דייוויד סיימון
 | |
| סיימון ב-2007 | |
| לידה |
9 בפברואר 1960 (בן 64) וושינגטון די. סי., ארצות הברית |
|---|---|
| מדינה |
ארצות הברית  |
| תקופת הפעילות | מ-1982 |
| עיסוק | עיתונאי, תסריטאי, מפיק, סופר |
| מקום לימודים |
|
| יצירות בולטות | "הסמויה", "רצח מאדום לשחור" |
| בן או בת זוג |
Laura Lippman |
| פרסים והוקרה |
|
| http://davidsimon.com/ | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
דייוויד ג'ודה סיימון (באנגלית: David Judah Simon; נולד ב-9 בפברואר 1960) הוא סופר, עיתונאי, מפיק טלוויזיה ותסריטאי אמריקאי יהודי המוכר בעיקר בזכות סדרת הטלוויזיה "הסמויה" (2002–2008), אותה יצר. הוא עבד בדסק העירוני של העיתון הבולטימור סאן במשך 13 שנים (1982–1995), כתב את הספר Homicide: A Year on the Killing Streets אשר יצא לאור ב-1991, וכתב יחד עם אד ברנס את הספר The Corner: A Year in the Life of an Inner-City Neighborhood, אשר יצא לאור ב-1997. ספרו הראשון היווה את הבסיס לסדרה "רצח מאדום לשחור" (1993–1999) של רשת הטלוויזיה NBC, אשר סיימון כתב והפיק אותה. סיימון עיבד את ספרו השני למיני-סדרה The Corner של רשת HBO.
סיימון היה היוצר, המפיק בפועל, הכותב הראשי והשואו-ראנר של כל חמש העונות של הסדרה "הסמויה" (2002–2008) של רשת HBO. סיימון עיבד, לצד אד ברנס וכותב הספר אוון רייט, את הספר Generation Kill למיני-סדרה "דור מזוין", ושימש כשואו-ראנר של הפרויקט.
סיימון גם יצר, לצד אריק אוברמאייר, את הסדרה Treme עבור HBO. הסדרה שודרה במשך ארבע עונות. בעקבות Treme כתב סיימון עבור HBO את המיני-סדרה Show Me a Hero יחד עם העיתונאי ויליאם זורזי, איתו עבד סיימון תחילה בבולטימור סאן, ולאחר מכן גם על הסמויה. סיימון וג'ורג' פלקאנוס, אשר שיתפו פעולה באופן תדיר, התאחדו על מנת ליצור את הסדרה המקורית "הצמד". הדרמה אודות תעשיית הפורנו בניו יורק בשנות ה-70 וה-80, בכיכובם של מגי ג'ילנהול וג'יימס פרנקו, אשר נמנה עם מפיקי התוכנית ואף ביים שניים מפרקי העונה הראשונה. הסדרה שודרה בשנים 2017–2019. המיני-סדרה הבאה של סיימון, "הקנוניה נגד אמריקה", שודרה ב-2020.
ב-2010 נבחר סיימון כעמית מקארתור.
שנותיו הראשונות והשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיימון נולד בוושינגטון די. סי., בנם של דורות'י סיימון (לבית ליגטי), עקרת בית, וברנרד סיימון, עיתונאי לשעבר ולאחר מכן מנהל יחסי הציבור של ארגון בני ברית במשך 20 שנה. סיימון גדל במשפחה יהודית וקיים טקס בר מצווה. שורשיה של המשפחה נטועים ברוסיה, בלארוס, הונגריה וסלובקיה (סבו מצד אִמו שינה את שם משפחתו מ"ליבוביץ" ל"ליגטי"). לסיימון אח, גארי סיימון, ואחות, לינדה אוונס, אשר נפטרה ב-1990.
במרץ 1977, כשסיימון היה תלמיד בבית ספר תיכון, נמנה אביו של סיימון עם קבוצה של 149 בני אדם אשר הוחזקו כבני ערובה (ולאחר מכן שוחררו) בוושינגטון די. סי., על ידי המזכיר הארצי לשעבר של אומת האסלאם, חמאס עבדול חאליס, כחלק ממתקפת הטרור של "התנועה החנפית" בוושינגטון.
סיימון סיים את חוק לימודיו בבית הספר התיכון בת'סדה-צ'בי צ'ייס, במרילנד. במהלך לימודיו בבית הספר נמנה סיימון עם צוות הכותבים בעיתון בית הספר, The Tattler.
ב-1983 סיים סיימון את לימודיו באוניברסיטת מרילנד. במהלך לימודיו באוניברסיטה כתב סיימון וערך את ה-The Diamondback (עיתון סטודנטים עצמאי של אוניברסיטת מרילנד), והתיידד עם העיתונאי ומפיק הטלוויזיה בן דורו, דייוויד מילס.
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם סיום לימודיו באוניברסיטה עבד סיימון ככתב לענייני משטרה בבולטימור סאן, מ-1982 עד 1995. סיימון נשכר על ידי הבולטימור סאן עבור כתבה שכתב אודות לפטי דריסל, ששימש אז כמאמן קבוצת כדורסל הגברים של אוניברסיטת מרילנד. דריסל הפך מתוסכל מאוד מכך שאחד משחקניו הושעה בשל התנהגות מינית בלתי הולמת וזימן אליו את הקורבן, ואיים לפגוע קשות במוניטין שלה, אם לא תמשוך את התלונה. כל זה קרה כאשר הנהלת האוניברסיטה מאזינה לשיחה בין דריסל לנפגעת, אך נמנעת מלנקוט בפעולה. עם דריסל נחתם מאוחר יותר חוזה אימון של חמש שנים עם האוניברסיטה, וב-2018 הוא נבחר להיכלל בהיכל התהילה של ה-ACC (Atlantic Coast Conference(אנ')).
סיימון בילה את רוב הקריירה העיתונאית שלו במעקב אחר ההתרחשויות בעולם הפשע. אחד מעמיתיו לשעבר אמר כי סיימון אהב את העיתונות וחש כי היא "עבודת האל". סיימון עצמו סיפר כי תחילה פעל ממניעים אלטרואיסטיים וקיבל השראה להיכנס לעיתונות מהכיסוי של הוושינגטון פוסט את פרשת ווטרגייט, אך הפך יותר ויותר פרגמטי ככל שרכש ניסיון. מאוחר יותר בהמשך הקריירה שלו הוא כיוון לספר את הסיפור הטוב ביותר האפשרי מבלי "לרמות".
סיימון היה ראש איגוד העובדים כשצוות הכותבים פתח בשביתה ב-1987 בגין קיצוצים בהטבות. סיימון נשאר כעוס לאחר שהשביתה הסתיימה והחל לחוש שלא בנוח בחדר הכתבים. הוא חיפש סיבות שתצדקנה חופשה, והסתפק ברעיון של כתיבת רומן. "עזבתי את העיתונות מפני שכמה בני זונות רכשו את העיתון שלי, וזה הפסיק להיות כיף", אמר סיימון.
ב-1988, כשהוא מפוכח מאשליות, סיימון לקח חופשה בת שנה, על מנת להיכנס למחלק הרצח של משטרת בולטימור, לצורך כתיבת ספר.
ספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
Homicide: A Year on the Killing Streets[עריכת קוד מקור | עריכה]
חופשתו של סיימון מהסאן הביאה לכתיבתו ופרסומו של ספרו הראשון Homicide: A Year on the Killing Streets (1991). הספר התבסס על ניסיונו במחלק הרצח של משטרת בולטימור, אליו נלווה ב-1988. הרעיון צץ בעקבות שיחה שקיים סיימון בערב חג המולד של שנת 1985, כאשר הבלש ביל לנזי אמר לו "אם מישהו פשוט היה כותב מה מתרחש במקום הזה במשך שנה, היה יוצא לו מזה ספר אדיר". סיימון פנה למחלקת המשטרה של בולטימור ולעורכיו בעיתון על מנת לקבל אישור. בתחילה השוטרים התקשו לקבל אותו, אך סיימון התמיד בניסיון "להיראות כמו חלק מהריהוט". עם זאת, במהרה הטמיע עצמו בקרב השוטרים, כשהוא כותב על כך בהערות הסיום של ספרו "חלקתי עם הבלשים שנה של משלוחי מזון מהיר, ויכוחים על הבר, והומור של תחנת משטרה: אפילו בעבור צופה מיומן, זה היה קשה להישאר מנותק". במהלך תקרית אחת, סיימון אפילו סייע במעצר; שני בלשים שסיימון נסע איתם עצרו את רכבם בשוליים על מנת לעצור שני חשודים, אולם מעיל הגשם של הבלש דייב בראון נתפס בחגורת הבטיחות בשעה שניסה לצאת מהרכב. בראון אמר לסיימון לסייע לבלש טרי מקלארני בעצמו, וסיימון סייע לעצור ולחפש על גופו של אחד החשודים. הספר זכה ב-1992 בפרס אדגר בקטגוריית ספר הפשע התיעודי הטוב ביותר. סוכנות הידיעות associated Press הגדירה את הספר "קלאסיקת פשע אמיתי". ה-Library Journal המליץ על הספר בחום וה-Newsday תיאר את הספר כ"אחד מספרי המסתורין המשטרתיים המרתקים ביותר שאי פעם נכתבו". סיימון העניק לכתיבת הספר את הקרדיט על שינוי סגנון הכתיבה שלו שבישר על עבודתו המאוחרת. הוא למד להיות סבלני יותר במחקר ובכתיבה וסיפר כי לקח חשוב היה לא לקדם את עצמו אלא להתרכז בנושאי הסיפור שלו. ב-2003 אמר סיימון לעיתון המקומי של בולטימור שספרו Homicide: A Year on the Killing Streets לא היה עיתונות מסורתית: "הרגשתי ש-Homicide לא היה עיתונות מסורתית במובן שלבוא מנקודת מבט אובייקטיבית מלאכותית", אמר סיימון. "הוא שקוע בתרבות שהוא מכסה באופן שעיתונות מסורתית לרוב אינה שקועה".
טלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
Homicide: Life on the Street[עריכת קוד מקור | עריכה]
המוציא לאור של Homicide: A Year on the Killing Streets היה להוט לעבד את הספר לתסריט שיהפוך לסדרת טלוויזיה, והגיש אותו לעיונם של כמה במאים, אך אלו הפגינו עניין מועט בפרויקט. סיימון הציע שהם יישלחו את הספר לבמאי הקולנוע יליד בולטימור בארי לוינסון. העוזרת של לוינסון, גלי מוטרוקס, נהנתה מקריאת הספר, והיא ולוינסון הפכו למפיקים. הפרויקט הפך לסדרת הטלוויזיה זוכת הפרסים Homicide: Life on the Street ששודרה בין השנים 1993–1999, כשסיימון משמש ככותב וכמפיק. סיימון התבקש על ידי מוטרוקס לכתוב את פרק הפיילוט של התוכנית אך סירב, בהרגישו שלא ניחן במומחיות הנדרשת. סיימון שיתף פעולה עם חברו הטוב מימי הקולג', דייוויד מילס, בכתיבתו של "Bop Gun", הפרק הראשון של העונה השנייה. הפרק התבסס על סיפור שכתב המפיק בפועל של הסדרה, טום פונטנה, וכיכב בו בתפקיד אורח רובין ויליאמס, שזכה על פרק זה במועמדות לפרס אמי. סיימון ומילס זכו בפרס גילדת הכותבים של אמריקה בתחום הכתיבה הטובה ביותר בקטגוריית הדרמה, בעבור הפרק הזה. סיימון קיבל גם את הפרס בעבור כתיבה טלוויזיונית יוצאת דופן לשנת 2010 של פסטיבל אוסטין לקולנוע (Austin Film Festival).
ב-1995 עזב סיימון את משרתו בבולטימור סאן על מנת לעבוד במשרה מלאה עבור Homicide: Life on the Street, במהלך עונתה הרביעית של הסדרה. סיימון כתב את התסריט לפרק "Justice: Part 2" ולפרק "Scene of the Crime" ששודרו בעונה הרביעית של הסדרה, וכן את הפרקים "Bad Medicine" ו-"Wu's on First?" ששודרו בעונה החמישית, אשר במהלכה גם שימש סיימון כעורך התסריט. סיימון זכה לקרדיט כמפיק בעבור העונות השישית והשביעית של הסדרה. סיימון כתב את התסריט לפרקים השני והשלישי של "Blood Ties", הפרמיירה בת שלושת הפרקים שפתחה את עונתה השישית של הסדרה, וכמו כן היה אחראי על הסיפור שמאחורי הפרקים "Full Court Press" ו-"Finnegan's Wake" ששודרו בעונה השישית של הסדרה. סיימון סיפק גם את הסיפורים שמאחורי הפרקים "Shades of Gray", "The Same Coin" ו-"Self Defense" ששודרו בעונה השביעית של הסדרה, וכתב את התסריט לפרקים "The Twenty Percent Solution" ו-"Sideshow: Part 2", ששודרו אף הם בעונתה השביעית של הסדרה. סיימון, ג'ולי מרטין וטי.ג'יי. אינגליש זכו ב-Humanitas Prize בקטגוריית 60 דקות, בעבור כתיבת הפרק "Shades of Gray". סיימון היה מועמד בפעם השנייה לפרס גילדת הכותבים של אמריקה בעבור הכתיבה הטובה ביותר בתחום הדרמה, בעבור כתיבת הפרק "Finnegan's Wake".
סיימון אמר כי חשב שהסדרה היא "דרמה יוצאת דופן", אך שהיא לא שיקפה את הספר. סיימון אמר גם שכאשר כתב בעבור הסדרה, הוא נאלץ להניח בצד את חוויותיהם של הבלשים האמיתיים, משום שהדמויות הטלוויזיוניות הפכו שונות למדי, במיוחד בגישתם היותר פילוסופית לעבודתם. סיימון טען כי הטלוויזיה חייבת למצוא דרכי קיצור להתייחס לכל דבר אמיתי.
בשנת 2022 יצר, כתב והפיק את המיני-סדרה "העיר הזאת שלנו" עבור רשת HBO.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של דייוויד סיימון (באנגלית)
- ווייט מייסון, ניו יורק טיימס, חמש שנים אחרי החורבן שהמיט הוריקן קתרינה, בניו אורלינס עוד מנגנים, באתר הארץ, 23 בספטמבר 2010
- ניק ברונביי, "חשבו שוב, בני זונות", חלק א' - "חשבו שוב, בני זונות", חלק ב' - "חשבו שוב, בני זונות", חלק ג' - "חשבו שוב, בני זונות", חלק ד', בבלוג "הסיפור האמיתי והמזעזע של", יוני 2011
עינב שיף, דיוויד סיימון, בעבר היית קצת אופטימי. “אנחנו הולכים אחורה. לא צפיתי שהדיסאינפורמציה תהפוך למדע. ועכשיו אני מבועת”, באתר "ידיעות אחרונות", 26 בספטמבר 2020- דייוויד סיימון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
דייוויד סיימון, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
דייוויד סיימון, ברשת החברתית Goodreads
דייוויד סיימון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
דייוויד סיימון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
.svg){kind=logo}
- עיתונאים יהודים אמריקאים
- מחברי ספרי עיון יהודים אמריקאים
- סופרי מתח ואימה אמריקאים
- תסריטאי טלוויזיה יהודים אמריקאים
- מפיקי טלוויזיה יהודים אמריקאים
- זוכי פרס אמי לבידור בפריים טיים
- זוכי פרס אדגר
- עמיתי מקארתור
- בוגרי אוניברסיטת מרילנד
- מרילנד: אישים
- וירג'יניה: אישים
- וירג'יניה המערבית: אישים
- בולטימור: אישים
- פעילים למען לגליזציה של סמים קלים
- אמריקאים שנולדו ב-1960