ההגמון דניאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ההגמון דניאל או דניאל עולה הרגל או דניאל מקייברוסית: Игумен Дании́л ,Дании́л Пало́мник או Даниил Киевский - איגוּמֶן דניאיל, דניאיל פאלומניק או דניאיל קייבסקי, באוקראינית: Даниїл Паломник או דנילוֹ איהוּמֶן Данило ігумен, המאה ה-12) היה כומר ואב מנזר אורתודוקסי רוסי, יליד רוסיה הקטנה, עולה רגל וכותב ספר מסעות בשפה הרוסית הקדומה בימי הביניים. בספרו תיאר את ארץ ישראל של אותם הימים. ההגמון דניאל היה הראשון שהעלה על כתב פרטים על מסע מרוסיה לארץ אחרת ועולה הרגל הרוסי הראשון שתעד את מסעו[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור חייו וזהותו לוטים בערפל. היה ככל הנראה ראש מנזר ב"רוסיה הקטנה" או אוקראינה של ימינו, אז חלק מרוס של קייב. ייתכן כי נולד והתחנך בצ'רניהיב.את הקשר לאזור צ'רניהיב ביססו החוקרים, בין היתר,על האזכורים התכופים בכתביו, של הנהר סנוב הזורם בעיר צ'רניהיב. קיבל ככל הנראה את עול הנזירות בטקס שהתקיים בחג עליית מרים בלאוורת קייב-פצ'רסק. יש שמשערים כי לפני הקריירה הכנסייתית היה הנזיר דניאל לוחם. הוא מגלה עיניין בתיאור ביצורים וכלי נשק. מיחסים לו גם שליחות דילפומטית כלשהי, אולי מטעם הקניאז הגדול של קייב, סביאטופולק איזיאסלביץ', ואולי משום כך מצא דלת פתוחה ואוזן קשבת אצל מלך ירושלים, בולדווין, שהושיב אותו לצידו בעת טקס בכנסיית הקבר[2]. דניאל הצטייר כבעל כושר גופני טוב - בעת מסעו רכב על סוסים, טיפס על הרים, ירד לתוך מערות, שחה בירדן ובכנרת. מחברים מסוימים, כולל ההיסטוריון ניקולאי קרמזין זיהה את דמותו עם זו של דניאיל, בישוף העיר יורייב שעל נהר רוס (בילה צרקווה של ימינו), שהתמנה בתפקיד זה בשנת 1115 ושהלך לעולמו ב-9 בספטמבר 1122.

מסעותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסעו של ההגמון דניאל לקונסטנטינופול ולאורך חוף אסיה הקטנה בדרך לארץ ישראל

כעולה רגל, יצא דניאל לקונסטנטינופול ומשם, דרך הים, עבור אפסוס, ככל הנראה דרך האיים כיוס, סאמוס, קוס, טילוס, רודוס, אחר כך חוף ליקיה עם טלמסוס או מאקרי (בימינו פתחייה), פטארה ומירה ואחר כך קפריסין, נסע למקומות הקדושים של הנצרות בארץ ישראל. נחת ביפו ומשם שם פעמיו לירושלים.

ידוע כי תקופת עלייתו לרגל התרחשה בערך בימי הקניאז הגדול מיכאיל סביאטופולק איסיאסלביץ'. היו מחלוקות בנוגע לעיתוי המסע. בימינו מסקנת רוב החוקרים היא שדניאל ביקר בירושלים בשנים 1104- 1107, בימי המלך הצלבני של ירושלים בלדווין הראשון. שהה בעיר כששה-עשר חדשים ובכלל בארץ ישראל למעלה משנתיים[3]. במשך תקופה זו ביקר דניאל במתחמי הקודש המרכזיים ובמקומות רבים נוספים בארץ, מלווה במורי דרך מקומיים וכתב דו"ח מפורט על מסעו. סרק בין היתר את ים המלח, את החלק התחתון של הירדן אותו השווה לנהר סנוב מאזור הולדתו, את בית לחם, חברון בדרכו לגליל, התלווה לכוח צבאי צלבני של המלך בלדווין שיצא מירושלים ונסע דרך שכם ובית שאן. הרחיק עד לגשרים מעל הירדן ולאזור ים כנרת ולאזורים נוספים בגליל עד גבול לבנון. בארץ ישראל התלווה דניאל גם בבני ארצו שהגיעו לשם מנובגורוד, מקייב ומקשין או בנפרד או אולי יחד איתו. הם נכחו בטקסי ערב חג הפסחא בכנסיית הקבר.

תאורי המסע שלו מתחילים בקונסטנטינופול. ברשמיו בארץ הקודש ציין, בין היתר, את פשיטות המוסלמים (ה"סרצנים") עד לחומות ירושלים והתרשם מיחסי הידידות בין הכנסייה הקתולית והכנסיות המזרחיות בסוריה. לטענתו צירף אותו המלך בלדווין הראשון לפמלייתו בעת מסע צבאי נגד דמשק אך דניאל לא חצה עם המלך את הירדן ונשאר לבקר באזור ים כנרת.

שובו למולדת לא היה נטול הרפתקאות. דניאל הפליג מביירות או מאנטיוכיה. בעת שנסע לכיוון קונסטנטינופול הספינה שבה נסע הותקפה על ידי שודדי ים. בסופו של דבר הצליח דניאל להגיע הביתה בריא ושלם.

ספרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות החוף המזרחי של הים התיכון בשנת 1135

דניאל היה בן תקופתו של נסטור הכרוניקן ומעריכים כי סגנונו דומה לזה של נסטור[4]. הוא נחשב לאחד מראשוני הכרוניקנים הרוסים ויומן המסע שלו,"Житье и хоженье Данила, Русьскыя земли игумена (חייו ועליית הרגל של דנילו, ההגמון מהארץ הרוסית) שנכתב בתחילת המאה ה-13, מהווה אחד מניצני הספרות הרוסית הקדומה. כתב היד של דניאל מתאר בעיקר את עליית הרגל שלו בארץ הקודש. המקור לא שרד, אבל קיימים לפחות 150 העתקים של כתב היד, מתוכם חמשה הועתקו לפני שנת 1500. כתב היד העתיק ביותר שנשאר נכתב בשנת 1475 ונשמר בספרייה להיסטוריה הכנסייתית בסנט פטרסבורג. הספר פורסם בשנת 1849 ב"תולדות הרוסים" מאת פ. סחרוב, תורגם לאנגלית תחת הכותרת '"1106-1107 The Pilgrimage of the Russian Abbot Daniel in the Holy Land, עם הערות מאת סר סי.וו. וילסון (1895) ובצרפתית בשנת 1889 תחת הכותרת "Itinéraires russes en Orient ("מסלולים רוסיים במזרח"), בתרגומה של סופיה פטרובנה באחטמב דה חיטרובו, בז'נבה.

הספר מתאר את המסע, את המקומות הקדושים ואת הפגישה בין ההגמון דניאל למלך ירושלים, בלדווין הראשון. למרות הערך הרב של רשמי המסע שלו, דניאל לא תיאר בו כמה מהחלקים החשובים במסעו, כמו למשל את הנסיעה מארץ רוס לקונטנטינופול. ברצף הזמן, ביקורו בארץ ישראל אירע בדיוק אחרי כיבוש עכו על ידי הצלבנים ב-1104. דניאל מספר על היחס הידידותי בו זכה מצד המלך בלדווין.

תיאורו את ירושלים בתקופתו מוערך כאמין, ברור ומפורט.

ירושלים עיר הקודש נמצאת בעמקים צחיחים באמצע הרים סלעיים וגבוהים. רק כשמתקרבים לעיר רואים תחילה את מגדל דוד; כשמתקדמים עוד מעט נראים הר הזיתים,קודש הקודשים, כנסיית התחייה בה נמצא הקבר הקדוש, ובסוף את העיר כולה. במרחק כוורסטה מול ירושלים נמצא הרדי חלק. כל נוסע המגיע אליו יורד מהסוס ותוך מחוות הצטלבות אל מול מראה העיר, משתחווה לתחייה הקדושה.

כשנשקפת לפניו ירושלים העיר הקדושה, כל נוצרי מתמלא אושר עצום; המאמינים בוכים מרוב שמחה. לא ניתן שלא לבכות עד דמעות מול מראה המקומות הנחשקים כל כך בהם סבל ישו את יסוריו למען כפרת חטאינו; וכך מלאי אושר עמוק, ממשיכים ברגל את המסע לירושלים. לצד הדרך, משמאל, נמצאת כנסיית הקדוש המעונה הראשון, סטפנוס הקדוש: במרום הזה סקלו אותו היהודים; רואים גם את קברו. באותו מקום ממש נמצא הר שנפתח ברגע הצליבה. המקום נקרא גיא בן הינום, זריקת אבן מחומת העיר. לאחר מכן עולי הרגל, שמחים כולם, נכנסים לעיר ירושלים דרך השער שליד בית דוד:שער זה נשקף אל בית לחם והוא מכונה "שער בנימין". בכניסה לעיר ישנה דרך החוצה אותה ומובילה ימינה אל קודש הקודשים, ושמאלה אל כנסיית התחיה הקדושה ובה הקבר הקדוש

דניאל מציין בין היתר, גם את הסכנות שארבו לנוסעים בשנים הראשונות של ממלכת ירושלים הלטינית.

בלידא, בדרך מיפו לירושלים, חוששים עולי הרגל מהתקפות של הסרצנים מאשקלון; שודדים שורצים גם בדרך מירושלים ליריחו; הם רבים כל כך בהרים מדרום-מזרח לבית לחם, שדניאל ומלוויו נאלצו לקבל את חסותו של אחד מראשי ה"סרצנים" המקומיים. גם בדרך מירושלים לים טיבריארס לא יכולים לנסוע ללא ליווי צמוד ומזוין. הסרצנים הטמאים טובחים בנוצרים הנוסעים בין הר תבור לנצרת ובגלל הכופרים אי אפשר לבקר בלבנון. אך העולה לרגל המגיע סוף-סוף אל יעדו הנחשק כל-כך נהנה הנאה גמורה מהמראה שנפתח לפניו

למרות תלונותיו על מעשי השוד והמתקפות של המוסלמים, השכיל דניאל להעריך את כישורי האולכוליסה הערבית בתחום החקלאות, הבנייה והכנסת האורחים[2].

יומן המסע של דניאל נחשב לאחת התעודות החשובות ביותר על אזור זה בימי הביניים ברוסית ובכלל. דניאל שלט במידה מסוימת ביוונית ובלטינית וכך יכול היה להיעזר בשירותי מתורגמנים. כדבריו "אי אפשר להכיר את כל המקומות הקדושים ללא מורי דרך ומתורגמנים". לדבריו בעת מסעו ליווה אותו נזיר מלומד בא בימים שחי במנזר בגליל מזה שלושים שנה. דניאל הזכיר בספרו כשישים מקומות שביקר בארץ הקודש. תאוריו כוללים עם זאת גם כמה טעויות גדולות בסוגיות טופוגרפיה והיסטוריה.

הטקסט של ההגמון דניאל הוא בעל חשיבות רבה גם מבחינת ההיסטוריה של השפה הרוסית הקדומה וגם מבחינת חקר הפולחן והליתורגיה האורתודוקסית של התקופה. הוא כולל למשל את תיאור הפולחן בחג הפסחא, לרבות את נס "הורדת האש הקדושה" בכנסיית הקבר. בכתביו ראה דניאל את עצמו נציג של רוס של קייב ולא של מנזר או אזור מסוים. הוכחה לכך גם השורות האחרונות של ספרו, שבו ציין: "יעיד בעדי אלהים כי (בעת הליתורגיה) במקומות הקדושים לא שכחתי לרגעפ להזכיר את שמות נסיכי רוס, של ילדיהם, של בישופי רוס, של ההגמונים, ושל הבויארים, ושל ילדי הרוחניים ושל כל הנוצרים הטובים". דוגמה אחרת, הנחשבת לביטוי לתודעה הקיבוצית הרוסית הקדומה, הייתה בקשתו של דניאל מהמלך בולדווין ,"למען אלהים ונסיכי רוס", להניח על קברו של ישו "איקונין-מנורה מארץ רוס כולה"[5].

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשנת 2007 ציינה הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית את מלאות 900 שנה לעלייתו לרגל של ההגמון דניאל לארץ הקודש

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Friedrich Otto Lehrbuch der Russischen Literatur Eduard Frantzen's Buchhandlung, Leipzig, Riga 1837 עמוד 130
  • Anzovin, Steven, Famous First Facts, H. W. Wilson Company ,2000, ISBN 0-8242-0958-3
  • I. P. Sakharov, Narratives of the Russian People, St Petersburg, 1849 vol. ii. bk. viii. pp. 1–45
  • אלי שילר - בנתיב עולי הרגל לארץ הקודש, "קרדום", שנה ג, חוברת 13–14, הוצאת "אריאל", ירושלים ינואר 1981

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Itinéraires russes en Orient, Société de l'Orient Latin, Imprimerie Jules-Guillaume Pick, Genève 1889

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ C. Raymond Beazley, The Oldest Monument of Russian Travel, Transactions of the Royal Historic Society New Series, Vol. 14 (1900), pp. 175-185 19/12/1899
  2. ^ 2.0 2.1 סרחי פופוביץ'
  3. ^ A. De Noroff, מבוא, עמוד 7
  4. ^ עמ' 130 Friedrich Otto
  5. ^ Geoffrey Hosking, The Russian national myth repudiated, in G.Hosking, G.Schopflin (eds), Myths and Nationhood Hurst and co, London1997