבור כולו, יש בה משום ערעור עמודי התווך של מדינה דמוקרטית ... על כן לא היה ואין לצו הנ"ל של המפקד הצבאי כל תוקף חוקי "[16].

בכך אישרר בג"ץ את ההלכה שנקבעה על ידו בבג"ץ 7/48 (אל-כרבוטלי), הקובעת שאסור לשלטון לפעול בניגוד להוראות החוק. יתר על כן, השופט שרשבסקי הוסיף והטעים, "אין לך חוק אלא אם הוא הובא לידיעת הרבים בדרך שהחוק קבע בעצמו, כי אם לא כן, יווצר מצב של אנדרלמוסיה שאיש לא יידע ולא יוכל לדעת מה מותר ומה אסור, ולפיכך אי אפשר יהיה לדרוש ממנו שיהיה שומר חוק ושלא יעשה מעשה בלתי חוקי [הדגשה שלי]."

ת"פ 6/52 היוה"מ לממשלה נ. יצחק בן שמואל אהרונוביץ ו-29 אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב תביעה הוגש לבית המשפט המחוזי ב־28 בפברואר 1952 על ידי היוה"מ לממשלה כנגד 30 ימאים מהאונייה "תל אביב". מקרה פלילי הידוע גם בשם "שביתת הימאים". הדיון התנהל בפני השופט א. אשל (פסקים [מחוזי] כרך ה', עמ' 387–406). את הנאשמים יצגו חמישה פרקליטים, כולל עו"ד גרשון צ'רניאק.

במוקד הדיון: סעיף 251 ב' של פקודת החוק הפלילי 1936.

תמצית המקרה: ביום שבת 8.12.1951 הגיעה האניה "תל אביב" מניו יורק לנמל חיפה. באותו יום נכנסו הצוות, שרובם ככולם השתייכו לאגודת הימאים, לשביתה, בהתאם להוראות של כינוס צירי אותה אגודה. ביום ד' 12.12.1951 קיבל רב החובל יצחק אהרונביץ, הוראות ממנהלת החברה "שהם" - שירותי הים בע"מ, בעלת האניה – להודיע לאנשי הצוות השובתים על פיטורם במקרה והם יעמדו בשביתה. ביום ו' 14.12.1951 בשעות לפני הצהרים, ניגשו לאניה ספינה כבאית של נמל חיפה ועליה ע.מ.מ רובינשטיין, ושתי ספינות גרר, "צוריה" ו"איתנה", ועליהן כ-40 שוטרים. חלקם ממשטרת הנמל וחלקם מבסיס האימונים של המשטרה בשפרעם. השוטרים ניסו לעלות על האניה "תל אביב", אבל נמנעו על ידי אנשים שהיו אותה שעה על האניה והתיזו מים על השוטרים מצינורות לכיבוי אש, זרקו קרשים ודברים אחרים עליהם, דחפו וגם שברו סולמות שהוקמו מסיפוני אניות הגרר ליד דפני האניה. בכל זאת הצליח ע.מ.מ. בודינגר, אשר היה ממונה על כל הפעולה, לעלות על סיפון האניה וכמו כן, אחריו, עלו השוטר משה כץ והשוטר יעקב ואיש. שאר השוטרים הצליחו רק זמן-מה אחר כך לעלות.

היוה"מ לממשלה הגיש כתב תביעה נגד הימאים ובו העלה טענה שהשוטרים מילאו "תפקידם כהלכה" בנסותם לעלות על האניה "תל אביב". הפרקליטים טענו בשם הנאשמים ש"לשוטרים לא היה תפקיד חוקי לעלות על האניה, ולכן בנסותם לעלות, לא מילאו תפקיד כהלכה במובן סעיף 251 ב' של פקודת החוק הפלילי 1936" (עמ' 391).

ההלכה שנקבעה על ידי השופט א. אשל מגדירה סייגים לפעולותיו של שוטר: "שוטר אינו פועל כהלכה במילוי תפקידו" אם מעשהו נוגד את החוק הסובסטנטיבי.

במבוא לדבריו, אמר השופט א. אשל שהשאלות המתעוררות כאן הן רבות חשיבות וקשה למצוא להן פתרון בחוקים ובתקדימים.השאלה המרכזית במקרה שלפניו היא מהו "מילוי תפקיד כהלכה" שבסעיף 251 לפרודת החוק הפלילי 1936? ועל כך השיב אשל (עמ' 392):

"... אינני מסכים לטענתו [של היוה"מ, ת.ה.] ששוטר ממלא תפקיד כהלכה במובן ס' 251 ב' רק מפני שהוא עושה מעשה מסוים לפי פקודה המחייבת אותו ... ס' 251 ב' אין לו עניין במשמעת הפנימית של המשטרה, הוא מכוון כלפי האזרח, ומטיל עונש עליו כאשר הוא מפריע לשוטר במילוי תפקידו להלכה " (עמ' 393). ובהמשך קבע השופט אשל: "כל זמן שהשוטר עושה דבר שלא נהפך עדיין על ידי חוקים מיוחדים או על ידי הנוהג לחובת המשטרה או לזכותה המיוחדת, אין השוטר פועל במילוי תפקידו כהלכה במובן ס' 251 ב' לפח"פ... לכן אנו רואים כמילוי תפקיד כהלכה של שוטר במובן ס' 251ב' רק פעולה שהיא חוקית מכל הבחינות, ויחד עם זה מהווה שימוש בזכויות המיוחדות או מילוי החובות המיוחדות של המשטרה, ומעשה המתנגד לחוק הסובסטנטיבי אינו מילוי תפקיד כהלכה, אפילו עשהו השוטר לפי פקודה שמצדו היה חייב לציית לה." (עמ' 394).

בית המשפט קבע כי "אין לאמור שתקיפת השוטרים בשעת נסותם לעלות על האניה הייתה תקיפת שוטר במילוי תפקידו כהלכה".

בכך נקבעה לראשונה הלכה בדבר זכויות האדם, שאושרה שנתיים מאוחר יותר בבג"ץ 98/54, לזרוביץ, לפיה כאשר לרשות יש סמכות לפגוע באדם, היא תופעל אך ורק לטובת המטרה שלשמה נחקק החוק.

המורשת החינוכית והאזרחית של גרשון צ'רניאק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל חייו לא שכח גרשון את השנים בהן למד בבית ספר גרמני-נוצרי שם הרגיש על בשרו מהו חוסר-שוויון אזרחי. ביוני 1940, כשהמשפחה התגוררה כבר בפלשתינה, מלאו שבע-עשרה שנה לאחיו התאומים, חנה ומאיר וגרשון חיבר עבורם מכתב ברכה בו הוא מתאר את השבר הנפשי שעבר עליו כילד בבי"ס בגרמניה, כדי שישמחו שהחוויה הקשה שלו אינה מנת חלקם: "בבי"ס גרמני-נוצרי, כל אדם שווה לרעהו. והנה מזדמן ביניהם תלמיד יהודי, ולא רק שהוא יהודי אלא הוא אף רוסי, ולא כל זה בלבד, אלא שהוא דתי גם-כן". כך הביע את שאט נפשו ממשטר שאינו מכבד זכויות אדם.

לברכה גרשון הוסיף גם ציטוט מדבריו של יוהאן פון גתה - אחד מסמלי המופת של תרבות גרמניה ותרבות המערב בכלל - כדי לחדד את הייחודיות של כל ייצור חי עלי אדמות, כולל אפילו את צמח הבר שבשדה, ואת זכותם לחיות ולצמוח: "הרגישו את חייו של זולתכם – אף לגבעול העשב חיים משלו."

כמתבגר שחווה אי-שוויון אזרחי בבי"ס נוצרי-גרמני, גרשון הבין עד כמה פוגענית יכולה להיות הסביבה. כמי שפרק חייו כמתבגר עיצב את תודעתו, גרשון ידע שעליו לעזור לחלשים, להגן על זכויות המוקנות לאדם באשר הוא. אדם משכיל שואב את ערכיו ממגוון מקורות, ואוי לו למי שאין ידו משגת לרכוש לעצמו השכלה ראויה.

גרשון ראה עצמו כמשרת ציבור בכל רמ"ח אבריו. הוא לחם בעוולות השלטון כנגד האזרח, והגיע אף אל פתחו של בית המשפט העליון בכארבעים ערעורים פליליים ועתירות לבג"ץ בין השנים 1948–1954, כדי לעמוד לימינם של מי שפנו אליו בגין התעמרות השלטון בזכויות האדם והאזרח שלהם. גרשון חינך גם את ילדיו ברוח זאת ובחר עבורם את הטוב ביותר בתחום ההשכלה כשרשם את שלושתם לבית הספר הריאלי העברי בחיפה. בני משפחתו המורחבת, ידידיו וחבריו הטובים, ליוו את גרשון כפרקליט על בסיס יום-יומי. הם חוו והפנימו את מאבקו על דמותה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית, המעניקה שוויון זכויות וחירות לאזרחיה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]
  2. ^ ראו הרצאתו של פרופ' יצחק זמיר בנוגע למהפכה השקטה בתחום זכויות האדם, בשנים 1948–1954, שהתקיימה באוניברסיטת תל אביב, במרץ 2012.
  3. ^ גילוי דעת של הסתדרות עורכי-הדין בנוגע לרצח עו"ד ג. צ'רניאק ב-1960: "מקרה זה, המהווה פגיעה בממלא תפקיד משפטי, אם כי אינו הראשון, חמור פי-כמה מהמקרים שקרו עד כה. הציבור כולו, מתוך זילזול ואדישות מדאיגים וחוסר-דאגה לחינוך ציבורי מתאים, אחראי לא במעט להיווצרותו של מצב, אשר בו נתון בסכנה שלומו של משרת הציבור. על ציבור זה לדעת, על כן, שאם יתמיד בגישתו זו – בנפשו הדבר [הדגשה שלי]". (על המשמר, 10.4.1960, עמ' 2.)
  4. ^ מאיר
  5. ^ ראו גם "יודאו-קומוניזם" - כינוי שנוצר על רקע נוכחותם הבולטת של יהודים בצמרת המפלגות הקומוניסטיות בראשית דרכן.
  6. ^ בית הספר המנדטורי למשפטים הוקם ב- 1921 על ידי המשפטן היהודי הבריטי והיועץ המשפטי של ממשלת המנדט, נורמן בנטוויץ'
  7. ^ על המדיניות הכלכלית בפלשתינה של ממשלת המנדט, ראו מאמרו של נחום גרוס - המדיניות הכלכלית של הממשל הבריטי המנדטורי בארץ ישראל. אצל י' שביט וי' פורת, (עורכים), ההיסטוריה של ארץ-ישראל, ירושלים, 1982 (עמ' 106-137).
  8. ^ ראו הודעה בדבר מקבלי רישיון עורך דין בעיתון "דבר", 2.2.1943 ע' 4.
  9. ^ מתוך עיתון "דבר", מיום 4.4.1960, ע' 8.
  10. ^ מתוך: עיתון LIFE מתאריך 2 במאי 1955.
  11. ^ משרדו שכן ברחוב אבן סינא 20, בהדר הכרמל, חיפה.
  12. ^ אוחזר מתוך סרטון יוטיוב https://www.youtube.com/watch?v=AORv7JEgzTw
  13. ^ מתוך ספרה של נעמה כרמי "מבוא לזכויות אדם" 2018, הוצאת רסלינג
  14. ^ תמצית האירוע: המבקשים גרו בכפר רבסייה בגליל המערבי עד שנכבש על ידי צה"ל בחודש מאי 1948. הכפר נמצא באזור שיפוטו של המושל הצבאי של הגליל, המשיב, אבל איננו בשטח שהוכרז כשטח מוגן או כאזור ביטחון לפי תקנות שעת חירום (אזורי ביטחון) תש"ט 1949. כתוצאה מפעולות הכיבוש הנ"ל, גורשו המבקשים מן הכפר על ידי החיילים, אולם הם שבו באביב 1949 וגרו בכפר עד 26 בינואר 1950 ואז גורשו מחדש על ידי חיילי צה"ל. מאז הם נמצאים בכפר דנון, סמוך לכפר רבסייה הנ"ל, ולא ניתן להם לשוב לכפרם, והכפר נשאר שומם. ביום 24.9.1951, נכנסו המבקשים, פרט למבקש מס' 17 (עלי מחמד עבד אלחמיד) לכפר רבסייה, כדי לשוב ולגור כל אחד ואחד בביתו, אולם למחרת היום גורשו בפקודת המשיב והוחזרו לכפר דנון. המשיב מסרב להרשות להם לשוב לכפרם.
  15. ^ למרות זאת השלטונות לא התירו לתושבי הכפר לשוב לבתיהם, בגיבוי של פנחס לבון שכיהן כשר הביטחון בממשלת בן-גוריון. הדיונים בעתירה נמשכו מספר שנים ועשו כותרות בעיתונות היומית: "קול העם", "הצופה", "על המשמר", "דבר".
  16. ^ לקריאה נוספת: ביקורת גלויה עדיפה על התעלמות מוחלטת - פרשת אל-ע'בסייה.