הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית
Christ the Savior Cathedral Moscow.jpg
מבנים

אישים
ערכים בנצרות
נצרות
P christ2.png
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
השילוש הקדוש:
האבהבןרוח הקודש
צלב הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית
הטבלתו של הנסיך ולדימיר לנצרות. ציור של ויקטור וסנצוב (1890)
טרויאצה-סרגייבה לאוורה - אחד המנזרים העתיקים והחשובים ברוסיה (נוסד במאה ה-14)

הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית היא ענף עצמאי של הנצרות האורתודוקסית, לו משתייכים המאמינים הנוצרים בשטח רוסיה, אוקראינה ובלארוס (בסך הכל, כ-145 מיליון מאמינים ברחבי העולם). השם "פרבוסלבי" הוא תרגום מילולי של "אורתודוקסי" לרוסית עתיקה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של הנצרות ברוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסורת של הכנסייה, היא נוסדה בידי אנדריי, אחד משנים עשר השליחים, במהלך ביקורו באזור סקיתיה, היא מזרח אירופה של ימינו.

בסוף האלף הראשון לספירה, העמים הסלאבים המזרחים הושפעו מאוד מתרבותה של האימפריה הביזנטית השכנה. בשנים 863‏-869, הברית הישנה והברית החדשה תורגמו לראשונה לניב סלאבי על ידי האחים המיסיונרים קירילוס ומתודיוס (בתקופה מאוחרת יותר, ניב זה, שאומץ על ידי הכנסייה, קיבל את הכינוי "סלאבית כנסייתית").

נראה שבאמצע המאה ה-10, כבר הייתה קהילה נוצרית בקייב (שהייתה באותה עת העיר המרכזית בממלכת קייב-רוס), אם כי עבודת האלילים עדיין הייתה דומיננטית בעם ובקרב שכבת השלטון. הנסיכה אולגה, שמשלה בקייב כאפוטרופסית של בנה הקטין, הייתה הראשונה מבני השכבה השלטת לקבל על עצמה את הדת החדשה, במהלך נסיעתה לקונסטנטינופול ב-957 (לפי מקורות אחרים, ב-945). בנה של אולגה, סוויאטוסלב, לא גילה עניין בנצרות, אולם בנו ולדימיר הוטבל לנצרות והוביל מהלך שהביא להתנצרות הסלאבים המזרחיים ב-988 ולאימוץ הנצרות הביזנטית.

בעקבות זאת, הכנסייה הרוסית נוסדה ככפופה לפטריארך של קונסטינופול, שאף מינה את העומד בראשה שנשא תואר "המיטרופוליט של קייב". עקב ירידת קרנה של קייב, מושבו של המיטרופוליט הועבר ב-1299 לעיר ולדימיר, וב-1329 הוא התבסס במוסקבה שהייתה לעיר המרכזית ברוסיה. במהלך המאה ה-15, הכנסייה מילאה תפקיד חשוב בהשתחררות של העם הרוסי משלטון הטטרים. דמויות כמו סרגיי רדונז'סקי והמיטרופוליט אלכסיי, היוו מנהיגות רוחנית, שפעלה יחד עם המנהיגות המדינית של נסיכי מוסקבה להשלמת תהליך השחרור.

המאות ה-15 וה-16[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המחצית הראשונה של המאה ה-15, האימפריה הביזנטית, שהתמודדה כנגד לחץ כבד של העות'מאנים, ניסתה לקדם איחוד בין הכנסייה האורתודוקסית לכנסייה הקתולית - זאת על מנת להיעזר בתמיכתן הצבאית של מדינות אירופה. במסגרת זו, ב-1437 הפטריארך של קונסטינופול והקיסר הביזנטי מינו לתפקיד ראש הכנסייה הרוסית את 'האיש שלהם', איסידור, על מנת שיצרף את רוסיה למהלך האיחוד. איסידור התקבל בחשדנות על ידי שליט מוסקבה, הנסיך וסילי ה-II, אך לבסוף הצליח לשכנעו שהאיחוד חיוני להצלת הנצרות המזרחית. בעקבות זאת, איסידור יצא ב-1439 - בתמיכה כספית של הנסיך - לוועידת פירנצה, שם קידם בלהט את האיחוד; לאחר שנחתם הסכם האיחוד, איסידור קיבל מהאפיפיור תואר קרדינל ושב לרוסיה. לאחר שובו, הוא ערך תפילה בכנסיית הקרמלין, במהלכה הזכיר את האפיפיור, קרא את הסכם האיחוד, ומסר לנסיך וויסילי איגרת מהאפיפיור שבה הוא מבקש ממנו לעזור בהפצת הקתוליות ברוסיה. שלושה ימים לאחר מכן, איסידור נעצר ונכלא במנזר. ב-1441 עזב את רוסיה והגיע לרומא, שם התקבל כחלק מצמרת הכנסייה הקתולית, וב-1458 אף מונה על ידי האפיפיור ל"פטריארך קונסטנטינופול" (באותה עת, קונסטינופול כבר נפלה בידי העות'מאנים והאימפריה הביזנטית חדלה מלהתקיים). לאחר סילוקו של איסידור מינה וסילי ב-1448 לראשות הכנסייה את יונה, שהיה מלכתחילה מועמדו לתפקיד. מינוי זה, שנעשה בלא קבלת הסכמה מהפטריארך של קונסטנטינופול, ביסס, למעשה, את מעמדה של הכנסייה הרוסית ככנסייה עצמאית, שאינה תלויה עוד בכנסייה היוונית.

בתקופה זו, התגבש דגם הדתיות של הכנסייה הרוסית, שכלל מצד אחד תפיסת עליונות מול הזרמים הנוצריים האחרים ומצד שני דגל בשמרנות קיצונית, בעיקר בכל הקשור לצורת הפולחן. מול התפתחות זו של הממסד הכנסייתי, קמו בסוף המאה ה-15 שתי תנועות (שהיו ככל הנראה קשורות ביניהן) שביקשו להכניס רפורמות דתיות וארגוניות בכנסייה. תנועה אחת יצאה כנגד העושר המופלג שהצטבר בידי מוסדות הכנסייה ובעיקר בידי המנזרים הגדולים, ודרשה מהם לוותר על הנכסים שברשותם. תנועה נוספת דגלה בחידושים משמעותיים יותר שכללו את שלילת ההיררכיה הכנסייתית וצורות פולחן שנראו בעיני אנשיה כנוגדים את המונותאיזם (כגון סגידה לצלב, לאיקונות ולשרידי קדושים). במסגרת השאיפה למונותאיזם טהור, הם אף שללו את טבעו האלוהי של ישו, והכירו בו כנביא בן אנוש בלבד. אנשי תנועה זו הואשמו בידי ראשי הכנסייה בנטייה ליהדות וכונו "מתייהדים" (Zhidovstvuyuschiye - Жидовствующие). שתי התנועות דוכאו רק באמצע המאה ה-16, לאחר מאבק ממושך.

ב-1589, עצמאותה של הכנסייה הרוסית הוכרה רשמית על ידי כלל הכנסיות המזרחיות, והעומד בראשה קיבל את התואר "הפטריארך של מוסקבה ושל רוסיה כולה". היה זה שלב נוסף בתהליך התעצמותה של הכנסייה שנשמך לאורך כל התקופה ההיא, שבה עקב חולשתו של השלטון המדיני, ראשי הכנסייה היו גם מעורבים ביותר בניהול המדינה.

ב-1652, הפטריארך ניקון יזם רפורמות שנועדו לתקן את פרטי הטקסים של הכנסייה ואת נוסח הספרים, בהתאם לסטנדרטים היווניים. מהלך זה יצר התנגדות רבה בתוך הכנסייה ובכל שכבות העם, וניקון הואשם בבגידה באופייה הייחודי של הכנסייה הרוסית. החידושים קיבלו גיבוי מהשלטונות שרדפו את המתנגדים להם. אולם, על אף הרדיפות, נוצרה תנועה שדגלה בדבקות במנהג הישן, הסטארוברים, והיא קיימת עד היום ככנסייה נפרדת.

מאות 19-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

חידושים ורפורמות שנערכו על ידי פיוטר ה-I בכל תחומי החברה והמדינה ברוסיה, נגעו גם לכנסייה. לאחר מותו של הפטריארך אדריאנוס ב-1700, הצאר פיוטר ה-I מנע את בחירת מחליפו, וכעבור 20 שנה, ב-1721 קבע שמעתה בראש הכנסייה לא יעמוד אדם אחד אלא "מועצה רוחנית". מועצה זו, שלאחר זמן כונתה "הסינוד הקדוש", הייתה, בתורה, כפופה לצאר ששימש לה "פוסק עליון". בכך, פטר הגביל את כוחה של הכמורה ולמעשה הכפיף אותה למדינה.

באמצע המאה ה-18 הופקעו הקרקעות הרבות שהיו בבעלות המנזרים, ומנזרים רבים אף פורקו. הדבר סייע להבראתם של המנזרים, שמהם יצאו במהלך המאה ה-19 תנועות רוחניות רעננות, כגון ה"סטארצ'סטבו" - תנועה שמזכירה בכמה היבטים את תנועת החסידות ביהדות.

מכל מקום, במהלך המאה ה-19, הסתאבות הממסד הכנסייתי ובמקביל צמיחתה של תנועת ההשכלה באירופה, גרמו לניכור בין הכנסייה לבין השכבות המשכילות ברוסיה. רבים מאנשי הרוח קידמו מגמות דתיות לא-אורתודוקסיות שנתקלו בהתנגדותה של הכנסייה. דוגמה מובהקת לכך היא פעילותו של לב טולסטוי.

המאה ה-20 עד ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסיונה של הכנסייה לחדש את פניה, הביא לכינוס כללי שנערך בקרמלין ב-15 באוגוסט 1917, כמה חודשים לאחר נפילת המונרכיה ברוסיה. אחת מהחלטותיו של הכינוס הייתה לחדש את תפקיד הפטריארך, לאחר יותר מ-200 שנה.

אולם, לאחר עליית הבולשביקים לשלטון כמה חודשים מאוחר יותר (מהפכת אוקטובר), הכנסייה נאלצה להתמודד עם משבר שכמוהו לא חוותה בכל תקופות קיומה. בהתאם לאידאולוגיה המרקסיסטית, שראתה בכל צורותיה של הדת מכשול בדרך אל הקדמה, השלטון החדש החל ברדיפות קשות כנגד הכנסייה. בנוסף לתעמולה האנטי-דתית שנוהלה בכל שכבות האוכלוסייה, השלטונות סגרו, הרסו או הסבו למבנים אזרחיים כנסיות ומנזרים רבים. כמרים ונזירים רבים נאסרו, הוגלו ונרצחו.

בתוך הכנסייה עצמה התגלעה מחלוקת האם יש לגלות לויאליות כלפי השלטון הסובייטי, על מנת למנוע רדיפות נוספות, או שיש להילחם בו עד חרמה. מחלוקת זו הובילה לפילוג בתוך הכנסייה: צמרת הכנסייה ברוסיה פרסמה הצהרות נאמנות לשלטון הסובייטי, ומנגד קבוצה של אנשי כמורה גולים הכריזו על צעד זה כבגידה והקימו כנסייה פורשת.

תפנית מסוימת ביחסו של השלטון הסובייטי אל הכנסייה בא בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר סטלין שב ואפשר את פעולתה של הכנסייה כצעד שבא לגייס את תמיכת המערב במלחמה כנגד גרמניה ולחזק את רוח העם. אמנם בתקופת יורשיו של סטלין, התחדש המאבק כנגד "אמונות דתיות טפלות", אך הדבר לא נעשה באותם אמצעים קיצוניים והכנסייה הורשתה להמשיך בפעילותה בהיקף מוגבל.

מדיניות הפרסטרויקה שהונהגה על ידי מיכאיל גורבצ'וב הביאה עמה מפנה ביחסה של המדינה לכנסייה. גם בתוך החברה הרוסית הסתמנה מגמה ברורה של חזרה אל הדת, שבאה לאחר עשרות שנים של חינוך ותעמולה אתאיסטית. חגיגות "1000 שנים לניצורה של רוסיה" שנערכו ב- 1989 סימלו יותר מכל את השינוי. במסגרת זו נערכו חגיגות ביוזמת השלטון, כנסיות רבות נפתחו מחדש, והוסר החרם התקשורתי על הכנסייה.

לאחר קריסת ברית המועצות הכיר השלטון הרוסי בכנסייה ככוח חשוב בחברה הרוסית. מדיניות זו כוננה בידי בוריס ילצין והיא מונהגת ביתר שאת בידי יורשו, ולדימיר פוטין. מגמתה הלאומנית המסורתית של הכנסייה הרוסית משתלבת היטב עם מדיניות הפנים והחוץ של פוטין‏[1].

טקסים וחגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליל אמצא הקיץ נחגג במדינות מזרח אירופה רוסיה ואוקראינה בריקוד עם מסורתי

הכנסייה הנוצרית הפרובסלאבית אינה מכירה בלוח הגרגוריאני. אלה משתמשת לחישוב תאריכי מועדי החגים והטקסים בלוח השנה ההיוליאני. חגי הנצרות האורתודקסית אפוא כוללים שילוב של חגים מאמונות הפאגניות ,שרבצו בקרב הסלאבים לפני התנצרותם ,ובהם חג "המאסליניצה" ,וחג "אמצע הקיץ הסלאבי" הידוע בשם Kupala . אשר מציין בכל שנה ב21 ביוני על פי הלוח היוליאני .

מחזור החגים בכנסייה הפרובסלאבים ומנהגי החג שונים מעט מאלו של המערב

עונת חג המולד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביכורים מובאים כחלק ממנהגי חג ההשתנות

בנצרות האורתודוקסית מתחילה עונת חג המולד בצום המולד ארבעים יום לפני חג המולד ,שמסתיים ב 25 בדצמבר על פי הלוח היוליאני או ה 7 בינואר על פי הלוח הגריאגוראני עונת חג המולד הפרובוסלבי מסתיים בחג ההתגלות ב 19 ליאנור על פי הלוח הגראגוראני המוכר יותר בקרב פרובוסלאבים כחג הטבילה שמציין את טבילתו של ישו בידי יוחנן המטביל .לציון מועד זה נוהגים לקפוץ למים ,ולהטיבל באופן סמלי תוך כדי חיפוש אחר הצלב האבוד אותו זורק הכומר למים לאחר שבירך אותם .

עונת הפסחא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצי פסחא מאוקראינה בעיטור "פיסנקה"

מתחילה ביום שני הנקי ומסתיימת לאחר השבוע הקדוש ,ביום שבת האור . לאחר טקס הדלקת האש שמציינת את עליית ישו מהשאול לחיים .חג הפסחא עצמו נמשך שבוע החל מיום ראשון של פסחא עד לאורך השבוע המבורך .ומסתיים בחג הפנטקוסט

ראש השנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יולקה לכבוד הנובי גוד

ברוסיה ומדינות עם השפעה תרבותית רוסית פרובסלאבית . ישנם שתי מועדים לציון תחילת השנה.האחד נחגג מימיו של פיוטר הראשון ב-1 בינואר על פי הלוח הגריגוראני הלו הוא הנובי גוד אשר נחגג באופן אזרחי ,והיה לחג החשוב ביותר בתקופה הקומוניסטית .לעומת ראש השנה הפרובוסלאבי ב 13 בינואר המוכר ברוסיה "כראש השנה הישן" . מנהגיו של חג זה כוללים בעיקר נשיאת כוכב בית לחם . המציין את בואו של ישו כתחילת תקופת "החסד" בהיסטוריה של העולם.

מנהגי חגים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חג ההשתנות נפוץ בקרב אורתודקסים בעיקר מזרחיים כיום הביכורים .

אמצע הקיץ Kupala הינו חג פאגני סלאבי קדום המסמל את היום הארון ביותר בשנה בקרב עמים סלאבים קדומים אך כיום בעקבות השפעת הכנסייה מציין את יום הולדתו של יוחנן המטביל

טקסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה האורתודקסית הפרובסלאבית מכירה בכל שבע הסקרמנטים של הכנסייה האורתודקסית הכללית על פי המסורת היוונית .בנוסף לקח ישנו שימוש במספר מנהגי סקרמנטלים נוספים בהם חבל תפילה ,איקונן וקטורת .הכנסייה הפרובסלאבית מעדיפה אומנם כמה שפחות להשתמש בעצמאים להעביר את החסד שהם אינם חלק מהסקרמנטים .

סמל האלפא ואומגה של החברה הארץ ישראלית הרוסית הפרבוסלבית הקיסרית

הכנסייה הרוסית והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשי הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטריארך מוסקבה ורוס כולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עליית פיוטר הגדול לשלטון הוא ביטל את הכנסייה הפרבוסלבית הראשונה ובמקומה הקים את הסינוד הקדוש כגוף ממלכתי האחראי על שירותי הכנסייה. הכנסייה הפרבוסלבית חודשה באוגוסט 1917, על ידי המועצה המקומית של הכנסייה.

קיריל הראשון, פטריארך מוסקבה ורוס כולה, 2010

החברה הארץ ישראלית הרוסית הפרבוסלבית הקיסרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי המאה ה-19 עסק הפלג הארצישראלי של הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית בקניית קרקעות ונכסים בארץ ישראל, כמו לחוף הכנרת וביפו. בירושלים רכשו עסקני הכנסייה, בעידודו ובמימונו של הצאר ניקולאי השני את מגרש הרוסים, ובנו עליו מבני ציבור גדולים, ששימשו בעיקר צליינים רוסיים. פלג זה של הכנסייה נקרא בשם "החברה הארץ ישראלית הרוסית הפרבוסלבית הקיסרית", וסמלו המיוחד מופיע עד ימינו על כל המבנים שנרכשו או נבנו ביוזמתו. הסמל מעוצב בצורת אליפסה וכולל במרכזו את האותיות היווניות כִי ורוֹ. אותיות אלו מסמלות את ראשית שמו של ישו - כריסטוס. כן מופיעות על הסמל האותיות היווניות אלפא ואומגה, האות הראשונה והאחרונה באלפבית היווני המסמלות את דברי ישו בברית החדשה: "אני הראשית ואני האחרית". סביב הסמל מופיע ברוסית כנסייתית הפסוק מספר ישעיהו: "למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט".

נשיא החברה היה הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ, שפורסם בעקבות בניית חצר סרגיי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]